מאמר כמה מחשבות פילוסופיות על כתיבה

  • הוסף לסימניות
  • #1
1.

מי שמספיק זמן במקצוע הכתיבה, בוודאי אם הוא עוסק בזה בקביעות, מתחיל להרגיש לפעמים תחושות של ייאוש עמוק מ'זמן המסך' הקצרצר שיש לעמלו.

בהתחלה מלוות ובעצם מניעות את הכתיבה – שלל דחפים, ובראשם הצורך הכמעט נואש בהכרה. להיות מישהו, ומישהו חשוב, כזה שיש לו דעה אמיתית ונחשבת, כזו שמפנים לה מקום בעיתון (לצורך העניין). כשיש תגובות אתה ממריא, וכשיש עניין סביב דבריך אתה כבר בשחקים. עצם העובדה שאתה מישהו שיש לו מקום, תודה לה', ממלאית אותך סיפוק גדול.

בשלב הזה, מה שמעסיק אותך זה פחות התוכן עצמו ויותר התפאורה סביב. מתוך חוסר מסוים בביטחון העצמי, אתה עדיין לא מספיק רואה את עצמך כ'חלק מהתעשייה', וכל טור שכן מופיע איפשהו, כל שכן אם הוא מודפס ומכובד - מחזק את הדימוי הזה בעיני עצמך.

בתהליך מרתק הולכות ומתפוגגות התחושות הקודמות. ההכרה בחוכמתך הופכת מובנת מאליה, התגובות מפסיקות לרגש אותך כל כך, ואפילו השאיפות להתעשר מהמקצוע מתמתנות מכורח המציאות. אז, אז אתה מגיע אל הלוז. אז אתה מתחיל לכתוב מתוך רובד פנימי יותר. מתוך דחף אמיתי. לא רק כדי לזכות לאהדה, ולא רק כדי 'להתאים' את עצמך למערכת, אלא כי אכן יש לך מה לומר.

בשיאו של התהליך אתה מתיישב לכתוב משהו על משהו, ותוך כדי כתיבה הדברים מתבהרים לך ביתר שאת, עד שהם מתחילים לבעור בעצמותיך. אתה מחדד ומדייק את עצמך, משקיע את מיטב כוחותיך במחשבה על עצם הדברים, אתה פנוי לגמרי לחשוב על הקורא, לא רק בקטע של מה ירשים אותו אלא באמת איך יקרא ומה יבין. ואז, אחרי שיש בידך את הסיפור או המאמר או הקטע, אתה מתמלא אושר מן הסוג שמי שלא טעם לא יידע.

וכשהדברים הללו מתפרסמים, אתה לא נלהב רק לראות את שמך מתנוסס שם, אלא בעיקר צמא ממש לדעת איך הדברים יחלחלו. מה הם יעשו, והאם אכן הקורא ייצא עם מה שביקשת שייצא.

אלא שבדיוק בשלב המצוין הזה באה גברת מציאות לדכא את המסיבה. והמציאות היא שבסופו של דבר, אף קורא לא יוכל להגיע למעמקים אליהם אתה צללת בעת הכתיבה. במקרה הטוב הוא יהרהר בדבריך, ימצא בהם טעם, ויעבור למדור / כתבה / סיפור / ספר הבא. מה שכל כך היה משמעותי מבחינתך, הופך להיות פסיק קטן ונעלם בחייו של הקורא.

וגרוע יותר: לא רק בחייו של הקורא זה הופך להיות פסיק נעלם, אלא גם בחייך עצמך. כי נשימה אחת לאחר שפרסמת חלק מנשמתך, אתה צריך כבר להתקדם הלאה. לטור / כתבה / סיפור / ספר הבא. זה המבנה המתסכל של החיים המתגלגלים ומתקדמים ללא הפסק. זה בוודאי טוב, אבל עדיין מתסכל ברמה הנקודתית.

התוצאה המסוכנת שעלולה להיות לתהליך הזה, הוא זלזול בכתיבה שלך. אם כן, בשביל מה לעמול כל כך? האם דקות התהילה הבודדות בהן היצירה שלך נמצאת על הגלגל - מצדיקות את החיטוט המתיש הזה במעמקי הנפש?

בוא נצטט משהו, נבזוק קצת דמגוגיה, נשלב איזו בדיחה וחידוד לשון, והנה מילאתי את המכסה. מי יגיד לי לא. הרי כבר קניתי את שמי הטוב ברוב עמל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
2.

הנה מחשבה הפוכה לגמרי:

זה קורה לי כשאני קורא משהו טוב באמת. אחרי שאני מלקה את עצמי למה לא הגעתי לעמקים האלו בעצמי, אני בעיקר מתפעל מעוצמת הקסם שהתחולל כאן. איזה מיזוג תודעתי פלאי של קורא עם כותב. אף אחד משנינו לא יידע על כך, בלתי אם במובן רוחני נשגב מבינה.

כתבת לך משהו. חשבת על זה בחזרת הש"ץ האחרון, או במקלחת, אחר כך ישבת ליד השולחן שלך בבית, ליד כוס הקפה הסגול שלך, מהחלון נשקף הלילה על רקע הנוף הפרטי שלך, מבפנים מילאו את הרקע נשימות בני הבית הקצובות, וכתבת.

והנה הדברים הללו מתפרסמים.

אנשים אחרים, רובם בלתי מוכרים לך, יושבים בביתם הם, על יד השולחן והקפה והנוף השונה שלהם, וקוראים את הדברים שלך.

זאת תחושה שקשה לתאר אותה, בגלל שהיא פנימית מאוד. כאילו מתחולל כאן איזה פלא בלתי מובן שמאחד אותך עם עשרות או מאות קוראיך. אינך יודע מי הם, מה הם, איפה זה תופס אותם בחייהם, ואיך דבריך ישתלבו בסיפור קיומם. החיבור הזה יישאר סוד כמוס שיתגלגל למעלה מן המציאות הקיומית.

אתה כאן, ההוא שם, ולרגעים – אתה נמצא בתוכו. בתוך הנקודה הפנימית של הווייתו. הוא מקדיש לכבודך את המצרך היקר ביותר בחיים, את תשומת ליבו. אליך. אל דבריך.

זה לא דבר פשוט בכלל. הנה, באופן כמעט מיסטי, ביקרת בתוך ליבו של אדם בלתי מוכר, לחשת לו את המייתך, והוא היה שם כדי להקשיב.

גם אם זה לדקות ספורות, אבל מה הם החיים עצמם אם לא דקותיו הספורות.

בחיים האלה קשה לדמיין דבר גדול מזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
3.

מלאכת כתיבת סיפור, מעצם היותה, עוסקת ברובד נסתר של החיים. הכותב האמיתי, גם אם הוא מתאר תיאורים טכניים לכאורה, אבל הוא כרגע מתקשר, או מנסה לתקשר, עם איזה סוד אנושי עילאי ואפוף מסתורין.

המטרה העליונה של הכותב הוא לגעת באיזה טמיר ונעלם, באיזה רובד עמום וחסר הגדרה של החיים. לספר את הסיפור שמתרחש מעל להתרחשויות, אי שם במחוזות התחושות והרגשות. כפי שקורה בחיים האמיתיים.

למעשה, בסוף בסוף, היוצר בעצם מנסה להעתיק מהחיים.

וכשמגיעים להבנה הזו, שוב נוצר תסכול גדול מכדי להכילו. ושוב אלו החיים עצמם שגורמים לו.

סיפור טוב, כידוע, הוא סיפור מרובד ומלא רצונות סותרים. לא ההוא הלך אל ההוא ולפתע קרה כך ואז קרה כך. הסיפור הטוב מוביל את הקורא אל סבך הניגודים, כשכל מהלך מושפע מחד, ומאידך משליך הלאה. כל החלטה תהיה לה תוצאה אמביוולנטית. כך יוצרים עניין. סיפור מורכב הוא גם אמין יותר וגם מרתק יותר. או ששני הדברים תלויים זה בזה.

הטוב ביותר, כמובן, הוא כמובן ליצור קונפליקט משמעותי, כזה שאיך שלא תפתור אותו – הגיבור ייאלץ בסוף לבחור ברצון אחד שיבוא על חשבון רצון אחר.

כשמצליחים ליצור קונפליקט אמיתי, עם מספיק רצונות, זה מה שקוראים לו – יצירה. כך חודרים אל הלב. וזה חודר ללב, כי אלה הם החיים. הקורא מכיר ומזדהה עם הסיפור מתוקף חייו. הוא הרי למד שלכל החלטה יש משמעות והשלכות, ובלימוד הזה הוא משתמש בשעת קריאה. ולכן, כשאנחנו קוראים סיפור כזה, ונכנסים לעומק העלילה, ונמצאים בין הפטיש לסדן של ההחלטה של הגיבור לכאן או לכאן, אנו מרותקים לעוצמה מהמהממת של הסיטואציה.

אבל, אז מתבוננים בחיים, ומוצאים שככל שיגענו, וככל שאי מישהו יגע אי פעם בטוויית עלילה, הוא לעולם לא הגיע באמת למורכבות האדירה והמסועפת של החיים עצמם. כל דבר בחיינו, קטן ככל שיהיה, תלוי בכל כך הרבה משתנים, ומשליך על כל כך הרבה להבא.

אז מה כן? כדי שלא תתבלט חיוורון העלילה על פני החיים עצמם, יש את התבלין המרכזי, וזה ההתרחשות שבתוכה נעות הדמויות. זה יכול להיות מעניין. אבל לאלפי רסיסי המחשבות והצדדים והשיקולים והנטיות האנושיות האמיתיות – אין, ואי אפשר שיהיה באמת, מקום.

כלומר, החיים עצמם אותם אנו חיים, הם הדבר המרתק ביותר שאין צייר שיכול לצייר ואין סופר שיכול לספר. כל המציאות שלנו מורכבת מריבי רבבות רבדים. ולנו לא נותר אלא להתבונן, ולהשתומם, מן הסיפור המרתק והמורכב מכולם: החיים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
יש אדם היודע לכתוב ויש אדם כותב.
היודע לכתוב, בכדי שיכתוב, צריך תאווה כלשהיא. היא יכולה להיות פרסום, כח, השפעה, לייקים או שאר ירקות.
האדם הכותב (שלא בהכרח יודע לכתוב), חי את חייו דרך הנייר, שואף אויר אל חזהו ופולט דרך קולמוסו. הוא אינו צריך אדם מלבדו שיקרא את הגיגיו, והאמת שרוב מילותיו כלואות במגירה. אצלו, ההנאה הזו של 'מישהו קורא אותי :rolleyes:' בדרך כלל הופכת לחרדה של 'מישהו קורא אותי:eek:'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מחשבות מרתקות וכתובות בחן וזרימה. יש רכות בכתיבה, שנותנת למחשבות להישמע כמו מחשבות ולא כקביעת עובדה, וזה יפה ונעים. תודה רבה!

והנה כמה שלי-

הוא מקדיש לכבודך את המצרך היקר ביותר בחיים, את תשומת ליבו. אליך. אל דבריך.
כקוראת בספרים שנגעו בי עמוק ושינו תפיסות בחיי, לא הרגשתי מקדישה למישהו תשומת לב, על אף שנכון שכך, כי אם מקבלת מתנה ענקית, ומודה לקב"ה על בחירת האנשים להם נתן את היכולת לגעת בי ככה.

ככותבת, הכתיבה נראית לי תמיד כמו לידה.
יש בה מימד של בריאה, של יצירת יש מאין, של הבאת חיים לעולם. והילד הזה, שילדת במאמץ אדירים נפשי, לעולם ייראה לך כמו נס גלוי.

בתוך שלל הכתבות, הסיפורים, והטורים, כמו בחיי היומיום הפשוטים, הטיפול והגידול, אינך פנוי להתבונן בו כראוי, אבל ברגעים כאלה של חסד, אתה מרים אליו מבט, ומסתכל עמוק בתוך עיניו, ובהשתאות עמוקה אתה נושם אותו, כי רק אתה יודע עד כמה גדול הפלא הזה באמת.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

יש אנשים שיעשו הכול רק לא להיות בשקט.

בשקט הזה שלוקח אותם למקומות חשוכים שהם לא מסוגלים לשאת.
בשקט הזה שמזכיר להם את עצמם.

ועצמם? טוב או רע?
השקט מפגיש עם מקומות כואבים, עם רגשות ומחשבות שאין להם מילים.

הגוף מתכווץ.
המחשבות מחפשות פתחי מילוט מהירים.
לברוח.
פחות להרגיש, פחות להיות.


ומה כן?
לעשות.
להתקדם, להספיק, למלא.
לא מסוגלים לשאת את השקט, אז עושים.
מדברים הרבה, פועלים בלי הפסקה, ממלאים כל רגע בעשייה.
לא מתוך חיוניות, אלא מתוך פחד.
פחד מהמפגש עם עצמם.
עם הקטנות, עם הכאב, עם הריק.עם רגשות מודחקים עוד מהילדות, שהם לא רוצים לזכור.


הם יגידו שהם מממשים את חייהם, מנצלים כל רגע, מצליחים, בונים, יוצרים.
אבל האמת?
הם מסתתרים.


יש מיליוני אנשים בעולם שעושים הכול חוץ מלהיות.
עובדים, רצים, מתכננים, ממהרים, מנסים להספיק.
הדבר היחיד שהם עושים בשקט הוא לישון, וגם זה בקושי.


אבל יש גם עולם אחר.
עולם של שתיקה.
עולם שבו אין טלפונים, אין הודעות, אין וואטסאפים, אין שיחות, אין ספרים, אין אנשים.
רק אתה והשקט שלך.


יום כזה נראה כמו נצח.
חצי יום כמעט בלתי אפשרי.
שש שעות כבר מכאיבות.
שעה אחת, והשאלה הנוראית של הבדידות מתחילה לבעור.


מה יהיה עכשיו?
מה נעשה עכשיו?


דמיין את עצמך יושב שעה שלמה.
בלי לזוז, בלי מסך, בלי הסחות דעת, בלי אף אחד.
רק אתה, עצמך, והשקט.


מה יקרה אז?
סבתא שלי עלתה מפרס, איראן, הם עלו מהעיר כשאן, שמרו על המסורת: חגים וכו'.
היא מאוד אהבה תורה, אהבה דתיים, כמה שיותר צדיקים יותר טוב.
הם עלו מסורתיים, עם הזמן למדו והתחזקו בגלל ילדיהם שחזרו בתשובה.
למרות המרחק, נהגה ללכת בימי זקנתה לבית הכנסת עם הליכון, למרות הדרך שהיתה מלאה בחול.
היא ודודה שלי סיפרו לא פעם בעלבון על מקרה שקרה להן: הן עלו על אוטובוס לקברי צדיקים, ואדם אחד קפץ וצעק: "הם לא משלנו".
הן ירדו מההסעה בבושת פנים.
*
העולם בתקופות ההן היה עולם עם פחות מודעות.
היום יש יותר שיח על שיוויון, אהבת אדם וכו'.
בעבר היו אתגרים שונים, ביניהם אפשרות של אנשים לשלול או לדחות אלו את אלו.
אני זוכרת שכששמעתי את הסיפור הזה, הבנתי שלי זה לא היה קורה.
כי באופי שלי - לא הבנתי למה ללכת למקום בו יש אנשים שונים ממך, מצידי היה להשאר בבית ולא ללכת ללימודים, אני ממש מעדיפה את אזור הנוחות שלי ולא מבינה למה צריך להידחף איפה שיש סיכוי קל שידחו אותך, זו אחת הסיבות שהייתי מתרחקת מחברות, שמא ידחו אותי מתישהו, כי שהבנתי שיש סיבות לדחות אותי.
אני ממש לא מעניינת אף אחד, לפי דעתי, הכוונה שאין בי משהו שעלול לגרום לחברות תחושת ערך שהן בקרבתי, וכדי להיות חלק מחברה, צריך שיהיה לך ערך כלשהו. (זה לא רע או טוב, זו תוצאה).
*
בקיצור, רציתי לכתוב על היציאה לאור (או על כל עשיה אחרת, כמו למצוא עבודה, שידוך וכו')
שכן מחייבת את האדם פעמים לא מעטות לעמוד מול דחיה: שוב ושוב ושוב.
מה עוזר לי כיום להשתדל פה ושם, להפיץ את הכתיבה שלי, למרות הרצון לא להידחף למקומות לא-לי ולא לחוות דחיה?
זה בגלל ההבנה שאני לא העניין כאן, אלא דרישת העולם ורצון ה'.

ביציאה לאור עדיף לנטרל את החשיבה סביב ה'אני', שזו חשיבה שחוששת מדחיה ויכולה להוביל לתחושות לא טובות.
ביציאה לאור האדם מתנתק מעצמו, או אולי מתחבר לעצמו, ופונה לעבר חשיבה אחרת, חשיבה של שליחות.

הערך בחשיבה של שליחות:

האדם היוצא לאור לא חש מחויב, לא חש שהוא צריך משהו, לא רוצה לתת, לא לקחת, לפיכך גם אין פחד מדחיה, כי אם אתה לא מעורב עם ה'אני' שלך
אתה לא חש מעורבות רגשית אלא להיפך, לשיטתך אתה מגשים את שליחותך בעולם.
אתה מתנדב.
ולבוא ליציאה לאור מתוך גישה נדיבה של "אני מתנדב", זה מקסים כי אתה לא חש צורך להתלהב אם אתה מצליח, כי ההצלחה לא שלך, אבל אתה גם מצליח להיות יותר שכלי ופחות אמוציונלי, כי אתה עושה את שליחותך בעולם, ושליחות זו לא צריכה להיות מופלאה ומעוררת השראה, מספיק שתאפשר לעצמך להסכים לעצמך להגשים את עצמך ולהקשיב לרצון הפנימי שסולל את הדרך, תוך הקשבה לתורה.

אז כיום אני לא חוששת מדחיה כי למדתי להביט על זה ממבט שיכלי ולא רגשי: הרגש חושש מדחיה אבל השכל מבין שהכל בסדר, מלכתחילה אף אחד לא אמור לקרוא אותי או לקבל אותי, מספיק שאני מקבלת את עצמי וקוראת את כתיבתי ומאפשרת לעצמי להתבטא פה ושם.

אני לא צריכה שיקבלו אותי או את הרעיונות שלי או את הכתיבה שלי, להיפך, אני צריכה לשמוח ולהודות על מה שכן הצלחתי עד כה, להבין שזה לא מובן מאליו, ולשמוח שיש בעולם אנשים נוספים שמביאים הרבה אמירות עם מסרים טובים.
אנשים לא ממש צריכים אותי כי תוכן כמו שלי יש במקומות רבים (הרב פנגר, שיטת ימימה , פנימיות התורה, ועוד ועוד) ומה שאני כן משתדלת ואשתדל זה בגלל תחושת שליחות שאמורה להיות משותפת, כי כולנו ערבים זה לזה וכל אחד תורם היכן שאפשר: בתפילה למען הכלל, תרומה, חסד, אומנות, כתיבה, הפצה וכו'

*

הדרך הכי טובה להביא את עצמך לידי ביטוי היא לחיות את עצמך, להקשיב לרגשות, למצוקה, למחשבות, להבין שמה שאתה עובר זה משהו יחודי, כי אף אחד לא חושב כמוך ולא מרגיש כמוך, זווית הראיה שלך חשובה עבור העולם.
כי העולם במצב רחוק מיעודו האמיתי, כרגע, וכל אדם שיכול לצאת לאור תורם לעולם דבר מה.
התורה נותנת במה אפילו לבלעם הרשע ונותנת את האמירות של לבן הארמי, דבר שלדעתי מוכיח שגם אם אתה לא מושלם אתה יכול לומר את האמירות שלך וה' יכוון את הכל לטוב.
*
ולגבי האמירה "הם לא משלנו"
אני חושבת שמשם קורץ החרם, אותו חרם חברתי שקורה כמעט בכל מקום: החל מהמשפחה הגרעינית בה פעמים רבות יש אפליות או השונים מוצאים את עצמם קצת מחוץ לתמונה, ועד לחברה כולה.
אין לי פתרון לחרם (מלבד הספרון דובי שיר והכתר האמיתי שנותן כלים להתמודדות עם חרם)
אבל אני חושבת שהחשיבה צריכה להשתנות: במקום לעודד גאוות יחידה שגורמת לחברתיות רעילה , לעודד שוויון, עין טובה, הקשבה.
לפעמים יש פחד שאם נעודד שוויון אז חלילה הציבור יאבד מהיחודיות שלו ויטמע בעולם הכללי.
החשש הזה מוצדק, אי אפשר לעודד שיוויון בלי להבין את הערך היחודי והתרומה האדירה שיש במגזריות, כי בכל מגזר יש ערך בפני עצמו, ואין צורך לבטל את עצמך כדי להגיע לשיוויון, שיוויון לא הופך אותך לשווה, אלא מוציא את החשיבה מחשיבת פילוג לחשיבה אחדותית שמכירה בכך שבורא עולם הוא המנהיג של העולם כולו, ויש בכל דבר בעולם אלוקות.
"הו! אתה פה! חיפשתי אותך," הוא התפרץ לתוך החדרון הקטן.

האיש הנמוך שהסתובב לכיוונו לא היה נראה מרוצה במיוחד "מה אתה עושה פה? למה באת?"

הוא נאנח. מראש ידע שזה לא הולך להיות קל "באתי כי זה כמעט התפוצץ, אתה יודע, אין לי ברירה אחרת"

הנמוך גילגל עיניים "הפניה לחוסר ברירה היא ברירת מחדל שיוצרת ברירה מאוד רחבה. למה אני הברירה שלך?"

המתפרץ מצמץ. הוא לא מבין את הדברים המוזרים שהנמוך אומר לפעמים אבל הוא חייב אותו דחוף "אתה יכול לעזור לי?"

"אני? אני לא מבין בדברים האלה, ולא מבין למה מלכתחילה פנית להתעסק איתם"

"כי לא הייתה לי ברירה!" הוא נואש "ובהתחלה הכל היה יציב, והסתדר מצוין. כבר הייתי בטוח שאני קרוב לסוף, אבל אז פתאום זה התחיל להתנהג מוזר, עלייה, ירידה, הייתה אפילו תנועה חזקה שהרעידה את הכל. עד שפחדתי שזה יתפוצץ, אז ברחתי"

בוז עמוק שוטף את עיניו של הנמוך "ברחת?! ומה בדיוק חשבת לעצמך? מה עם כל האנשים מסביב שיכולים להיפגע? זה מה שקורה כשמתעסקים עם הדבר הזה בחובבניות. זה עסק רק למקצוענים ילד"

"אני, אני כן חשבתי" המתפרץ בולע רוק, מנסה לאסוף את עצמו "אני לא רק ברחתי בלי לטפל בזה, אני שמתי הגנות, ומחסומים, הרבה מאוד הגנות. אבל גם אם ההגנות יחזיקו את זה לזמן מה, זה לא יציב בעליל ויתפוצץ בסוף! אני אומר לך! ובסופו של דבר גם אם אני לא שם אני אהיה הנפגע הראשי."

"לא יציב? איך טיפלת בו? אתה מתעסק בכלל בסוג תיקני? מפוקח?"

"לא חושב. אני... לא בטוח."

"אתה מתכוון בטוח שלא. נראה לי שאין לך ברירה, אתה חייב להיעזר במישהו שמבין בזה."

"אני לא יכול. ולא רוצה. לא סומך על סוג האנשים הזה. ההוא שנעזרתי בו בהתחלה לא השאיר בי רושם מי יודע מה ואם הסוג שהתעסקתי אתו לא מוכר, צריך מישהו מקצוען באמת. ולא אני ולא אתה מכירים אחד כזה. המקצוענים האמיתיים עובדים במקומות הגדולים וגם אם נצליח לגרום לאחד מהם לעזור לי עם זה אף אחד לא מבטיח כלום. הדבר הזה ממש מוזר" קצת ביטחון חודר לקול שלו.

"אולי אתה צודק ואולי לא. אבל לברוח? ולכמה זמן? אתה חסר אחריות. אתה צריך ללכת לטפל בזה מיד!" הנמוך נחרץ. אין לא כבר סבלנות למתפרץ.

"אבל פסיכולוג?!?! מה הוא כבר יכול לעזור? אני אומר לך שניסיתי. אתה סתם חוזר על עצמך כמו מחוגי שעון!"

"אבל אתה מתעקש שלא להפנים! כמה הגנות שתשים על הרגש שלך זה לא יעזור ואם הוא לא יציב הוא יתפוצץ בסוף. אתה בעצמך אמרת!"

"אני יודע מה אמרתי! אבל אמרתי את זה כדי שתגיד לי איך אני יכול לעזור לעצמי! לא שתחזור שוב על הדברים הקבועים שלך שלא עוזרים לי כלום."

"חה!" על אף קומתו הנמוכה הביט עליו הנמוך מלמעלה למטה, זלזול על פניו "ילד, לטפל ברגש שלך זה רק למקצוענים. לא לחובבנים כמוך. אתה רק בורח!"

קומתו של המתפרץ השתופפה וכל האוויר יצא מגופו בנשיפה אחת. עיניו מתעמקות ברצפה המכוערת שבחר הנמוך לחדר שלו.

"נו? אתה רואה? אין לך מה לענות לי" רגלו של הנמוך מטופפת קלות, כמו מועכת שוב ושוב את המתפרץ שמולו.

המתפרץ לקח נשימה עמוקה, בוחר את מילותיו תוך כדי דיבור "נכון שאני בורח. כל הזמן. אבל אני ברחתי אליך. אני ברחתי כדי לבקש עזרה. אני ברחתי כדי לחזור להתמודד" הוא מישיר את מבטו לנמוך שמולו "ואולי תגיד שהרגש שלי לא תיקני. שהוא לא בסדר. אבל אסור לך להגיד שאני לא מקצוען! אני המקצוען מספר אחת לרגש שלי! נכון שאני יכול להיעזר במקצוענים אחרים, אבל לרגש שלי אני מספר אחת! ואתה, לא מועיל לי במיוחד. אני אברח עכשיו. שוב. למקום אחר. כי הסוג הלא תיקני של הרגש שלי מזדעזע ומיטלטל מאנשים כמוך. אני בורח שוב, בשביל שאוכל אחר כך להתמודד עם זה. בתקווה שעד אז הרגש לא יתפוצץ. אני בורח שוב, כדי להפסיק לברוח" ובמילים אלה סבב על עקביו המתפרץ ופרץ בריצה פרועה כמו שרק סוג הרגש הלא תקני שנמצא בו יכול להוליד.

מותיר אחר את הנמוך מצמץ שוב ושוב בעיניו ההמומות, מהרהר על מוזרותם של בני האדם ועל מוזרותו של המתפרץ העולה על כולם.
שיתוף - לביקורת להקים אימפריה
כל אחד מאיתנו הוא עולם.
יש בנו הכל: ים יבשה, אור חושך, מלחמה ושלום.

בכל אחד פועם עולם מדהים ויחודי שרוצה לקבל ביטוי ולהשפיע.
ולמה להשפיע?
מכיוון שאנחנו אמנם חיים בתוך עולמנו הפרטי,
אבל אנחנו חלק מהכלל, ויש לנו רצון לתרום, רצון זה הוא החלק האלוקי שבנו שרוצה להשפיע על העולם.
והוא לא יתן לנו מנוחה עד שלא נסכים להקשיב לו ולמצוא את ייעודנו הייחודי.
*
כדי להגיע לעולם מושלם, צריך שכל אחד יכיר את כוחותיו, יכיר בכך שיש עוד אנשים מלבדו, ויצליח לחיות את עצמו בשילוב עם העולם מסביב.
לכן האדם צריך ללמוד גם לתת וגם לקחת.
לתת מה שיש לו לתת: כסף, יכולת, כשרון או רעיונות וכו'
וגם להסכים לקחת.
*
איך אפשר לתת?
האם לרדוף אחרי אנשים שיקחו?
לא. אין צורך לרדוף, כל אחד מלך,
וכל אחד צריך להקים אימפריה.
*
איך מקימים אימפריה?
להבין שאני - אני.
להסכים לעצמי להיות, לחיות, לחשוב, להבין שאין אף אחד מעלי, אלא כולם שווים.
ואז להסכים לעצמי ליצור משהו חדש: עסק, לימודים, ספר, קורס, או כל דבר אחר.
כמובן שכדי ליצור משהו צריך לעבור תהליך של ערך עצמי והתגברות על חרדות וכו', אבל להזכיר לעצמי כל העת שיש לי ערך.
יש לי ערך.
אולי לא ערך חיצוני עצום, של הערצת קהל חיצוני וכו'.
אבל יש לי ערך אמיתי, הכי אמיתי והכי פשוט שיש. יש בי משהו ייחודי.
ומשם - אפשר רק להתקדם.
*
הערך האמיתי שלי הוא אינסופי בגלל שה' נמצא בתוכי.
אם ככה - אין צורך שמישהו חיצוני יאשר לי כל הזמן שאני בסדר.
אלא אני צריך לאשר לעצמי שאני בסדר, וזה יעשה על ידי עבודה מול עצמי.
אפשר ללמוד מהסביבה אבל לזכור שאני העיקר.
כי אני - אני.
אין לי יכולת השפעה על אנשים אחרים, כי כל אחד חושב אחרת, וכל אחד בוחר איך יושפע, ממי ומתי.
כן יש לי יכולת השפעה על עצמי.
*
בקיצור, לפי דעתי להקים אימפריה זה להקים עסק או משהו אחר שיעזור לאדם לבוא לידי ביטוי, כמו עיצוב אופנה, ספר, עיתון, עלון, קורס, פודקאסט, אתר וכו'
כל זה בלי שיש קהל שמתעניין.
אלא אתה מגדיר את עצמך בתור מאסטר בתחום מסוים שאתה טוב בו ומתפתח בתחום הזה, בלי לצפות להגיע לקהל.
בשלב זה, אתה מקים אימפריה מול עצמך.
אתה משווק את עצמך - לעצמך בתור: " סופר", "מעצב", "הוגה דעות", "מומחה לבוטניקה", "יועץ", "עיתונאי", "מרצה" וכו', אפילו שאין לך קהל אלא האדם היחיד שמכיר באימפריה שלך זה אתה עצמך.
ואז אט אט אתה מחפש איך האימפריה שלך תתרום לעולם.
בקצב שלך, כי תמיד האדם נשאר מול עצמו.
מקשיב לעולם - אם יש התעלמות, דחיה, כישלון זה כי צריך עדיין לחפש או לתקן משהו.

אין צורך להקים אימפריה חיצונית מהדהדת.
האדם צריך את הערכת עצמו, את ההסכמה של עצמו לעצמו להתקדם ולהתבטא, ואת זה שהוא מכיר בערך של עצמו.
כל השאר בונוס.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה