מידע שימושי במקום שאין הנשים? השתדל לא להיות/ רכישת מקומות בביהכ"נ לימים הנוראים

[Natan Galant]

מוזר...
אנחנו ויתרנו על שבת משפחתית בבית חלקיה ואחת הסיבות המרכזיות היתה חוסר מקום בבית הכנסת...
גיסה שהיתה שם עם משפחתה סיפרה שהגיעו לתפילת שחרית ונאלצו לעמוד כל התפילה. אביה, אדם לא צעיר ומכובד, וכל האחים והגיסים.

לכן הולכים לבית הכנסת בנוסח אשכנז. למי יש כוח לאריכות במרכזי
גם קבלת פנים יפה, גם מקום נעים, רק חבל שהם מוותרים עליו ובונים מבנה חדש.

 

[להרגיש בבית]

לכן הולכים לבית הכנסת בנוסח אשכנז.

לשם הם הלכו...

 

[מרשימה]

סתם, אני באמת תמה ומתפלא מעומק הלב: לאלו שמתיישבות על מקום פנוי בזמן של לפני התקיעות: האם אתם ב-א-מ-ת חושבים שיש מצב שאישה שרכשה מקום- לא תהיה בשעת התקיעות???! נשגב מהבנתי. פשוט לא נראה לי שיש מצב שאישה שקונה מקום לא תהיה בזמן התקיעות בבית הכנסת. מילא שחרית, אולי גם חלק ממוסף. אבל תקיעות? למה שתקנה מקום אם אפילו בתקיעות וחלק ממוסף לא תהיה? אם אפילו לא באה לתקיעות או מוסף- אז לצורך מה נקנה בעצם המקום? רק לשחרית?
.

צודקים מאד.
רק הערה בקשר לנקודה הנ"ל:
בהחלט יתכן שאישה לא תגיע לתקיעות, וכן תגיע בהמשך תפילת מוסף, ותצא ידי חובה בתקיעות שבחזרת הש"ץ. מכירה כמה נשים שבעליהן מתפללים בנץ וחוזרים הביתה בערך בתחילת חזרת הש"ץ של מוסף במניין המאוחר יותר, ואז הן יוצאות לשם.
כך שבהחלט יתכן שמקום שהיה פנוי בתקיעות עדיין ידרש מאוחר יותר.

 

[ישר והפוך]

הבעיה מוכרת וידועה. אבל לדעתי מרוב שמחפשים להמנע מאי נעימות רגעית מגיעים פה לפתרונות עקומים.
ולדעתי הפתרון הוא לא "לא להתיישב אם המקום לא שלך", כי ממש חבל שנשים תעמודנה ויהיו מקומות פנויים (ולפעמים זה להמון זמן), אלא פשוט עוד קורטוב של אסרטיביות לנשות ישראל היקרות.

עגלת הקניות הירוקה של משפחת וויס היתה מוכרת לכל השכונה.
היא היתה עגלה רחבת ידיים שהסכימה לקבל באהבה את כל תכולת החנות. העגלה היתה חזקה ומאסיבית עם גלגלי אויר חזקים שהריצו אותה קדימה כמעט ללא טרחת המוביל.

'אח, זו עגלה!' הכריז הרב כהן עת חזר מקניות בצרכניה והתחיל לרוקן בששון את תכולתה העצומה.
'שווה את המחיר הגבוה. ממליצה בכל פה לכולם' הסכימה איתו רעייתו.

דרך קבע, העגלה היתה מאוחסנת בחדר העגלות של הבניין, נעולה על מנעול ובריח ומכוסה היטב בשמיכה קלה מאימת החתולים.
אבל בפעם האחרונה ששימי ערך את הקניה, הוא איבד ביחד עם החשבונית- גם את המפתח.
זה התאים מאד לשימי, כלומר:התאים לאבד את המפתח, לא לערוך את הקניה. אבל כשהבינו כולם שזו היתה תוצאה מתבקשת לשליחתו למסע הקניות- היה זה מאוחר מידי.

להעלות את העגלה המסיבית שלוש קומות ולאחסנה בבית- לא היה שייך, ומאז זכתה העגלה לחיי נופש ושחרור, בלי עול מנעול כבד ומרגיז.

אבל מאז- היא זכתה ליהנות גם את כל עם ישראל משירותיה.
'אמא! ירדתי למטה כדי לקחת את העגלה למכולת- והיא איננה!' קראה דבורי לחלל הבית.
גב' וויס הרימה עיניים משתוממות וירדה לחזות בתמונה המוזרה ביותר שראתה מעודה: השכנה, גב' קורצוויגרברג צועדת מעדנות עם עגלה מוכרת, מחייכת בשמחה.
'אוהו, שלום!' מחייכת לגב' וויס ההמומה. 'העגלה- משהו! ראיתי שהיא ממילא עמדה ללא שימוש. ממש היה לי חבל שהיא עומדת דוממת. אני מכירה אתכם כגומלי חסדים וברור היה לי שתשמחו לאפשר לי להשתמש בה. צדקתי?' שאלה בתרועת ניצחון.
גב' וויס המהמה משהו מתחת שפמה, היו אלו קולות השתוממות, שלגברת קורצוויגרברג נשמעו כקולות הסכמה והתלהבות.

ומאז הכל הפך היסטוריה.

בכל עת שאי מי מהשכנים היה מעוניין לערוך קניות- העגלה היתה נלקחת. היא ממילא עמדה דוממת כבר שלושה ימים. אין הרבה סיכויים שבדיוק בשעה הקרובה יצטרכו אותה, נכון? ומשפחת וויס תזכה למצוות ולזכויות רבות בערב ראש השנה. מדהים.
הם כולם שם בסך הכל רוצים לזכות אותם במצוות.

לא פעם מצאה את עצמה גברת וויס, לאחר תכנון מדוקדק של זמנים, יוצאת לערוך קניות. יורדת לכיוון העגלה, וחוזרת בחזרה הביתה.
התפנתה לה שעה עכשיו כי אין לה עגלה, היא הולכת לפתור תשבצים.

גם כשנמאס לציפי שלהם והיא הצמידה פתק גדול לעגלה: 'נא לא לקחת את העגלה ללא רשות', לא ראו שינוי חוץ מהשינוי הקטן שלמחרת הפתק נעלם ביחד עם העגלה, ואח"כ העגלה חזרה בלי הפתק. שינוי קטן ולא מורגש.

ביום ראשון קרה לה בכלל מקרה מוזר. היא ירדה עם ארנקה לכיוון העגלה, ולפתע היא רואה את גב' שטרן צועדת עם העגלה לכיוון הצרכניה.
'אהמממ...' כחכחה בגרונה, מקפיצה את ארנקה מיד ליד ברמז.
'כן? מה? את מרשה לי את העגלה עכשיו, נכון? את ידועה בכל השכונה כגומלת חסדים. אין כמוכם, אנשים יקרים. בזכותכם השכונה עומדת. אז זה בסדר מצידך, כן?'
כך הכריזה בשמחה ובפרגון גב' שטרן והמשיכה לצעוד מעדנות עם העגלה.
גב' וויס נשארה שותקת המומה.


היא בסך הכל צריכה להיות יותר אסרטיבית ולהגיד מפורשות שהיא לא מרשה. זו לגמרי בעייתה.
וחבל שבגלל שהיא לא יודעת להיות אסרטיבית, היא מנסה למצוא פתרונות עקומים מסוג לא להרשות לשכנים להשתמש בעגלה ללא רשות.

ונסיים בסוף טוב: לאחר חודש קנו בשעה טובה משפחת וויס מנעול חדש ומאז בא השקט למחוזותם.
חבל שבביהכ"נ אין מנעולים.

 

[bracha]

לא קראתי את כל התגובות, אולי אני חוזרת על משהו שנכתב.

אני פשוט לא מבינה את הנשים שמגיעות בלי לקנות מקום.
מה הן חושבות? שהגבאים לוקחים את הכסף לכיס? הכסף הזה הוא כסף קדוש. הוא כסף שמגיע לתפעול בית הכנסת. לחשמל, למזגנים, לנייר טואלט, תיקונים, כסף שמשרת מתפללים ולומדי תורה.
למה אנשים מרגישים שהם יכולים להשתמש בלי לשלם?
לדעתי זה גובל בגזל בימים הכי קדושים בשנה.

(כמובן שיש את הנשים שקנו מקום, אבל שמו אותם קרוב למזגן או ליד החלון או ליד אמא עם 10 ילדים שכל שניה נכנסים ויוצאים [שזו תופעה בפני עצמה...] והם מצאו את המקום שלי לבינתים שיוכלו להתפלל כמו שצריך).

 

[חלון הזדמנות]

צודקים מאד.
רק הערה בקשר לנקודה הנ"ל:
בהחלט יתכן שאישה לא תגיע לתקיעות, וכן תגיע בהמשך תפילת מוסף, ותצא ידי חובה בתקיעות שבחזרת הש"ץ. מכירה כמה נשים שבעליהן מתפללים בנץ וחוזרים הביתה בערך בתחילת חזרת הש"ץ של מוסף במניין המאוחר יותר, ואז הן יוצאות לשם.
כך שבהחלט יתכן שמקום שהיה פנוי בתקיעות עדיין ידרש מאוחר יותר.

טוב לשמוע צד של זכות. תודה.

בכל אופן אלו לא מקרים רבים, ויעידו על כך בתי הכנסת העמוסים בשעות אלו עד אפס מקום.
ובוודאי שאי אפשר להסתמך על האחוזים האפסיים כמעט שאולי ושמא המקום הספציפי הזה נקנה רק לתפילת מוסף ועל סמך זה להשתמש במקום.

 

[RUSI10]

אולי אפשר למנות גבאית לתפילות של ימים נוראים, אחת שמכירה טוב את הקהילה, ושתדאג בדיוק לבעיה הזו של המקומות.

 

[רבקהא]

בלי לקרוא את כל התגובות.
אבל זוכרת עד היום את עצמי כילדה בת 11-
אמא שלי שלחה אותי להתפלל תפילת ערבית של יו"כ-
היא לא יכלה ללכת, ואני הלכתי במקומה-
והנה המקום תפוס ע"י אישה מבוגרת, אני מתקרבת למקום, ואומרת לי אשה אחרת שהכירה אותי- זה ממש חסד- האישה הזו בעלת תשובה, והיא צריכה לשבת כאן!
ואני ילדה קטנה, חוזרת על עקבותי הביתה, עצובה ומאוכזבת.
למחרת- הסיפור חוזר על עצמו!
באותו יום כיפור לא זכיתי להתפלל בבית הכנסת.
אבל באמת, עם כל הרצון לדון לכף זכות- צריך לעשות מנעולים למקומות- כמו הסיפור הנ"ל.

 

[קצרה]

תייעדו מקום לאמהות עם עגלות וילדים

אמהות עם תינוקות וילדים אין מקומם בבית הכנסת. נקודה וסימן קריאה.
יש לכם תפקיד מרומם לשמור על ילדיכם בבית שלא יפריעו לכל המתפללות - והרצון "להרגיש" את האווירה בבית כנסת הוא עצת היצר בלבד.
אני הייתי מבקשת מהגבאים שיעמידו שומר בפתח שימנע כניסת עגלות וילדים בכל מחיר.
ילדים מרעישים בבית כנסת אפילו אם הם "יחסית" שקטים כנ"ל תינוקות. הם מטרידים ומבלבלים בזמן התפילה את הנשים האחרות. מהן כאלו שאולי שמרו ביום הראשון של ראש השנה על גדוד של 15 ילדים כדי לזכות להתפלל בבית כנסת.
אין תחושה יותר מתסכלת לאשה שהתאמצה ככה מאשר להיות מוסחת כל התפילה משששש.... וקח במבה או סתם מריצות של ילדים או רעש קרוב קרוב לדלת עזרת הנשים.

היות ונשים אינן מחויבות במנין. ונשים המטופלות בילדים ספק אם בתפילה בכלל. ומלבד הנאה (רוחנית , נוסטלגית..) - לא מוכר שום ענין ידוע ב"להרגיש את האווירה" - אז כל מי שרוצה להרגיש את האווירה שתמצא סידור לילדיה כמו שהיא תמצא בכל בילוי אחר שהיא תרצה לצאת אליו.
ושלא תפריע לנשים אחרות שלא מחויבות בגידול ילדיה - להתפלל.

לכל דבר ועת זמן לכל חפץ.

 

[חלון הזדמנות]

לא קראתי את כל התגובות, אולי אני חוזרת על משהו שנכתב.

אני פשוט לא מבינה את הנשים שמגיעות בלי לקנות מקום.
מה הן חושבות? שהגבאים לוקחים את הכסף לכיס? הכסף הזה הוא כסף קדוש. הוא כסף שמגיע לתפעול בית הכנסת. לחשמל, למזגנים, לנייר טואלט, תיקונים, כסף שמשרת מתפללים ולומדי תורה.
למה אנשים מרגישים שהם יכולים להשתמש בלי לשלם?
לדעתי זה גובל בגזל בימים הכי קדושים בשנה.

(כמובן שיש את הנשים שקנו מקום, אבל שמו אותם קרוב למזגן או ליד החלון או ליד אמא עם 10 ילדים שכל שניה נכנסים ויוצאים [שזו תופעה בפני עצמה...] והם מצאו את המקום שלי לבינתים שיוכלו להתפלל כמו שצריך).

אמהות עם תינוקות וילדים אין מקומם בבית הכנסת. נקודה וסימן קריאה.
יש לכם תפקיד מרומם לשמור על ילדיכם בבית שלא יפריעו לכל המתפללות - והרצון "להרגיש" את האווירה בבית כנסת הוא עצת היצר בלבד.
אני הייתי מבקשת מהגבאים שיעמידו שומר בפתח שימנע כניסת עגלות וילדים בכל מחיר.
ילדים מרעישים בבית כנסת אפילו אם הם "יחסית" שקטים כנ"ל תינוקות. הם מטרידים ומבלבלים בזמן התפילה את הנשים האחרות. מהן כאלו שאולי שמרו ביום הראשון של ראש השנה על גדוד של 15 ילדים כדי לזכות להתפלל בבית כנסת.
אין תחושה יותר מתסכלת לאשה שהתאמצה ככה מאשר להיות מוסחת כל התפילה משששש.... וקח במבה או סתם מריצות של ילדים או רעש קרוב קרוב לדלת עזרת הנשים.

היות ונשים אינן מחויבות במנין. ונשים המטופלות בילדים ספק אם בתפילה בכלל. ומלבד הנאה (רוחנית , נוסטלגית..) - לא מוכר שום ענין ידוע ב"להרגיש את האווירה" - אז כל מי שרוצה להרגיש את האווירה שתמצא סידור לילדיה כמו שהיא תמצא בכל בילוי אחר שהיא תרצה לצאת אליו.
ושלא תפריע לנשים אחרות שלא מחויבות בגידול ילדיה - להתפלל.

לכל דבר ועת זמן לכל חפץ.

תודה על התגובות הנכונות מאד.

 

[גלבוע]

ואם כבר, קריאה לכל גבאי בתי הכנסת: אנא מכם, תייעדו מקום לאמהות עם עגלות וילדים. שלא נצטרך להכנס ולהפריע לנשים בעזרת הנשים, אבל שגם נוכל לטעום מעט מאוירת הימים הנוראים והתפילות. ואם אתם רוצים תשלום, אז בבקשה, סמלי. אין לנו 300-400-500 שקל וצפונה מכך בשביל מקום, באמת.

אף אחת לא 'צריכה' להפריע.
אולי רוצה....
ושטח בחוץ זה רעיון טוב.
אצלנו בנעילה פותחים חלונות בשביל זה, לטובת כל האמהות ברחבה.

 

[דבורה ק]

אמהות עם תינוקות וילדים אין מקומם בבית הכנסת. נקודה וסימן קריאה.
יש לכם תפקיד מרומם לשמור על ילדיכם בבית שלא יפריעו לכל המתפללות - והרצון "להרגיש" את האווירה בבית כנסת הוא עצת היצר בלבד.
אני הייתי מבקשת מהגבאים שיעמידו שומר בפתח שימנע כניסת עגלות וילדים בכל מחיר.
ילדים מרעישים בבית כנסת אפילו אם הם "יחסית" שקטים כנ"ל תינוקות. הם מטרידים ומבלבלים בזמן התפילה את הנשים האחרות. מהן כאלו שאולי שמרו ביום הראשון של ראש השנה על גדוד של 15 ילדים כדי לזכות להתפלל בבית כנסת.
אין תחושה יותר מתסכלת לאשה שהתאמצה ככה מאשר להיות מוסחת כל התפילה משששש.... וקח במבה או סתם מריצות של ילדים או רעש קרוב קרוב לדלת עזרת הנשים.

היות ונשים אינן מחויבות במנין. ונשים המטופלות בילדים ספק אם בתפילה בכלל. ומלבד הנאה (רוחנית , נוסטלגית..) - לא מוכר שום ענין ידוע ב"להרגיש את האווירה" - אז כל מי שרוצה להרגיש את האווירה שתמצא סידור לילדיה כמו שהיא תמצא בכל בילוי אחר שהיא תרצה לצאת אליו.
ושלא תפריע לנשים אחרות שלא מחויבות בגידול ילדיה - להתפלל.

לכל דבר ועת זמן לכל חפץ.

כל מילה!!!!
הלוואי ויפנימו!!!

 

[UU]

צודקים מאד.
רק הערה בקשר לנקודה הנ"ל:
בהחלט יתכן שאישה לא תגיע לתקיעות, וכן תגיע בהמשך תפילת מוסף, ותצא ידי חובה בתקיעות שבחזרת הש"ץ. מכירה כמה נשים שבעליהן מתפללים בנץ וחוזרים הביתה בערך בתחילת חזרת הש"ץ של מוסף במניין המאוחר יותר, ואז הן יוצאות לשם.
כך שבהחלט יתכן שמקום שהיה פנוי בתקיעות עדיין ידרש מאוחר יותר.

ועוד משהו - אני מכירה נשים שבאות לשמוע תקיעות עם הילדים (במגוון גילאים) ולא מנסות להידחף למקום שלהם, עומדות כמעט בחוץ, שומעות תקיעות, ויכולות לברוח החוצה במקרה שהילד שלהם מפריע אפילו מעט, מיד אחרי תקיעות הם מורידות את הילדים לשחק בשמירת האחות הגדולה יחסית, וחוזרים למקום שלהם להתפלל מוסף, המקום פנוי בתקיעות
(ולא ברור לי בדיוק מי יושבת בתקיעות, מילא עומדים, למה צריך מקום בזמן הזה?)

אני הייתי מבקשת מהגבאים שיעמידו שומר בפתח שימנע כניסת עגלות וילדים בכל מחיר.

ככה כבר אצלינו כמה שנים, שומר, עומד בכניסה מקריאת התורה (בשחרית אין בזה צורך) ולא נותן לילדים לעלות עד שאוחזים בסוף ההפטר, ואז אפשר לעלות לתקיעות ומיד לרדת.
אח"כ מסנן פניות שלמשל ילד בוכה לא יעלה בעצמו אלא אחותו הגדולה תעלה, ומראה לילדים איפה השירותים, אחרי שניסו שנה אחת וראו שהיה מאד מוצלח - ככה זה כל שנה ר"ה ויו"כ

 

[חלון הזדמנות]

(ולא ברור לי בדיוק מי יושבת בתקיעות, מילא עומדים, למה צריך מקום בזמן הזה?)

לא יושבים אז, רק תופסים את המקום ועומדים לידו כדי שיהיה מקום טוב בתפילת מוסף.

 

[חלון הזדמנות]

לשם הם הלכו...

תרשו לי לנחש שמדובר היה בבין הזמנים שיש עומס של אורחים בלי כל פרופורציה לכמות המתפללים, כך שעם כל הרצון הטוב פשוט אין אופציה שיהיה מקום לקהל רב כל כך.

 

[א-ירושלמית]

אמהות עם תינוקות וילדים אין מקומם בבית הכנסת. נקודה וסימן קריאה.
יש לכם תפקיד מרומם לשמור על ילדיכם בבית שלא יפריעו לכל המתפללות - והרצון "להרגיש" את האווירה בבית כנסת הוא עצת היצר בלבד.
אני הייתי מבקשת מהגבאים שיעמידו שומר בפתח שימנע כניסת עגלות וילדים בכל מחיר.
ילדים מרעישים בבית כנסת אפילו אם הם "יחסית" שקטים כנ"ל תינוקות. הם מטרידים ומבלבלים בזמן התפילה את הנשים האחרות. מהן כאלו שאולי שמרו ביום הראשון של ראש השנה על גדוד של 15 ילדים כדי לזכות להתפלל בבית כנסת.
אין תחושה יותר מתסכלת לאשה שהתאמצה ככה מאשר להיות מוסחת כל התפילה משששש.... וקח במבה או סתם מריצות של ילדים או רעש קרוב קרוב לדלת עזרת הנשים.

היות ונשים אינן מחויבות במנין. ונשים המטופלות בילדים ספק אם בתפילה בכלל. ומלבד הנאה (רוחנית , נוסטלגית..) - לא מוכר שום ענין ידוע ב"להרגיש את האווירה" - אז כל מי שרוצה להרגיש את האווירה שתמצא סידור לילדיה כמו שהיא תמצא בכל בילוי אחר שהיא תרצה לצאת אליו.
ושלא תפריע לנשים אחרות שלא מחויבות בגידול ילדיה - להתפלל.

לכל דבר ועת זמן לכל חפץ.

סליחה, את צודקת.
אבל מקום מחוץ לבית הכנסת, במסדרון, במקום בו אפשר עדיין לשמוע ולחוות.

 

[חלון הזדמנות]

סליחה, את צודקת.
אבל מקום מחוץ לבית הכנסת, במסדרון, במקום בו אפשר עדיין לשמוע ולחוות

כל עוד יש מקום שמאפשר שהיית אמהות ותינוקות בלי ששהותם תפריע ליתר המתפללים והמתפללות- זהו דבר נפלא.
אבל בדרך כלל אין אופציה כזו בתוך מבנה בית הכנסת, גם בכי של ילד במסדרון יכול להוציא מהריכוז את המתפללות שבפנים ויצא שהאישה הוסיפה חלילה חובות במקום זכויות ביום קדוש זה.

מה שכן, בתי כנסת רבים מאפשרים שהייה לאמהות וילדים ברחבה שמחוץ לבית הכנסת במקום מתאים, ואפילו דואגים לספסלים ושולחנות לצורך העניין. זהו דבר באמת מתבקש ויפה.

בכל מקרה, התגובה של @קצרה מסכמת היטב

היות ונשים אינן מחויבות במנין. ונשים המטופלות בילדים ספק אם בתפילה בכלל. ומלבד הנאה (רוחנית , נוסטלגית..) - לא מוכר שום ענין ידוע ב"להרגיש את האווירה" - אז כל מי שרוצה להרגיש את האווירה שתמצא סידור לילדיה כמו שהיא תמצא בכל בילוי אחר שהיא תרצה לצאת אליו.
ושלא תפריע לנשים אחרות שלא מחויבות בגידול ילדיה - להתפלל.

 

[bracha]

סליחה, את צודקת.
אבל מקום מחוץ לבית הכנסת, במסדרון, במקום בו אפשר עדיין לשמוע ולחוות.

אני, בשנים הראשונות, לא הייתי מסוגלת לא להיות בבית כנסת, לשמוע חזן, להרגיש ר"ה.
ואז פגשתי שכנה, היא אמרה לי, "אמא שלי לימדה אותי, שהתפקיד הכי חשוב שלי עכשיו, זה להיות אמא לילדים, זהו, ואת זה אני משתדלת לעשות הכי טוב שאני יכולה".
וזהו, החלטתי שאני הולכת על זה, והרוגע, והשלווה שזה נתן לי, אין לתאר. אני בטוחה שאני עושה את מה שאני צריכה, וזה מה שהקב"ה רוצה ממני. נכון, זה ראש השנה אחר, אבל זה הראש השנה האמיתי והנכון שצריך להיות לי, מאז לא פקדתי את בית הכנסת כבר יותר מ 10 שנים, חוץ מתקיעות כמובן.
הייתי בטוחה שכשהבת שלי תגדל, היא תשמור על הילדים, אבל אז גיליתי שהיא גם רוצה ללכת, עשיתי חשבון כזה, היא - זה הזמן שלה, אני - זה התפקיד שלי. ומצאתי את עצמי שוב בבית.

 

[במבה נוגט]

עגלת הקניות הירוקה של משפחת וויס היתה מוכרת לכל השכונה.
היא היתה עגלה רחבת ידיים שהסכימה לקבל באהבה את כל תכולת החנות. העגלה היתה חזקה ומאסיבית עם גלגלי אויר חזקים שהריצו אותה קדימה כמעט ללא טרחת המוביל.

'אח, זו עגלה!' הכריז הרב כהן עת חזר מקניות בצרכניה והתחיל לרוקן בששון את תכולתה העצומה.
'שווה את המחיר הגבוה. ממליצה בכל פה לכולם' הסכימה איתו רעייתו.

דרך קבע, העגלה היתה מאוחסנת בחדר העגלות של הבניין, נעולה על מנעול ובריח ומכוסה היטב בשמיכה קלה מאימת החתולים.
אבל בפעם האחרונה ששימי ערך את הקניה, הוא איבד ביחד עם החשבונית- גם את המפתח.
זה התאים מאד לשימי, כלומר:התאים לאבד את המפתח, לא לערוך את הקניה. אבל כשהבינו כולם שזו היתה תוצאה מתבקשת לשליחתו למסע הקניות- היה זה מאוחר מידי.

להעלות את העגלה המסיבית שלוש קומות ולאחסנה בבית- לא היה שייך, ומאז זכתה העגלה לחיי נופש ושחרור, בלי עול מנעול כבד ומרגיז.

אבל מאז- היא זכתה ליהנות גם את כל עם ישראל משירותיה.
'אמא! ירדתי למטה כדי לקחת את העגלה למכולת- והיא איננה!' קראה דבורי לחלל הבית.
גב' וויס הרימה עיניים משתוממות וירדה לחזות בתמונה המוזרה ביותר שראתה מעודה: השכנה, גב' קורצוויגרברג צועדת מעדנות עם עגלה מוכרת, מחייכת בשמחה.
'אוהו, שלום!' מחייכת לגב' וויס ההמומה. 'העגלה- משהו! ראיתי שהיא ממילא עמדה ללא שימוש. ממש היה לי חבל שהיא עומדת דוממת. אני מכירה אתכם כגומלי חסדים וברור היה לי שתשמחו לאפשר לי להשתמש בה. צדקתי?' שאלה בתרועת ניצחון.
גב' וויס המהמה משהו מתחת שפמה, היו אלו קולות השתוממות, שלגברת קורצוויגרברג נשמעו כקולות הסכמה והתלהבות.

ומאז הכל הפך היסטוריה.

בכל עת שאי מי מהשכנים היה מעוניין לערוך קניות- העגלה היתה נלקחת. היא ממילא עמדה דוממת כבר שלושה ימים. אין הרבה סיכויים שבדיוק בשעה הקרובה יצטרכו אותה, נכון? ומשפחת וויס תזכה למצוות ולזכויות רבות בערב ראש השנה. מדהים.
הם כולם שם בסך הכל רוצים לזכות אותם במצוות.

לא פעם מצאה את עצמה גברת וויס, לאחר תכנון מדוקדק של זמנים, יוצאת לערוך קניות. יורדת לכיוון העגלה, וחוזרת בחזרה הביתה.
התפנתה לה שעה עכשיו כי אין לה עגלה, היא הולכת לפתור תשבצים.

גם כשנמאס לציפי שלהם והיא הצמידה פתק גדול לעגלה: 'נא לא לקחת את העגלה ללא רשות', לא ראו שינוי חוץ מהשינוי הקטן שלמחרת הפתק נעלם ביחד עם העגלה, ואח"כ העגלה חזרה בלי הפתק. שינוי קטן ולא מורגש.

ביום ראשון קרה לה בכלל מקרה מוזר. היא ירדה עם ארנקה לכיוון העגלה, ולפתע היא רואה את גב' שטרן צועדת עם העגלה לכיוון הצרכניה.
'אהמממ...' כחכחה בגרונה, מקפיצה את ארנקה מיד ליד ברמז.
'כן? מה? את מרשה לי את העגלה עכשיו, נכון? את ידועה בכל השכונה כגומלת חסדים. אין כמוכם, אנשים יקרים. בזכותכם השכונה עומדת. אז זה בסדר מצידך, כן?'
כך הכריזה בשמחה ובפרגון גב' שטרן והמשיכה לצעוד מעדנות עם העגלה.
גב' וויס נשארה שותקת המומה.


היא בסך הכל צריכה להיות יותר אסרטיבית ולהגיד מפורשות שהיא לא מרשה. זו לגמרי בעייתה.
וחבל שבגלל שהיא לא יודעת להיות אסרטיבית, היא מנסה למצוא פתרונות עקומים מסוג לא להרשות לשכנים להשתמש בעגלה ללא רשות.

ונסיים בסוף טוב: לאחר חודש קנו בשעה טובה משפחת וויס מנעול חדש ומאז בא השקט למחוזותם.
חבל שבביהכ"נ אין מנעולים.

סיפור יפה, רק שהמשל לא דומה לנמשל משום כיוון. חבל אפילו על הפירוט למה.
ההבדל הכי בולט: 99.99% מהנשים שתופסות מקום לא להן ומכירות את בעלת המקום, תקומנה מיד כשהיא תגיע לבי"כ.


טוב, השתכנעתי כבר שזו עברה חמורה לשבת לכמה דקות במקום פנוי, אבל סה"כ אפשר לדון את הנשים האלו לכף זכות שהן מצפות שבעלת המקום תקים אותן, ולא חולמות שהיא הגיעה ונשארה לעמוד, או הסתובבה והלכה.
אולי כי הן

פשוט שייכות למין האסרטיבי שמתקשה להבין את אלו שלא.

---

בלי לקרוא את כל התגובות.
אבל זוכרת עד היום את עצמי כילדה בת 11-
אמא שלי שלחה אותי להתפלל תפילת ערבית של יו"כ-
היא לא יכלה ללכת, ואני הלכתי במקומה-
והנה המקום תפוס ע"י אישה מבוגרת, אני מתקרבת למקום, ואומרת לי אשה אחרת שהכירה אותי- זה ממש חסד- האישה הזו בעלת תשובה, והיא צריכה לשבת כאן!
ואני ילדה קטנה, חוזרת על עקבותי הביתה, עצובה ומאוכזבת.
למחרת- הסיפור חוזר על עצמו!
באותו יום כיפור לא זכיתי להתפלל בבית הכנסת.
אבל באמת, עם כל הרצון לדון לכף זכות- צריך לעשות מנעולים למקומות- כמו הסיפור הנ"ל.

אז לא האישה שהתיישבה אשמה, כי אם האישה שהתערבה.

 

[להרגיש בבית]

תרשו לי לנחש שמדובר היה בבין הזמנים שיש עומס של אורחים בלי כל פרופורציה לכמות המתפללים, כך שעם כל הרצון הטוב פשוט אין אופציה שיהיה מקום לקהל רב כל כך.

דווקא לא.
שבת חורפית רגילה.