שיתוף | סיפור לחנוכה

  • הוסף לסימניות
  • #21
יפהפה. צובט. מרגש.
מיוחד מיוחד.

אישית לא מובן לי למה לקרוא על שם האח הלא מוכר נעים יותר מלקרוא על שם הסבא ז"ל שגם אותו לא הכרתם.
הכתיבה יפה, ושואבת פנימה את הקורא, שרק רצה להציץ מלמעלה ולעבור הלאה.

בהחלט יתכן.
הלא מוכר הוא לפעמים משהו נקי. בלי שקי זיכרונות ואמוציות.
הישן יכול לשאת על שמו כל כך הרבה מעשיות ודעות שגם מקלחת של דור לא תטהר אותו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
מקסים במיוחד!

כמו שאמרו מעלי, כדי שלא לפגוע בזרימה, נראה לי כדאי לבחור בשם יותר קונבנציונלי ואהוב.
השם יוחנן מותיר את הקושיה אם את השם הזה היא כן אהבה.
אם רוצים להישאר באזור חנוכה אפשר יונתן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
אני מרגישה שהפואנטה התפספסה לי לגמרי.
הנושא פה הוא בכלל לא השם.
השם מייצג.
השם הישן ייצג את העבר, עם הסבתא וההערות וההיסטוריה.
השם השני הוא חדש, נקי, אף אחד לא הכריח, הציעו יפה ולא לחצו.

ולצורך הענין השם השני יכול להיות גם מתושלח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
אם היא התחברה לשם, מה החכמה.
גם לדעתי הנקודה היא הנקיות, הנוגע ללב, ההפתעה.
אתאכזב נורא לגלות ש"פתאום אהבתי כל כך את סבתא רייצ'ל" זה כי היא העניקה לה את האפשרות לקרוא בשם אהוב, ולא כי היא הפעימה אותי בהתנהגות היפה שלה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
אני מרגישה שהפואנטה התפספסה לי לגמרי.
הנושא פה הוא בכלל לא השם.
השם מייצג.
השם הישן ייצג את העבר, עם הסבתא וההערות וההיסטוריה.
השם השני הוא חדש, נקי, אף אחד לא הכריח, הציעו יפה ולא לחצו.

ולצורך הענין השם השני יכול להיות גם מתושלח.

זה מה שאני הבנתי. ראי לעיל תגובתי.
כי לא השם הוא הקובע
אלא מאיפה הוא נובע
ובעיקר במה הוא נוגע
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
אפשר להוסיף משפט שמחדד את הכוונות הנסתרות.
לא כל יולדת הייתה מסכימה לקרוא מתושלח אפילו אם הוא עדות למעשה אצילי.
הרבה גם לא היו מסכימים לקרוא על שם מישהו שלא יודעים מה טיבו, לכן חשבתי שאם השם נורא יפה אז זה מפצה על חוסר ההכרות בבחינת זה נהנה וזה לא חסר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
אפשר להוסיף משפט שמחדד את הכוונות הנסתרות.
לא כל יולדת הייתה מסכימה לקרוא מתושלח אפילו אם הוא עדות למעשה אצילי.
הרבה גם לא היו מסכימים לקרוא על שם מישהו שלא יודעים מה טיבו, לכן חשבתי שאם השם נורא יפה אז זה מפצה על חוסר ההכרות בבחינת זה נהנה וזה לא חסר.
נראה לי שסתם שם מאד יפה, זה הפי אנד מעושה.

לגבי להוסיף משפט - ייתכן. כנראה נזהרתי מדי לא להאכיל בכפית.

אין אפשרות עריכה, אבל מה שעולה לי בראש זה להוסיף את הפסקה הזו לפני הפסקה הסופית:

"יוחנן נפטר," היא אמרה. "לפני חודש."
היא לא הוסיפה כלום. היא גם לא היתה צריכה.


"יוחנן?" שאל בעלי בערב, בזמן שסופסוף נפגשנו בשקט לכוס קפה, "את אוהבת את השם הזה?"
"לא יודעת," הודיתי, "אבל גם לא כל כך משנה לי."
הוא הביט בי בפליאה, ורק בקושי נמנע מלהזכיר את מה שהיה בימים הקודמים. הזהירו אותו שיולדת זה דבר נפיץ.
"לא רציתי שיכריחו אותי," היה חשוב לי שהוא יבין, "וגם לא רציתי לקרוא בשם רק כי ככה קראו לבעלה של סבתא שלי וזה ישמח אותה. זה הרגיש לי שזה בכלל בשבילה ולא בשבילו. יוחנן זה רק בשבילו, לה לא יוצא מזה כלום"
הוא חייך.
"לא אמרו לך שהשם הראשון הוא של האישה? שיהיה יוחנן."

"ויקרא שמו בישראל יוחנן בן אהרן, ואומר לך בדמייך חיי, בדמייך חיי, יוחנן בן אהרן, זה הקטן גדול יהיה..."
הגנבתי מבט לסבתא רייצ'ל, ובעיניה נצצו דמעות.
פתאום אהבתי אותה כל כך.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #29
נראה לי שסתם שם מאד יפה, זה הפי אנד מעושה.

לגבי להוסיף משפט - ייתכן. כנראה נזהרתי מדי לא להאכיל בכפית.

אין אפשרות עריכה, אבל מה שעולה לי בראש זה להוסיף את הפסקה הזו לפני הפסקה הסופית:

"יוחנן נפטר," היא אמרה. "לפני חודש."
היא לא הוסיפה כלום. היא גם לא היתה צריכה.


"יוחנן?" שאל בעלי בערב, בזמן שסופסוף נפגשנו בשקט לכוס קפה, "את אוהבת את השם הזה?"
"לא יודעת," הודיתי, "אבל גם לא כל כך משנה לי."
הוא הביט בי בפליאה, ורק בקושי נמנע מלהזכיר את מה שהיה בימים הקודמים. הזהירו אותו שיולדת זה דבר נפיץ.
"לא רציתי שיכריחו אותי," היה חשוב לי שהוא יבין, "וגם לא רציתי לקרוא בשם רק כי ככה קראו לבעלה של סבתא שלי וזה ישמח אותה. זה הרגיש לי שזה בכלל בשבילה ולא בשבילו. יוחנן זה רק בשבילו, לה לא יוצא מזה כלום"
הוא חייך.
"לא אמרו לך שהשם הראשון הוא של האישה? שיהיה יוחנן."

"ויקרא שמו בישראל יוחנן בן אהרן, ואומר לך בדמייך חיי, בדמייך חיי, יוחנן בן אהרן, זה הקטן גדול יהיה..."
הגנבתי מבט לסבתא רייצ'ל, ובעיניה נצצו דמעות.
פתאום אהבתי אותה כל כך.


ע-כ-ש-יו את יכולה לשלוח אותו למערכת של 'לבית' או 'הבית שלנו', המסר שלו מחודד, שפיץ.
קודם הוא יכל לעבור טוב במשפחה. אולי אפילו היו אוהבים אותו שם יותר, כשהוא משאיר לך מקום להתלבט מה בדיוק היה העניין שיוחנן עקף את מתתיהו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
הייתי מסתפקת רק במשפט הראשון בתוספת המילה 'כעת':
"יוחנן?" שאל בעלי בערב, בזמן שסופסוף נפגשנו בשקט לכוס קפה, "את אוהבת את השם הזה?"
"לא יודעת," הודיתי, "אבל כעת גם לא כל כך משנה לי."
-----------------------
לגבי האכלה בכפית - זה אכן עניין של סגנון.
כשאני קוראת כתב חידה אני אוהבת לנסות לפתור לבד, עם כמה שפחות רמזים.
אבל כשאני קוראת סיפור קצר וחביב, אני לא אוהבת להישאר בצריך עיון, זה מסרבל לטעמי את הקריאה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
הייתי מסתפקת רק במשפט הראשון בתוספת המילה 'כעת':
"יוחנן?" שאל בעלי בערב, בזמן שסופסוף נפגשנו בשקט לכוס קפה, "את אוהבת את השם הזה?"
"לא יודעת," הודיתי, "אבל כעת גם לא כל כך משנה לי."
-----------------------
לגבי האכלה בכפית - זה אכן עניין של סגנון.
כשאני קוראת כתב חידה אני אוהבת לנסות לפתור לבד, עם כמה שפחות רמזים.
אבל כשאני קוראת סיפור קצר וחביב, אני לא אוהבת להישאר בצריך עיון, זה מסרבל לטעמי את הקריאה.

