הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הקדמה, פרולוג, פתיח, או מה שזה לא יהיה.
יש לי בעיה!
אני רוצה להיות אסיר.
אני גם רוצה להיות חולה, נכה, עוור, חירש.
אני מת לדעת מהי ההרגשה של כל אדם שהוא לא "אני".
במיוחד אם הוא שונה.
לפעמים כשאני לבד בבית אני עוצם את העיניים ובמשך דקות ארוכות מסתובב, עושה דברים, מקפל בגדים, מוזג כוס חלב, והכל - בעיניים עצומות.
לעתים רחוקות אני גוזר על עצמי לא להשתמש ברגליי כלל ולעשות ככל העולה על רוחי - אך ללא עזרת הרגליים.
זה פשוט 'עושה לי את זה' להרגיש איך מרגיש אדם נכה.
אבל הכי מושך אותי להרגיש מה עובר בלב לאדם ששפיותו מוטלת בספק.
איזה מחשבה הוא חושב כשהוא עושה מעשה שטות.
העניין הזה גורר אותי למקומות שונים ומשונים, מכניס אותי לפוזיציות מעניינות ומרתקות, לעתים מביכות.
וזה מה שגרם לי ביום שגרתי למדי למצוא את עצמי עומד בחצר "המרכז לבריאות הנפש - איתנים", ופשוט להסתכל להם בעיניים.
להסתכל להם בעיניים, לחוסים האומללים, אך להרגיש את עצמי בתוך גוף שבור, בתוך נשמה פצועה ומרוטה.
חזרתי לבית המום.
אחרי שבוע הייתי שם עוד פעם. ולאחר חודש בפעם השלישית. ועוד כמה פעמים מאז. וזה לא הולך להיגמר.
תשפטו בעצמכם:
*(אגב. זהו הקטע הראשון (כמעט) בחיי שאני מעלה לפורום הזה של פרוג, אז אתם מבינים מה זה הפרפר הזה שמפרפר לי בלב. אם אתם מרגישים אותו במהלך הקריאה - או שתתעלמו או שלא).
תודה!
והולך אותו הכביש הצר, צר מאין נבצר, עולה ומתפתל, מטפס ומתעגל בתוך פסטורליה מתוקה, מלאה בצבעים ניחוחות וטעמים, המשתלבים אלו באלו ויוצרים יחדיו יצירה חדשה של מתיקות עילאית על גבול הערטילאיות הבלתי נתפסת. ומחבקת הפסטורליה את כל העוברים בתוכה, מכילה ומקבלת, מעניקה ומלטפת. גם הלך חסר פנים, גם עובר ואינו שב, גם עוצם עין וסוגר לבב, גם את החולף כצל עובר. אך גם ובעיקר, את הבא לטעום ונתפס, את המריח לרגע, מבליח מבט והרי הוא כבר בפנים.
אי של פסטורליה נהדרת המטמיעה את תוכנה הנחבא אל תוככי עמקי לבבות, מחדדת עד גבול קצה ההבנה הנפשית את נקודת האמצע של האמת הפשוטה, הברורה והיציבה, את סוד החיים הטובים, המשוחררים והבריאים. מקום מפלט, מקבל ומגונן מפני החיים הרגילים של כלל בני האנוש, אלו המסתובבים בעולם ובטוחים שטוב להם. אלו החיים את היום יום, קמים בבוקר כדי לשרוד את היום והולכים לישון כדי לקום בבוקר. אלו הנעלבים כשמישהו מוציא להם לשון, במקום פשוט לשרבב בחזרה לעברו לשון ארוכה יותר. אלו הבטוחים שהם מנהלים את העולם, הכל בידם, הם השולטים. בעלי הכוח והעוצמה, היד החזקה ושרירי הברזל, חכמת המעשים וניהול העניינים. ובעיקר, שליטה גסה על אחרים, מסכנים וחלשים, נדכאים ונאנקים.
עד שבוקר אחד הם קמים ומגלים שאיזה שהוא קוץ מציק חדר להם לנקודה הכי רגישה, פשלה קטנה שערערה את ראש הפינה. ואז הקרקע נשמטת תחת רגליהם כמסכת זכוכית דקיקה המתנפצת למיליוני חתיכות ושברים. כל העולם מתהפך עליהם כמגדל קלפים, הכל מסתובב סביבם, מסתובב ומערבל אותם, מסחרר ומפזר, מכסח ומרסק.
ואז מתערפלים האדים, מתמוגג העשן, בליל הקולות ורעשי הרקע מתפזרים וברגע אחד הכל מתפוגג. ומה שנותר זוהי קול דממה דקה, על משטח ישר של ריק ותוהו שאין בו כלום מכלום. במרכז היקום, במקום שאין סביבו שום פינה, אך גם לא אף נפש חיה, צומח דומם או אדם ואדמה. שוכב על הקרקע, מרוטש ומרוסק, גוש אדם, לב שבור, ונשמה פצועה עזובה ובודדה.
המשך יבוא אי"ה (תבינו, לא רציתי להעמיס).
יש לי בעיה!
אני רוצה להיות אסיר.
אני גם רוצה להיות חולה, נכה, עוור, חירש.
אני מת לדעת מהי ההרגשה של כל אדם שהוא לא "אני".
במיוחד אם הוא שונה.
לפעמים כשאני לבד בבית אני עוצם את העיניים ובמשך דקות ארוכות מסתובב, עושה דברים, מקפל בגדים, מוזג כוס חלב, והכל - בעיניים עצומות.
לעתים רחוקות אני גוזר על עצמי לא להשתמש ברגליי כלל ולעשות ככל העולה על רוחי - אך ללא עזרת הרגליים.
זה פשוט 'עושה לי את זה' להרגיש איך מרגיש אדם נכה.
אבל הכי מושך אותי להרגיש מה עובר בלב לאדם ששפיותו מוטלת בספק.
איזה מחשבה הוא חושב כשהוא עושה מעשה שטות.
העניין הזה גורר אותי למקומות שונים ומשונים, מכניס אותי לפוזיציות מעניינות ומרתקות, לעתים מביכות.
וזה מה שגרם לי ביום שגרתי למדי למצוא את עצמי עומד בחצר "המרכז לבריאות הנפש - איתנים", ופשוט להסתכל להם בעיניים.
להסתכל להם בעיניים, לחוסים האומללים, אך להרגיש את עצמי בתוך גוף שבור, בתוך נשמה פצועה ומרוטה.
חזרתי לבית המום.
אחרי שבוע הייתי שם עוד פעם. ולאחר חודש בפעם השלישית. ועוד כמה פעמים מאז. וזה לא הולך להיגמר.
תשפטו בעצמכם:
*(אגב. זהו הקטע הראשון (כמעט) בחיי שאני מעלה לפורום הזה של פרוג, אז אתם מבינים מה זה הפרפר הזה שמפרפר לי בלב. אם אתם מרגישים אותו במהלך הקריאה - או שתתעלמו או שלא).
תודה!
"איתנים" - ביקור ראשון - 1
כביש צר מתפתל בינות ליערות עבותים, הרים נישאים, ובתים קטנטנים המפוזרים פה ושם. רצועת אספלט צרה וסדוקה, המתלפפת סביב עצמה הלוך ולפוף, עצי מחט מבוגרים המרכינים ענפיהם בכובד ראש, לצד אי אילו עצים צעירים המנענעים ענפיהם הדקיקים עם כל משב רוח מזדמן, שרופי גזע ושדופי חטים, לצד פריחה רעננה עונתית ומתחדשת, עולה ומשתוקקת לכל טיפת מטר, לכל משב רוח קליל, לכל ליטוף חמים של שמש חייכנית היוצאת ומצחקת לה בין העננים, כמו לועגת לניסיונות החוזרים ונשנים של אלו האפרוריים להקדיר את פניה, לכסותה מעין כל חי ולהשליט על הדומם והצומח את ממלכת האפרוריות, שפלות הרוח ונמיכות הקומה.והולך אותו הכביש הצר, צר מאין נבצר, עולה ומתפתל, מטפס ומתעגל בתוך פסטורליה מתוקה, מלאה בצבעים ניחוחות וטעמים, המשתלבים אלו באלו ויוצרים יחדיו יצירה חדשה של מתיקות עילאית על גבול הערטילאיות הבלתי נתפסת. ומחבקת הפסטורליה את כל העוברים בתוכה, מכילה ומקבלת, מעניקה ומלטפת. גם הלך חסר פנים, גם עובר ואינו שב, גם עוצם עין וסוגר לבב, גם את החולף כצל עובר. אך גם ובעיקר, את הבא לטעום ונתפס, את המריח לרגע, מבליח מבט והרי הוא כבר בפנים.
אי של פסטורליה נהדרת המטמיעה את תוכנה הנחבא אל תוככי עמקי לבבות, מחדדת עד גבול קצה ההבנה הנפשית את נקודת האמצע של האמת הפשוטה, הברורה והיציבה, את סוד החיים הטובים, המשוחררים והבריאים. מקום מפלט, מקבל ומגונן מפני החיים הרגילים של כלל בני האנוש, אלו המסתובבים בעולם ובטוחים שטוב להם. אלו החיים את היום יום, קמים בבוקר כדי לשרוד את היום והולכים לישון כדי לקום בבוקר. אלו הנעלבים כשמישהו מוציא להם לשון, במקום פשוט לשרבב בחזרה לעברו לשון ארוכה יותר. אלו הבטוחים שהם מנהלים את העולם, הכל בידם, הם השולטים. בעלי הכוח והעוצמה, היד החזקה ושרירי הברזל, חכמת המעשים וניהול העניינים. ובעיקר, שליטה גסה על אחרים, מסכנים וחלשים, נדכאים ונאנקים.
עד שבוקר אחד הם קמים ומגלים שאיזה שהוא קוץ מציק חדר להם לנקודה הכי רגישה, פשלה קטנה שערערה את ראש הפינה. ואז הקרקע נשמטת תחת רגליהם כמסכת זכוכית דקיקה המתנפצת למיליוני חתיכות ושברים. כל העולם מתהפך עליהם כמגדל קלפים, הכל מסתובב סביבם, מסתובב ומערבל אותם, מסחרר ומפזר, מכסח ומרסק.
ואז מתערפלים האדים, מתמוגג העשן, בליל הקולות ורעשי הרקע מתפזרים וברגע אחד הכל מתפוגג. ומה שנותר זוהי קול דממה דקה, על משטח ישר של ריק ותוהו שאין בו כלום מכלום. במרכז היקום, במקום שאין סביבו שום פינה, אך גם לא אף נפש חיה, צומח דומם או אדם ואדמה. שוכב על הקרקע, מרוטש ומרוסק, גוש אדם, לב שבור, ונשמה פצועה עזובה ובודדה.
המשך יבוא אי"ה (תבינו, לא רציתי להעמיס).
