הנושאים החמים
יענקי R
ספר יהלום - עימוד נוצץ ברמה אחרת
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
עימוד ספרים
צילום מקצועי
עריכה תורנית
עריכה והפקת סרטים
- הוסף לסימניות
- #1
לפני כשלושה עשורים הגחתי לעולם הזה, עולם השפל. תינוק צרחן ואדמוני. אבל זו רק ההתחלה.
מהיום הראשון שלי בעולם הרמתי ידיים. כן, פשוטו כמשמעו. הרמתי את ידיי על המיילדת, האחות ההמומה, שלא לדבר על אמי המסכנה.
כנראה שהכל שכחתי חוץ מהסטירה של המלאך, שהיא החדירה בי חשק ורצון לנקמה. מן הסתם חיפשתי להחזיר...
בכל מקרה, היו אלו התקפות קיצוניות. כך ספרו לי מאוחר יותר.
כל מה ומי שזז והייתה לו הזדמנות לברוח - הרוויח. אם עשה זאת בזמן הנכון, כמובן. ומה שהיה דומם - כבר היה. מזמן כבר לא קיים.
ברוב המקרים, עד שהבנתי מי נגד מי, זה כבר היה מאוחר מדי.
הייתי מוצא את עצמי, למשל, מוקף בשברי זכוכיות של אגרטל יפהפה, שהיה שלם רגעיים קודם לכן, כשידי קשורות בחוזקה.
אבא ואמא מנקים את הרצפה, מפליטים אנחה נוספת, יחד עם דמעה זולגת שעוד נותרה להם משקיק הדמעות המתכלה.
דוגמא אחת מיני אלף. מעשים שבכל יום.
זה היה מגיע בהתקפות, ללא כל התראה מראש.
כשגדלתי, גדלה עמי התופעה המדאיגה, ממש כמו בגדיהם של יוצאי מצרים. רק שאצלם היה נס, אצלי עוד לא.
הסברים לא היו. לא לסביבה, ובטח שלא לי.
מה לא עשו הורי היקרים כדי לעזור לבנם וגם לעצמם? הם לא חסכו כל מאמץ, פיזרו הון על טיפולים למיניהם, ולא פסחו על אף אחת משלל השיטות והסגולות. סוסים, ארנבות ושאר בעלי חיים שיש אומרים שמועילים לשכמותי. אך רק לא לי.
לא הייתי ילד רע, גם לא היה רע לי. פשוט, איך אומרים? כך נולדתי: מרים ידיים.
לקראת סוף העשור השני בחיי נותרתי כבר ללא חברים.
סגור רוב הזמן בין קירות משמימים. מבודד ועצוב, ובעיקר מיואש.
'זו לא אשמתי! למה זה מגיע לי? מה יהיה אתי?', אלו חלק קטן מהמחשבות שחלפו בראשי הלוך ושוב, לא מרפות.
'אין לנו כל פתרון לבעיה מסוג זה...', הדהדה בראשי קביעתו הנחרצת של המטפל המקצוען.
היה זה ממש לאחרונה, אחרי עוד ניסוי של טיפול שלא צלח, אצל פסיכיאטר בעל שם עולמי בתחום 'הפרעות נפשיות וקוגניטיביות'.
כך למדתי מהתארים הכתובים על תגו התלוי על צווארו, מתנדנד על חזהו של המשופם המדופלם שישב מולי, מביט בי במבט מזלזל ומייאש.
שמות שהתחילו אז לצוץ בעולם הרפואה והחינוך, כ-ADD, עם H ובלי, נשמעו כמובן בחדר. אבל פתרונות - אַיִן.
'מצטער', אמר להורי המיוסרים והבוכיים, אחרי שהוצאתי בכח מהחדר, אזוק בידיי, שמור על ידי מלווה רחמן ומותש אך קשוח. 'אמנם אני טוב שברופאים, אך את הגיהינום אתם תצטרכו לסבול'.
'מדובר במקרה יחיד במינו. אין פתרון לעת עתה'. חרץ הפרופסור את גורלי.
זהו, מכאן אין לאן להמשיך יותר.
כך ישבתי בחדר הסגור, אפוף במחשבות נוגות על עבר והווה, בינתיים בלי עתיד. מחכה להתקפה הבאה, המבישה, המייסרת.
'אני מיואש!' זעקתי בקול עצור מנהמות ליבי הפצוע.
המשכתי לזעוק עד שהעייפות גברה עלי.
הצצה חטופה בחלון הספיקה לי כדי לראות את הלבנה המתחדשת. רחוקה ממני אלפי פרסאות, וכמו מבינה את מצבי המתסכל. המייאש.
רגע לפני שעצמתי עיניים, אמרתי לעצמי: די. אני מתייאש! מרים ידיים!
התעוררתי לאחר שעות ספורות, מסויט כולי.
סוסים בחלוקים לבנים, עם מבטים מאיימים, דהרו למולי בחלום. פרצופים של ילדים ברחוב, מבוהלים, נסים לנפשם - לא עזבו אותי.
הבטתי שוב מהחלון - החושך עדין שלט ביקום. הלבנה כבר לא שם. שקעה לה אל מעבר לאופק, מחפשת לחזק ולהאיר לאנשים עם סיכוי להחלים, להתחדש כמותה.
החלטתי לצאת החוצה.
עליתי על גבעה מבודדת, והשקפתי על היקום הנפלא שעדיין נם את שנתו בשלוה. נטול דאגות, מחליף כוחות ליום המחר, מצפה להתחדש.
עמדתי כך כמה שעות.
אור אדום החל מתפשט על פני האופק המזרחי. שר של לילה מפנה את מקומו לעמיתו, עובר הלאה, מערבה מכאן.
נצנוצי בוקר מבשרים על יום חדש, עולים אל מעבר להרים. מאירים לארץ ולדרים.
רק אני נשאר בחושך שלי.
עד מתי?!
'רבונו של עולם', פתחתי בתחינה, 'אל תרחק ממני, הושיעני, עזרני!'. גרש מעלי את החושך, האר עלי מאור פניך! הזרח עלי את שמשך לרפואה!'
בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. בכי טהור, מנקה. מרגיע.
הרגשתי שבורא עולם מביט בי מלמעלה ומשיב לי: 'ידעתי בני, ידעתי. ידעתי את מכאובך וצערך. אני בראתיך, יצרתיך אף עשיתיך. את סודות הבריאה לא אגלך, אך קרוב אני לְקוֹרְאַי באמת. את צפון-לבך גילית לפני - אושיעך!'
ואז גילה לי את הסוד: 'השתמש בכוחך הגדול לטובה, ובמקום להתייאש - מלב עמוק תבקש! הודה על העבר ובקש על העתיד! הרם את ידיך אל השמים, מתפילתך אל תרפה, בני! הנני רופא לך!'
ומאז ועד היום - אני מרים ידיים. לשמיים. בהודאה ובתפילה.
מהיום הראשון שלי בעולם הרמתי ידיים. כן, פשוטו כמשמעו. הרמתי את ידיי על המיילדת, האחות ההמומה, שלא לדבר על אמי המסכנה.
כנראה שהכל שכחתי חוץ מהסטירה של המלאך, שהיא החדירה בי חשק ורצון לנקמה. מן הסתם חיפשתי להחזיר...
בכל מקרה, היו אלו התקפות קיצוניות. כך ספרו לי מאוחר יותר.
כל מה ומי שזז והייתה לו הזדמנות לברוח - הרוויח. אם עשה זאת בזמן הנכון, כמובן. ומה שהיה דומם - כבר היה. מזמן כבר לא קיים.
ברוב המקרים, עד שהבנתי מי נגד מי, זה כבר היה מאוחר מדי.
הייתי מוצא את עצמי, למשל, מוקף בשברי זכוכיות של אגרטל יפהפה, שהיה שלם רגעיים קודם לכן, כשידי קשורות בחוזקה.
אבא ואמא מנקים את הרצפה, מפליטים אנחה נוספת, יחד עם דמעה זולגת שעוד נותרה להם משקיק הדמעות המתכלה.
דוגמא אחת מיני אלף. מעשים שבכל יום.
זה היה מגיע בהתקפות, ללא כל התראה מראש.
כשגדלתי, גדלה עמי התופעה המדאיגה, ממש כמו בגדיהם של יוצאי מצרים. רק שאצלם היה נס, אצלי עוד לא.
הסברים לא היו. לא לסביבה, ובטח שלא לי.
מה לא עשו הורי היקרים כדי לעזור לבנם וגם לעצמם? הם לא חסכו כל מאמץ, פיזרו הון על טיפולים למיניהם, ולא פסחו על אף אחת משלל השיטות והסגולות. סוסים, ארנבות ושאר בעלי חיים שיש אומרים שמועילים לשכמותי. אך רק לא לי.
לא הייתי ילד רע, גם לא היה רע לי. פשוט, איך אומרים? כך נולדתי: מרים ידיים.
***
לקראת סוף העשור השני בחיי נותרתי כבר ללא חברים.
סגור רוב הזמן בין קירות משמימים. מבודד ועצוב, ובעיקר מיואש.
'זו לא אשמתי! למה זה מגיע לי? מה יהיה אתי?', אלו חלק קטן מהמחשבות שחלפו בראשי הלוך ושוב, לא מרפות.
'אין לנו כל פתרון לבעיה מסוג זה...', הדהדה בראשי קביעתו הנחרצת של המטפל המקצוען.
היה זה ממש לאחרונה, אחרי עוד ניסוי של טיפול שלא צלח, אצל פסיכיאטר בעל שם עולמי בתחום 'הפרעות נפשיות וקוגניטיביות'.
כך למדתי מהתארים הכתובים על תגו התלוי על צווארו, מתנדנד על חזהו של המשופם המדופלם שישב מולי, מביט בי במבט מזלזל ומייאש.
שמות שהתחילו אז לצוץ בעולם הרפואה והחינוך, כ-ADD, עם H ובלי, נשמעו כמובן בחדר. אבל פתרונות - אַיִן.
'מצטער', אמר להורי המיוסרים והבוכיים, אחרי שהוצאתי בכח מהחדר, אזוק בידיי, שמור על ידי מלווה רחמן ומותש אך קשוח. 'אמנם אני טוב שברופאים, אך את הגיהינום אתם תצטרכו לסבול'.
'מדובר במקרה יחיד במינו. אין פתרון לעת עתה'. חרץ הפרופסור את גורלי.
זהו, מכאן אין לאן להמשיך יותר.
כך ישבתי בחדר הסגור, אפוף במחשבות נוגות על עבר והווה, בינתיים בלי עתיד. מחכה להתקפה הבאה, המבישה, המייסרת.
'אני מיואש!' זעקתי בקול עצור מנהמות ליבי הפצוע.
המשכתי לזעוק עד שהעייפות גברה עלי.
הצצה חטופה בחלון הספיקה לי כדי לראות את הלבנה המתחדשת. רחוקה ממני אלפי פרסאות, וכמו מבינה את מצבי המתסכל. המייאש.
רגע לפני שעצמתי עיניים, אמרתי לעצמי: די. אני מתייאש! מרים ידיים!
***
התעוררתי לאחר שעות ספורות, מסויט כולי.
סוסים בחלוקים לבנים, עם מבטים מאיימים, דהרו למולי בחלום. פרצופים של ילדים ברחוב, מבוהלים, נסים לנפשם - לא עזבו אותי.
הבטתי שוב מהחלון - החושך עדין שלט ביקום. הלבנה כבר לא שם. שקעה לה אל מעבר לאופק, מחפשת לחזק ולהאיר לאנשים עם סיכוי להחלים, להתחדש כמותה.
החלטתי לצאת החוצה.
עליתי על גבעה מבודדת, והשקפתי על היקום הנפלא שעדיין נם את שנתו בשלוה. נטול דאגות, מחליף כוחות ליום המחר, מצפה להתחדש.
עמדתי כך כמה שעות.
אור אדום החל מתפשט על פני האופק המזרחי. שר של לילה מפנה את מקומו לעמיתו, עובר הלאה, מערבה מכאן.
נצנוצי בוקר מבשרים על יום חדש, עולים אל מעבר להרים. מאירים לארץ ולדרים.
רק אני נשאר בחושך שלי.
עד מתי?!
'רבונו של עולם', פתחתי בתחינה, 'אל תרחק ממני, הושיעני, עזרני!'. גרש מעלי את החושך, האר עלי מאור פניך! הזרח עלי את שמשך לרפואה!'
בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. בכי טהור, מנקה. מרגיע.
הרגשתי שבורא עולם מביט בי מלמעלה ומשיב לי: 'ידעתי בני, ידעתי. ידעתי את מכאובך וצערך. אני בראתיך, יצרתיך אף עשיתיך. את סודות הבריאה לא אגלך, אך קרוב אני לְקוֹרְאַי באמת. את צפון-לבך גילית לפני - אושיעך!'
ואז גילה לי את הסוד: 'השתמש בכוחך הגדול לטובה, ובמקום להתייאש - מלב עמוק תבקש! הודה על העבר ובקש על העתיד! הרם את ידיך אל השמים, מתפילתך אל תרפה, בני! הנני רופא לך!'
ומאז ועד היום - אני מרים ידיים. לשמיים. בהודאה ובתפילה.
נערך לאחרונה ב:
