דיון נספח לאתגר - שני מטר

[ליאורהA]

נספח...
חזרה לאתגר.

 

[miri012]

ברכות על הזכייה וברוכה הבאה.

אתגר נפלא!

 

[anotherית]

איזה אתגר יפה. אבל הוא מתכון לעצבות ):

הרוח פרעה קלות את שערם של השניים, מצטרפת בהמייתה לקול הגלים המתנפצים.

אב ובן צועדים, דומים במראה ומעט בגובה.

"אז מה בן.. מה שלומך?" הקול רועד מעט, סדוק.

"בסדר" הוחזרה התשובה מבעד לשפתיים החשוקות.

"כן.. אני ... אני שמח לשמוע" לאט האב "פשוט רציתי שנצא קצת, נדבר..."

הבן המהם כמה הימהומים לא מחייבים, מרגיש שהגלים והרוח אינם עושים עבודתם כמו שצריך- שקט מידי ...

החול הרך והצדפות עניינו אותם פתאום יותר מכל פעם אחרת ולולא הגולש שארז את חפציו לידם, והיווה מבלי משים נושא לשיחה, נדמה היה ששתיקתם תארך נצח.

"אתה ממש מבין בנושא אה..." סיכם האב כשמוצו כל הזוויות העוסקות בגלישה, גלים וכמה הים גדול...

' למה רק עכשיו אתה אומר לי את מה שכמהתי לו כל ילדותי??? זה כבר לא מאוחר מידי???'

לאחר עוד רגעים מביכים מלאים בשתיקה עד אפס מקום הציע הבן " נחזור הביתה?"

' אתה לא רואה כמה אני מנסה להתקרב, להתקשר אליך??? הלב שלי בוער, שורף, אכול...' חשב האב

אבל בשקט רק אמר "כן, באמת כבר מאוחר...."

הרחובות חשוכים רק קיוסק בפינת הדרך קיבל את פניהם באור לבן חיוור "מה אתה אומר על משהו קריר? " שאל האב "קצת חם היום"

"לא תודה אבא, באמת לא צריך"

'עכשיו באמת לא צריך'

"בטח שצריך" אמר האב, מנסה לגבור על העלבון בקולו "שניים קולה בבקשה"

טפח האב על בנו ומיד נרתע מהכתף המתקשחת.

וכשהעפילו שניהם במדרגות לביתם לחש האב לגבו של בנו כשדמעות מתקשרות בעיניו,

"אני.. אני אשמח שנצא כך שוב..." תסכול, אכזבה, לב מנופץ לרסיסים.



לו רק ראה את שפתותיו הרוטטות של בנו....

כתוב יפיפה! קצת הפריע לי בין השורות. אבל זה ענין של טעם.
ועכשיו אני יוצאת בשאלה לאומה: רטורית, מנהלים. רטורית.
עד מתי יהיו ההורים שק חבטות???

 

[וי שלוק]

עץ ופרי​

בשבת היינו הולכים
לבית הכנסת שבקצה הגבעה
נינוחים, מחויכים,
הרוח בינינו טובה

אתה היית מבקש שאספר לך
תמיד את אותו הסיפור
על הנסיך שירד מהפסים
והמלך עם הלב השבור

על המדרכה
היינו יושבים לנוח
חכה עם הסוכריה,
אמא קילפה לך תפוח

אתה היית תכף מרגיש מתי
כיסה הענן את פני
לא עכשיו, אבא,
אבא, די

וכשהיה הכהן אל הדוכן מתקרב
היית מחייך אלי מתחת לטלית
היינו עומדים חבוקים,
לב אל לב
אבא ובן,
עץ ופרי

*​

לפעמים אני עוד הולך
לבית הכנסת שבקצה הגבעה
לאיטי משתרך,
הרוח טובה

איך הייתי רוצה לספר לך
עוד פעם את אותו הסיפור
על הנסיך שירד מהפסים
והמלך עם הלב השבור

על המדרכה
מתיישב לנוח
בכיס האחד סוכריה,
בשני תפוח

מי היה מאמין שככה יהיה
הסוף של אותו הסיפור
על האיש שירד מהפסים
והילד עם הלב השבור

הכהן הזקן אל הדוכן מתקרב
אני מכסה את עצמי בטלית
הוא מברך ואני מתכוון
בכל לב
שרק יהיה לך טוב

הכהן הזקן בשׂדרה מתרחק
אני מסתובב
ופונה לדרכי
איך היינו עומדים חבוקים,
לב אל לב
אבא ובן,
עץ ופרי

קרדיט: שולי רנד​

 

[הוריקן]

עד מתי יהיו ההורים שק חבטות???

את האמת, זה נושא עצוב. אנשים מאשימים את ההורים שלהם בנפילות וקשיים, רק בגלל שהם היו שם לצידם כל הזמן. זה סוג של אבסורד כואב.
אבל אני חושבת שאחרי שהם גדלים והופכים להורים בעצמם הם מבינים את הכל קצת אחרת.

קצת הפריע לי בין השורות

הרווחים?

כתוב יפיפה!

תודה רבה!

 

[stars]

@הוריקן - גם שפתותי רוטטות.
מרגש מאוד!

מרגיש שהגלים והרוח אינם עושים עבודתם כמו שצריך- שקט מידי ...

אהבתי מאוד, אבל הייתי מוחק את המילים "שקט מדי". לפני שקראתי את המילים הללו חשבתי בכיוון אחד (לפעמים הגלים והרוח לא באמת מעניקים רומנטיות / שלווה / או כל דבר אחר כפי שמצופה מהם...), אבל אז הגשת לי בכפית את העבודה שהם אמורים לעשות ולא עשו. עדיף לתת מרחב וחופשיות לדמיון של הקורא.

 

[רוחי בלבוחי]

"סבא היא שלך", שמתי את רות הקטנה על ברכיו, סבא, "זו הנקמה הכי מתוקה שלך בהם..."

לא מזכירה לסבא את השנים הנוראיות הללו, המספר על היד מזכיר לו ולכולנו כל בוקר, עת נכרכות הרצועות.

סבא גליציאנר טיפוסי, שנון ומלא הומור, כבה עם השנים, זה כבר לא אותו סבא ששר "קה ריבון" בקול חזק, זה לא הסבא ההדור עם הספודיק הגבוה והמרשים עם החיוך של הגיט שבעס בשעת דמדומים.

סבא כבר מבוגר ונזקק, נסעד ונתמך, ואנו לצידו - - - רק לראות את סבא מחייך.

קשה להוציא מסבא חיוכים, אבל הילדים מצליחים בקלות, צחוק של ילד וסבא נמס, חיוך של תינוקת וסבא מתמוגג,

אנחנו עוטפים את סבא באהבה ומניחים לו את החומש עם הפירוש של "העמק דבר" שהוא כל כך קשור אליו, ה"שניים מקרא" מחייה אותו.

סבא- שנים של סבל, בוכנוואלד, ופרוסת לחם כל שבת , שנשמרה בקפדנות ל"לחם משנה" ,

סבא- לצאת מערימת המתים, ולצעוד אלי החיים...

שנים של נחת, של משפחה חמה סביב, קרוב קרוב, משפחה מחבקת חזק, שולחן שבת סבא בראש השולחן, ושירים וזמירות שממלאים את הלב , וסבא קורן, סבא שמח, נקמתי בו, ימ''ש.


שלהי חורף תש''פ

סבא לבד, הדלת סגורה, אין צחוק של ילד, ואין המולה,

סבא לא מבין, סבא משתוקק לקרבה, סבא מחכה לחיבוק של נכד, לחיוך של נינה,

הוא יושב בחלון השמש מסנוורת, ביד כוס תה, והפנים חסרות מבע.

"סבא" - - - אני פה, על הסורג ... גילי הקטנה מכניסה את הראש מבעד לסורג, נס שסבא בקומה ראשונה אפשר לפגוש את סבא בלי להיכנס,

סבא מסתכל, סבא מרגיש את הלב הקרוב, ו—כן סבא סוף סוף מחייך.

הקטע שכתבתי - הוא לא סיפור ולא מיקצועי, הוא שפת הלב הכואב ומציאות חיה וקיימת בבית.

 

[stars]

הקטע שכתבתי - הוא לא סיפור ולא מיקצועי, הוא שפת הלב הכואב ומציאות חיה וקיימת בבית.

רק על זה מגיע לו דאבל לייק.
באמת סיטואציה קשה, כואבת ומורכבת, שאני מניח שרובנו חולקים בצורה זו או אחרת בתקופה זו.

אגב, "אלי החיים" או "אלי חיים"? מה נכון יותר?

 

[הוריקן]

מרגש מאוד!

תודה רבה!!!

אבל הייתי מוחק את המילים "שקט מדי"

כן שמתי לב שאני מאכילה בכפית יותר מידי... בעז"ה אנסה להשתפר בזה תודה על ההארה!!

 

[רוחי בלבוחי]

אגב, "אלי החיים" או "אלי חיים"? מה נכון יותר?

הערה נכונה אומרים "אלי חיים".

 

[anotherית]

הרווחים?

לא, המחשבות האלכסוניות.

 

[stars]

@ליאורהA - מה שהעליתי באתגר "חוקי"? זה לא סיפור או שיר, סתם תיאור. זה גם בסדר?

 

[הוריקן]

לא, המחשבות האלכסוניות.

הבעיה שכשכותבים אותן ישר הן נראות חלק מהדו שיח ואז הרעיון נהרס לא??

 

[הוריקן]

אדרבה, אשמח לרעיון אחר....

 

[anotherית]

הבעיה שכשכותבים אותן ישר הן נראות חלק מהדו שיח ואז הרעיון נהרס לא??

נכון, אבל באמת נראה לי טעם אישי. אני לא אוהבת כתיבה בין השורות של מחשבות של הגיבור. או שזה חלק מהסיפור או שלא.

 

[הוריקן]

נכון, אבל באמת נראה לי טעם אישי. אני לא אוהבת כתיבה בין השורות של מחשבות של הגיבור. או שזה חלק מהסיפור או שלא.

אוקי תודה, אני דווקא אהבתי כך אבל אנסה לכתוב בצורה שונה פעם אחרת....

 

[stars]

אוקי תודה, אני דווקא אהבתי כך אבל אנסה לכתוב בצורה שונה פעם אחרת....

לא חושב שאת צריכה לשנות. זה באמת ענין של טעם אישי, כפי ש @anotherית כתבה בעצמה.
לי למשל זה בכלל לא הפריע.

 

[ליאורהA]

@ליאורהA - מה שהעליתי באתגר "חוקי"? זה לא סיפור או שיר, סתם תיאור. זה גם בסדר?

אני לא יודעת איך לצטט מאשכול אחר, אבל כתבתי "כתבו סיפור/ שיר/ קטע בלי ז'אנר מוגדר". זה בסדר, ואף יותר מזה.

 

[+shira]

עץ ופרי​

בשבת היינו הולכים
לבית הכנסת שבקצה הגבעה
נינוחים, מחויכים,
הרוח בינינו טובה

אתה היית מבקש שאספר לך
תמיד את אותו הסיפור
על הנסיך שירד מהפסים
והמלך עם הלב השבור

על המדרכה
היינו יושבים לנוח
חכה עם הסוכריה,
אמא קילפה לך תפוח

אתה היית תכף מרגיש מתי
כיסה הענן את פני
לא עכשיו, אבא,
אבא, די

וכשהיה הכהן אל הדוכן מתקרב
היית מחייך אלי מתחת לטלית
היינו עומדים חבוקים,
לב אל לב
אבא ובן,
עץ ופרי

*​

לפעמים אני עוד הולך
לבית הכנסת שבקצה הגבעה
לאיטי משתרך,
הרוח טובה

איך הייתי רוצה לספר לך
עוד פעם את אותו הסיפור
על הנסיך שירד מהפסים
והמלך עם הלב השבור

על המדרכה
מתיישב לנוח
בכיס האחד סוכריה,
בשני תפוח

מי היה מאמין שככה יהיה
הסוף של אותו הסיפור
על האיש שירד מהפסים
והילד עם הלב השבור

הכהן הזקן אל הדוכן מתקרב
אני מכסה את עצמי בטלית
הוא מברך ואני מתכוון
בכל לב
שרק יהיה לך טוב

הכהן הזקן בשׂדרה מתרחק
אני מסתובב
ופונה לדרכי
איך היינו עומדים חבוקים,
לב אל לב
אבא ובן,
עץ ופרי

קרדיט: שולי רנד​

@יעקב1245 - לטיפולך.

 

[undo]

@anotherית
הלינק שלך...
אהבתי. למה להתעלל בתמימים ?