גם אני מצטרפת בזאת.
זו תוספת שמבהירה את העניינים, אבל לא יותר מדי.
וסופי, יש שמאכילים בכפית, ואז טעים לך לקרוא, ויש סיפורים שמכריחים אותך לסיים את כל מה שנשאר בסיר, גם אם זה כבר החלק השרוף.
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
אני חושב שההסבר הזה נותן טעם לפגם, הטור היה מושלם בלי זה.
כולם הבינו את הפואנטה המדהימה, שכשזה נוגע ללב, התוצאה לא כל כך משנה.
גם מה שהיה נראה אתמול הרה-אסון, כמו שם לא אהוב כל כך, מתפוגג לעומת רגש-לב ממיס.

ולהיפך, צריך להשאיר מקום לתהות, למה יוחנן עדי על מתתיהו, ואז שכל אחד יענה לעצמו את התשובה.
אני חושב שהתוספת מיותרת לחלוטין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
@פרוגיוזרית בשביל עריכות כאלו תוכלו לפנות למרשמלו, יש לה סמכויות ניהול וגם סבלנות לערוך הודעות (נכון להיום...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #37

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

השיתוף הנוכחי מהווה פרק המשך לשיתוף הקודם:

סבתא

שוב ישבתי על שרפרף בחדר המתקלף, מנסה, לשווא, לדלות מזכרוני חוויות מהשבוע החולף. ידעתי עד כמה חשובים לך ביקורי אצל סבתא. סבתא שהיא לא אמא שלך, היא אמא של אבא ז"ל. בשמלה נקיה, בצמה מסודרת ובחיבוק היית שולחת אותי לסבתא, בחיבוק היית מקבלת את פני. ככה, שבוע אחר שבוע.

אני עצמי, לא חיכיתי לביקורים האלו. ילדה הייתי. הבית החשוך השרה עלי אימה, אנחותיה של סבתא העכירו את רוחי, ובאהבתה הזקנה, הקמוטה, לא היה בכדי לחפות על אלו. בקול צרוד היתה דורשת בשלומך. אני משכתי בכתפי, נבוכה. "ברוך השם". ביד מגוידת היתה מלטפת אותי, עיוורת לשריטות הקטנטנות שנוצרו בלחיי.

"סבתא אוהבת אותך", הבטחת לי בבוקר. "אוהבת כל כך".

רציתי לספר לסבתא שאני כן אוהבת אותה, שאני יודעת שהיא אוהבת אותי, אך מקל העץ השעון על מיטתה הרתיע אותי פתאום. חפשתי דבר מה לשוחח עליו, להפר את השקט הקודר. מבטי נפל על תמונה קטנה שהודבקה על ארון הספרים. תמהתי: איך לא ראיתי אותה קודם לכן, מעולם? אותיות קטנטנות בתחתית התמונה משכו את תשומת ליבי. "סבתא," שמחתי לשתף, "אמא למדה אותי לקרוא!" קראתי בקול גאה את אותיות הדפוס: "יהו-דה זכרו-נו לבר-כה." חשבתי: עכשיו סבתא תשמח, תכנה אותי "נכדה חכמה". אולי בשבוע הבא אקרא לה את סיפורו של הבמבי? אמא אומרת שאני קוראת ממש כמו ילדת כיתה א'!

רק אז שמתי לב לשקט שהיטיב את אחיזתו האיתנה בחדר; לסבתא, שפתאום נראתה כפופה מתמיד; לדמעות שנטפו בכבדות מעיניה, מכתימות את החלוק המהוה.

"סבתא", לחשתי במצוקה, "מה קרה?" קמתי ממקומי שעל השרפרף והנחתי את ידי בתוך ידה, לא חשה בקמטים ששנאתי. עיני בשפתיה החתומות, ליבי בפניה הטובות שכעת הבעתן כאובה. "סבתא, זאת הרגל? שוב היא כואבת?" ניסיתי. ניע ראש קל שלל את האפשרות, לרווחתי. לדאגתי. מה קרה לסבתא? אולי צערתי אותה? קולה של אמא מחה בתוכי: 'מה פתאום, את ילדה נהדרת. סבתא אוהבת אותך כל כך.' נתתי בסבתא מבט בוחן ונענעתי בראשי בהחלטיות: לא בגללי סבתא בוכה. אז מה קרה לסבתא? הבטתי סביב. אולי... אולי האיש בתמונה? רכנתי אל סבתא, מניחה לה ללטף את שערותי. "בגלל האיש שבתמונה את בוכה, סבתא?" הפצרתי בה להגיב, מבוהלת. לשניה קפאה ידה המלטפת, ולאחריה שמעתי את קולה, מהסס: "כככן..." רווח לי למשמע קולה של סבתא. הנה, תכף הכל יתברר ויסתדר.

נעצתי מבט חד באיש שהפחיד ככה את סבתא הטובה שלי: מצח גבוה, חיוך עדין ועיניים בהירות.
"מי אתה?" חקרתי בקול חמור ככל שהצלחתי להפיק מגרוני הצעיר. הוא שמר על שתיקה, שפתיו המחויכות לא נעו.
היתה זו סבתא אפוא, שהשיבה: "אבא שלך".
סיפור בהמשכים זוג או פרט
פרולוג

משחק ה"ביג בוס" הסוער הסתיים בניצחונו של יוספי, היא היתה הסגנית. יוספי זרח, מיכלי ותולי קצת פחות.
אלו היו הכללים הבלתי כתובים במשחקים של יעל, חלוקת ניצחונות הוגנת על פני השבת. היא יישרה את הרגל: "שנעבור לשחק על השולחן?" נקישות על הדלת, מיכאל נכנס הביתה, יוספי רץ אליו נרגש כולו לבשר על הניצחון.
הזדקפה, נגשה למטבח וארגנה את הסלטים, שירה נכנסה בפיהוק קורע לב, "אין לי איך להודות לך, יעל".
ורק שכבו האורות, הרבה אחרי ששירה ומיכאל הזדחלו החוצה עם הצרורות, היא העזה לשאול את שירה, רק בלב, אם היא בטוחה שאין לה איך.
הבוקר של יום ראשון תפס אותה, כמו תמיד, עייפה וממהרת ורוטנת. זה הבהיל אותה, כי בשבועיים האחרונים היא רוטנת גם בימי שני ושלישי.
המצבר שלה הולך ומתרוקן והיא לא מצליחה למלא אותו.
שנים של תקוות שהתנפצו לא מרשות לה להמשיך לחלום ולשאוב כוח מהעתיד.
העתיד שהיא ציירה בדמיונה מגיל שבע, והמשיכה לצייר ביתר פירוט בגיל שבע עשרה ובגיל עשרים ושבע.
עכשיו, היא רוצה עכשיו. ממש כמו יעלי שרצתה אי אז יומולדת עכשיו. מי העזה לצחוק עליה?
יעל מתמלאת זעם על הפרה ההיא, מהקלטת של שרה קיסנר ולאה פריד. מה היא מבינה באנשים שנגמרה להם הסבלנות?
בתחילת הדרך היתה מלאת סבלנות, סיימה סמינר. נשמה עמוק, היא למדה ברצינות והשקיעה והרגישה שמגיע לה חופש אמיתי. הפגישה הראשונה שלה היתה רק בחנוכה, היה נחמד ונעים ולא מעבר. והאמת, היום היא חושבת שהיא לא באמת חיפשה את העול הזה. הכסף הלחיץ אותה, נוראות.
זמן שווה כסף, היום הכסף לא מלחיץ, והזמן נושף בעורפה.
בלילה מתקשרת מיטלמן, יש לה קול מרגיז והיא חיבת להבין למה היא הורידה את פוגל, אי שם, לפני ארבע שנים וכמה חודשים.
ואחרי שהשיחה הזו מסתימת, יעל יודעת שגם היא סיימה פרק בחייה. היא לא מוכנה יותר לשאת את זה.
היא מרימה ראש לתקרה, מדבקת כוכב נוצצת אליה, שירה הדביקה אותה אי פעם, בשחר ההיסטוריה.
הייאוש מכה בה.
והדבר הכי מפחיד שזה יאוש מסוג חדש, תהום שהיא לא מכירה.
וככה היא נרדמת.
ומתעוררת עם החלטה.
סיפור בהמשכים מקור [לא] אמין

*סיפור בהמשכים - מקור [לא] אמין*


פרק 1



מושב צלפון 2024


שעון האורלוגין הישן שעמד במרכז הסלון סימן כי שעת השקיעה קרבה. מרגלית פתחי המתינה לנכד שלה שישוב מיום עבודתו העמוס.

מאז סיים את הצבא, עבר נועם לשירות המשטרה בתפקיד יס"מ. אביו שעבד במשטרה קיפח את חייו באמצע פעילות. מחבל שלף סכין והרג אותו למוות. בנו נועם ממשיך דרכו. לא רואה את עצמו עובד בשום עבודה אחרת.

דפיקה קלה על דלת הבית. מרגלית אפילו לא קמה, ידעה שהנכד שלה הגיע. היא דאגה לו בכל מאודה, עוד מאז נולד, אבל מהרגע שאביו נהרג ועבר נועם לגור איתה, דאגה לו אף יותר.

"בא חביב גלבי ורוחי. בא", קרא לו מהספה בסלון, מושיטה את ידיה לחיבוק חם. היא כבר לא צעירה כשהייתה, הגוף לא מתנהג אותו דבר. היא המשיכה לשבת, קשה לה לעמוד עכשיו.

נועם פתח את הדלת, נכנס תוך שהוא סוגר את הדלת חזרה, ומתקרב לעבר סבתו. מתכופף אליה מתרפק על החיבוק. כמה היה נותן רק בשביל לקבל חיבוק כזה מאביו, או מאימו. מרגלית הכירה את התחושות שלו, קראה אותו כמו ספר פתוח.

"אז מה סבתא. מה מספרת? איך עבר עליך היום", נועם התיישב לידה. גופו הרחב נכנס ברוחב שנותר בין סבתו לספה.

"תודה לק-ל יום יום", מרגלית הניחה ידה על פיה נשקה ושלחה אותה לשמיים. מעניקה נשיקה למי שאמר והיה העולם. "לא עשיתי כלום היום. איפה אני כבר לא כמו פעם. הייתי קמה בבוקר מכינה פיתה, ומרק, וחלבה, וסחוג, ולפעמים גם לחוח. היום בקושי למיטה יש לי כח ללכת". צחקה. צחוקה היה מר. "ביקרת את אמא?" העבירה נושא, לא רוצה להתרכז בעצמה.

"האמת שלא הייתי אצלה כבר כמה שבועות נראה לי שלושה", נועם נשמע מבואס. כאוב.

מרגלית אספה את שארית כוחותיה מהיום המשעמם שעבר עליה. מוציאה מהמקרר קערה של אורז וקציצות. חיממה לנכד האהוב שלה, והגישה לו לשולחן. "בא יא איבני. תאכל משהו".

"סבתא. אל תטרחי אני יכול להכין לעצמי", נועם התיישב ואכל בתיאבון.

"למה לא הלכת לבקר את אמא", מרגלית הביטה בצלחת מתמלאת נחת. נהנית לראות אנשים שבעים. "אתה יודע אמא יש רק אחת", חייכה בעצב.

הבית כמעט ולא ידע רגעי אושר. אפילו ביום שסיים נועם את הצבא, אף אחד לא דאג לעשות לו מסיבת שחרור, או כל דבר שחייל אחר היה עושה ברגע שהשתחרר. את הכסף שקיבל מהצבא שמר לימים אפלים שאולי יבואו.

"אני יודע סבתא", נועם הניח את המזלג על השולחן, מביט בעיניה הטובות של סבתו. "אבל אני לא מסוגל ללכת עכשיו, את זוכר מה היה שם בפעם שעברה. המלחמה הזאת לא עושה טוב לאנשים".

"כן אני יודעת", הביטה מרגלית בתמונה של בעלה המנוח שממוסגרת בגדול ומונחת על ארון הנעליים במסדרון. יש לה עוד תמונה קטנה בחדר השינה שלה. "גם סבא שלך לא ידע לקבל את המלחמה הזאת טוב", היא נזכרה כיצד שמע בשמחת תורה את ההזעקה הראשונה, הוא כבר היה בדרך לבית הכנסת, מיד חזר וירדו שניהם לקומה התחתונה. אין להם ממ"ד בבית. כל הלחץ, הכאב, והידיעות שהגיעו מהשטח גמרו אותו. חצי שנה הצליח לשרוד אבל התקף לב אחד סיים את הסיפור.

"סבתא לא התכוונתי לצער אותך", נועם המשיך להביט בעיניה של סבתו. דמעות גלשו על לחייה. הוא קם והעניק לה חיבוק אוהב. "אני אבקר את אמא שוב בקרוב".

"אבל חשוב לי שתזכור. נכון שאני גידלתי אותך, והענקתי לך. אבל זה בגלל שאמא לא יכלה לעשות את זה", מרגלית ניגבה את עיניה. "וודאי לי שאם אמא הייתה יכולה, היא הייתה עושה עבודה נפלאה. הרבה יותר טוב ממני". מרגלית קמה נעזרה בנכדה, ונשכבה במיטתה. "תודה יא איבני. שהשם ישמור לי עליך".

"תודה סבתא. שישמור גם עליך". נועם כיסה אותה ויצא מהחדר.

התמונה הקטנה של זכריה פתחי הביטה בה. מרגלית הביטה בו בחזרה. "איך עזבת אותי כאן לבד יא זכריה. איך? תשמור לי על נועם. תבקש שם רחמים עליו. מסכן הילד!!! כל כך הרבה סבל עבר עליו. הגיע הזמן שינוח".



השעה כבר מאוחרת. נועם שתף את הצלחת בה אכל. והתיישב בספה. לרגע אחד הביט על הבית. מחשבה על קניית רהיטים חדשים עבור סבתא שלו, עוברת בראשו מידי יום. ובכל יום חוזר המשפט הקבוע שלה ומהדהד בראשו. נשמה תשמור את הכסף שלך. אתה יודע איך אומרים שקל לבן ליום שחור. אין לדעת מה ילד יום יא איבני.

בדיוק מה יותר שחור מעכשיו!!!

מדינה במלחמה. אבא איננו. סבא איננו. אמא אין. וסבתא שרק דואג ודואג בגללי.


נועם נשכב בספה מוציא את הסלולרי מכיסו. רוצה להעביר את המחשבות. שיחה נכנסת מופיעה במסך. נאסר אבו-סאלח.

"הלו", נועם ענה קולו עייף. מבקש לישון.

"יש לי חדש", נאסר העביר מלל קצר. "במקום הקבוע בעוד שעה?"

נועם התרומם במהירות. מנתק. מתארגן. לפני שיצא העביר מבט אחרון לעבר סבתו. מתלבט האם להשאיר לה פתק למקרה שתתעורר. לקח את מפתחות הרכב, מחליט לא להשאיר פתח. אין לו זמן. אסור לו לאחר. כל שניה קריטית.

הוא יצא נושק למזוזה. מתפלל תפילה חרישית לבורא עולם שישמור על סבתו. ועלה לתוך רכבו, מנהיג את הרכב קדימה למקום המפגש.

בליבו קיווה לטוב. אולם גופו ידע גם ידע שבכל פעם שניפגש עם נאסר אבו-סאלח משהו רע קורה.
.....
סיפור בהמשכים ביקשתי לבחור
"ש-לום!" מבלי לראות את שרה, אני שומעת שהיא מרוצה. כמה שניות אח"כ ראש שחרחר נדחף למטבח ואחות קטנה מבררת, להוטה: "איפה אמא?"
"אצל סבתא", אני עונה לה בנחת. מכירה את אחותי, מסרבת להתרגש מחיפושית כלואה בקופסת אכסון או מעשה בחתולה שחדרה לחצר בית הספר. "איך היה היום בבית הספר?" אני שואלת בכל אופן, אחות נהדרת שכמוני.
הילדונת חוככת בדעתה; אני יכולה לשער שהיא כמהה לספר לאמא את החדשות המסעירות, אבל סבלנות מעולם לא היתה ממעלותיה...
"המורה יהודית", היא לוחשת הישר לאזני כעבור רגע, "אמרה לי שכל הכבוד שאני כ"כ צנועה! היא אמרה שאני נראית ממש בחורה". היא מסיימת בהתרגשות.

אני סוקרת אותה במבט זר: בת שמונה שנראית בחורה. צדקה המורה שלה. בחצאית כפלים ארוכה בהרבה משל חברותיה, בחולצה שגדולה ממידתה. מבטי מתרומם, מדלג לצמה מבולגנת. אי אז, כמה שעות אחורה, סֵרקה אותה אמא.

שרה מחכה, אני קולטת פתאום. מתאמצת להעלות חיוך ומכריזה: "את ילדה צדיקה ומתוקה!" במילים הספורות הללו אני מכניסה את מלוא אהבתי. מחכה עד שהיא פונה לחדר בדילוגים ומניחה לחיוך לנשור מפני.
המורה יהודית, אני נאנחת בתסכול. לא יכולת להחמיא לה על השער המושקע שציירה למחברת תורה? ומה עם המבחן המצוין בחשבון?
הרהורון חצוף חולף בראשי, נאבק על זכותו להשמיע קול:
את הבנות שלך, המורה יהודית היקרה, את לא מלבישה ככה. הן מופיעות בבית הספר בסרפנים יפהפיים, בנעלי מותג ובסרטי שיער תואמים.
אני נבהלת מעצמי. ילדה טובה שכמוני, לא אחת שמתחצפת למורות, גם לא במחשבה.

'די רחל', קולו של אבא עולה בי, בטוח בעצמו, 'אנחנו לא עובדים את המורה יהודית, ואפילו לא את רב בית הכנסת. זה אנחנו, מולו יתברך. וזהו.'
קולו של אבא מהדהד בתוכי בעוצמתו הטבעית, ואני מוצאת את עצמי מהנהנת בצייתנות למטבח הריק.



אשמח מאוד לתגובות מכל סוג שהוא, כאן:
ביקשתי לבחור // נספח
 תגובה אחרונה 

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה