בקשת ביקורת לשיתוף ראשוני, דמיוני, עם לקח / (לא) מרים ידיים!

  • הוסף לסימניות
  • #1
לפני כשלושה עשורים הגחתי לעולם הזה, עולם השפל. תינוק צרחן ואדמוני. אבל זו רק ההתחלה.
מהיום הראשון שלי בעולם הרמתי ידיים. כן, פשוטו כמשמעו. הרמתי את ידיי על המיילדת, האחות ההמומה, שלא לדבר על אמי המסכנה.
כנראה שהכל שכחתי חוץ מהסטירה של המלאך, שהיא החדירה בי חשק ורצון לנקמה. מן הסתם חיפשתי להחזיר...
בכל מקרה, היו אלו התקפות קיצוניות. כך ספרו לי מאוחר יותר.

כל מה ומי שזז והייתה לו הזדמנות לברוח - הרוויח. אם עשה זאת בזמן הנכון, כמובן. ומה שהיה דומם - כבר היה. מזמן כבר לא קיים.
ברוב המקרים, עד שהבנתי מי נגד מי, זה כבר היה מאוחר מדי.
הייתי מוצא את עצמי, למשל, מוקף בשברי זכוכיות של אגרטל יפהפה, שהיה שלם רגעיים קודם לכן, כשידי קשורות בחוזקה.
אבא ואמא מנקים את הרצפה, מפליטים אנחה נוספת, יחד עם דמעה זולגת שעוד נותרה להם משקיק הדמעות המתכלה.
דוגמא אחת מיני אלף. מעשים שבכל יום.

זה היה מגיע בהתקפות, ללא כל התראה מראש.

כשגדלתי, גדלה עמי התופעה המדאיגה, ממש כמו בגדיהם של יוצאי מצרים. רק שאצלם היה נס, אצלי עוד לא.

הסברים לא היו. לא לסביבה, ובטח שלא לי.

מה לא עשו הורי היקרים כדי לעזור לבנם וגם לעצמם? הם לא חסכו כל מאמץ, פיזרו הון על טיפולים למיניהם, ולא פסחו על אף אחת משלל השיטות והסגולות. סוסים, ארנבות ושאר בעלי חיים שיש אומרים שמועילים לשכמותי. אך רק לא לי.

לא הייתי ילד רע, גם לא היה רע לי. פשוט, איך אומרים? כך נולדתי: מרים ידיים.

***​

לקראת סוף העשור השני בחיי נותרתי כבר ללא חברים.
סגור רוב הזמן בין קירות משמימים. מבודד ועצוב, ובעיקר מיואש.
'זו לא אשמתי! למה זה מגיע לי? מה יהיה אתי?', אלו חלק קטן מהמחשבות שחלפו בראשי הלוך ושוב, לא מרפות.

'אין לנו כל פתרון לבעיה מסוג זה...', הדהדה בראשי קביעתו הנחרצת של המטפל המקצוען.
היה זה ממש לאחרונה, אחרי עוד ניסוי של טיפול שלא צלח, אצל פסיכיאטר בעל שם עולמי בתחום 'הפרעות נפשיות וקוגניטיביות'.
כך למדתי מהתארים הכתובים על תגו התלוי על צווארו, מתנדנד על חזהו של המשופם המדופלם שישב מולי, מביט בי במבט מזלזל ומייאש.

שמות שהתחילו אז לצוץ בעולם הרפואה והחינוך, כ-ADD, עם H ובלי, נשמעו כמובן בחדר. אבל פתרונות - אַיִן.

'מצטער', אמר להורי המיוסרים והבוכיים, אחרי שהוצאתי בכח מהחדר, אזוק בידיי, שמור על ידי מלווה רחמן ומותש אך קשוח. 'אמנם אני טוב שברופאים, אך את הגיהינום אתם תצטרכו לסבול'.
'מדובר במקרה יחיד במינו. אין פתרון לעת עתה'. חרץ הפרופסור את גורלי.
זהו, מכאן אין לאן להמשיך יותר.

כך ישבתי בחדר הסגור, אפוף במחשבות נוגות על עבר והווה, בינתיים בלי עתיד. מחכה להתקפה הבאה, המבישה, המייסרת.

'אני מיואש!' זעקתי בקול עצור מנהמות ליבי הפצוע.
המשכתי לזעוק עד שהעייפות גברה עלי.
הצצה חטופה בחלון הספיקה לי כדי לראות את הלבנה המתחדשת. רחוקה ממני אלפי פרסאות, וכמו מבינה את מצבי המתסכל. המייאש.

רגע לפני שעצמתי עיניים, אמרתי לעצמי: די. אני מתייאש! מרים ידיים!

***​

התעוררתי לאחר שעות ספורות, מסויט כולי.
סוסים בחלוקים לבנים, עם מבטים מאיימים, דהרו למולי בחלום. פרצופים של ילדים ברחוב, מבוהלים, נסים לנפשם - לא עזבו אותי.

הבטתי שוב מהחלון - החושך עדין שלט ביקום. הלבנה כבר לא שם. שקעה לה אל מעבר לאופק, מחפשת לחזק ולהאיר לאנשים עם סיכוי להחלים, להתחדש כמותה.

החלטתי לצאת החוצה.
עליתי על גבעה מבודדת, והשקפתי על היקום הנפלא שעדיין נם את שנתו בשלוה. נטול דאגות, מחליף כוחות ליום המחר, מצפה להתחדש.

עמדתי כך כמה שעות.
אור אדום החל מתפשט על פני האופק המזרחי. שר של לילה מפנה את מקומו לעמיתו, עובר הלאה, מערבה מכאן.
נצנוצי בוקר מבשרים על יום חדש, עולים אל מעבר להרים. מאירים לארץ ולדרים.
רק אני נשאר בחושך שלי.

עד מתי?!

'רבונו של עולם', פתחתי בתחינה, 'אל תרחק ממני, הושיעני, עזרני!'. גרש מעלי את החושך, האר עלי מאור פניך! הזרח עלי את שמשך לרפואה!'

בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. בכי טהור, מנקה. מרגיע.
הרגשתי שבורא עולם מביט בי מלמעלה ומשיב לי: 'ידעתי בני, ידעתי. ידעתי את מכאובך וצערך. אני בראתיך, יצרתיך אף עשיתיך. את סודות הבריאה לא אגלך, אך קרוב אני לְקוֹרְאַי באמת. את צפון-לבך גילית לפני - אושיעך!'

ואז גילה לי את הסוד: 'השתמש בכוחך הגדול לטובה, ובמקום להתייאש - מלב עמוק תבקש! הודה על העבר ובקש על העתיד! הרם את ידיך אל השמים, מתפילתך אל תרפה, בני! הנני רופא לך!'

ומאז ועד היום - אני מרים ידיים. לשמיים. בהודאה ובתפילה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
היות וזהו שיתוף ראשוני (כמעט) יצא לי ארוך. מקווה שיהיה מי שיקרא את הכל, וסליחה על הטרחה.
אשמח לכל ביקורת שהיא.

אל תחסכו.
תרימו ידיים! (על המקלדת, לא עלי...) ושתפו אותי בביקורכם...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
במקום הראשון: הביטויים המגוונים של 'המרים ידים'
וזה מגיע מיד אחרי כן:
'אמנם אני טוב שברופאים, אך את הגיהינום אתם תצטרכו לסבול'.
כתיבה מעולה והטור משובח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
איזהו גיבור....
אין מילים!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
איזו כתיבה!!!
וואוו, וואו, וואו.
אילו ביטויים, שימוש נפלא במילים. כתיבה משובחת ביותר.
וגם התוכן לא נופל ממנה.
משלימים אחד את השני.
רק תמשיך לכתוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
הכתיבה יפה מאד
והשימוש בצורות שונות של הביטוי 'מרים ידים' ממש מקסים
במקום הראשון: הביטויים המגוונים של 'המרים ידים'
וזה מגיע מיד אחרי כן:
כתיבה מעולה והטור משובח.
איזהו גיבור....
אין מילים!!!
איזו כתיבה!!!
וואוו, וואו, וואו.
אילו ביטויים, שימוש נפלא במילים. כתיבה משובחת ביותר.
וגם התוכן לא נופל ממנה.
משלימים אחד את השני.
רק תמשיך לכתוב.
תודה רבה על העידוד.
זה מאד מחזק להמשיך להרים ידיים ולכתוב.

(אני מקווה שזה מובן לכולם שהכל דמיוני. כן? שלא יהיו אי הבנות! - - -)

בכל אופן, תמיד יש מה לבקר - אשמח לשמוע-לקרוא.
תודה לכולם!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #9
מקסים לגמרי, אוהב גם את הנושא, גם את המסר, חסר לי קצת את ה'מה קרה' אחר כך, אולי אני טועה, לא סגור על זה.
ומאז ועד היום - אני מרים ידיים. לשמיים. בהודאה ובתפילה.
אני גם משתמש בפאנצ'ים האלו, ואני אומר את זה כביקורת גם על עצמי, אנחנו סוגרים את הסוף, אני לא יודע אם צריך לוותר על זה או לחשוב קצת יותר. (אצלי זה כי אין לי כוח לסיים..)
עמדתי כך כמה שעות.
אור אדום החל מתפשט על פני האופק המזרחי. שר של לילה מפנה את מקומו לעמיתו, עובר הלאה, מערבה מכאן.
נצנוצי בוקר מבשרים על יום חדש, עולים אל מעבר להרים. מאירים לארץ ולדרים.
רק אני נשאר בחושך שלי
אוהב את התיאור הזה.
'אמנם אני טוב שברופאים, אך את הגיהינום אתם תצטרכו לסבול'
וגם זה משפט לפנתיאון
זה כבר היה מאוחר מדי.
ה'זה' מיותר

אני מקווה שמכלל הלאו, אתה שומע את ההן הגדול.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #10
חסר לי קצת את ה'מה קרה' אחר כך
זה:
הנני רופא לך!'

אני גם משתמש בפאנצ'ים האלו, ואני אומר את זה כביקורת גם על עצמי, אנחנו סוגרים את הסוף,
מה אתה מתכוון?

תודה על כל השאר. בעיקר על הביקורת!
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
מעולה! משחקי המילים במונח 'מרים ידים' שווים לימוד בפני עצמםם.
היו לי כמה נקודות קטנטנות, אבל במחשבה שניה נראה לי אלו שגגות מקלדת, וחבל להזכיר אותן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
מעולה! משחקי המילים במונח 'מרים ידים' שווים לימוד בפני עצמם.
תודה!
היו לי כמה נקודות קטנטנות, אבל במחשבה שניה נראה לי אלו שגגות מקלדת, וחבל להזכיר אותן.
דווקא אשמח לקרוא.
(עברתי כמה פעמים, תקנתי וערכתי, ואם בכל זאת מצאת כמה דברים - זה אומר משהו)
אפשר כמובן באישי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
הגחתי לעולם הזה, עולם השפל
העולם השפל.
שהיא החדירה בי
שהחדירה בי.
רק שאצלם היה נס, אצלי עוד לא.
אצלי לא.
הם לא חסכו כל מאמץ, פיזרו הון על טיפולים למיניהם, ולא פסחו על אף אחת משלל השיטות והסגולות
הם לא חסכו כל מאמץ.
שיש אומרים שמועילים לשכמותי. אך רק לא לי.
שמועילים לשכמותי, אבל לי - לא.
הושיעני, עזרני!'.
הושיעני, עזרני!' [הנקודה אחרי הסימן קריאה מיותרת ואיננה במקומה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
  • הוסף לסימניות
  • #16
מה אתה מתכוון?
ומאז ועד היום - אני מרים ידיים. לשמיים. בהודאה ובתפילה.
זה הרי הפאנץ' לא ההכרה בזה שהוא יעזור תמיד
והפאנץ' הזה שמאז ועד היום אני מרים ידיים לשמים, בהודאה ובתפילה, לא באמת מספרת על מה אתה מודה, מה נהיה טוב, איך הדברים הסתדרו, רק שהנני רופא לך, והכל נהיה בסדר. אפילו אם לא לגמרי בסדר, מרגיש לי (שוב, אצלי) שזה איזו הרמת ידיים מלהתאמץ אם איזה סוף יותר מורכב, יותר מעניין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
זה הרי הפאנץ' לא ההכרה בזה שהוא יעזור תמיד
והפאנץ' הזה שמאז ועד היום אני מרים ידיים לשמים, בהודאה ובתפילה, לא באמת מספרת על מה אתה מודה, מה נהיה טוב, איך הדברים הסתדרו, רק שהנני רופא לך, והכל נהיה בסדר.
יש בזה משהו. אבל אני לא בטוח שזה חסר עד כדי כך.

בכל מקרה, אתה כנראה לא התאמצת כאן... אשר על כן, אם יש את נפשך ואת זמנך, כמובן, נסה אתה לתת לנו דוגמה לסיום טוב, מורכב ומעניין. (כי לי באמת אין כח לחשוב).
אתגר, בקטנה.;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
אתגר, בקטנה

כשהבן שלי הרים ידיים אחרי שניפץ את תבנית הביצים, בטעות, כמובן, ואמר אני לא יודע איך להתחיל לאסוף אותם, ואני הגעתי, ליטפתי, ואמרתי לו לא נורא, זה קורה. למרות שהרגשתי את הוורידים שלי מתפצפצים, הרמתי ידיים לשמים, בהודאה, ובתפילה.

בקטנה.. בלי להשקיע הרבה, סורי :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
כשהבן שלי הרים ידיים אחרי שניפץ את תבנית הביצים, בטעות, כמובן, ואמר אני לא יודע איך להתחיל לאסוף אותם, ואני הגעתי, ליטפתי, ואמרתי לו לא נורא, זה קורה. למרות שהרגשתי את הוורידים שלי מתפצפצים, הרמתי ידיים לשמים, בהודאה, ובתפילה.
אז אין המשך? הכל ממשיך אותו דבר, רק שהוא מעודד?!
ועל מה הוא מודה?
זה יותר 'חסר', ולא כ"כ 'סיום טוב', לדעתי.
אבל עזוב, נשאיר א"ז לפעם אחרת.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.

רגע של שיתוף



אל הידית העגולה של דלת המרפאה נשלחה יד קמוטה, נאחזה בה ומשכה.

הדלת נפתחה כדי רבע, ונעצרה. אחר כך נעה לכאן ולשם, מתאמצת, רועדת, ומתחילה להיסגר בחזרה כשפתאום תפסה בחלקה העליון יד אחרת, איתנה. ובתנופה פתחה אותה עד הסוף. "בבקשה אדוני, תזהר אדוני מהמדרגה".

והזקן מודה למושיעו בניד ראש ויוצא בצעד איטי אל השביל.

בעל היד האיתנה מוסיף להחזיק בדלת פתוחה, שריריו הצעירים גוברים בקלות על קפיץ המשקוף הלוחץ כנגדו. והוא מביט אחרי הדמות הכפופה המתרחקת לאט, ומשהגיע למסקנה שהזקן בסדר, עזב את הדלת ונכנס פנימה, מניח לקפיץ להסיע את הדלת הכבדה בתנועה איטית אך נחושה, ולסגור אותה בנקישה נחרצת.

הזקן פסע לאורך השביל וכשהגיע לספסל התיישב עליו באנחה.

מכיסו הוציא טלפון נייד ישן שחוק ומרופט, שכפתוריו נשרו ממנו ומסכו הסדוק מודבק ברצועות סלוטייפ צהובות. הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור היחידי שנותר במכשיר, והרימו אל אזנו.

לאחר מספר רגעים התפשטה נהרה על פניו החרושות. "חנה מרים?"

"כן כן, ברוך השם ברוך השם, הכל הכל בסיידר".

"בטח, הוא עבר על הבדיקות בעיון רב, בעיון רב הוא הסתכל על כל הבדיקות, חמש דפים גדולים, הוא הסתכל על הכל בדקדוק. את מכירה את דוקטור אלכסנדר, עם הפה ככה, עקום קצת. את יודעת זה שעושה בדיחות. את היית אצלו גם כן...

נכון זה היה מזמן, הרבה שנים.

בקיצער, הוא מסתכל טוב טוב בניירות, קורא בדקדוק גדול. ואחר כך הוא אומר לי: מר אייזן! - את שומעת חנה מרים, ככה הוא קורא לי - מר אייזן. שכה יהיה לי טוב.

מר אייזן יש לך לב כמו נער בן שש עשרה!

ככה הוא אוהב, את יודעת, לעשות בדיחות.

רק קצת ברזל הוא אומר, ותבוא עוד חצי שנה לביקורת.

את שמחה חנה מרים? מאושרת?! ידעתי שתהיי מאושרת, בגלל זה צלצלתי. דבר ראשון אחרי שיצאתי מהרופא התיישבתי על ספסל לבשר לך. ואני מאושר שאת מאושרת. חנה'לה. אני מאושר מזה שאת מאושרת יותר מעצם הבשורה.

בקושי הצלחתי לצאת מהמרפאה, בקושי. הדלת שם, שרעקלאך. מישהו היה צריך לעזור לי לפתוח. אבל הלב, חנה מרים. לב של נער בן שש עשרה!

לץ, דוקטור אלכסנדר הזה, הוא לוחץ במחשב שלו קצת פה וקצת שם ופתאום יוצא מרשם לברזל, יוצא לבד מהמכונה שלידי. היית צריכה לראות. פלאי פלאים. 'שני כדורים ביום אחרי האוכל' הוא אומר לי. ואז הוא שם את היד שלו על הברך שלי, והפה שלו העקום, נהיה עוד יותר עקום, בזמן שהוא אומר לי 'תבוא עוד חצי שנה לביקורת'. איזה משפט יפה זה, חנה מרים, הא, כמו שיר. חצי שנה בריאות. לא שבוע לא חודש, חצי שנה! וכשאני קם ללכת הוא אומר "אל תשכח את הכרטיס מר אייזן". עוד פעם מר אייזן. לץ שכזה.

ואני ישר מחפש ספסל להתקשר אליך. כי. הבדידות, חנה מרים. אוי כנגד הבדידות אפילו לב בן שש עשרה לא עומד. ילד כי ימצא צדף יפה על החוף, ירוץ מיד להראות לאימו. בחורה שגמרה מבחן חוץ, מיד מתקשרת לחברות. את זוכרת את המבחני חוץ של אסתי? גהינום, הא.

בקיצור, האדם אין שמחתו שלמה עד שישתפנה עם אחרים, עם אהובים.

ואם כל המתח הגדול הזה, הרשרושים, הסחרחורות, הבדיקות המקיפות, חמש דפים גדולים באנגלית. פתאום נעלם בבת אחת - 'קצת ברזל וביקורת עוד חצי שנה'. כל השמחה הזאת, האושר הנפלא הזה, שווה כקליפת השום.

קליפת השום, חנה'לה!

אם אין לך למי לספר אותו. לשתף".

עיניו של הזקן נצצו בלחלוחית וידו התהדקה על מכשיר הטלפון.

"ואין נחמה ל'מר אייזן', ואין ולו טיפת שמחה בלב של נער בן שש עשרה. כי הלב הזה מת. מת מגעגוע".

קולו של הזקן מתרסק "נו די, חנה מרים, די עם הרגשנות. אני צריך למהר לבית מרקחת לקנות את הברזל.

אז להתראות, בנתיים.

נפגש עוד חודשיים וחצי בערך הא, י"ג תמוז. ארבע עשרה שנה כבר, איך שהזמן טס. ואסתי תניח לך הזמנה, ותשים עליה אבן שלא תעוף.

זהו, שלום חנה מרים, שלום".

ילד קרב אל הזקן בהיסוס

"אפשר שיחה? אני צריך להתקשר לאמא שלי".

"מצטער ילד, אין לי טלפון", ענה הזקן.

וכשראה שהילד מסתכל בו בעיני פליאה, ננער "אה, זה? זה לא עובד! הנה, אפילו בטריה אין פה. רואה, וגם הכפתורים נפלו חוץ מהכפתור הזה, שאיתו אפשר לצלצל רק למישהו אחד". ענה בהתרוממו מהספסל.

"למי?" שאל הילד בקול תמים.

אך הזקן שכבר הסתובב והחל ללכת לא ענה.

רק כתפיו רטטו.
שיתוף - לביקורת הכל טוב
בחתול השחור, בהגיזרה, בפרוג ובכל מקום זעקו הכותרות בחדווה: מטרנה ב 37.5! כן כן! משרד הבריאות שחרר מלאי מטרנה למקצת מרשתות השיווק, תושבי עיירת הנופש נגרעו מהחגיגה, אך אל דאגה! יש רמי לוי לא רחוק. חושבי חשבונות ייגעו את מוחם האם משתלם לשלם את דמי הנסיעה תמורת ההנחה, אבל אני, אני יש לי חופשי! אין שאלה בכלל, אסע ואצטרף לבוזזים!

אפשר לשים מוזיקה קצבית אך שקטה, אני מוצא פורקן בפתיח נאה שאחריו גם מתחיל שיר, רוק של שנות ה 70 שלא נס ליחו.
אני נדחס אל אוטובוס העולה על גדותיו הומה הוא מאדם אבל מה לי להלין על דוחק בדרך קצרה זו.

יורד מהאוטובוס ודולה עגלה. עגלה זו מגושמת היטיב ויציבה פחות מבני גנץ בסקרים, על זה אני מתגבר ונכנס לחנות הענק המבהיקה באור יקרות, בכניסתי עטים עלי שני פקידים ומשגרים שלל פיתויים להצטרף למועדון, מה מועדון עכשיו? רדו ממני! חסר לי כרטיסים? עם שהם נפנים לאדם אחר, מזנק עלי פקיד נוסף וטענתו בידו: בזכות המועדון אעקוף את התור. הבטתי לכיוון הקופות וראיתי שכולן ריקות מממתינים. 😵
טוב, לא מגיעים רק בשביל מטרנה, יש גם ירקות, אני רואה גמבה בשקל תשעים לקילו, מעמיס שקית, משאיר מקום בעגלה למטרנה כמובן.

המרחבים בחנות הם אינסופיים ואני מתקשה למצא בהם את מבוקשי, רק כל מיני מוצרים מוזרים שאפילו המדף מביט בהם בתדהמה, איפה יש כפות חד פעמיות? אוף איזו חנות מוזרה...

מגיע לשירותים, ניצב מול מראה מצוחצחת, כל כך מצוחצחת שאני סבור לרגע שזו לא מראה בכלל אלא פתח בקיר, לתדהמתי אכן מתברר שזה פתח הכניסה לשירותי הגברים.

מגיע לתבלינים, הכל מוזר, איפה החברה הרגילה של התבלינים? לוקח גריל עוף מחברה מוזרה, דואג שהוא לא יתפוס את המקום השמור אחר כבוד למטרנה.

לא אלאה אתכם בכל הקורות אותי ובכל המוצאות אותי בחנות.
תכלס, התרגשות מסמרת את שערות ידי עת אני עומד בפתח הטור האחרון שבסופו עומדות להן קופסאות המטרנה הנחשקות, אני מתגלגל אט אט עם העגלה ונדהם לגלות שכל המדפים מרוקנים לחלוטין מתכולתם. אכזבה עצומה אוחזת בי ומרוקנת אותי מכל שביב של אנרגיה.
אני מתנחם בבירה לה שוף בלונד שמצאתי (לא היה ipa), המוכרת הזקנה עסוקה במציצת הטיפות האחרונות של שקית שוקו מרוטה, יש לה את כל הזמן שבעולם אך אני נחפז.

יצאתי מהחנות וניגשתי לעמוד ברזל קטום כדי לפתוח עליו את בקבוק הבירה הגמלוני, בבת אחת ניתז מהבקבוק כל הנוזל העכור התוסס בקצפו ואני נותרתי בלי מטרנה ועם שליש בקבוק בירה במרירות מדוייקת שזה ממש לא מוצלח כי בירה לא צריכה להיות במרירות מדוייקת.

לפתע נעצר על ידי רכב מרוט ושרוט, הנהג מנסה למשוך בידו את החלון שסירב להיסגר והיושב על ידו פתח בזהירות את הדלת שכמעט התפרקה, הוא מזנק מהרכב ומתמתח תוך שראסטה אחת מיני רבות קופצת לו מהכובעגרב.
הוא שם לב אלי,
הכל טוב אחי?
כן.
הכל טוב.
הכל.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה