שיתוף - לביקורת למה אנחנו צריכים כל כך את הטלפון קרוב?

[אסתיאר]

יש אנשים שיעשו הכול רק לא להיות בשקט.

בשקט הזה שלוקח אותם למקומות חשוכים שהם לא מסוגלים לשאת.
בשקט הזה שמזכיר להם את עצמם.

ועצמם? טוב או רע?
השקט מפגיש עם מקומות כואבים, עם רגשות ומחשבות שאין להם מילים.

הגוף מתכווץ.
המחשבות מחפשות פתחי מילוט מהירים.
לברוח.
פחות להרגיש, פחות להיות.


ומה כן?
לעשות.
להתקדם, להספיק, למלא.
לא מסוגלים לשאת את השקט, אז עושים.
מדברים הרבה, פועלים בלי הפסקה, ממלאים כל רגע בעשייה.
לא מתוך חיוניות, אלא מתוך פחד.
פחד מהמפגש עם עצמם.
עם הקטנות, עם הכאב, עם הריק.עם רגשות מודחקים עוד מהילדות, שהם לא רוצים לזכור.


הם יגידו שהם מממשים את חייהם, מנצלים כל רגע, מצליחים, בונים, יוצרים.
אבל האמת?
הם מסתתרים.


יש מיליוני אנשים בעולם שעושים הכול חוץ מלהיות.
עובדים, רצים, מתכננים, ממהרים, מנסים להספיק.
הדבר היחיד שהם עושים בשקט הוא לישון, וגם זה בקושי.


אבל יש גם עולם אחר.
עולם של שתיקה.
עולם שבו אין טלפונים, אין הודעות, אין וואטסאפים, אין שיחות, אין ספרים, אין אנשים.
רק אתה והשקט שלך.


יום כזה נראה כמו נצח.
חצי יום כמעט בלתי אפשרי.
שש שעות כבר מכאיבות.
שעה אחת, והשאלה הנוראית של הבדידות מתחילה לבעור.


מה יהיה עכשיו?
מה נעשה עכשיו?


דמיין את עצמך יושב שעה שלמה.
בלי לזוז, בלי מסך, בלי הסחות דעת, בלי אף אחד.
רק אתה, עצמך, והשקט.


מה יקרה אז?

 

[צביה ר.]

מסר כל כך חשוב! תודה על זה.
הזכיר לי קטע שכתבתי פעם בדיוק על הנושא הזה.
כתיבה יפה מאד.
אהבתי שסיימת בשאלה פתוחה, נוקבת, שמותירה המון מקום להתבוננות.

 

[דודה]

הכתיבה הזו כל כך מיוחדת.
יש לה קצב רך ועדין, נוגע...

 

[אסתיאר]

הכתיבה הזו כל כך מיוחדת.
יש לה קצב רך ועדין, נוג

הכתיבה הזו כל כך מיוחדת.
יש לה קצב רך ועדין, נוגע...

תודה על המשוב