"איתנים" - ביקור ראשון - 1.

  • הוסף לסימניות
  • #1
הקדמה, פרולוג, פתיח, או מה שזה לא יהיה.
יש לי בעיה!
אני רוצה להיות אסיר.
אני גם רוצה להיות חולה, נכה, עוור, חירש.
אני מת לדעת מהי ההרגשה של כל אדם שהוא לא "אני".
במיוחד אם הוא שונה.
לפעמים כשאני לבד בבית אני עוצם את העיניים ובמשך דקות ארוכות מסתובב, עושה דברים, מקפל בגדים, מוזג כוס חלב, והכל - בעיניים עצומות.
לעתים רחוקות אני גוזר על עצמי לא להשתמש ברגליי כלל ולעשות ככל העולה על רוחי - אך ללא עזרת הרגליים.
זה פשוט 'עושה לי את זה' להרגיש איך מרגיש אדם נכה.
אבל הכי מושך אותי להרגיש מה עובר בלב לאדם ששפיותו מוטלת בספק.
איזה מחשבה הוא חושב כשהוא עושה מעשה שטות.
העניין הזה גורר אותי למקומות שונים ומשונים, מכניס אותי לפוזיציות מעניינות ומרתקות, לעתים מביכות.
וזה מה שגרם לי ביום שגרתי למדי למצוא את עצמי עומד בחצר "המרכז לבריאות הנפש - איתנים", ופשוט להסתכל להם בעיניים.
להסתכל להם בעיניים, לחוסים האומללים, אך להרגיש את עצמי בתוך גוף שבור, בתוך נשמה פצועה ומרוטה.

חזרתי לבית המום.
אחרי שבוע הייתי שם עוד פעם. ולאחר חודש בפעם השלישית. ועוד כמה פעמים מאז. וזה לא הולך להיגמר.
תשפטו בעצמכם:

*(אגב. זהו הקטע הראשון (כמעט) בחיי שאני מעלה לפורום הזה של פרוג, אז אתם מבינים מה זה הפרפר הזה שמפרפר לי בלב. אם אתם מרגישים אותו במהלך הקריאה - או שתתעלמו או שלא).
תודה!

"איתנים" - ביקור ראשון - 1
כביש צר מתפתל בינות ליערות עבותים, הרים נישאים, ובתים קטנטנים המפוזרים פה ושם. רצועת אספלט צרה וסדוקה, המתלפפת סביב עצמה הלוך ולפוף, עצי מחט מבוגרים המרכינים ענפיהם בכובד ראש, לצד אי אילו עצים צעירים המנענעים ענפיהם הדקיקים עם כל משב רוח מזדמן, שרופי גזע ושדופי חטים, לצד פריחה רעננה עונתית ומתחדשת, עולה ומשתוקקת לכל טיפת מטר, לכל משב רוח קליל, לכל ליטוף חמים של שמש חייכנית היוצאת ומצחקת לה בין העננים, כמו לועגת לניסיונות החוזרים ונשנים של אלו האפרוריים להקדיר את פניה, לכסותה מעין כל חי ולהשליט על הדומם והצומח את ממלכת האפרוריות, שפלות הרוח ונמיכות הקומה.

והולך אותו הכביש הצר, צר מאין נבצר, עולה ומתפתל, מטפס ומתעגל בתוך פסטורליה מתוקה, מלאה בצבעים ניחוחות וטעמים, המשתלבים אלו באלו ויוצרים יחדיו יצירה חדשה של מתיקות עילאית על גבול הערטילאיות הבלתי נתפסת. ומחבקת הפסטורליה את כל העוברים בתוכה, מכילה ומקבלת, מעניקה ומלטפת. גם הלך חסר פנים, גם עובר ואינו שב, גם עוצם עין וסוגר לבב, גם את החולף כצל עובר. אך גם ובעיקר, את הבא לטעום ונתפס, את המריח לרגע, מבליח מבט והרי הוא כבר בפנים.

אי של פסטורליה נהדרת המטמיעה את תוכנה הנחבא אל תוככי עמקי לבבות, מחדדת עד גבול קצה ההבנה הנפשית את נקודת האמצע של האמת הפשוטה, הברורה והיציבה, את סוד החיים הטובים, המשוחררים והבריאים. מקום מפלט, מקבל ומגונן מפני החיים הרגילים של כלל בני האנוש, אלו המסתובבים בעולם ובטוחים שטוב להם. אלו החיים את היום יום, קמים בבוקר כדי לשרוד את היום והולכים לישון כדי לקום בבוקר. אלו הנעלבים כשמישהו מוציא להם לשון, במקום פשוט לשרבב בחזרה לעברו לשון ארוכה יותר. אלו הבטוחים שהם מנהלים את העולם, הכל בידם, הם השולטים. בעלי הכוח והעוצמה, היד החזקה ושרירי הברזל, חכמת המעשים וניהול העניינים. ובעיקר, שליטה גסה על אחרים, מסכנים וחלשים, נדכאים ונאנקים.

עד שבוקר אחד הם קמים ומגלים שאיזה שהוא קוץ מציק חדר להם לנקודה הכי רגישה, פשלה קטנה שערערה את ראש הפינה. ואז הקרקע נשמטת תחת רגליהם כמסכת זכוכית דקיקה המתנפצת למיליוני חתיכות ושברים. כל העולם מתהפך עליהם כמגדל קלפים, הכל מסתובב סביבם, מסתובב ומערבל אותם, מסחרר ומפזר, מכסח ומרסק.

ואז מתערפלים האדים, מתמוגג העשן, בליל הקולות ורעשי הרקע מתפזרים וברגע אחד הכל מתפוגג. ומה שנותר זוהי קול דממה דקה, על משטח ישר של ריק ותוהו שאין בו כלום מכלום. במרכז היקום, במקום שאין סביבו שום פינה, אך גם לא אף נפש חיה, צומח דומם או אדם ואדמה. שוכב על הקרקע, מרוטש ומרוסק, גוש אדם, לב שבור, ונשמה פצועה עזובה ובודדה.

המשך יבוא אי"ה (תבינו, לא רציתי להעמיס).
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
המשך - "איתנים" - ביקור ראשון - 2

בשעה שכבו כל האורות, התפזרו המשפחות ונשכחו מזמן כל החברויות הישנות. כשכבר אין שום תגובה חיצונית, אף גירוי והתחייבות. רצונות, כיסופין ותאוות שליטה, ממון, כבוד או כל רצון לשכליות, ידע, למידה ואנושיות עקומה. או אז נכנס הגוש המורכב כעת אך מנשמה, רוח, בשר ודם, לתהליך הזדככות מכל זוהמה אנושית רגילה ונורמטיבית. הוא מרסק עצמו פעם אחר פעם, שוב ושוב משליך עצמו אלי תהומות חסרי תחתית ונטולי סוף. לא נפילה מתוך ידיעת הקרקעית, אלא השלכת העצמיות ופיזורה לאין סוף חסר גבול. לא זריקה על מנת לאסוף ולאחות לאחר זמן. אלא עזיבה, פירור ופיזור אל הלא נודע הבלתי מוכר והלא ישיג.

ומשכלו כל ההשלכות, הנפילות, הפיזורים וההתאבדויות. בזמן שגוף מוטל אי שם כאבן שאין לה הופכין, ונשמה זרוקה לה חסרת כל בקצה אחר של היקום הבלתי קיים. הרוח מסתתרת בגומחאות חבויות תחת גרמי מדרגות שבורות ונטושות, אחורי פחי אשפה, בקצה גבולי פינות סמטאות חשוכות אפופות סוד ללא מוצא, או בחושות מזדמנות שהיום כאן ובעוד דקה או שניים אינן קיימות.

אז ודווקא אז, מתוך כל השכול, הייאוש וחוסר התקווה. דווקא אז מתחילים לבצבץ מתחת לפני השטח חיים אחרים. חיים נטולי כל היגיון ושכל אנושי, ורק לכן אלו הן חיים שאותו גוף מסוגל להכיל, ודווקא בשל כך אותה הנשמה יכולה להתחבר, ובדיוק מזאת הסיבה מצליחה הרוח לנשוב. אין אלו חיים היכולים להתקרא חיים, אין אלו חיים כלל וכלל, להיפך, זוהי האנטיתזה של אותה ההתנהלות הבלתי מובנת המתקראת חיים בפי נפש כל חי. אך דווקא משום כך ועל אף כך, אלו הם חיים.

מגרש חנייה קטנטן ובלתי מסומן, גדר ברזל לבנה שבמבט ראשון סוגרת אפשרויות, אך במבט שני פותחת צוהר לעולם אחר. עולם בעל יופי בראשיתי והוד קדומים, בלתי נתפס בשכל פשטני וחסר יומרנות. כמה שיחי בר בוקעים להם את דרכם אל העולם מבעד לחריצי הזמן הנגוסים ושרוטים בבשר האספלט המכיל באהבה אין קץ כל חריץ וסדק הפותחים פתח כחודו של מחט אל עולם ענק ומלא חיות רעננה, מאפשר לרקב החומר ולאפסיות הנבילה להצמיח מתוכם חיים חדשים, מלאים בריאים ומענגים. וגם אם אותו עלה ירקרק, ענוג וקטיפתי, יגדל לכדי קוץ חד ודוקרני, כאן כל אחד מתקבל באהבה. לו יהי.

מבנה עץ משושה, פותח חלונות לכל הכיוונים, מקבל אל דלתותיו את המעוניינים. דלפק, מגנומטר ומאבטח חמור סבר, לרוקן כיסים להוציא ברזלים, בעיקרון אמור להכניס ללב פחדים. נראה כמו כניסת אל חזור אל עולם בלתי מוכר ומלא באיומים. אך משום מה ההרגשה טובה, אפילו כיפית. והמאבטח, כמו מורה הוא לכל בר אנוש להשיל מעליו שאריות ציניקניות עכורה, חשדנות מיותרת ואמרות שפר חסרות בסיס המתאזרחות בצקלונו של כל בן דעת למקרי חירום, משפטים חדים הערוכים לשליפה מהירה, עקיצות מציקות לכשייווצר צורך להשפיל את השונה.

כאן אין צורך בכל זה, כשתרצה לומר דבר מה פשוט אמור זאת, מדוע לך לחפש את דרך העיקוף, לרמז ולמסמס, לקרוץ עין ולשפול שפה. כאן, במקום להרבות במילים, לבנות משפטים ולהכביר במשלים, אפשר בהבנה של רגעים, דיבור פשוט בין אנשים, לומר הכל בלי לומר כלום.

רגליים צועדות בלאט על שביל האבנים המונחות כאילו בלי סדר, נראות כבתפזורת, אך מונחות למופת אחת על יד חברתה. זו שולחת יד ואוחזת בזאת שלידה, פותחת בקע ומקבלת אל חיקה אחת נוספת. כאן אחת תומכת בחברתה, ושם שלשה שמייצבות אחת גדולה וצורות רבות לה. יחד יוצרות הן פסיפס מרהיב, פאזל מושלם, חברה מתוקנת, התורמת ונתמכת, נותנת ומקבלת. ורק כמה ברושים עטויי זיפים, מחוברי גבות ואסופי זקנים, עומדים על משמרתם, ניצבים למלוא גובהם, מביטים אל רצף האבנים התואמות להפליא, ומהרהרים על מטרת החיים.

לכל מלא העין חלקות אדמה פורחות, פינות ישיבה מזמינות, בקתות עץ פתוחות, עצי אורן תמירי קומה, וחלקות קרקע חשופות. מבנים קטנים וגדולים מפוזרים בינות לשורות שיחים גזומים ביד אוהבת, בקצות שבילי האבן, מבעד לגדרות העץ החטובות באמנות רכה והספסלים הרבים המפוזרים בכל פינה, כמו קוראים הם לכל עובר ושב, לכל הלך ונד, לכל ציפור מצויה ואפילו לחתולה הלבנה השמנמנה שזוכה למזון עשיר ומפנק מיד רועדת וכמהה להענקה.

מאחורי אורן ירושלים רחב גזע ועתיר ענפים עומד בחור צעיר בשאל ירוק מצמר גס שבקצותיו משתלשלות ציציות פתיל תכלת, לכל אורך הבד עומדים כחיילים על משמרתם גדילי ציצית, קשורים היטב, עומדים דום בשורה ישרה.

"תגיד לי צדיק, יש כאן מנין למנחה?"

הצדיק בעל הזקן המדובלל קמעה והעיניים הבוערות באש עמומה מסתובב ועונה בפשטות: "לא, אח שלי, אתה יודע, כאן החבר'ה בפול טיים, או שלא בא להם לבוא למניין, ואם מגיעים מתפללים שעתיים רק תפילת לחש, אתה יודע, מה שכולם עושים ברגיל אנחנו עושים פי מאה".

המשך יבוא אי"ה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
המשך - "איתנים" - ביקור ראשון - 3

מחלקה ג' שוכנת במבנה דיי גדול, אולם מרכזי באמצע ופרוזדורים רחבים סדורים סביבו, כרכובי אבן רחבים מפרידים בין המרכז לפרוזדורים, כמה עציצים מטופחים משווים למקום אווירה חמימה במקצת. אך הרבה יותר חם כשרואים את הרדיאטורים הענקיים והשמנמנים, מרוחים בצבע שמן צהוב מתקלף ומשרים סביבם אווירה כיפית ורגועה של פעם שלא הולך לשום מקום. אלה שבימים קרים כולם מתאספים סביבם ומניחים את כפות הידיים המכחילות על פסי הברזל הלוהטים, מקרבים את כוס התה הרותח, ומזמזמים מבעד לקפלי הצעיף הארוך והעבה זמזום ללא מנגינה, משהו ישן ובלתי מחייב.

ואם בחוץ נראה כאילו הזמן עוצר מלכת ורוגע מלאכי אופף את כל היקום, בפנים דווקא מורגשת תזוזה רבה. לא תזזיתיות מהירה, חפוזה ומפוחדת. אלא תזוזה רגועה ושלווה, מעט מחויכת חיוך תלוי ובלתי רצוני, ובעיקר שואלת, מבקשת כוס תה רותח. תה פשוט משקיק אפרורי בתוספת מעט סוכר מתוק, או לחילופין סיגריה נוספת מכל אורח מזדמן.

באמצעו של פרוזדור. מקום שאינו אלא מעבר של מכאן לשם, היכי תימצי להגיע ממקום למקום, מחוץ לפנים. דרך שהיא כל כולה אך ארעיות מזדמנת ובת חלוף. שטח אפור ובלתי מחייב שנועד רק כדי לשמור על ממלכתיות הטרקלין, ואולי גם מעט להפשיר את הבא מן הקור. שם, ודווקא שם, במקום בלתי נוכח זה, מוצב כיסא פלסטיק שחור. כיסא בודד החורג מן הנוף של קיר חלק, מרצפות סימטריות, זוויות מרובעות וחסרות חן, ופסים ישרים ההולכים ומתנגשים, נשברים אחד בקדקודו של השני, וממשיכים לזרום הלאה, מקפידים כל העת להישאר בישרותם הבלתי נגמרת.

כיסא בודד שאפילו שולחן קטן, עציץ חי או דמה, או לפחות תמונה המביעה איי משהו, אין לידו. רק כיסא בודד ועליו יושב מישהו. יושב ואינו עושה דבר. לא מעשן, אינו שותה תה ואפילו לא אוחז בספל ריק. לא שולח מבט אל המסך המרצד שבמרכז האולם שמעבר לאדן השיש הרחב. רק יושב ואינו עושה דבר. כל ישיבתו אומרת איני שייך לא לכאן אך גם לא לשם. לא לאלו היושבים בבודקאות העץ המפוזרות בחוץ ומעשנים, לא לאלו המטיילים, פוסעים, צועדים. על השבילים, מדשאות, גינות נוי ושטחים חשופים. אך גם לא לאלו שבפנים. אלו השולחים מבטים, יוצרים קשר עין, מבקשים מעט טבק לעישון או מחככים את כפות ידיהם זו בזו מעל גבי הרדיאטור הישיש בעל הצלעות הרחבות.

יושב שם שלוב ידיים ומהרהר. ממבט ראשון נראה כערבי. מדובלל שיער, סנטרו מעוטר בזיפים חדים ועוקצניים במקום חתימת הזקן, ורק זוג פאות קטנטנות ומסולסלות מעטרות את צדי הראש המעורטל מכל כיפה שהיא. זוג פאות הנאחזות בכל כוחם בשרידי תקווה עלומים, כמו זכר לימים שהיו איי שם לפני שנות דור, ימים המלאים במתיקות ילדותית שאינה יודעת רוע. ימים המלאים בתמימות זכה שעדיין אינם מדמיינים את אותן שבעה מדורים בהן נשמה זו עומדת להזדכך בהמשך המסע שלה לעבר הנצחיות.

"מה נשמע, איך אתה מרגיש".

הראש נד במקצת, העיניים עדיין נעוצות באותה נקודה עלומה וחסרת פניות. רק השפתיים זזות במקצת. "קשה".

תשובה קצרה, כמעט לאקונית. לא קשה של ילד תאב חיים המתחנן ליד מלטפת. לא קשה קנטרני של צעיר שהכל חייבין לו. קשה פשוט ומעורטל המבוטא מן השפתיים הסדוקות כמילים חסרות משמעות, כתחזית מזג אוויר אנונימית הנקראת מפי שדרן מזדקן. כמו קשה של לחם שנמצא שם בקצוות בכדי להיות ותו לא. סתם קשה שאינו מבקש כלום אלא להישאר שם לנצח.

"קשה"? נשאלת השאלה ומחכה להתבכיינות כרונית רגילה ומתבקשת. אך תחת פירוט הקשיים מגיע המשך קצת מוזר עבור התחלה כזאת מאדם כזה.

"ברוך ה", אנחת רווחה, סוף.

זהו. הגיעה נשמה למקומה הטבעי בעולם החומר. גוף שהסכין לעובדה שהקושי הוא מחויבות העולם הזה, נשמה שיודעת שאם טוב היה לה בזה העולם, היה המצב קשה שבעתיים. עתה נח לה עם קושי זה.

המשך יבוא אי"ה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
המשך - "איתנים" - ביקור ראשון - 4

אצות רצות להם העיניים, חלונות הנשמה. בולעות אל קרבם מראות, נצנוצים, חלקיקי זיכרונות, קמצוץ הבנה והשתתפות במצב. נחות לרגע על פינת האולם, שם, בינות לכמה עציצים עזי פנים, עומדת דבוקה מישהי אל הטלפון הציבורי הכתום והמגושם, ומשפכת את נפשה לתוכו. לא לתוך גוש ברזל יצוק זה, אלא לתוך נשמה קרובה רחוקה הנמצאת מן הצד השני, מעט חוששת, אך גם ובעיקר נהנית מברירת המחדל של הריחוק הנצרך בין הנשמות.

וככל שמעמיקים פנימה אל תוככי המתחם, אל בינות למבני העץ והאבן, כך הולך הנוף הנשקף סביב ומעמיק. לרגע נראה אפרורי קמעה ולפתע מתראה כטומן בחובו סוד. לרגעים נדמה כהרים ענקיים ודוקרניים החודרים לפרטיות האדם, מחטטים בנפשו הפצועה וזורים מלח על הצלקות השותתות דם. ולעיתים כעמק ללא סוף הצבוע בכחול עז ומזמין השתרעות חסרת הפרעות.

יורד אתה שלשה מדרגות, חוצה מגרשון חנייה קטנטן, והנה לפניך, מסתתר מאחורי שיחים גבוהים וגזומים יפה. מחלקה א'. אימת כל מטופל במחלקות האחרות. שמה של מחלקה א' נלחשת בשפתיים רועדות, בלב רוטט, ובתסריטים מזעזעים הרצים בראש הלוך ושוב. אם לא תתנהג יפה, עם תכה מישהו, אם תשתולל וכל סמי ההרגעה לא יועילו לך, אולי יעבירו אותך לא' אז כדאי להירגע ולדחות את ההתפרצות לפעם אחרת. והנה עומדות הרגליים ומעט רועדות בכניסה למחלקה א'.

בחוץ חונים שתי טנדרים גבוהי קומה, סוואנות שחורות שעליהן מוטבע סמל יחידת נחשון. רכבים להעברת אסירים. במבואה למחלקה יושב בקצהו של ספסל אדם רזה, חולצה קלה תולה ברפיון על כתפיו השמוטות מעט, זקנקן שחור ומטופח קצוץ למשעי על סנטרו, עיניו לרגע בוהות ולרגע מתמקדות. ועל ידיו אזיקי מתכת, על רגליו אזיקי מתכת, וסביבו כמין גורן עומדים שלשה, ארבעה, חמשה, ששה סוהרים ומפקד.

אם היה מדובר בעוד נער שחווה התפרצות אלימה כלפי מישהו היה מספיק שוטר וחצי שיעמדו על ידו, לו היה המעשה באיש מר נפש שניסה להרעיל את עצמו למוות או לחילופין לקפוץ תחת גלגלי הרכבת, היה דיי והותר בשתי כדורי קלונקס ובאחות רחמנייה לשמירה נגד עין רעה. אילו הייתה הדרמה באחד מכל אלו לא היו עומדים כאן כתריסר סוהרים עם ציוד מלא, דרוכים ומוכנים לכל התפתחות שלא תבוא.

משום שלמחלקה א' מגיעים רק המוכשרים, אלו שחוץ מלהזיק לעצמם הזיקו גם לעוד המון אחרים. אלו שרצחו את האישה, הילדים או סתם את השכנים שלכלכו להם את הכביסה. כל אלו שהגיעו לפני שופט ובמקום להיכנס לכלא לכמה עשורים, נמצאו כבלתי מפוקחים בעליל ונשלחו לכאן, למחלקה א'. מפלצות, תתי אדם, חיות רעות, אולי. ואולי לא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
המשך - "איתנים" - ביקור ראשון - 5
נחות להן מרצפות מעמל יומן. נושמות מעט אוויר הרים לאחר שעות של כיפוף וענוותנות, לאחר ימים שהן מאפשרות לבני האדם, לבעלי החיים ולצמיגי המכוניות לעבור, לנסוע, לחלוף ולדרוך עלייהן הלוך ודרוך. מפהקת לה אבן משתלבת פיהוק של שקיעה, הכנות אחרונות לשנת ליל, מקבלות מעלייהן עול דריכת ארבע כפות רגליים נוספות, אולי האחרונות לזה היום.

מקבלות באהבה את הנעליים הדורכות, סופרות ארבעה במספר, בטח זוג אנשים. חשות היטב על בשרן את כל התקוות, רצונות, מאווים של הדורכים עלייהן. אין דריכתו של זה כדריכתו של זה. מרגישות הן בדיוק מי הם הדורכים. לא זוג חברים, לא בעל ואשה, גם לא שני ילדים או עמיתים לעבודה. הן זה ברור ומורגש היטב, אחד מושך והשני נמשך. אחד יציב ובטוח, צועד במהירות לעבר פתח המחלקה, עומד להחזיר את המטופל פנימה, לארוז את תיקו ולסור לביתו, שם בוודאי מחכה לו אישה אוהבת, אולי תבשיל חם, אפשר שאפילו ילד מתוק שלא הולך לישון עד שאבא יאחל לו לילה טוב, עד שאבא ישב וישיר עמו את שיר הערש הקבוע.

והשני. השני נגרר ככלב סורח המוחזר על ידי אדוניו אל המלונה. לא גרירה גופנית יש כאן, אך גרירה נפשית קיימת, עולה וזועקת. רצון אדירים להיות עוד דקה בחוץ, שניות ספורות, נשימות נוספות של חופשיות, של אוויר נקי, של חמצן טהור, של דרור.

מנסה לדחות את הרגע בו עליו לשוב פנימה, אל מאחורי דלתות נעולות, אל אותם החברים והמריבות, אל ההתפרצויות החוזרות ונשנות והכל כך מכאיבות. אך חזקה עליו לעשות רצון מלווהו, והוא נשרך חסר אונים פנימה, מביט במבקרים הבודדים הפזורים פה ושם כשושנים שכוחות בין עשבים שוטים, מביט ועיניו כלות.

קומתו ממוצעת, ראשו מבריק, חף מכל שערה, מגולח למשעי, עיניים חכמות החודרות את תוך מה שמולן, חודרות ובוחנות כאדם העומד במרכזו של שוק ובוחן ברוגע פרי עסיסי. אפו פחוס מעט ושרירי לחייו בולטים מעבר לצדעיים הצנומות. גופו נתון בתוך קפוצ'ון אפור ולרגליו מכנסי פיג'מה, אפורות גם הן. לולי האות א' המודפסת על שרוול רגל המכנס הימנית, בקלות היה אפשר לטעות בו ולחשוב כי הלה הינו שדרן טלוויזיה מצליח, אם לא מגיש חדשות פופולארי.

כעת הוא סיים יחד עם מלווהו את הטיול היומי שלו באוויר הצח, טיול בן דקות ספורות בלבד, ובעוד רגעים ספורים הוא מוכנס חזרה למחלקה. אך לא איש כמוהו יוותר על דקות של חופש יקרות מפז.

על יד הכניסה הוא מבחין בשני אנשים, אלו מבחוץ הבאים לבקר את אחד מקרוביהם. אולי מכאן תצמח הישועה.

"סליחה, בטח הגעתם לבקר כאן מישהו, אולי תבקשו לבקר גם אותי"?

זוג גבות מתקשתות ועיניים נפקחות בסקרנות. "למה"?

לפתע מועמות הפנים, מתעוותת השפה התחתונה ונרעדת ברטט בלתי רצוני. העיניים מבקשות בתחינה "כדי לצאת מהמקום הזה לעוד כמה דקות".

"בסדר" מסכימות הנשמות לנסות משהו חדש ובלתי מוכר. "מהו שמך"?

"ג'ון" באה התשובה. "ג'ונתן הולס".

המשך יבוא אי"ה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
המשך - "איתנים" - ביקור ראשון - 6
כפתור נלחץ, הודעה נשלחת. זה נכנס מכאן ודלת נטרקת, לשונית נתפסת, ננעלת בצפצוף. וזה נדחף משם, דלת נסגרת מסתירה מאחוריה את הכאב, את אווירת החנק והדיכוי.

כעת הקפוצ'ון פתוח במעט ותיק גב בינוני מורד אחר כבוד אל הספה בצבע בז' מלוכלך. ג'ון מתקדם למרכז החדר, עוטה על פניו חיוך מאוזן לאוזן, חיוך מתוק, משוחרר וחסר דאגות, יד לוחצת יד בבטחה. מתיישב על קצה הספה, גבו קמור מעט וברכיו תומכות במרפקיו. הוא מביט בפני המבקרים בסקרנות ואז עוטה על פניו מבע רציני, אוחז בשני ידיו בקצוות ראשיית הקפוצ'ון, מסדר את הבגד היטב על הראש המגולה, המקורח למשעי ואומר: "דבר ראשון נפתח בדבר תורה".

ואז הוא פוער את פיו ומלועו מתגלגלים חצאי פסוקים, ציטטות בלתי מוכרות, אמרות שפר והסברים קבליים, מלווים בנקודות הקשר, שאלות רטוריות והסברים ערטילאיים, נשגבים מהבנת האדם הפשוט. משפטים גבוהים, כאלה שאתה לא מבין את תוכנם אך יודע אתה שאפשר והם מושגים גבוהים אך שמא הם שטויות והבלים, כללו של דבר שאין לך איך להוכיח את הדבר לכאן או לכאן. והמילים נשטפות ברהיטות, והעיניים החכמות מביטות היישר אל לב המטרה אליה נורים החיצים, והדברים נאמרים בכנות ישירה, נפרשים כשמלה על שולחן, נשפכים בנימה תלמודית רציפה וחסרת עכבות. ללא בלבול או הפסק לשנייה של מחשבה, ללא עצירה רגעית לשזירת הדברים, כאילו היו הדברים עומדים מוכנים ורק מצפים לצאת לחלל העולם, למלא פעולתם ולדרוש עניינם.

נפקחות העיניים מולו, נפערים הפיות ויד לחה ממוללת קצה שרוול בפליאה. "מאיפה אתה שולף את כל זה"?

"הא", הוא אומר ועיניו מצטעפות, כמו חוזר הוא כעת אל אותם ימים בהם ישב בין האריות שבחבורה בפינת בית המדרש הסוער והרוגש בעשרות בחורים מבוגרים. כאלה שלא נולדו לתוך העולם הזה והגיעו אליו על דעת עצמם, במקום לרוץ על ג'בלאות, לעשות שמירות בלילות קרים או סתם להכין כל רבע שעה כוס קפה נוספת למפקד צעיר ושחצן מכפי גילו. במקום זאת הם החליטו לעזוב את כל המוכר והידוע וללחום את מלחמתה של תורה, לפעמים הם אפילו שילמו מחיר כבד וכואב על ההחלטה הזאת, אך הם לא וויתרו ונאבקו בכל כוחם את המאבק של חייהם, את המאבק אל חיי הנצח.

לא פלא שמשם אף אחד לא יצא אדם בינוני. כולם שם הגיעו למקומות גבוהים. "אבל אני כבר אז לא הייתי פנאט כזה כמוהם, כשראשם היה שקוע בגמרא, אני הייתי יושב על יד התנור הגדול ומרחף לי איי שם".

אישה ושלשה בנות יש לו, כך לפי טענתו, בדרום אפריקה הם נמצאות וכמהות לרגע של שיחה עמו, אך הכללים במחלקה א' אינם מאפשרים נשיאת פלאפון אישי. חמש דקות בכל בוקר הוא מקבל את הפלאפון שלו ולתוך דקות ספורות אלו הוא צריך לדחוס את כל עסקיו ויש לו, אוהו יש לו הרבה עיסוקים.

סוחר לא קטן הוא. אחרת כיצד ניתן להסביר את העובדה שמהתיק שהוא נושא על גבו נשלפים בזה אחר זה קופסאות תכשיטים אותן הוא מוכר למבקרים, תכשיטי נחושת חלודה. סחר שחור ובלתי חוקי גם של סיגריות ואפילו מצית אחת מוחבאת היטב בעומק תיקו.

לו היו יודעים בהנהלה שיש לו מצית היו הופכים את המחלקה עד שזאת הייתה נמצאת. הן עם מצית אחת קטנה הוא עלול להעלות באש את כל המחלקה על מאושפזיה, עובדיה, ומבקריה. והוא עלול. בוודאי שהוא עלול לעשות את זה, רואים את זה ברגע שמדברים אתו על בנותיו, רואים את זה בקצף הלבנבן על שפתיו, על לחיו הרוטטת בעצבים, על עיניו המראות בכל רגע נתון על מתקפה נוספת העומדת לבוא.

נסתיימו להם דקות הביקור, לתוך החדר כבר מוכנס גבר ערבי מגודל גוף הממולל בין אצבעותיו שרשרת שחורת חרוזים, כשמן הדלת השנייה מגיח בנו בפנים נבוכות.

ג'ונתן קם ממקומו ושולף מתיקו זוג תפוחים ירוקים ושלמים ללא רבב, הוא מגיש תפוח לכל מבקר, וכשהלה מושיט את ידו, מתעקש ג'ון, "שתי ידיים, שפע צריך לקבל בשתי ידיים".

כי הנה, גם במצב הגרוע ביותר, גם במקום הכי אומלל בה נמצאת הנשמה. במקום בו הכל מחליטים בעבורו, מתי יעלה על מיטתו ומתי יקיץ משנתו, מה יאכל, מה ילבש, איזה חומרים יוזרקו לגופו וכמה שניות הוא יסתובב בחוץ. גם במצב הזה מתעקשת הנשמה להשאיר לעצמה את כוח הנתינה. אז, ודווקא אז היא רוצה לתת משהו משלה, כמהה להענקה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
  • הוסף לסימניות
  • #9
באמת שאני מתנצל על ההקפצה החצופה הזאת.
אבל תבינו אותי,
הייתי חייב...

לאחרונה ביקרתי שוב במרכז לבריאות הנפש איתנים.
לא יודע למה הוא ניגש דווקא אלי,
אבל אחד החוסים התקרב אלי, ואז הוא הושיט לי דף מקופל.
מה זה? לא הבנתי.
- "זה שיר שכתבתי בשביל ההמנון של המדינה".
ההמנון?
- "כן. צריך להחליף את ההמנון של המדינה ושכולם ישירו רק את השיר הזה".
מעניין.
פתחתי את הדף. מה אומר לכם? פשוט תקראו.
(המחסור בפסיקים, נקודות, והטעויות במקור):

"כל האומנים כולם
כל חיילים אי שם
כל הילדים
ותלמידיי החכמים
כשהשמש זורחת מעל
בישראל מסתובב הגלגל
של כל החדשות
וכל המועקות
עם ישראל לנצח- אתמול היום ומחר העם הZה תמיד נשאר
עם ישראל לנצח צשירו בכל רחוב- תודו שזה עושה לכם טוב
כמו טיפה קטנה בים
מעטים אנו מול כולם
כמו הכוכבים
הבטחה שניתנה לפני שנים
כל הנשים והגברים
חלונים ודתיים
פתאום ללא סיבה מגיעה לה הבשורה

פזמון:
ישראל זו המדינה
שמתקיימת בזכות האמונה
ועם הרבה ניסים
בירושליים לנצח נצחים
יש לנו רק תורה אחת
והיא שלנו תישאר לעד
עושה שלום במרומים
מבדיל אותנו מבין כל העמים".

עד כאן השיר. מחיאות כפיים סוערות.
יש לי חלום. שיבוא יום בו יהיה בפרוג ניק: "איתנים" - בו יועלו חומרים מקוריים של החוסים.
תאמינו לי שזה יהיה מעניין.
אני כבר שם את המשתמש הזה במעקב.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

כשהגבולות מיטשטשים

כשחבקנו את הבכור, הייתי צעיר ונאיבי מכדי להבין את גודל האחריות שנפלה על כתפיי הצרות. הטייטל החדש שקיבלתי, נראה אז טבעי ופשוט. המשך ישיר של החיים עצמם.

זוכר את עצמי, באותם ימים ראשונים, מביט בעריסה הקטנה בעיניים נוצצות, ומבטיח לעצמי חרישית: 'אני אהיה האבא הכי טוב בעולם. נקודה'. 'גם כשהעייפות תכריע', אמרתי לה אז, בביטחון של מי שטרם טעם טעמו של לילה לבן אמיתי, 'אני לא מתכוון לתת לשגרה לשחוק אותנו. הילדים תמיד יהיו במקום הראשון. חד משמעית'. גם היא הנהנה אז בהסכמה, וחיוך עייף אך מאושר על שפתיה.

יצאנו לדרך, בטוחים שנצליח דווקא היכן שרבים וטובים לפנינו כשלו...

היום, כעשור שנים קדימה, ההחלטה הזו עומדת למבחן יום יום, שעה שעה. היא פוגשת אותי כשאני רץ בבוקר להספיק לשלוח את הזאטוטים לגנים, דוחף את העגלה ביד ימין, מחזיק את הקטנה ביד שמאל, מוודא שהשלישי תופס בעגלה... בעוד הם, רעננים וערניים להפליא, רק מנסים להדביק אותי אל הקצב... לֵך תסביר להם, שאני לא מסוגל לשמוע עכשיו על מסיבת יומולדת שתהיה היום, אין לי זמן לשמוע על הפתק שאמא הכניסה לתיק האוכל, ובכלל לא מעניין אותי לשמוע מי הולכת להיות 'אמא של שבת'... עכשיו אני רק רוצה לעבור את הכביש בבטחה, להספיק את האוטובוס, לראות אותם נכנסים אל הגן, וסוף סוף... להתחיל את היום.

ההחלטה הזו, אינה מרפה ומעמתת אותי שוב כשאני חוטף ביקור קצרצר בבית בשעות הצהריים, כשחצי מהראש עדיין מונח בלימוד, וחציו השני, להבדיל, מונח במשימות ודאגות של מנהל משק בית. כשכולם יחד, כמו במקהלה, מבקשים את תשומת לבי, נאבקים על שאריות הג'יגה שעדיין נותרו פנויות ביכרתי מוחי, זה בכֹה וזו בכֹה. זה במה שסיפר היום הרבי בחיידר, זו בבובת המשחק החדשה, זה ביצירת הקשקוש הנדירה, וזו בנשכן המנגן שנגמרה לו הבטרייה...

גם בערב, היא ממתינה לי. ההחלטה הנושנה. אז היא כבר עומדת ממש מעבר לדלת הבית, בדמות ילקוטים זרוקים במסדרון, המולה של משחקים וקולות רמים של ויכוחים ילדותיים, בעוד העייפות, המנטלית, שרק מבקשת תנוחת ספה ולגימת קפה, גורמת לי לפלוט אנחות קצרות של חוסר סבלנות. בניסיון לקצר תהליכים, לחפש את השקט התעשייתי, אני מוצא את עצמי מתפקד כפקח תנועה וכשוטר משמעת: 'תסדר את זה', 'למה זה כאן', 'שקט עכשיו'. המילים יוצאות מן הפה על אוטומט, מכסות שכבה עבה של אבק על אותה החלטה תמימה וטהורה.

***​

אבל באותו ערב כבר נשברתי.

היה זה בשעת ערב מאוחרת. הגדול ניגש אליי בעיניים בורקות, מחזיק בידו ציור שהשקיע בו, כך נראה, את כל נשמתו בשעות האחרונות. הוא עמד שם, ממתין למילה טובה, למבט, לליטוף. אבל אני הייתי שקוע. הראש היה טרוד בחשבונות של סוף החודש, בשיחה קשה שהייתה לי מוקדם יותר, במטלות הממתינות למחר.

'אחר כך, חמוד', אמרתי לו מבלי להרים את המבט מהדפים שבידי. 'אבא עסוק עכשיו. שים את זה בצד, אני אראה אחר כך'. הוא עמד שם עוד רגע קט, וה'אחר כך' הזה הפך לנצח. האמת היא שלא שמתי לב אפילו מתי הוא הלך...

רק מאוחר יותר, כשהבית נדם, עברתי ליד חדרו. הוא כבר ישן עמוק, נשימותיו קצובות ורכות. וליד הכרית: הציור. מקופל בעדינות.

הבטתי בציור. דמויות פשוטות, צבעים עליזים, ובצד כתוב בכתב יד ילדותי ורועד: 'לאבא, אני אוהב אותך'.

הדמעות הציפו את עיניי. טשטשו את שדה ראייתי.

דקות ארוכות עמדתי שם. הבטתי בפניו השלוות, המשכתי להתבונן בפניהם הרכות של האוצרות האחרים. התכווצתי מרגשות החמצה, התייסרתי מרגשות מצפון, נמסתי מרגשות חמלה.

מה שווה כל העמל הזה, מלמלתי בכאב. בשביל מי אני רץ, בגלל מי אני דאוג וטרוד, למען מי אני עסוק, אם לא בשביל העיניים הטהורות האלו שמביטות בי בציפייה...

אז לא. לא הדמעות הן שטשטשו את שדה ראייתי. השגרה היומיומית, המרוץ האינסופי, הקצב התמידי והבלתי מתפשר – הם אלה שטשטשו את שדה הראייה. טשטשו את גבולות ההחלטה שקיבלתי. טשטשו את הגבול הדק והאנין בין 'אבא טוב' לבין 'אבא טוב באמת'.




מיותר לציין, שזה לא סיפור חיים אישי של הכותב. אלא תיאור מציאות טריוויאלית שמשקף נקודת חולשה נפיצה.


אשמח לשמוע הארות והערות. תודה מראש!
יש בכל מקום ראש נחש.

לא ברור לי אם הוא קיים במציאות
או רק בדמיון:
אם באמת יש לראש נחש אחיזה, שליחים שיצרו לעצמם שליחות עבורו, או שמדובר בדמיון שבנינו לעצמנו.

אבל הראש נחש הזה מונע מאיתנו לקיים עולם יצרני, משגשג, מתוקן.
הוא נמצא בכל מקום...

אצל ראש הממשלה, השרים, חברי הכנסת, תקשורת, שופטים, משטרה, אכיפת החוק וגם אצל אנשים פשוטים יותר ופחות, אנשים שיש להם סמכויות ואלו שאין.

כשהוא אצל אנשים שיש להם סמכויות אז מדובר בכך שהוא משתמש בסמכות שלהם עבורו, הם כלי בשבילו.

אצל אלו שאין להם סמכויות הוא נהנה סתם לתת הרגשה לא טובה.

ראש הנחש הזה הוא הנפרדות, האגו, טובות הנאה, חוסר אכפתיות, עצלנות, נצלנות, ביקורת, השלכה, אשמה, התעלמות, חוסר אמונה בטוב, כוחי ועוצם ידי, פחד ועוד...

ראש הנחש מתבטא אצל המנהיגים בצורה מסוימת בה הם לא רואים את הכלל, את טובת הכלל, את צורך הכלל.

יש להם עניין במגזריות, בהעדפות אדם או מגזר מסוים, בהכנעה לכח שהוא לא לטובת העם ועוד...

שימו לב: כל אדם הוא בפני עצמו.
כל אדם יש לו כח מוגבל.
בדרך כלל מישהו חיצוני מביא לאדם כח או סמכות.
מי מביא לשרים כח
מי מביא לשוטרים כח
מי מביא לתקשורת כח
מי מביא לראש הממשלה כח
מי מביא לבגץ סמכות
מי מביא לכך אלה כח?

כרגע זה ראש נחש. זה משהו שהוא לא מדויק, לא אמיתי.

ולמה זה לדעתי ראש נחש? כי התפקיד של כולם נפרד , אין יעילות ואין הקשבה ואין חזון אלא אינטרסנטי, בירוקרטיה, חוסר עניין בזולת, חוסר אמת.

אותו ראש נחש נמצא גם בתוכנו.

להשתחרר מראש נחש זה אומר להתחיל לחיות בהכנעה, אמונה בטוב, אם עוד אדם ועוד אדם יאמינו בטוב יהיו יותר ויותר אנשים עם מטרה משותפת.

אם כולנו נבין שכולנו רוצים טוב, טוב פשוט, אז הרב זמיר כהן ה ונאור נרקיס, לדוגמה, יוכלו להביט זה בעיניים של זה ולומר זה לזה: אתה קדוש.

כי כשנבין שכולנו רוצים טוב, נצחק לפתע צחוק גדול של הקלה ונגיד: אה, רגע מה מונע מאיתנו לזכות לטוב? ראש נחש, תחושת נפרדות? יואו בעצם כולנו מבינים מה זה טוב, טוב זה לחיות בשותפות בלי ראש נחש.

אם לא יהיה את הראש נחש נזכה שכל בעל סמכות יגייס את הסמכות שלו לטובת העם ולטובת כולם.

יהיה בביטול מוחלט למען העם.

וזה תפקיד כל אדם לשבור את הראש נחש הזה.

ולזכות לתחושת אחדות בה נביט על כל אדם ונחשוב: אתה קדוש.

בשביל שהסמכויות ישברו את ראש הנחש ונזכה לעולם מתוקן, עולם בו ,יהיה סיוע לכל אדם להפיק את הפוטנציאל שלו באופן יציב ונכון, עולם בו מה שלא טוב יטופל בלי שהיות, עולם בו מה שלא טוב יצא מחיינו ומה שטוב יישאר.
אמנם לכל אחד יש סולם ערכים שונה וטוב שונה,

אבל ברגע שנבין שאנחנו כאן כדי לדון על מהות על הרצון להגיע לטוב, הכל ישתנה לטובה בעזרת ה'.

איך אפשר לדעת מה הראש נחש הפרטי שלי?
זה ניתן לדעת כשאנו במצוקה או פחד, אז מציפה אותנו האמת, הפספוס, פתאום האדם אומר:
"אוף, לא יכולתי לוותר ל...?"
או: "יואו אני צריך לתת יותר זמן לעצמי",
או "אוף כל הזמן 'אני, ואני ואני, מה קורה איתי יש עוד אנשים מלבדי".
או "למה שנאתי את כל העולם? איך כולם טובים, סתם אני שונא אנשים".
בעת מצוקה האדם קולט מה הראש נחש שלו.

ולמה חשוב, לדעתי שכל אחד יטפל בראש נחש הפרטי שלו?
בגלל שאנחנו קולקטיב, משפיעים אלו על אלו, ואם כל אדם יטפל בראש נחש שלו, נוכל להשפיע על העולם ולהכניע את הראש נחש העולמי.

אחרי שנצליח להכניע את הראש נחש הזה, כל האלילים יכרתו מהעולם, אז נגיע למצב בו "ה' הוא האלוקים אין עוד".
כמובן שגם עכשיו ה' הוא האלוקים ואין עוד, אבל כל עוד אנחנו נותנים מקום לראש נחש אנחנו אלה שלא נותנים מקום להשגחה העליונה כי אנחנו כביכול דוחקים את רגלי השכינה, אם נצליח להיות בשמחה, באחדות ובאמונה תמיד,
נזכה לכל הברכות.
האמת, שאני לא באמת רוצה להצליח

כשאני כותבת מאמרים מסוג זה, אני לא כותבת על עצמי, אלא על הקולקטיב, אין לי מטרה שתחשבו על ההתמודדות שלי, כי כל אדם וחייו והאתגרים שקיבל כדי להיות אדם שמתקדם כל הזמן.
אלא המטרה שלי היא שהקוראים ימצאו את עצמם והחשיבה/ התהליך המוצג כאן אולי יסייעו להם להכיר את עצמם או את הסביבה.
יתכן שהקוראי המאמר עברו את הדרך הזו, או יש לכם נתונים אחרים והמילים לא מדברות אליכם, יתכן שאתם כקוראים לא תבינו מה הכוונה, כי על אדם חי בעולם שונה. במידה וכך – אתם לא חייבים לקרוא או אולי תבינו שמדובר כאן בזווית מסוימת שבאה בעקבות אתגרים מסוימים.

*

לא פעם אני כותבת על הדרך ההרואית שלי להגיע לחוזק מנטלי, אבל האמת היא שאני לא רוצה להיות חזקה, אין לי מושג איך, וגם אני חושבת שהחוזק המנטלי שהגעתי אליו הוא מאוד בסיסי, כזה שאנשים רגילים כבר נמצאים שם ולא יבינו למה צריך להתמודד כדי להגיע לשם.

אבל במחשבה נוספת – נוכחתי לראות שאני מעדיפה , אולי לא באופן מוצהר אלא בהתנהלות לא מודעת, להישאר במקום שלי: מקום מסכן, מתמודד, חלש.

אני מנסה לברר עם עצמי למה אני לא רוצה להגיע באמת למקום יציב וחזק.

מקום חזק זה להיות בטוחה בעצמי מאוד.

הכוונה להיות בטוחה באמת, בתוכי, לא בדיבורים. זה לסמוך על עצמי ולקחת אחריות אמיתית מלאה על הכל.

למה אני לא רוצה להיות חזקה?

כי כנראה יש ערך בלהיות מתמודדת.

זה עוזר לי עם העצלנות, הפסיביות, חוסר רצון להתאמץ, וזה מזין את האגו.

הסיפורים שאני מספרת על עצמי, שמתבטאים גם בהתנהלות שלי, באופי שלי, הם סיפורים שבאים מתוך רצון להרוויח את כל העולמות: אדם חלש ומתמודד הוא אדם שמקבל אמפתיה ולא מצפים ממנו אלא מקבלים אותו בברכה, ועוקבים אחריו בעיניים דואגות.

אני חושבת שאי אפשר למחוק התמודדות, היא נשארת, אם אחליט להיות בריאה נפשית לא אצליח ביום אחד להיות בריאה נפשית.

אני חושבת שהבעיה אצלי (לא יודעת איך אצל אנשים אחרים- (הבעיה אצלי היא שלהיות מסכנה זה רווח עבורי.

אדם מתמודד הוא אדם שסולחים לו, מותר לו לא באמת להצליח או להתמודד כמו אדם רגיל ולקחת אחריות.

הוא זוכה להערכה בסיסית על העובדה שהוא בכלל הסכים לפתוח את העיניים בבוקר, וכל השאר – בונוס.

הערכה אליו גוברת ככל שהוא מצליח יותר ויותר.

וזה נפלא להיות בתוך מקום מתמודד שאין סביבו ציפיות, אלא אנשים שמחים, או אמורים לשמוח, מכל הצלחה שלך כי הם מרחמים עליך.

להיות אדם חזק באמת, זה להסכים לכך שאתה מנהיג, אולי לא מנהיג של כת, אבל כן מנהיג שקיבל תכונות להנהיג את עצמו במתוך ביטחון גדול, ביטחון פנימי עמוק בהכל.

ביטחון בבורא עולם, בעצמך, ואפילו בעולם עצמו, באנשים, בסביבה.

זה לא ביטחון שבא במקום הכנעה לפני ה', זה ביטחון אחר, בסיסי, שהוא הבסיס של הכל.

לא ביטחון נטול זהירות, אלא ביטחון בסיסי, שיש בו זהירות, ואולי גם פראנויה, זה לא סותר את הביטחון, ויש בו מודעות עצמית, ויש בו הכל.

ולמה אני כותבת לציבור את החשיבה הזו? כי אני חושבת שכדי לשחרר משהו צריך לכתוב אותו, כי בכתיבה ובפרסום יש כח שמשחרר דפוסי התנהגות וחשיבה, יש ריפוי. יש משהו מתקן, שעושה סדר.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה