מאמר אני לא שונא את הנורצ'ינים אבל הם הגזימו!!!

  • הוסף לסימניות
  • #21
כתוב מעולה, זורם וקולח. משובץ ומנומר בהברקות נפלאות.
כה לחי.

הואיל ובכל זאת לקהילת כתיבה מקצועית התכנסנו, הנני להציע שתי הערות-שאלות:

א. במה תורם המשל לעניין? האם הוא מוסיף משהו?
אפשר לשנות את כל הקטע לנמשל בו נבחר - כגון כהי-עור ולבנים, ספרדים ואשכנזים, ירושלמים ובני-ברקים, נשים וגברים - ואין הקטע חסר או מוסיף משהו, לכאן או לכאן. הדברים נקראים מיד כפשוטם ולא כמשלם או כתרגומם.
האם השימוש במילים אחרות הוא רק כדי לא להזכיר בפירוש על מה מדברים או שהוא נותן ערך מוסף? כי אם הוא לא נתן כלום, אז... ובכן, הוא לא נתן כלום.
וכמו שדוד חצקל היה אוהב להמשיל את משלו, כזכור: בן אדם הוא כמו חייט. מה חייט חי ולבסוף מת אף בן אדם כך.

ב. כך גם לגבי חלק ניכר מהפסקאות והמשפטים במונולוג הזה.
ניכר שהכותב היה בשוונג מעולה של כתיבה, והיה יכול להמשיך כך עוד שעות. מה גם שההברקות בהחלט שוות את זה. אבל האם באמת יש בכל אחד מהם תוספת וחידוש על זה שלפניו? אשמח לשמוע. לי הרגיש די מהר שהתוכן חוזר על עצמו.

שוב, הפוסט נפלא וטוב ביותר! מנסה לחדד טיפ'לה בפסגות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
@yonatanr , קודם כל - מהיחשפותי לדעותיך ברור לי שאתה אדם הרבה יותר טוב ממני ומרבים. ובפרט בעניני גזענות שוביניזם וכדומה. כך שההערותי הן על צורת ההגשה ולא חלילה מאשימות
שני דברים הפריעו לי:
א. אתה מדבר בשם הוורשאים כאילו מדובר בעדה מושלמת שחוץ מכמה בעיות גנטיות הכל בה טנופת צופים.
ב.
גם מי שמסנן את כל הנורצ'ינים בגלל שרובם כאלו
רובם? וואלה!
אפשר לייחס הרבה דברים לתכונות אופי והרגלי מוצא כמו למשל דרבוקות וקנטורים שהזכרת,
אבל לא למתג את זה כהתנהגות שלילית.

כדי לא להזכיר בפירוש על מה מדברים
נסיוני בחיים לימד אותי שאם אדבר על בעיה של נוכח בלי לייחס אותה אליו בפירוש, גם כשברור שזה מכוון אליו - הכל יותר נעים. נפלאות דרכי אדם.

וכמו שדוד חצקל היה אוהב להמשיל את משלו, כזכור: בן אדם הוא כמו חייט. מה חייט חי ולבסוף מת אף בן אדם כך.
למי שלא הבין את הנמשל - נוסח אחר:
החיים הם כמו סלון, בקיץ חם ובחורף קר!
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
בכל המשפט הייתה מילת גנאי אחת. גם אם יש מי שיגיד שזה לא גנאי, ברגע שמילה זו משומשת כגנאי, מספיק.
יש שם לפחות שתי מילים שמופיעות בויקיפדיה תחת הערך "מילת גנאי"... אתקן את כולן לחומרא, למרות שלכאורה בדיוק על מילים כאלו מדובר בפוסט הפותח.

בנוסף, גם לכהי-עור מהדרים לקרוא אפרו-אמריקנים. אין לקטלג אדם לפי צבע עורו.

ומסיימים בטוב:
‏כשאומרים על גזענות שהיא "חשוכה" ומרמזים שיש משהו רע בחושך רק כי הוא כהה-אור - ובכן, זו גזענות חשוכה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
שני דברים הפריעו לי:
א. אתה מדבר בשם הוורשאים כאילו מדובר בעדה מושלמת שחוץ מכמה בעיות גנטיות הכל בה טנופת צופים.
ב.
רובם? וואלה!
אפשר לייחס הרבה דברים לתכונות אופי והרגלי מוצא כמו למשל דרבוקות וקנטורים שהזכרת,
אבל לא למתג את זה כהתנהגות שלילית.
כמובן שלא דיברתי על אף מוצא ספציפי.
אבל כוונתי הייתה לכל סוג גזע ומוצא שהוא. גם אם נניח שהוכח מחקרית שרוב האפרו-אמריקנים בעלי מנת משכל מתחת הממוצע [דבר שאינו נכון, כמובן], או שרוב הצוענים הם גנבים, אין זו סיבה לפסול קטיגורית כל אפרו-אמריקני וצועני, וכן על זו הדרך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
כמובן שלא דיברתי על אף מוצא ספציפי.
אבל כוונתי הייתה לכל סוג גזע ומוצא שהוא. גם אם נניח שהוכח מחקרית שרוב האפרו-אמריקנים בעלי מנת משכל מתחת הממוצע [דבר שאינו נכון, כמובן], או שרוב הצוענים הם גנבים, אין זו סיבה לפסול קטיגורית כל אפרו-אמריקני וצועני, וכן על זו הדרך.
אני חושב שיש כאן עירוב של שתי נקודות.
בעיה אחת עם הגזענות היא שלילת זכויות הבסיס מן הפרט.
האם נכון לשלול מבן למשפחת פשע זכויות והזדמנויות המגיעות לו כמו לכולם? - ודאי שלא. כמובן שלא ניתמם! נשב עם יד על הדופק ונמתין בחשש לאלימות הראשונה ש95% שתגיע. אבל אי אפשר למנוע ממנו את ההזדמנות.
בעיה נוספת היא התייחסות אל מגזר כאל 'בעייתי' בלי שהוכיח את עצמו ככזה.
מבלי ללכת סחור סחור, ומראש אבקש את סליחתם של אלו שהצגת הדברים תכאיב להם - לנורצ'ינים מיוחסות תכונות פחות מתורבתות.
כשמתבוננים מקרוב רואים דברים שונים לחלוטין!
ממש כמו תעתוע הראיה המפורסם של הנקודות הבורחות...
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
א. במה תורם המשל לעניין? האם הוא מוסיף משהו?
אפשר לשנות את כל הקטע לנמשל בו נבחר - כגון כהי-עור ולבנים, ספרדים ואשכנזים, ירושלמים ובני-ברקים, נשים וגברים - ואין הקטע חסר או מוסיף משהו, לכאן או לכאן. הדברים נקראים מיד כפשוטם ולא כמשלם או כתרגומם.
האם השימוש במילים אחרות הוא רק כדי לא להזכיר בפירוש על מה מדברים או שהוא נותן ערך מוסף? כי אם הוא לא נתן כלום, אז... ובכן, הוא לא נתן כלום.
וכמו שדוד חצקל היה אוהב להמשיל את משלו, כזכור: בן אדם הוא כמו חייט. מה חייט חי ולבסוף מת אף בן אדם כך.
לדעתי לא נכון לקרוא לזה משל. זה פשוט שימוש במילים מעורפלות שיאפשרו לאנשים לקחת את זה לאן שמתאים להם, או לאן שצריך. לכן לא נכון לבחון את ערך החלפת המילים כערכו של משל. הערך המוסף והחשוב שהשימוש הזה עשה הוא היכולת של הקהל לקרוא אותו.
אתה לא יכול לחוש מותקף, וגם אם אתה חש את זה, אפילו בינך לבינך אינך יכול להתגונן מפני דבר שאף אחד לא טען נגדך.

כך גם לגבי חלק ניכר מהפסקאות והמשפטים במונולוג הזה.
עם זה אני מסכימה לגמרי.
פה למשל-
שיר שנשמע בערך ככה:
יש ורשאים
ויש ורשאים
לא כולם טובים
לא כולם רעים

אבל
כל נורצ'יני
קטן
נראה נחמד
עד שגדל
ואוכל
ומרביץ
ושובר
וגונב...
מצד שני, יש פעמים כאלה, שהכתיבה כלכך מהנה, שנסחפים, ומרגישים שנסחפים, אבל ממשיכים ליהנות...
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
בעיה נוספת היא התייחסות אל מגזר כאל 'בעייתי' בלי שהוכיח את עצמו ככזה.
כל עוד שהיחידים בתוך המגזר נידונים כשלעצמם, אין לי שום בעיה באופן ההתייחסות הכללי למגזר.
זכותו של כל אחד לחשוב מה שהוא רוצה, כל זמן שהוא שומר את דעותיו לעצמו, ואינו מתנהג על פיהם ברשות הרבים.
לכשתמצי לומר, זו גם ההגדרה שלי ל'ענווה'. תחשוב על עצמך מה שאתה רוצה, אבל תתנהג כרגיל ברשות הרבים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
כתוב מעולה, זורם וקולח. משובץ ומנומר בהברקות נפלאות.
כה לחי.

הואיל ובכל זאת לקהילת כתיבה מקצועית התכנסנו, הנני להציע שתי הערות-שאלות:

א. במה תורם המשל לעניין? האם הוא מוסיף משהו?
אפשר לשנות את כל הקטע לנמשל בו נבחר - כגון כהי-עור ולבנים, ספרדים ואשכנזים, ירושלמים ובני-ברקים, נשים וגברים - ואין הקטע חסר או מוסיף משהו, לכאן או לכאן. הדברים נקראים מיד כפשוטם ולא כמשלם או כתרגומם.
האם השימוש במילים אחרות הוא רק כדי לא להזכיר בפירוש על מה מדברים או שהוא נותן ערך מוסף? כי אם הוא לא נתן כלום, אז... ובכן, הוא לא נתן כלום.
וכמו שדוד חצקל היה אוהב להמשיל את משלו, כזכור: בן אדם הוא כמו חייט. מה חייט חי ולבסוף מת אף בן אדם כך.

ב. כך גם לגבי חלק ניכר מהפסקאות והמשפטים במונולוג הזה.
ניכר שהכותב היה בשוונג מעולה של כתיבה, והיה יכול להמשיך כך עוד שעות. מה גם שההברקות בהחלט שוות את זה. אבל האם באמת יש בכל אחד מהם תוספת וחידוש על זה שלפניו? אשמח לשמוע. לי הרגיש די מהר שהתוכן חוזר על עצמו.

שוב, הפוסט נפלא וטוב ביותר! מנסה לחדד טיפ'לה בפסגות.
איזה קטעים היית בוחר להשמיט מחמת אריכות והכפלה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
ומסיימים בטוב:
‏כשאומרים על גזענות שהיא "חשוכה" ומרמזים שיש משהו רע בחושך רק כי הוא כהה-אור - ובכן, זו גזענות חשוכה.
ודווקא החד לשון ביננו, נקרא אהמ @מ"ם ....

ובכן, האם רק אני לא מבין מה הבעיה בגזענות??? כלומר, אין בעיה בהכללה בפני עצמה, מחמת היותה מציאות קיימת. וחסר טעם להתווכח עליה.
אם כי, לנקוט צעדים, או לנהוג עפ"י ההכללה רק זה טעות.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

יש אנשים שיעשו הכול רק לא להיות בשקט.

בשקט הזה שלוקח אותם למקומות חשוכים שהם לא מסוגלים לשאת.
בשקט הזה שמזכיר להם את עצמם.

ועצמם? טוב או רע?
השקט מפגיש עם מקומות כואבים, עם רגשות ומחשבות שאין להם מילים.

הגוף מתכווץ.
המחשבות מחפשות פתחי מילוט מהירים.
לברוח.
פחות להרגיש, פחות להיות.


ומה כן?
לעשות.
להתקדם, להספיק, למלא.
לא מסוגלים לשאת את השקט, אז עושים.
מדברים הרבה, פועלים בלי הפסקה, ממלאים כל רגע בעשייה.
לא מתוך חיוניות, אלא מתוך פחד.
פחד מהמפגש עם עצמם.
עם הקטנות, עם הכאב, עם הריק.עם רגשות מודחקים עוד מהילדות, שהם לא רוצים לזכור.


הם יגידו שהם מממשים את חייהם, מנצלים כל רגע, מצליחים, בונים, יוצרים.
אבל האמת?
הם מסתתרים.


יש מיליוני אנשים בעולם שעושים הכול חוץ מלהיות.
עובדים, רצים, מתכננים, ממהרים, מנסים להספיק.
הדבר היחיד שהם עושים בשקט הוא לישון, וגם זה בקושי.


אבל יש גם עולם אחר.
עולם של שתיקה.
עולם שבו אין טלפונים, אין הודעות, אין וואטסאפים, אין שיחות, אין ספרים, אין אנשים.
רק אתה והשקט שלך.


יום כזה נראה כמו נצח.
חצי יום כמעט בלתי אפשרי.
שש שעות כבר מכאיבות.
שעה אחת, והשאלה הנוראית של הבדידות מתחילה לבעור.


מה יהיה עכשיו?
מה נעשה עכשיו?


דמיין את עצמך יושב שעה שלמה.
בלי לזוז, בלי מסך, בלי הסחות דעת, בלי אף אחד.
רק אתה, עצמך, והשקט.


מה יקרה אז?
שיתוף - לביקורת ?
דוד היה בן שמונה. ובבית הספר אמרו עליו כולם שהוא "ילד שקט".
לא שקט רגיל, של חוסר אונים, של פחד. אלא שקט של הבנה.

כל יום, בהפסקה של עשר וחצי, הוא היה הולך מאחורי הבניין לשבת ליד הקיר שלו. הקיר שעליו הוא צייר.
הוא לא צייר סתם, הוא היה מצייר אנשים שהכיר אבל לא כמו שהם נראים אלא כמו שהם באמת.
הוא צייר את הרב קליין כמו עיגול שבתוכו כוכב – כי היה לו לב זהב אבל לא היה פתח לאף אחד לראות את זה.
הוא צייר את סבא שלו כמו סלע גדול שיש בו סדק – כי פעם אחת ראה אותו בוכה ליד אלבום.
הוא צייר את אחיו הגדול כמו עפיפון – כי הוא תמיד רצה לעוף, אבל אבא החזיק לו את החוט.
והוא צייר את עצמו כמו סימן שאלה – לא כי היו לו שאלות, אלא כי הוא היה השאלה של כולם.

יום אחד, עקב אחרי נמלה שנעה בסיבובים חסרי פשר. ופתאום התחיל לרדת גשם. הוא שלח ידו לקחת אותה, אבל היא חמקה בזריזות שוב ושוב.
הגשם התחזק והיא החלה לצלוע ולסחוב רגל שנמרחה רטובה על הארץ.
פתאום נעצרה רחרחה, שינתה כיוון ומיהרה בקו ישר למקום אחר. דוד ראה שיירה של נמלים רצות, חלקן דוחפות זו את זו, או מושכות, חלקן סוחבות גרגרים. הנמלה שלו הגיעה אל השורה והתערתה בה. השיירה הלכה והתעבתה, עד שנעלמה לתוך חור עגול באדמה.

כל הלילה ירדו גשמים עזים.

למחרת נמחקו לו כל הציורים והעולם נראה כדף חדש ונקי.
בעשר וחצי – בפעם הראשונה – הוא לא הלך לקיר,
הוא נשאר לשחק עם כולם.
בין אבחון לרצון

תשמע, חשוב לי לפני שאספר לך את הסיפור האישי שלי להבהיר לך משהו: אני לא רופא ולא מומחה בכלל, איש רגיל, עם סיפור רגיל. המידע הרפואי שיוזכר כאן, זה מה שהיה איתי, ולכל אחד הסיפור שלו, ואין לראות בדברים מידע רפואי, ובכלל, אף פעם סיפורים הם לא סמך למידע רפואי, רק בכל דבר להתייעץ עם הגורמים המוסמכים לכך.

והאמת שאם אתה חושב על זה, זה הסיפור הגדול של החיים שלי: שהמידע הרפואי עליו הסתמכו לא היה מדויק ומספיק רחב מבחינה מקצועית. אצלי זה עלה ביוקר, בהפסד של הרבה שנים ובחוויית כישלון שהותירה רושם לא פשוט. אז אתה לפחות אל תסמוך על סיפור בשביל להחליט משהו.

הייתי ילד מלא חן ועוד יותר מלא מרץ. אבא שלי תמיד אמר שהוא ישכיר אותי לתחנת הכח בחדרה. מטבע הדברים את אבא זה הצחיק, את המחנכים שלי פחות.

אז תצרף את המרץ שלי בשיעורים בתוספת חוסר היציבות במבחנים, פעם חמישים, פעם מאה, קח עם זה גם את כל המכות שחילקתי, ותקבל מסקנה: ככה אי אפשר להמשיך.

המלמד צלצל איפוא להורי: "נראה לי שלילד שלכם יש הפרעת קשב וריכוז, לא צריך להיבהל, כמוהו יש עוד שישה - שבעה בכיתה, הוא יקח ריטלין לא קרה כלום". והפנה אותנו לרופאת קשב וריכוז לבדיקה.

באנו לרופאה. לכבוד הרופאה לא היה זמן, והיא גם כעסה קצת שאיחרנו. אז היא הביאה לאבא מהר כמה מסמכים שבראשם כתוב "טופס סולם הערכה ע"ש NICHQ ונדרבליט".

למחרת, לקראת סופו של עוד יום מתיש לי ולמחנך, הבאתי ברגע האחרון את המסמך למחנך, הוא סימן מה שסימן בזריזות, והחזיר לי במעטפה סגורה. אחר כך גם אמא ואבא מלאו משהו וחזרנו עם המסמכים לדוקטור 'קשב וריכוז' שהפכה למורה לחשבון וספרה נקודות מהמסמכים שמלאנו ובסוף פסקה: הילד ADHD. הוא צריך סיוע תרופתי.

מאז התחלתי שנים מתמשכות ובלתי נסבלות של ניסוי וטעיה, התחלנו ב'ריטלין', עברנו ל'וויואנט', משם ל'אטנט', אחרי זה 'קונצרטה' ובחזרה ל'ריטלין'- אבל 'אל אי' (שחרור מושהה). כאן זה כתוב בשתי שורות אבל בכל פעם זה תהליך מתמשך של חודשים. ניסיון הסתגלות, עוד ניסיון אחד, הבנה שזה לא טוב ומעבר לתכשיר הרפואי הבא.

וכל החודשים - ואחר כך גם השנים הללו – היו סבל מתמשך לי ולמחנכים שלי, כי לא באמת חדלתי להפריע, כן סבלתי משינויים במצבי הרוח, עצבנות יתר, ומריבות בלתי פוסקות עם כל מי שסבב אותי. המון התפרצויות. זה היה נורא. ולמלמדים לא היה אפילו זכות טענה כי הרי אנחנו בתוך התהליך ועושים את המוטל עלינו.

שלא תבין אותי לא נכון, אני לא מתנגד לריטלין, אני ממש בעד, אבל בעד שזה יעזור, אצלי זה לא עזר. ובעיקר אני בעד מודעות לכך שיש בעיות אחרות ייחודיות שיכולות להראות כמו קשב וריכוז אבל הן לא. וריטלין יכול להזיק ולהחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, חרדה, שגורמת להתפרצויות, שיכולות להיראות כמו קשב וריכוז, רופאת הקשב לא תדע זאת וריטלין עלול להחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, אוטיזם קל, רק פסיכולוג מומחה לאוטיזם ידע לבדוק זאת, אנו עלולים לסגור את העניין עם ריטלין ולחיות שנים עם טעות נוראה.

אז אני ממש תומך בריטלין למי שיש לו הפרעת קשב. פשוט אני יותר תומך בבדיקה יסודית.

נחזור אלי. התגלגלתי משנה לשנה, תוך כדי ניסוי וטעיה של כדורים, סיימתי כיתה ח', התחלתי ישיבה קטנה כשאני הולך על רגל שמאל. אחר כך הפסקתי ללכת. הישיבה פנתה לארגון ביישוב שלנו שעוזר לבחורים, בקשו מהם למצוא לי מקום אחר.

איזה אברך צעיר ונחמד פגש אותי וביקש לפני הכל לשמוע עלי. אמרתי לו שיש לי הפרעת קש"ר, ושאנחנו בודקים מהי התרופה המדויקת עבורי. הוא שאל אותי: מי אמר שאתה 'הפרעת קשב'? אמרתי לו: מה זאת אומרת? אתה לא רואה שאני קופץ? אבל הוא חזר על השאלה: מי אמר? אמרתי לו שהמלמד בכיתה ה' מילא שאלון, והרופאה ספרה.

האמת? הוא היה קצת צעיר וחוצפן. מה אתה ככה מערער על מוסכמות? אבל יש משהו חזק בניצוץ שהיה לו בעיניים שזה שכנע.

בערב הוא צלצל להורים שלי וביקש מהם לנסוע לרחוב הרב שר 3 בבני ברק, שם יושב אדם בשם הרב מיכאל בונצל. ולהתייעץ איתו. הם נסעו, כנראה ידעו למה. אני ידעתי רק כשבאתי. כתוב שם שהוא דוקטור, לא סתם דוקטור אלא פ ס י כ י א ט ר. אותי? הבחור השנון של השיעור? לפסיכיאטר? מה אני קוקו?

אבל אבא ואמא הסבירו לי בסבלנות, שפסיכיאטר זה לא ל"קוקואים" אלא לכל מי שרוצה לעזור לעצמו ברצינות, ואני בהחלט רוצה לעזור לעצמי ברצינות וזקוק לעזרה.

ד"ר בונצל שוחח איתי ועם הורי שעה ארוכה ואחר כך ביקש ממני לכתוב ולצייר ואפילו לשחק. בלב חשבתי "מה, אני בכיתה א'?" אבל התביישתי מאדון בונצל. הוא רק הביט בי ואז פסק: "לבן שלכם אין הפרעת קשב וריכוז".

בום. היינו בהלם. ארבע שנות סבל שהסתיימו פתאום.

הוא הסביר לי שיש לי אימפולסיביות (חוסר יכולת איפוק) קשה מאוד, אבל לא כרוכה בהפרעת קשב וריכוז. נתן לי תרופה זמנית (אוטומקסטין), והמליץ להורים שלי למצוא לי מומחה לאימון אישי בשיטת CBT. שיעזור לי ללמוד להתאפק, ולהפסיק את התרופה.

ההורים שלי הפגישו אותי עם מישהו צדיק, הוא נראה לי גם משגיח או עומד בראשותה של ישיבה, הוא לא למד את השיטה הנ"ל (הוא למד משהו שנקרא "שפר" או מילה דומה), הוא היה בעיקר עם לב גדול והמון ניסיון.

התחלתי להיפגש איתו, הוא לימד אותי עולם שלם שקשור להסתכלות שלי על עצמי, לסטיגמות שהדבקתי לעצמי במשך השנים סתם, ועכשיו הפכתי את הדימיון הזה למציאות עכורה, להפרדה בין בעיות אמיתיות שיש לי לבין בעיות מלאכותיות שאני או אחרים במשך השנים שכנעו אותי שיש לי, ומהם צריך להיפרד בזריזות ובקלילות.

הוא מאוד הפתיע אותי: הוא אמר לי ''אם הבעיה היתה קש"ר, לא הייתי אומר זאת, אבל מאחר שיש אבחון מוסמך שהבעיה שלך היא רק יכולת האיפוק, נוכל יחד לגמור את זה ומהר עם תרופה שנקראת: כח הרצון".

נ.ב. זה רק סיפור. לכותב אין שום מידע מקצועי, לידע מקצועי יש לפנות לגורם מוסמך בלבד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה