שיתוף | סוף הדרך רוורס

[ידידיה חבר]

@משויטט או שאתה משחרר לנו ת'אויר מהגרון, או שאנחנו שולחים אותך לשויטט בפורום אחר.
מתחת לנו את קצות העצבים! דבר, וצפוף!

 

[משויטט]

תשע"ח | בצומת לאן

"אז מה קורה עם ההפלגה, ארי? מתי סופסוף תקבל פרטים?" ג'ף תמיד התחיל לדבר עוד לפני שנכנס לגמרי לטווח המשרד, ועוד לפני שידע האם ובמה עסוק ארי. הוא התיישב בתנופה על הכיסא המתגלגל שהיה מונח ברפיון במרכז חדר.

"הו, ג'ף המתפרץ", הרים ארי את עיניו מהמסך ונאנח בחביבות. "למען האמת כן. הוא הזמין אותי לסוף השבוע הזה".

"אתה רציני?" ספק ג'ף את כפיו בהתרגשות בלתי מרוסנת. "איך אתה לא מספר לי על זה? מה אתה חושב שזו איזה ידיעה שולית מהמאה הקודמת? מה עובר עליך?"

קולו הכעוס של ג'ף התחלף בין רגע למתוק ודבשי כתאנה בשלה כשהתעניין: "נו, אז איך אתה מתכונן? יש לך כבר מה ללבוש? הכנת כבר נושאי שיחה? דבר אחי, ספר הכל".

"לא יודע ג'ף", התמתח ארי בעייפות. "אני חושב לבטל. אין לי ממש ראש לזה".

ג'ף קם בתנופה והכיסא התגלגל בעוצמה ונבלם בקיר הזכוכית בקול שקשוק עז מתמיד.

"אתה חייב להפסיק עם הקפיצות האימפולסיביות האלו שלך" אמר ארי בזעף מזויף. "אתה הורס לי את המשרד".

ג'ף התעלם, העמיד את שתי ידיו על שהשולחן, הרכין את ראשו עד שהגיע סנטימטרים בודדים מראשו של ארי. "תגיד אתה בסדר? עברת תאונה או משהו? רכבת דרסה לך את המוח? אכלת את כל העציץ הבוקר? תענה לי בכנות, אני לגמרי דואג לך!"

"מה אתה רוצה מחיי ג'ף. חשבתי על זה, אני לא מעוניין להיות 'הנבחר'. בסדר? יש לי מספיק כסף, ולא חסר לי בחיים כוח ושליטה. מה אתה רוצה? טוב לי בשקט שלי, אסור לי? מה חסר לי כל הבלגן הזה?"

ג'ף הזדקף והחל מסתובב סהרורי במרווח הקטן של המשרד. הוא מלמל אל חזהו: "אוי לא, זה לא קורה. הוא יורד מהפסים. הו מיי גודנס, הוא מאבד את זה".

בתנועה פתאומית פתח את הדלת והרכין חצי גוף החוצה לכיוון אולם העמדות וצרח בקולי קולות: "הציללללוווו!!!" ומיד הניח לדלת להיסגר חזרה. הוא המשיך להסתובב סהרורי לגמרי, מתעלם מקיומו של ארי המשועשע למחצה וההמום במחצה השניה.

"אתה קולט מה הולך איתך?" ג'ף עצר פתאום ופנה לארי, "כי אני פשוט לא. לא. אתה מדבר איתי על כסף ועל שליטה כשאתה הנבחר! ה נ ב ח ר ! ! אתה קולט? אתה הנבחר ואתה מדבר על מספיק כסף או לא מספיק כסף... הזויים היום אנשים!"

ארי הרצין. ההבנה שחסרה לו חלק בפאזל התיישבה על קרביו באטיות מאיימת.

"שב!" פקד ארי בנימה חמורה.

ג'ף התיישב.

"פתאום אני מבין ג'ף", אמר ארי ונשם עמוקות, "שאני פשוט לא מבין כלום. אז תסביר לי לאט ידידי, מה בדיוק חסר לי. למה כל המשרד מסתכל עלי בחודשים האחרונים כאילו גנבתי ממנו משהו. מה זה ההיסטריה המטומטמת הזו סביב כולה הפלגה מסכנה? מה, תגיד לי, הוא רוצה להוריש לי את הפרויקט? להכניס אותי שותף לביזנס? מה בדיוק קורה כאן?"

ג'ף הביט בו כלא מאמין.

"אתה רוצה לומר לי שאתה... בעצם... כלומר... זאת אומרת... אני מתכוון... פשוט לא יודע???"

ארי משך בכתפיו. "אני מניח".

ג'ף קם ממקומו הלום, "לא יאמן", לחש. "פשוט לא ייאמן".

הוא נעמד מולו כמרצה בפקולטה, זקר אצבעות בזה אחר זה והכריז: "דבליו דוטקום, יו אס קמפני, ניו בייבי טכנלג'י, יאנג ארמי, אפל בייט, סונג טוק, איי ווב דונט טוק, סמול דאטה אייטש...

"אתה יודע מה זה כל השמות האלה? אלה הם חברות סטרטאפ זבליות כמונו, שארווין גודמן ירום הודו מממן את קיומן מכיסו הפרטי. עכשיו תשאל למה".

"למה".

"הו, התשובה היא קצרה: בגלל ג'ניפר גודמן".

"ג'ניפר גודמן".

"בדיוק".

"אתה תספר לי מי זו?"

"או יה, אני מספר, ועוד איך מספר. תקשיב, אשתו של ארווין מתה עליו לפני בערך עשר שנים. היא השאירה את ארווין לבד עם בתם, נכון, היא ג'ניפר. נערה מתבגרת ומושלמת בכל תחום שתרצה".

ארי הביט עליו בריכוז והחל לנשום בכבדות. העסק הולך כאן לכיוון מסוכן.

"ארווין הוא למעשה זבל של אבא", המשיך ג'ף כאילו הוא נואם בבית הנבחרים, "עסוק רוב השעות ואין לו זמן לנשום, בטח שלא להסתכל על הילדה היחידה שיש לו. הוא לא חוסך ממנה כסף כמובן, הוא מפנק אותה בכל מה שכסף מסוגל לקנות. אבל הוא בעצמו נמצא בעסקים והילדה מכירה אותו בעיקר מהמוספים הכלכליים.

"אבל" ג'ף הרים את קולו בפאתוס, "פעם בשנה, ארווין מקדיש שבועיים מלאים אך ורק לבתו. אתה יודע, זמן איכות אבא ובת. בשבועיים האלו הם יוצאים להפלגה חלומית בימת אירי, על היאכטה הפרטית שלו, שהיא, על הדרך, היאכטה היקרה ביותר בעולם. על השבועיים האלו ארווין לא וויתר מעולם.

"יום אחד, כך מספרת האגדה, תקע ארווין גודמן כף לבתו ג'ניפר, והבטיח לה שתמורת היותו זבל של אבא, כפי שכבר ציינתי, הוא מביא לה את הבחור הטוב ביותר באוהיו לחתן. וזאת חתיכת הבטחה. אתה יודע, הסחורה כאן לא משהו, בגדול אין כאן חבר'ה באיכות שתתאים לרמה שלה ולתכניות שלו.

"אני כבר תפוס, לצערם" גיחך ג'ף, "ומה שנשאר, כנראה, זה אתה: הבחור הנבחר.

"וכעת הוא הזמין אותך להצטרף איתם להפלגה הפרטית שלהם ביאכטה, כדי שתקסים את נסיכתו המהוללה כפי שהקסמת אותו ואת גוגל ובעצם את כולנו, וכך תזכה לגרוף את כל הקופה כולה. גם תזכה בבחורה הכי נחשקת באזור, וגם בחותן הכי עשיר בארצות הברית וגם בעתיד הכלכלי המבוטח ביותר בעולם. וכל זה, ארי ידידי, תלוי ועומד בהפלגה ה... איך קראת לזה עוד? אני מנסה להיזכר, הו יה, ההפלגה המסכנה..."

ג'ף השתתק, נחת מפודיום הנואמים הדמיוני, ומצא את ארי חיוור כסיד. לזה הוא לא ציפה.

"לילה טוב ג'ף", לחש ארי חלושות.

"הכל בסדר, ארי?"

ארי הליט את ראשו בידיו, ובשתי באצבעותיו סימן לו להתחפף.

ג'ף פסע החוצה בשיווי משקל עגום. הוא הגניב מבטים אל ארי שנראה כאילו שקע אל עולם אחר, כהה מאוד.

אחריו עזבו אחרוני העובדים במשרד. עובדי הקומה כולה כבר סיימו מזמן את יום עבודתם, ומגדל המשרדים כולו התרוקן לאיטו לקראת לילה שקט.

וארי עודו שקוע בין ידיו, ומחשבותיו סוערות כפי שלא סערו מעולם.

הנה ההזדמנות שלו להתנתק באמת, להתחיל חיים חדשים, קסומים, עשירים, עם כל האמצעים האפשריים, בלי מחויבויות קודמות ובלי מבטים פוצעים. לנחות על פסגת האוורסט, בלי שום עבר, עם עתיד חלק ויפהפה כל כך.

אבל בין חרכי החלום הוורוד הזה התעקשו להופיע, לראשונה מאז, עיניה הגדולות של חניל'ה הקטנה שלו, המלאכית. ממנה התנתק באחת, ברשעות שהוא לא מצליח להסביר היום.

בתוך עיניה הבהירות, הבוהקות, השתקפו שני מילים באותיות של דמעות: אבא?? גויה??? והכל חזר אליו בעוצמות בלתי אפשריות. מעל חפף מציאות הבורא, ופחד מקפיא אחז בו רק מלחשוב על כך. הבורא שאת תורתו עזב יחד עם כל חבילת חייו המיוסרת. יחד עם החידלון הגדול. יחד עם כל הדמיונות המודחקים.

ברגע אחד געש בו הרצון לעצום עיניים חזק, למחוק עם טוש גדול את כל החלק הקודם, ולתפוס את מה שמוצע לו על מגש של יהלומים, ובמשנהו נזכר במה שאי אפשר לשכוח לעולם. הוא היטלטל בין אשליה למציאות, בין חלומות לפתרונן, בין הווה לעבר לעתיד, בין עולם הזה לעולם הבא.

איך אפשר לעמוד בזה.

איך אפשר.


בשעת לילה מאוחרת ירד לחניה האפלולית, הכל סביבו זז בהילוך איטי. הוא עלה על הגולדווינג מבלי לחשב את תנועותיו. נהימת האופנוע נשמעה לאוזניו כאוושה מרוחקת. בכל שרר שקט, בראשו התמתח צליל אחד ארוך ודק.

הוא חרש על הכביש המהיר, אורותיה של קליבלנד השתקפו על הקסדה המבהיקה שלו, הרוח מילאה את הז'קט באוויר מקפיא.

והוא טס, עף, דאה.

ועיניו היו מצועפות.



אחרית דבר עוד מעט אי"ה.

 

[אפשוטער איד]

וואו...
אני לא נושם
אני קורא את הטור ובראשי מתנגן כל הזמן
"יעקב יושב מושפל פנים ואינו אומר דבר, הוא מפליג עשרות שנים הרחק הרחק אל העבר.
הוא רואה את אמו מדליקה נרות ובפיה תחינה, על יענקלה בורא שמור נא שלא יאבד את האמונה.
יעקב מתרומם ומכריז הוא עזות יהודי אני! לא אוכל לעשות זאת התורה עלי אוסרת לקחת אשה שאינה מאמינה בתורה הקדושה."

בכל אופן הצורה בה אתה מתאר את ההלם והדו-שיח בין השניים פשוט גורם לך לחקות את התנועות מבעד למחשב כביכול רואה אתה מול העינים את ההלם והתדהמה ומאידך את הכאב והסערה.

יאללה אל תמתח. סיים וחסל!

 

[ידידיה חבר]

אוויייששש! @משויטטטטטטטט
תאמין לי שרגעי חלישות הדעת שיש לי כאן בפורום זה כשאני קורא את מה שאתה כותב. באמת. ברצינות.
נראה לי שקלמן פרוגר התכוון בעיקר אליך.
אתה ענק, ענק. תמשיך לכתוב, אין עליך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! (@נתן גלנט חשבתי עליך, שמתי המון סימני קריאה שיהיה לך מה להוריד).

 

[Natan Galant]

אוויייששש! @משויטטטטטטטט
תאמין לי שרגעי חלישות הדעת שיש לי כאן בפורום זה כשאני קורא את מה שאתה כותב. באמת. ברצינות.
נראה לי שקלמן פרוגר התכוון בעיקר אליך.
אתה ענק, ענק. תמשיך לכתוב, אין עליך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! (@נתן גלנט חשבתי עליך, שמתי המון סימני קריאה שיהיה לך מה להוריד).

עזוב סימני שאלה.
תעשה לנו טובה, תשנה את שם הניק שלך למשהו קליט ועממי...
ומשויטט באמת כריש ברמת כרישות מקסימלית, לחלוטין.

 

[ידידיה חבר]

עזוב סימני שאלה.
תעשה לנו טובה, תשנה את שם הניק שלך למשהו קליט ועממי...
ומשויטט באמת כריש ברמת כרישות מקסימלית, לחלוטין.

קיימתי מה שאמרו חז"ל 'כל מה שאומר לך בעל הבית עשה'. שיניתי.

ידידיה חבר זה בערך אקרוסטיכון של הבריח התיכון של השם האמיתי והפרטים שלי. נעים להכיר.

 

[משויטט]

אחרית דבר | ניצחון בלי בית

לפעמים כשיוסי היה קורא כל מיני ביטויים אנכרוניסטיים כמו "השמים נפלו עליו", "חייו עומדים לו מנגד", "לא מצא עוד טעם לחיות", "סוף העולם", ועוד כהנה, היה מתמלא רוגז על ההגזמות הפרועות. יאללה-יאללה גם כן אתם, שמים נופלים, מי שישמע. איך זה קורה בדיוק? מה זה השטויות הזה. תעשו לו טובה.

אם הלילה הזה השיג משהו, זה שהזלזול המסורתי הנ"ל בביטויים הישנים והטובים הללו - החל להיסדק. שכן, למה שקורה עכשיו בחייו אין הגדרה מדויקת מאשר שמים נופלים, או לפחות סוף העולם. אם כי, הוא גילה כי במציאות - המשמעות דרמטית הרבה יותר ממה שדמיין תמיד.

תנועת המתפללים בשטיבלאך הירושלמי הייתה דלילה מאוד כיאה לשעת הלילה הזו. לספסל שהזדמן במסדרון הייתה מין נוקשות פנימית אכזרית, ויוסי לא היה מסוגל לשבת עליו מעבר לדקות אחדות. כעת קם שוב והחל מסתובב בלי מטרה מוגדרת, כמדי פעם בפעם בשעתיים האחרונות. לא הייתה כל הפתעה בגילוי שאין מודעות חדשות, וכי כל העלונים הפזורים על השולחנות נקראו על ידו מכבר בלא קשב. אין ברירה אלא לשוב אל הספסל המתנדנד עד לסיבוב הבא.

למרות האור שבקע מהשטיבלאך, ועל אף הצבע העמום שהפלורוסנטים החיוורים התאמצו להשליך סביבם, החשכה העבותה מבחוץ השתלטה עליו לגמרי והתאימה עצמה למצב רוחו.

הוא הציץ אל הסלולרי שדמם כגוויית ג'ירף במדבר סהרה.

'שתתקשר', ייחל בסתר ליבו. שזה לא יהיה אל חזור, קיווה. שיהיה אפשר למחוק את השעות האחרונות ולחזור לשיגרה.

שיגרה... גיחוך קולני נפלט ממנו מבלי משים. על חמלניצקי ופרעושיו שיגרה שכזו.

מעייניו שקעו בימי הגיהינום ולילי הבלהות מן התקופה האחרונה, וזוהר התקווה הקודמת נעכרה אנושות, ושוב הוא רוצה רק לברוח מהכל. בעיקר מעצמו.

ואז, סוף כל סוף, צלצל הטלפון.

יוסי ענה באדישות למודאג מעבר לקו, ועדכן אותו שהוא נמצא בזיכרון משה, ולא, אין לו כוח יותר, וכן, נמאס לו סופית. הוא רוצה הביתה. לא, הוא רוצה בעצם למות.

השיחה נותקה כעבור כמה דקות, ויוסי המשיך לבהות בחיידקי אוויר שקופים שחגו מולו בהילולא סודית, עד שמעיניו נשרו שתי טיפות גדולות ושקטות, שהכילו את החרטות וההחמצות והפחדים כולם.

וקבצן עלוב שישב לצידו נעץ בו עיניים גדולות ועצובות.

- - -

"יש לך בית, יונגרמאן. תחזור אליו". הקול הסדוק חדר אל תודעתו של יוסי והוא ננער בבעתה כמו ממכת ברק.

עיניו נתלו בבהלה על ערימת הסמרטוטים המצחינה שלצדו, ממנה בקע הקול. פרצוף דוהה של קבצן עתיק יומין בלט כעת מולו. ולרגע נדהם יוסי איך עד לרגע זה לא העלה בדעתו שיש חיים בתוך מדורת השמאטעס הזו.

יוסי התרומם באינסטינקטיביות, מבולבל, מבין באיחור קל שהלה הקשיב לשיחה המשפילה שלו. הוא הביט בסלידה פגועה בהלך המתחפר, והחל מתרחק, בלי לחשוב לאן.

ובין הצעד השביעי לתשיעי, הוא התחרט: מה הוא נבהל מאיזה הומלס מרופט כמו ילד קטן? גם עם אפס כמוהו הוא כבר לא יודע להתמודד?

יוסי הסתובב בחזרה בנחישות. הוא התקרב במבע חמור אל הקבצן, שעיניו עדיין היו נעוצות בו ללא תזוזה. הוא אסף בדרכו כיסא פלסטיק מדולדל משענת והתיישב מולו.

זיק נבון מדי ששכן במעמקי עיניו הבהירות של הקבצן הביך אותו לרגע.

"אז... אתה מציע לי לחזור הביתה".

"כן". הקבצן לא התבלבל. כאילו הוא זה שהזמין את השיחה.

"ואתה יודע מה יש לי בבית שאתה מציע לי כל כך בביטחון לחזור לשם?"

"לא", לא התנצל הקבצן, "אבל אני חושש ידידי, שגם אתה לא יודע".

יוסי הגניב מבטים לימין ולשמאל, והתלבט איך להגיב. האיש מטורף על כל הראש, או שתוי מהקרחת, או על סטרואידים במינון בלתי חוקי. או... ובכן, חכם מדי.

"מכיר את אריה?" השתחל שוב קולו המפוכח מדי של הקבצן.

יוסי צמצם אליו עיניים בלתי מפוענחות.

"אריה הוא אדם שחי בגיהינום", ענה הקבצן מבלי שהתבקש. "כמוך".

עיניו המצומצמות של יוסי התעגלו בהפתעה ונראו כלוח ישן שצמד קליעים חוררו אותו.

"אריה היה בן תפנוקים שחי את החיים הטובים", המשיך הקבצן בקולו העבה. "עד שיום אחד קרה הנורא מכל והוא התחתן.

"מאז התחילו הצרות. הוא ראה את כולם סביב נהנים עושים חיים משוגעים, מרוויחים, אוכלים, שותים, מספרים חוויות מסעירות, ולא יכול היה לסבול את המחשבה שרק הוא נשאר תקוע. תקוע עם מחויבויות שלא רצה, עם אחריות שלא תכנן ועם חיים שלא דמיין.

"הוא חש מחנק שהלך והתגבר מיום ליום. השאיפה שלו לדאות מעל כל הדברים, לראות את העיר מהגובה ולצחוק בפראות חסרת עכבות - הלכה וכבשה אותו מיום ליום, היא לא הרפתה גם כשהפך אבא לילדתו הקטנה. התהייה הלכה והתגבשה בתוכו: של מי היה הרעיון הגרוע הזה לכבול את כנפיו המשתוקקות?

"כל פעם שחזר הביתה חש כמעט באופן פיזי איך נופלים עליו תקים כבדים בטונות מכוחו. הוא היה קצר רוח, נעלם לעתים תכופות, קימץ בחיוכים, ובמעט הזמן שכן היה בבית, היה שופך גלונים של רעל, של תיעוב, עייפות וריחוק.

"והקטע היפה היה איך למרות הכל היה משוכנע שהוא הצדיק שמחזיק בשיניו את הבית מליפול. כי אין עוד אחד בעולם שהיה מתמודד עם מה שעליו להתמודד.

"הוא היה חכם, אריה, אתה מבין? חכם מדי. הוא היה שורף בהתמדה גשר אחרי גשר, ומוכיח בכל פעם איך הוא כל כך בסדר והיא כל כך מרשעת שרק רוצה להרוס לו הכל. הוא ידע איך להביא אותה לקצה, כדי שתאמין לו שהיא שורש כל הרע.

"רק עמוק בתוכו, במקום אליו אפילו הוא לא הצליח להגיע, שכנה הידיעה האפלה שאין באמת אשם בלתו.

"ויום אחד, הפיצוץ הבלתי נמנע התרחש. ואז יצאו הדברים משליטתו של אריה. עסקנים ניסו להתערב, לתקן, להציל. והלחץ פעל בכיוון ההפוך. ככל שגבר הלחץ כך התבצר אריה והשתכנע שהצדק הוא רכושו הבלעדי. והוא שכנע את כולם באמת הזו.

"הימים החולפים העמיקו את השבר, עד שאחרוני העקשנים הסכימו שאין כאן שום ברירה. ויש לפעמים שצריך להרפות. וגם גירושין היא מצווה מן התורה. ויש הרבה דגים בים. ואין מה לעשות. ויהיה בסדר. ואיך פותחים תיק ברבנות.

"לא שאריה לא לקח את האופציה הזו בחשבון, אבל הוא לא חלם שיגיע אליה חבול ומדמם ונטול תהילה כפי שאכן הגיע. הוא היה בתוך הקלחת, ולא היה בידו לעצור את הגלגל המתגלגל.

"ואז, כלפי חוץ היה אריה אז המאושר באדם. הוא החל מצחצח את כנפיו המאובקים לראווה.

"ורק צל קטן שהתמקם לו מעל כל ההצגה, השקיף עליו בלגלוג מצמית. על מי אתה עובד, את מי אתה משקר. ולא יכול היה אריה לדעת שהצל הזה יהרוס לו את אופציות האושר בחייו עד עולם.

"ביום שהכל התפרק סופית, כבר לא הייתה באריה שום שמחה. רצון אחד מילאה אותו: לברוח. להיעלם. לא להיות יותר.

"הוא הגיע רחוק. לסוף העולם. שם נטש את זהותו, זנח את עברו, והצליח מאוד. הרבה יותר מדי".

הקבצן השתתק.

הדי פסיעות של אנשים עייפים ונהמת הרוח המתעללת בדלת פח על ציריה החורקים ריפדו את השקט הלבן. יוסי ישב בתנוחתו האדישה, אבל כל כולו היה שבוי בסיפורו של הקבצן. שסיפר ללא הנחות את סיפורו שלו.

"ומה קרה אז?" הוא שאל.

הקבצן התבונן בו מיוסר, והמשיך לשתוק. ולאחר נצח אמר לו: "שום דבר, יונגרמאן, שום דבר לא יגאל אותך מן הייסורים שתחוש, אם תעשה את מה שאריה עשה. אין מקום ביקום שיפטור אותך מהידיעה שאתה אשם במה שעשית לעצמך. אין עוד אשם. אתה יודע".

יוסי נאבק בעצמו. הוא רצה להסביר, לתאר עד כמה רע לו, ועד כמה המזל עושק אותו. אבל ידע שאין לו שום סיכוי נגד האיש מולו. הוא לא יקנה את השקרים שלו, כי הוא היחיד שיודע עד כמה הם שקרים.

"אז הוא חזר לבסוף?", שאל יוסי ברגע של הבנה, "האריה הזה?"

"ומה נראה לך?" הקשה הקבצן ורמז של חיוך מתח את פיו.

יוסי העביר מבט על החליפה הדהויה, ולא קשה היה לזהות שם רישומי יוקרה מימים יפים.

חיוך בלתי פתור התפשט על קמטי הכאב של אריה. עיניו איבדו מיקוד כשביצעו זום אאוט. יוסי יחד עם כל העולם סביבו התרחק והיטשטש, ואט אט צלל אל ימת הזיכרון.

הוא נזכר איך ברח רחוק, איך התנתק חסר כל מן העולם שעוד שניה היה שואב אותו פנימה. איך התחמק מכל החיפושים. איך חתר בידיו החשופות את כל הדרך הביתה. איך התגלגל מארץ לארץ, ואיך לא מצא מקום.

איך מצא בתוך האין מוצא את הדרך חזרה.

ואיך גילה כמה גדלה ילדתו היחידה, חניל'ה הטהורה, ואיך הצליחה להתגבר על כל תלאות חייה, ואיך נישאה אל אומלל כמותו. אומלל ושמו יוסי - - -

עיניו אפופות אדי המחשבות התבהרו, הוא הישיר אותן אל מול חתנו המתפתל, שפתיו התרחבו.

"כן", אמר לאחר אנחה רכה, "חזרתי. הביתה".


סוף כל סוף, סוף.

 

[ידידיה חבר]

ווווואאאאאיייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!
איפה אתה משויטט שאתה מוצא את התיאורים המדהימים האלה?!

 

[קייקס]

סיום עצום וחזק במיוחד!
אין דברים כאלה

צריך לקרוא את זה פעם פעמיים ושלוש

 

[מוישה]

תשע"ח | בצומת לאן

"אז מה קורה עם ההפלגה, ארי? מתי סופסוף תקבל פרטים?" ג'ף תמיד התחיל לדבר עוד לפני שנכנס לגמרי לטווח המשרד, ועוד לפני שידע האם ובמה עסוק ארי. הוא התיישב בתנופה על הכיסא המתגלגל שהיה מונח ברפיון במרכז חדר.

"הו, ג'ף המתפרץ", הרים ארי את עיניו מהמסך ונאנח בחביבות. "למען האמת כן. הוא הזמין אותי לסוף השבוע הזה".

"אתה רציני?" ספק ג'ף את כפיו בהתרגשות בלתי מרוסנת. "איך אתה לא מספר לי על זה? מה אתה חושב שזו איזה ידיעה שולית מהמאה הקודמת? מה עובר עליך?"

קולו הכעוס של ג'ף התחלף בין רגע למתוק ודבשי כתאנה בשלה כשהתעניין: "נו, אז איך אתה מתכונן? יש לך כבר מה ללבוש? הכנת כבר נושאי שיחה? דבר אחי, ספר הכל".

"לא יודע ג'ף", התמתח ארי בעייפות. "אני חושב לבטל. אין לי ממש ראש לזה".

ג'ף קם בתנופה והכיסא התגלגל בעוצמה ונבלם בקיר הזכוכית בקול שקשוק עז מתמיד.

"אתה חייב להפסיק עם הקפיצות האימפולסיביות האלו שלך" אמר ארי בזעף מזויף. "אתה הורס לי את המשרד".

ג'ף התעלם, העמיד את שתי ידיו על שהשולחן, הרכין את ראשו עד שהגיע סנטימטרים בודדים מראשו של ארי. "תגיד אתה בסדר? עברת תאונה או משהו? רכבת דרסה לך את המוח? אכלת את כל העציץ הבוקר? תענה לי בכנות, אני לגמרי דואג לך!"

"מה אתה רוצה מחיי ג'ף. חשבתי על זה, אני לא מעוניין להיות 'הנבחר'. בסדר? יש לי מספיק כסף, ולא חסר לי בחיים כוח ושליטה. מה אתה רוצה? טוב לי בשקט שלי, אסור לי? מה חסר לי כל הבלגן הזה?"

ג'ף הזדקף והחל מסתובב סהרורי במרווח הקטן של המשרד. הוא מלמל אל חזהו: "אוי לא, זה לא קורה. הוא יורד מהפסים. הו מיי גודנס, הוא מאבד את זה".

בתנועה פתאומית פתח את הדלת והרכין חצי גוף החוצה לכיוון אולם העמדות וצרח בקולי קולות: "הציללללוווו!!!" ומיד הניח לדלת להיסגר חזרה. הוא המשיך להסתובב סהרורי לגמרי, מתעלם מקיומו של ארי המשועשע למחצה וההמום במחצה השניה.

"אתה קולט מה הולך איתך?" ג'ף עצר פתאום ופנה לארי, "כי אני פשוט לא. לא. אתה מדבר איתי על כסף ועל שליטה כשאתה הנבחר! ה נ ב ח ר ! ! אתה קולט? אתה הנבחר ואתה מדבר על מספיק כסף או לא מספיק כסף... הזויים היום אנשים!"

ארי הרצין. ההבנה שחסרה לו חלק בפאזל התיישבה על קרביו באטיות מאיימת.

"שב!" פקד ארי בנימה חמורה.

ג'ף התיישב.

"פתאום אני מבין ג'ף", אמר ארי ונשם עמוקות, "שאני פשוט לא מבין כלום. אז תסביר לי לאט ידידי, מה בדיוק חסר לי. למה כל המשרד מסתכל עלי בחודשים האחרונים כאילו גנבתי ממנו משהו. מה זה ההיסטריה המטומטמת הזו סביב כולה הפלגה מסכנה? מה, תגיד לי, הוא רוצה להוריש לי את הפרויקט? להכניס אותי שותף לביזנס? מה בדיוק קורה כאן?"

ג'ף הביט בו כלא מאמין.

"אתה רוצה לומר לי שאתה... בעצם... כלומר... זאת אומרת... אני מתכוון... פשוט לא יודע???"

ארי משך בכתפיו. "אני מניח".

ג'ף קם ממקומו הלום, "לא יאמן", לחש. "פשוט לא ייאמן".

הוא נעמד מולו כמרצה בפקולטה, זקר אצבעות בזה אחר זה והכריז: "דבליו דוטקום, יו אס קמפני, ניו בייבי טכנלג'י, יאנג ארמי, אפל בייט, סונג טוק, איי ווב דונט טוק, סמול דאטה אייטש...

"אתה יודע מה זה כל השמות האלה? אלה הם חברות סטרטאפ זבליות כמונו, שארווין גודמן ירום הודו מממן את קיומן מכיסו הפרטי. עכשיו תשאל למה".

"למה".

"הו, התשובה היא קצרה: בגלל ג'ניפר גודמן".

"ג'ניפר גודמן".

"בדיוק".

"אתה תספר לי מי זו?"

"או יה, אני מספר, ועוד איך מספר. תקשיב, אשתו של ארווין מתה עליו לפני בערך עשר שנים. היא השאירה את ארווין לבד עם בתם, נכון, היא ג'ניפר. נערה מתבגרת ומושלמת בכל תחום שתרצה".

ארי הביט עליו בריכוז והחל לנשום בכבדות. העסק הולך כאן לכיוון מסוכן.

"ארווין הוא למעשה זבל של אבא", המשיך ג'ף כאילו הוא נואם בבית הנבחרים, "עסוק רוב השעות ואין לו זמן לנשום, בטח שלא להסתכל על הילדה היחידה שיש לו. הוא לא חוסך ממנה כסף כמובן, הוא מפנק אותה בכל מה שכסף מסוגל לקנות. אבל הוא בעצמו נמצא בעסקים והילדה מכירה אותו בעיקר מהמוספים הכלכליים.

"אבל" ג'ף הרים את קולו בפאתוס, "פעם בשנה, ארווין מקדיש שבועיים מלאים אך ורק לבתו. אתה יודע, זמן איכות אבא ובת. בשבועיים האלו הם יוצאים להפלגה חלומית בימת אירי, על היאכטה הפרטית שלו, שהיא, על הדרך, היאכטה היקרה ביותר בעולם. על השבועיים האלו ארווין לא וויתר מעולם.

"יום אחד, כך מספרת האגדה, תקע ארווין גודמן כף לבתו ג'ניפר, והבטיח לה שתמורת היותו זבל של אבא, כפי שכבר ציינתי, הוא מביא לה את הבחור הטוב ביותר באוהיו לחתן. וזאת חתיכת הבטחה. אתה יודע, הסחורה כאן לא משהו, בגדול אין כאן חבר'ה באיכות שתתאים לרמה שלה ולתכניות שלו.

"אני כבר תפוס, לצערם" גיחך ג'ף, "ומה שנשאר, כנראה, זה אתה: הבחור הנבחר.

"וכעת הוא הזמין אותך להצטרף איתם להפלגה הפרטית שלהם ביאכטה, כדי שתקסים את נסיכתו המהוללה כפי שהקסמת אותו ואת גוגל ובעצם את כולנו, וכך תזכה לגרוף את כל הקופה כולה. גם תזכה בבחורה הכי נחשקת באזור, וגם בחותן הכי עשיר בארצות הברית וגם בעתיד הכלכלי המבוטח ביותר בעולם. וכל זה, ארי ידידי, תלוי ועומד בהפלגה ה... איך קראת לזה עוד? אני מנסה להיזכר, הו יה, ההפלגה המסכנה..."

ג'ף השתתק, נחת מפודיום הנואמים הדמיוני, ומצא את ארי חיוור כסיד. לזה הוא לא ציפה.

"לילה טוב ג'ף", לחש ארי חלושות.

"הכל בסדר, ארי?"

ארי הליט את ראשו בידיו, ובשתי באצבעותיו סימן לו להתחפף.

ג'ף פסע החוצה בשיווי משקל עגום. הוא הגניב מבטים אל ארי שנראה כאילו שקע אל עולם אחר, כהה מאוד.

אחריו עזבו אחרוני העובדים במשרד. עובדי הקומה כולה כבר סיימו מזמן את יום עבודתם, ומגדל המשרדים כולו התרוקן לאיטו לקראת לילה שקט.

וארי עודו שקוע בין ידיו, ומחשבותיו סוערות כפי שלא סערו מעולם.

הנה ההזדמנות שלו להתנתק באמת, להתחיל חיים חדשים, קסומים, עשירים, עם כל האמצעים האפשריים, בלי מחויבויות קודמות ובלי מבטים פוצעים. לנחות על פסגת האוורסט, בלי שום עבר, עם עתיד חלק ויפהפה כל כך.

אבל בין חרכי החלום הוורוד הזה התעקשו להופיע, לראשונה מאז, עיניה הגדולות של חניל'ה הקטנה שלו, המלאכית. ממנה התנתק באחת, ברשעות שהוא לא מצליח להסביר היום.

בתוך עיניה הבהירות, הבוהקות, השתקפו שני מילים באותיות של דמעות: אבא?? גויה??? והכל חזר אליו בעוצמות בלתי אפשריות. מעל חפף מציאות הבורא, ופחד מקפיא אחז בו רק מלחשוב על כך. הבורא שאת תורתו עזב יחד עם כל חבילת חייו המיוסרת. יחד עם החידלון הגדול. יחד עם כל הדמיונות המודחקים.

ברגע אחד געש בו הרצון לעצום עיניים חזק, למחוק עם טוש גדול את כל החלק הקודם, ולתפוס את מה שמוצע לו על מגש של יהלומים, ובמשנהו נזכר במה שאי אפשר לשכוח לעולם. הוא היטלטל בין אשליה למציאות, בין חלומות לפתרונן, בין הווה לעבר לעתיד, בין עולם הזה לעולם הבא.

איך אפשר לעמוד בזה.

איך אפשר.


בשעת לילה מאוחרת ירד לחניה האפלולית, הכל סביבו זז בהילוך איטי. הוא עלה על הגולדווינג מבלי לחשב את תנועותיו. נהימת האופנוע נשמעה לאוזניו כאוושה מרוחקת. בכל שרר שקט, בראשו התמתח צליל אחד ארוך ודק.

הוא חרש על הכביש המהיר, אורותיה של קליבלנד השתקפו על הקסדה המבהיקה שלו, הרוח מילאה את הז'קט באוויר מקפיא.

והוא טס, עף, דאה.

ועיניו היו מצועפות.



אחרית דבר עוד מעט אי"ה.

אין לי מה להוסיף על מה שנאמר לעיל, הכתיבה שלך מדהימה!
כשיוצאים מהמסגרת החרדית, צריך גם להתנער מהתיאורים על אבא שמבטיח "שידוך טוב" לבת שלו. רק אצלנו זה עובד כך. בדוק את העניין.

 

[ידידיה חבר]

כשיוצאים מהמסגרת החרדית, צריך גם להתנער מהתיאורים על אבא שמבטיח "שידוך טוב" לבת שלו. רק אצלנו זה עובד כך. בדוק את העניין.

אווויישש... כמה שזה נכון לדאבונינו.
@משויטט אתה טהור! עיניך לא משויטטות בכל הארץ, ב"ה.
ובמטותא, אל תבדוק את הענין...

 

[נריה מגן]

כשיוצאים מהמסגרת החרדית, צריך גם להתנער מהתיאורים על אבא שמבטיח "שידוך טוב" לבת שלו. רק אצלנו זה עובד כך. בדוק את העניין

לא בהכרח. יש בהחלט מציאות שבו האבא מתחייב לביתו - שכלואה בכלוב של זהב - להביא אליה את ה-בחור, בה"א הידיעה, כדי לבצע היכרות ביניהם. כמובן שאם זה לא הולך הרי שזה לא הולך, אבל זה בהחלט יכול לקרות.
ו- @משויטט , מדהים. אין מילה אחרת. הצלחת לתאר את כל השלבים בצורה ובמינון הנכונים, כולל את השתלשלות הרגשות המסובכת.

 

[מוישה]

לא בהכרח. יש בהחלט מציאות שבו האבא מתחייב לביתו - שכלואה בכלוב של זהב - להביא אליה את ה-בחור, בה"א הידיעה, כדי לבצע היכרות ביניהם. כמובן שאם זה לא הולך הרי שזה לא הולך, אבל זה בהחלט יכול לקרות.
ו- @משויטט , מדהים. אין מילה אחרת. הצלחת לתאר את כל השלבים בצורה ובמינון הנכונים, כולל את השתלשלות הרגשות המסובכת.

אילו היה הסיפור מתרחש לפני כך וכך שנים, ניחא. אך בכותרת כבר דאג הכותב לכתוב 'תשע"ח', ולכן אני עדיין עומד מאחורי מה שכתבתי. פעם היו דברים כאלו, לא בתשע"ח. לא בכזו צורה.
אבל בעיתונות החרדית, אפשר לפרסם זאת בשופי.

 

[משויטט]

כשיוצאים מהמסגרת החרדית, צריך גם להתנער מהתיאורים על אבא שמבטיח "שידוך טוב" לבת שלו. רק אצלנו זה עובד כך. בדוק את העניין.

לא בהכרח. יש בהחלט מציאות שבו האבא מתחייב לביתו - שכלואה בכלוב של זהב - להביא אליה את ה-בחור, בה"א הידיעה, כדי לבצע היכרות ביניהם. כמובן שאם זה לא הולך הרי שזה לא הולך, אבל זה בהחלט יכול לקרות.

בהחלט לא בהכרח.
במשפחות אריסטוקרטיות אצילות ה'שידוכים' מתנהלים בצורה שקרובה במובנים מסוימים לצורה ה'חרדית'. לא כל אחד יכול להשתדך עם כל אחד, ולמשפחה יש בהחלט מה לומר בעניין. ובכל מקרה, בגירסה הסופית (לע"ע) שמחולקת חינם בכניסה, ניסיתי לעדן קצת את התחושה.
יחד עם זאת, מחשבתי הראשונה (וגם הסיפור עליו מתבסס הסיפור) הייתה אכן לספר איך הוא פגש אותה עצמה, אבל רציתי להימנע מכניסה מסוכנת לשדה המוקשים הזה. יש שיקולים שגוברים על אמינות היצירה.
ותודה למגיבים ולמשבחים ולמבקרים.

 

[יענקי R]

סלח לי שרק עכשיו סיימתי לקרוא.
מדהים!
אין מילים!

גם אני נזכרתי מיד ב'יאקאב', ה"ה יעקב פוטש זצ"ל, שעמד בגבורה בניסיון (עיניינא דיומא: תוקפו של בועז וכו'), כפי שהיטיב לספר זאת ר' יו"ט ערליך ז"ל בשירו הידוע.
@משויטט - יתכן ולקחת משם השראה?

ושוב, פשוט מדהים!

 

[משויטט]

@משויטט - יתכן ולקחת משם השראה?

תודה רבה.
לא אכחש שבמהלך כתיבת הפרק השלישי השיר התנגן לי בראש.
אבל היה מאוחר מכדי לברוח מזה.

 

[ידידיה חבר]

רק עכשיו נפל לי האסימון שבסוף אריה נהיה @משויטט בזכרון משה...

 

[גדי ישראלי]

אין מילים! אין אותיות! אין משפטים שיכילו את התענוג בסיפור המיוחד הזה!!!

ואגב - ושימו לב, כי זה חתיכת אגב, חברים - מה הקטע בכל ההודעות האלו "משויטט אל תמתח", "סיים את הסיפור וחסל", "דבר צפוף[???]", קצת דחיית סיפוקים חבר'ה, כל הענין פה הוא במתח וההפסקה בין הפרקים.

רב משויטט, יישר כח!

 

[סופריא - הוצאה לאור]

@משויטט, אוח!!! איזה תענוג צרוף.

מזה זמן שהקובץ שהעלית [אני כבר לא זוכר איפה העלית אותו...] עם הסיפור המלא מונח על דעסקטא"פי, ולא מצאתי זמן לקרוא אותו. הבוקר, במהלך 'ניקוי שולחן' נתקלתי בזה שוב, והחלטתי לקראו.

מרגע שהחילותי בקריאה, לא יכולתי להניחו מידי. קראתי בשקיקה ובנשימה אחת את הסיפור. כמה עומק. כמה יופי. אין לתאר...


התכונן לתביעה מצדי, על גזלת זמן עבודה...