שיתוף - לביקורת למה אנחנו צריכים כל כך את הטלפון קרוב?

  • הוסף לסימניות
  • #1
יש אנשים שיעשו הכול רק לא להיות בשקט.

בשקט הזה שלוקח אותם למקומות חשוכים שהם לא מסוגלים לשאת.
בשקט הזה שמזכיר להם את עצמם.

ועצמם? טוב או רע?
השקט מפגיש עם מקומות כואבים, עם רגשות ומחשבות שאין להם מילים.

הגוף מתכווץ.
המחשבות מחפשות פתחי מילוט מהירים.
לברוח.
פחות להרגיש, פחות להיות.


ומה כן?
לעשות.
להתקדם, להספיק, למלא.
לא מסוגלים לשאת את השקט, אז עושים.
מדברים הרבה, פועלים בלי הפסקה, ממלאים כל רגע בעשייה.
לא מתוך חיוניות, אלא מתוך פחד.
פחד מהמפגש עם עצמם.
עם הקטנות, עם הכאב, עם הריק.עם רגשות מודחקים עוד מהילדות, שהם לא רוצים לזכור.


הם יגידו שהם מממשים את חייהם, מנצלים כל רגע, מצליחים, בונים, יוצרים.
אבל האמת?
הם מסתתרים.


יש מיליוני אנשים בעולם שעושים הכול חוץ מלהיות.
עובדים, רצים, מתכננים, ממהרים, מנסים להספיק.
הדבר היחיד שהם עושים בשקט הוא לישון, וגם זה בקושי.


אבל יש גם עולם אחר.
עולם של שתיקה.
עולם שבו אין טלפונים, אין הודעות, אין וואטסאפים, אין שיחות, אין ספרים, אין אנשים.
רק אתה והשקט שלך.


יום כזה נראה כמו נצח.
חצי יום כמעט בלתי אפשרי.
שש שעות כבר מכאיבות.
שעה אחת, והשאלה הנוראית של הבדידות מתחילה לבעור.


מה יהיה עכשיו?
מה נעשה עכשיו?


דמיין את עצמך יושב שעה שלמה.
בלי לזוז, בלי מסך, בלי הסחות דעת, בלי אף אחד.
רק אתה, עצמך, והשקט.


מה יקרה אז?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מסר כל כך חשוב! תודה על זה.
הזכיר לי קטע שכתבתי פעם בדיוק על הנושא הזה.
כתיבה יפה מאד.
אהבתי שסיימת בשאלה פתוחה, נוקבת, שמותירה המון מקום להתבוננות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
הכתיבה הזו כל כך מיוחדת.
יש לה קצב רך ועדין, נוגע...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

תארו לכם סיטואציה בה יש ארוע חירום.

כידוע, בורא עולם שלח לעולם אפשרות של חובשים ונהגי אמבולנס.
החובשים רוצים להגיע אבל הנהגים לא מעוניינים להסיע אותם.
החובשים יכולים לנסות להסיע את עצמם לאירוע אבל הם בלי רשיון ולא, זה לא תפקידם, יש להם תפקיד אחר.
*
גם בעולם הרוחני יש לכל אחד תפקיד.
אומנם העולם החומרי גורם לאנשים להביט על תועלת וכו'
אבל כתיבה ותרבות הן עניין רוחני ובורא עולם שלח לעולם גם אנשים שהם נהגים וגם אנשים שהם חובשים.

מה קורה כשיש בעולם בעיות רגשיות שצריכות מענה בדמות קריאת חומרי קריאה טובים ומבריאים, אבל נהגי האמבולנס לא רוצים לקחת את התפקיד?

האמת שה' הוא בעל הרצונות ולא האדם הפשוט, ואם הוא רוצה הוא יכול להחליף או להמעיט כוח של בעלי התפקידים, בעלי הסמכויות וכו'.
ואם הוא רוצה הוא ישאיר את בעלי התפקידים והם ישאו בתוצאות שהאנשים שצריכים עזרה לא מקבלים.
כך או כך, מצוין שהחובשים עושים את שלהם, אבל יש אחריות גם לנהגים וגם לשאר האנשים.
וכל עוד אנשים לא חושבים שהעולם הוא כרגע כמו זירת פיגוע ח"ו שצריכה עזרה דחופה, וכל עוד כל אחד פועל על פי שיקולים אישיים ולא שיקולים שמביטים על העולם כמקום משכנו של בורא עולם ששלח בעולמנו שליחים, כולנו שליחיו, אז העולם ממשיך ככה, עם הקשיים וכו'
התפילה היא שה' יבוא לעולמו ויסדר אותו באופן בו יפתח את הלב של בעלי התפקידים, או שיעזור לאנשים אחרים שיש להם אפשרות להיות נהגי אמבולנס (בהשאלה) לבוא ולעזור וליצור עולם בו לכל בעלי התפקידים יהיה אפשרות לממש את עצמם לעולם טוב יותר.
אמן.

הערות:
אין בדברים הנ''ל הבעת כעס או ביקורת כלפי התנהלות כלשהי, הכל מובן, אלא רק יש תפילה אמיתית שה' ינהיג אותנו באמת ולא דבר מה אחר, ושה' תמיד יהיה נוכח בכל, ונזכור תמיד, כל בעלי התפקידים בכל מקום, עד כמה רק רצון ה' (שזו טובת הכלל והפרט) אמור להתממש ולא שיקולים אחרים. ונזכה להגיע למרחב בו נבין עד כמה חסדי ה' רוצים להגיע לכל תחום בעולם. ואנחנו העם שלו אמורים לסייע זה לזה כל אחד האמצעים שיש לו, שהם בעצם אמצעים שה' נתן לו, למען עולם טוב יותר.
מאמר שכתבתי על אחדות, מהספר החדש "דמות משנה"

אחדות ישראל היא גן-עדן.


ולמה?

תחשבו על זה שכולנו מבינים שכולנו אחד.

בלי מחנות, מגזרים, אידיאולוגיות, דעות.


כולנו אחד בגלל אלוקים שהוא אבא של כולם.


תחשבו על זה שכשנבין שכולנו אחד, נקבל את עצמנו, את הזולת.

נפסיק לדחות, לזלזל, לשפוט, לכעוס, לחוש קנאה...


תארו לכם שאנו מסכימים לשמוח בשמחת הזולת ומסכימים לתת לעצמנו לחיות טוב בלי פחד מקנאה או עין הרע או דחיה.

מתוך הבנה שיש לכל אחד מקום ואם מישהו שמח - השכינה שמחה ואנחנו רוצים לשמוח בשמחת השכינה. (את הרעיון הזה שמעתי מסופרת אחת).


תחשבו על זה שבתור עם שהוא 'אחד' נלמד להקשיב לזולת כי נבין שבורא עולם שלח לכל אחד אמירות יחודיות, למען עולם טוב יותר.

שבתור עם אחד כל אחד יבין שזה קריטי לעם שלנו שכל אדם ישמיע את דבריו ויזכה להקשבה.


ואם נלמד זה מזה ונקשיב זה לזה נזכה להתפתח באופן אישי כי העם שלנו מורכב מהרבה אנשים עם ערך ואם נלמד מכל אחד ערך, נהיה עם כל המעלות שבעולם.


תחשבו על זה שלמרות שכולנו אחד אנו מסכימים שמותר לזולת לחשוב אחרת מאיתנו.

מותר לזולת לחיות אחרת מאיתנו.

שמותר לנו לחשוב אחרת מהזולת.

באחדות אין מחויבות להיות מישהו שהוא לא אני, יש חשיבות להכיר במרחב ובמעלות של זולתי.

תיכנסו לשם שניה, בדמיון, איזה חופש ואושר זה להיות בתוך עולם של אחדות מלאה, זה יבוא אם כל אחד יזכה להגשים את עצמו ולתת לעצמו מקום.

אם נגיע לשם, לתחושת אחדות, נזכה להיות בתודעת גן עדן.
סבתא שלי עלתה מפרס, איראן, הם עלו מהעיר כשאן, שמרו על המסורת: חגים וכו'.
היא מאוד אהבה תורה, אהבה דתיים, כמה שיותר צדיקים יותר טוב.
הם עלו מסורתיים, עם הזמן למדו והתחזקו בגלל ילדיהם שחזרו בתשובה.
למרות המרחק, נהגה ללכת בימי זקנתה לבית הכנסת עם הליכון, למרות הדרך שהיתה מלאה בחול.
היא ודודה שלי סיפרו לא פעם בעלבון על מקרה שקרה להן: הן עלו על אוטובוס לקברי צדיקים, ואדם אחד קפץ וצעק: "הם לא משלנו".
הן ירדו מההסעה בבושת פנים.
*
העולם בתקופות ההן היה עולם עם פחות מודעות.
היום יש יותר שיח על שיוויון, אהבת אדם וכו'.
בעבר היו אתגרים שונים, ביניהם אפשרות של אנשים לשלול או לדחות אלו את אלו.
אני זוכרת שכששמעתי את הסיפור הזה, הבנתי שלי זה לא היה קורה.
כי באופי שלי - לא הבנתי למה ללכת למקום בו יש אנשים שונים ממך, מצידי היה להשאר בבית ולא ללכת ללימודים, אני ממש מעדיפה את אזור הנוחות שלי ולא מבינה למה צריך להידחף איפה שיש סיכוי קל שידחו אותך, זו אחת הסיבות שהייתי מתרחקת מחברות, שמא ידחו אותי מתישהו, כי שהבנתי שיש סיבות לדחות אותי.
אני ממש לא מעניינת אף אחד, לפי דעתי, הכוונה שאין בי משהו שעלול לגרום לחברות תחושת ערך שהן בקרבתי, וכדי להיות חלק מחברה, צריך שיהיה לך ערך כלשהו. (זה לא רע או טוב, זו תוצאה).
*
בקיצור, רציתי לכתוב על היציאה לאור (או על כל עשיה אחרת, כמו למצוא עבודה, שידוך וכו')
שכן מחייבת את האדם פעמים לא מעטות לעמוד מול דחיה: שוב ושוב ושוב.
מה עוזר לי כיום להשתדל פה ושם, להפיץ את הכתיבה שלי, למרות הרצון לא להידחף למקומות לא-לי ולא לחוות דחיה?
זה בגלל ההבנה שאני לא העניין כאן, אלא דרישת העולם ורצון ה'.

ביציאה לאור עדיף לנטרל את החשיבה סביב ה'אני', שזו חשיבה שחוששת מדחיה ויכולה להוביל לתחושות לא טובות.
ביציאה לאור האדם מתנתק מעצמו, או אולי מתחבר לעצמו, ופונה לעבר חשיבה אחרת, חשיבה של שליחות.

הערך בחשיבה של שליחות:

האדם היוצא לאור לא חש מחויב, לא חש שהוא צריך משהו, לא רוצה לתת, לא לקחת, לפיכך גם אין פחד מדחיה, כי אם אתה לא מעורב עם ה'אני' שלך
אתה לא חש מעורבות רגשית אלא להיפך, לשיטתך אתה מגשים את שליחותך בעולם.
אתה מתנדב.
ולבוא ליציאה לאור מתוך גישה נדיבה של "אני מתנדב", זה מקסים כי אתה לא חש צורך להתלהב אם אתה מצליח, כי ההצלחה לא שלך, אבל אתה גם מצליח להיות יותר שכלי ופחות אמוציונלי, כי אתה עושה את שליחותך בעולם, ושליחות זו לא צריכה להיות מופלאה ומעוררת השראה, מספיק שתאפשר לעצמך להסכים לעצמך להגשים את עצמך ולהקשיב לרצון הפנימי שסולל את הדרך, תוך הקשבה לתורה.

אז כיום אני לא חוששת מדחיה כי למדתי להביט על זה ממבט שיכלי ולא רגשי: הרגש חושש מדחיה אבל השכל מבין שהכל בסדר, מלכתחילה אף אחד לא אמור לקרוא אותי או לקבל אותי, מספיק שאני מקבלת את עצמי וקוראת את כתיבתי ומאפשרת לעצמי להתבטא פה ושם.

אני לא צריכה שיקבלו אותי או את הרעיונות שלי או את הכתיבה שלי, להיפך, אני צריכה לשמוח ולהודות על מה שכן הצלחתי עד כה, להבין שזה לא מובן מאליו, ולשמוח שיש בעולם אנשים נוספים שמביאים הרבה אמירות עם מסרים טובים.
אנשים לא ממש צריכים אותי כי תוכן כמו שלי יש במקומות רבים (הרב פנגר, שיטת ימימה , פנימיות התורה, ועוד ועוד) ומה שאני כן משתדלת ואשתדל זה בגלל תחושת שליחות שאמורה להיות משותפת, כי כולנו ערבים זה לזה וכל אחד תורם היכן שאפשר: בתפילה למען הכלל, תרומה, חסד, אומנות, כתיבה, הפצה וכו'

*

הדרך הכי טובה להביא את עצמך לידי ביטוי היא לחיות את עצמך, להקשיב לרגשות, למצוקה, למחשבות, להבין שמה שאתה עובר זה משהו יחודי, כי אף אחד לא חושב כמוך ולא מרגיש כמוך, זווית הראיה שלך חשובה עבור העולם.
כי העולם במצב רחוק מיעודו האמיתי, כרגע, וכל אדם שיכול לצאת לאור תורם לעולם דבר מה.
התורה נותנת במה אפילו לבלעם הרשע ונותנת את האמירות של לבן הארמי, דבר שלדעתי מוכיח שגם אם אתה לא מושלם אתה יכול לומר את האמירות שלך וה' יכוון את הכל לטוב.
*
ולגבי האמירה "הם לא משלנו"
אני חושבת שמשם קורץ החרם, אותו חרם חברתי שקורה כמעט בכל מקום: החל מהמשפחה הגרעינית בה פעמים רבות יש אפליות או השונים מוצאים את עצמם קצת מחוץ לתמונה, ועד לחברה כולה.
אין לי פתרון לחרם (מלבד הספרון דובי שיר והכתר האמיתי שנותן כלים להתמודדות עם חרם)
אבל אני חושבת שהחשיבה צריכה להשתנות: במקום לעודד גאוות יחידה שגורמת לחברתיות רעילה , לעודד שוויון, עין טובה, הקשבה.
לפעמים יש פחד שאם נעודד שוויון אז חלילה הציבור יאבד מהיחודיות שלו ויטמע בעולם הכללי.
החשש הזה מוצדק, אי אפשר לעודד שיוויון בלי להבין את הערך היחודי והתרומה האדירה שיש במגזריות, כי בכל מגזר יש ערך בפני עצמו, ואין צורך לבטל את עצמך כדי להגיע לשיוויון, שיוויון לא הופך אותך לשווה, אלא מוציא את החשיבה מחשיבת פילוג לחשיבה אחדותית שמכירה בכך שבורא עולם הוא המנהיג של העולם כולו, ויש בכל דבר בעולם אלוקות.
אני זוכר את הדפיקות בדלת ביום הראשון שעברנו לגור בדירה החדשה: את העוצמה, את הקצב, ואת ההפסקה בין סט נקישות למשנהו.

מאז אותה דפיקה בראשיתית, בני משפחת לוי לא הפסיקו לדפוק ולהלוות: יש לכם חלב? אתם יכולים להלוות לנו ביצים, מיץ ענבים, מיונז, טונה?
ואנחנו, באדיבות מופלגת, מזרימים תספוקת יום־יומית. וכך נסלל נתיב חד־סטרי של הלוואות.

בהתחלה חשבנו שיום יבוא והם יתחילו להחזיר. אז חשבנו.
בשלב מסוים החלטתי לרמוז: דחפתי להם לתיבת הדואר פתק בנוסח הבא: מהיום, במקום לדפוק כל כמה דקות לאסוף מוצר, תכניסו עד השעה 5 אחר הצהריים רשימה מסודרת, ונשלח אליכם עגלה עמוסה בכל טוב כחצי שעה לאחר מכן.

אדון לוי הבין את הרמז, בדרכו החיננית. בשעה 5 הגיע הפתק, ארוך ורחב, כתוב בפונט צפוף וברשימה דו־צידית. ואנחנו מדברים על יום רגיל בשבוע, לא חמישי או משהו.

לא אשכח את המקרה שבו ביקשו ללוות שמן, והיה לי רק בקבוק פתוח. מר לוי סירב לקחת מחשש ריבית. האיש פחד לעקוץ אותי בשלוש טיפות שמן קנולה, בעודו עוקץ אותי בהיקפים של מחסני חירום של מדינה.

המצב רק החמיר. בבין הזמנים הם הצטרפו אלינו לכל טיול. ההסדר הרגיל: החוויה משותפת, התשלום עליי.
ואז נפל לי רעיון גאוני: לקחת את משפחת לוי לטיול בסופר. חשבתי שירתק אותם להכיר תופעה מדהימה, שבה אנשים קונים לעצמם את מה שהם צריכים ואף משלמים על זה.

המשפחה הלווה הכרונית התלוותה אלינו לטיול שאולי ישנה את חייה. הם עמדו נדהמים מול המדפים העמוסים בכל טוב. מסתבר שמעולם לא יצא להם לבקר במקום כזה. ההסתנוורות שלהם מהמבחר הייתה בלתי ניתנת לפיספוס.

"כל אחד בא ולוקח מה שבא לו?", שאל אב המשפחה, בעודו בוחן את היבלות שעל פרקי אצבעותיו מרוב דפיקות אצלנו, וכחושב: למה פצעתי את עצמי כל השנים האלה.
"אז מפה הבאתם את כל המוצרים שלכם?", המשיך להמטיר שאלותיו.
"כן", עניתי. "הם לא צמחו אצלי בארון".

אדון לוי התמלא אושר עד שהגיע לעמדת התשלום. שם לפת אותו עצב חד.
"ומה עושים פה?", שאל בקול נוגה.
"משלמים", עניתי. "יש כרטיס שמעבירים במכונה הזו, ואז אפשר לקחת את הדברים הביתה".
"אהה, זה הכול", נרגע.

מתברר שבשכונה הירושלמית העתיקה שבה גדל, שיטת הצריכה הייתה זו שהכיר. אבל הוא דווקא הפגין פתיחות לשינוי והכריז בקול גדול: ילדים יקרים, מהיום אנחנו קונים רק פה. בכל יום רביעי נבוא לקנייה שבועית ונקנה מה שבא לנו.

וכאן החליט לסגור איתי חשבון: "עם כל הכבוד לרצון הטוב שלך, אצלך היו די הרבה מקרים שבהם נגמרו מצרכים ונאלצתי להתמודד עם החוסרים. כאן הם נראים לי הרבה יותר אחראיים".

קיבלתי את העקיצה בכיף. אם זה אקורד הסיום של תיאטרון האבסורד, זה לגמרי בסדר מבחינתי.

הימים שלאחר מכן היו עונג צרוף. השקט, אוי השקט, כמה נעימות יש בו. הגומה שנוצרה בדלת מרוב דפיקות התיישרה, והארונות, שהתרגלו להחליף תכולתם מדי יום, זכו לזמן איכות עם מוצריהם.

נשמתי לרווחה. איזה מזל שלקחתי אותם לטיול הזה.

ואז הגיע יום רביעי. הדפיקה המוכרת בדלת.
משפחת לוי בהרכבה המלא, לבושים חגיגית.
"אנחנו יוצאים לקנייה השבועית", בישרו ברון.
"באתם לבקש את ברכת הדרך?", שאלתי נרגש.
"לא. את האשראי בבקשה", ענו במקהלה.
כיום:
יסכה שלחה את הכתיבה שלה לכל העיתונות, העלתה בפורומים מתאימים, שלחה להוצאות לאור ואף אחד לא כיוון אותה או סייע לה כי אף אחד לא ידע איך ואלו שכן ידעו לא חשבו שיש צורך לכוון, מסיבות מוצדקות.
היא היתה בלי כסף להשקיע בכתיבה שלה.
היה לה כח רצון ודמיון עשיר אבל היא לא הצליחה להיות סופרת או כותבת, לא ניתנו לה כלים ולא במה, היא התייאשה.
הסביבה והעולם לא תמכו בסופרים שיש להם רצון, כי כאלה היו בשפע גדול, וכי העולם מחפש כוכבים. וגם הסופרים האמינו שקיים כזה דבר, כוכבים, ולא ניתנה הזדמנות שווה.
אף אחד לא חשב שאפשר אחרת.
*
בעוד עשרים שנה:

כשיש הרבה אנשים שלא מוצאים מקום ביטוי כי צר המקום, הם... יוצרים מקום חדש.
וכך הכותבים מצאו דרכים לכתוב, ולשווק, האנשים נעשו סבלנים יותר, עם בהירות מחשבתית ורצון טוב לסייע זה לזה.
והתעניינו והקשיבו זה לחשיבה של הזולת בלי לחוש מאוימים.
התחרותיות ירדה, אנשים גיחכו והתפלאו מעט על הדור הקודם.
האומנם? היה מצב של התעלמות? של חוסר כבוד? איך יתכן לא לראות את הזולת? היה מצב בו אנשים חיפשו את עצמם?
זה הכי כיף לראות את הזולת כי כך האדם רואה את עצמו!
זה פשוט מאוד, כיום יש מענה לכל אדם ולכל אומן. יש הכוונה ברורה ששואפת לתת אפשרות לכל מי שיש לו רצון לכתוב ספר.
זה לא היה מסובך אלא צריך היה רצון טוב והסתכלות בהירה על המציאות!
יותר מכל - היו חנויות ספרים בכל שכונה, והיתה הפצה יעילה, וזה היה מקסים כי החנויות הללו נתנו במה אחידה לכולם, כראוי לאיכות יהודית, לא היתה שלילת סופרים או ספרים,אלא ניתנה במה אחידה בכפוף לדעת תורה שסיננה תוכן ולא אנשים!
כך התכנים שעברו ביקורת של דעת תורה נשלחו באנונימיות ולא ידעו מי כתב מה, והיתה ביקורת על תוכן ולא על אנשים, ועם הכוונה ברורה.
וכן הכל התנהל בלי ביקורת משמעותית, אלא מתוך הבנה בריאה שהקהל איכותי, חכם ונבון.
כך התפתחו להם בנחת, כותבים מוכשרים יותר ופחות, לצד קוראים מבינים בכתיבה יותר או פחות, והיתה שלווה רבה ואושר ונינוחות.
היו בחנויות מדפים של סופרים צעירים מאוד עם כתיבה לא מושלמת, ולמרבה הפלא היה לתוכן הזה דורשים! התברר שהקהל הצעיר חיפש דווקא ספרים בסגנון הזה.
באותן חנויות היו גם קורסים לשיעורי כתיבה והתלמידים הצליחו להוציא לאור ספרים שעלו למכירה בחנויות.
ואף אחד לא חשב על פעם, כי זה לא ממש מעניין כל המשחקי-כבוד-כסף הללו, מול המטרה הנפלאה בה יש במה לכולם תוכן קריאה עשיר.
כך היתה תרבות עשירה שנותנת מענה מלא הן לכותבים והן לקוראים והן לאנשים סתמיים שמחפשים דרך לבוא לידי ביטוי, בגלל שהבטיחו לבוראם.
והיה אושר רב כי כל אחד מצא את מקומו בעולם ואין איש שאמר צר לי המקום...

ויסכה סיפרה לשומעי לקחה שכמו שפעם לא היתה הזדמנות שווה לכל אחד לחוש מוערך, חשוב ואהוב, כך היתה בעבר גם מציאות של מחבלים מתאבדים שיחד עם מותם רצו ליטול חיים של אנשים נוספים.
' זה מוזר, העולם שהיה פעם. עולם חשוך, מבולבל, לא מאמין בטוב, עולם בו היו אנשים שנתנו דגש על מה שנראה להם כערך: כדי לקבל עוד כסף או כבוד או שליטה, וראו את עצמם ואת הפרי שלהם בלבד, או השתדלו לברוח מביקורת, ואנשים רגילים לא מצאו מקום כי כולם היו מסובכים בחשיבה נרקיסיסטית לא הגיונית'
'ומה הקשר למחבלים?'
'כי כמו שלא הגיוני שאדם יאמין בלהתפוצץ וליטול את חייו וחיי זולתו עבור הבורא, כך לא הגיוני לחיות בתחושת פירוד וסכסוך עם העולם, ולחסל או להתנגד ולא לתת ביטוי לרוח של אנשים אחרים, אבל אנשים פעלו בחוסר היגיון: גם המחבלים, וגם אנשים שחשבו שהם רגילים, אבל לא. כולם חטאו בחטא עבודת אלילים', הסבירה יסכה.
'העיקר שהיום אנחנו חכמים קצת יותר' , סיכמה.
'היום יש מקום לכולם, גם לחכמים וגם לטיפשים (והתברר שהיה קהל שלם שדווקא העדיף את הכתיבה של הטיפשים, אותו קהל הפסיק לצרוך תרבות זרה ועבר לתרבות הביתית שנתנה לו את מה שהוא מחפש), גם למוכשרים וגם לאלו שלא קיבלו כשרון . היום העולם זוהר מתוך אושר, שלימות, שלום, שמחה, והכנעה. אנחנו מקשיבים, וזה נפלא ממש. כמה כיף להעריך את השינוי הזה.'
'כמו שמעריכים שיש מים בברזים ולא צריך ללכת לבאר לשאוב מים, ולעמול קשה עבור מים, כך צריך להעריך שיש מים רוחניים בכל מקום ולא צריך לקושש פה ושם, בשוליים, אלא שהטוב הגיע למיינסטרים.
כמה טוב שיש אחווה, הערכה, ובמה לכל חי רצון.'


ומה עם פרנסה, בדור בו היתה במה שווה לכולם?
על זה אתם מוזמנים לכתוב בעצמכם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה