סיפור בהמשכים לכתחילה

[הפצחן]

לזה שהוא יפה או מבולגן?

להכל.

 

[הני ר.]

פרק יפה, קצת מבולגן אבל כמו שהבטחתי גם הפעם אומר שהוא מעולה.

תודה על המשוב.
מה הכוונה מבולגן?

 

[אשר שרבר]

לקח לי זמן להבין מי כותב מה, מתי הוא קורא מהיומן (ממתי בכלל היה לה יומן, יכול להיות שהי ולא זכרתי) ומתי הם קוראים אחד את השני. מה היא כל מהר נכנעת לקריאה ואיך כל כך מהר הוא מסתנכרן וממשיך לכתוב. וגם המשפטים קצת מבולגנים נראה לי.
מתי סיני, היו או לא היו הוא היה לבד, היא ידעה או לא ידעה? מי הלך איתו?

החשש מהסבא מובן, המשחק מה להגיד מה לא להגיד נהדר, גם מהצד שלו גם שלה. איך שהם שומרים אחד על השני, מקסים ממש.

יש ב'לבית' סדרה (בגבולות האושר) על הרעיון הזה כמובן הרבה יותר סולידית ומאוד מאוד נשמרת אבל הרעיון אותו רעיון וזה חשוב מאוד.

תודה על המשוב.

אה, אין בעד מה.

 

[הני ר.]

י"ח.
הדרך לסבא עוברת מהר. יותר מידי מהר. ואנחנו לא מספיקים להתקרב כדי לתכנן איך ומה לדבר.
סבא כדרכו מקבל אותנו במאור פנים.
אני לא יודעת למה, אבל ביני לבין סבא יש קשר מיוחד.
סבתא מגישה שתי כוסות תה ועוגיות מצופות סוכר שגם בהונגריה לא תמצאו.
מתיישבים בשולחן וסבתא בחכמת נשים מהסוג הישן יוצאת ללא אומר.
קצת מרגיש כמו יום הדין.
שלוימי הזורם משפיל מבט וכמו מחכה לראות מה יעלה בגורלו.
אם זה לא היה משפט חיי אולי הייתי מזכירה לו לנשום. אני פוחדת להיות אשמה.
"נו אז וואס הערטצאך?" סבא שואל עם חיוך.
"בסיידר בורוך ה'" עונה לו שלוימי עם חיוך לבן.
ורק אני שותקת וליבי צורח.
השקט מאיים עליי יותר ואני מתחילה לדבר.
"סתם..באנו..כי סתם היה כמה דברים שהיה לנו קשה ו.."
משתבללת.
"לא סתם. סבא אני שיקרתי על מירי הרבה הרבה פעמים ועשיתי דברים שלא מתאימים לבן תיירה"
שלוימי מנחית מהלומה ומתחיל סוף סוף לנשום.
סבא מסתכל על שנינו בעניים מלאות אהבה ורוך.
אני לא יודעת מה גורם לבכות יותר, כנותו של שלוימי או רחמיו של סבא.
"נפלו לי החיים סבא. שלוימי נסע לסיני והלך עם חברים לשתות בירות כשידעתי שהוא בכוילל, הוא גם מנהל חשבונות על חשבון הכוילל"
שלוימי שותק ממתין לגזר דין אני מרחמת עליו ומחשבה פרועה עולה לי בראש 'איזה נס שזה הוא ולא אני. לא הייתי עומדת בבזיון הזה'.
"אני שומע".
סבא שותק. ואז כמו מתנער ושואל: "שלוימי, מירי תחשבו רגע מה הכי חשוב לכם בחיים"
"להנות" זורק שלוימי בלי לחשוב או להתבלבל.
"לעשות מה שצריך" אני.
"שלוימי אני מקנא בנקודת אמת שלך. אני מדבר כמעט כל יום עם אברכים ובחורים אני כמעט לא זוכר אנשים אמיתיים כל כך."
"זה כי אני דפוק" ממלמל שלוימי ספק לו ספק בשבילי.
"ואתה מצליח להנות?"
"האמת שלא כל כך"
"מה אתה יכול לעשות כדי שתצליח להנות יותר?"
"אין לי הרבה מה לעשות. אני נשוי ויש לי משפחה ואני חייב ומחוייב לכולם...תכלס אין לי איך"
ואת מצליחה לעשות מה שצריך?"
"בערך. אני משתדלת"
"ואם שלוימי יצא מהכוילל נגיד, תוכלי?"
"לא".
"למה?"
"כי אני רוצה בית של תורה. אני לא אצליח להחזיק בית פושר כמו שהוא רוצה. אני לא אצליח לראות איתו סרטים ולא לסיני. פשוט לא."
"הבנתי"
סבא עוצם עניים. ואני יודעת שהוא חושב.
"אולי תתגרשו?"
הלם.
"אתה תוכל להנות. ולעבוד אני אוכל לעזור לך אולי עם עבודה אני מחפש עוזר למנהל חשבונות ואת תנהלי בית כמו שאת מבינה ותעשי מה שצריך"
אם הייתי מוצאת את עצמי פתאום בטבריה, זה היה יותר הגיוני.
אני מסתכלת על סבא בעניים קרועות.
"אני רציני. תוכלו לעשות כל אחד את מה שהכי חשוב לו"
אולי קרה לסבא משהו.
"אני בסדר מירילה. לא הזדקנתי. ואני חוזר ואומר שתחשבו על הרעיון שלי.
בנתיים אני מציע שתשימו הכל בצד אל תדברו על זה עד יום שלישי, ותגיעו אליי שוב עם החלטה"
"אבל..סבא לא באתי כדי להתגרש"
אני מבוהלת באמת.
"תחשבו עוד קצת עד יום שלישי"
סבא קם. לוחץ יד לשלוימי וצובט לו צביטה סבאית בלחי.
ואנחנו בחוץ.
ברחוב בחושך אנחנו תופסים צחוק הסטרי עד דמעות.
נראה לי שהמורה שולמן אמרה שצחוק ובכי באים מאותו מקום.
מעניין.

 

[קופי 100]

י"ח.
הדרך לסבא עוברת מהר. יותר מידי מהר. ואנחנו לא מספיקים להתקרב כדי לתכנן איך ומה לדבר.
סבא כדרכו מקבל אותנו במאור פנים.
אני לא יודעת למה, אבל ביני לבין סבא יש קשר מיוחד.
סבתא מגישה שתי כוסות תה ועוגיות מצופות סוכר שגם בהונגריה לא תמצאו.
מתיישבים בשולחן וסבתא בחכמת נשים מהסוג הישן יוצאת ללא אומר.
קצת מרגיש כמו יום הדין.
שלוימי הזורם משפיל מבט וכמו מחכה לראות מה יעלה בגורלו.
אם זה לא היה משפט חיי אולי הייתי מזכירה לו לנשום. אני פוחדת להיות אשמה.
"נו אז וואס הערטצאך?" סבא שואל עם חיוך.
"בסיידר בורוך ה'" עונה לו שלוימי עם חיוך לבן.
ורק אני שותקת וליבי צורח.
השקט מאיים עליי יותר ואני מתחילה לדבר.
"סתם..באנו..כי סתם היה כמה דברים שהיה לנו קשה ו.."
משתבללת.
"לא סתם. סבא אני שיקרתי על מירי הרבה הרבה פעמים ועשיתי דברים שלא מתאימים לבן תיירה"
שלוימי מנחית מהלומה ומתחיל סוף סוף לנשום.
סבא מסתכל על שנינו בעניים מלאות אהבה ורוך.
אני לא יודעת מה גורם לבכות יותר, כנותו של שלוימי או רחמיו של סבא.
"נפלו לי החיים סבא. שלוימי נסע לסיני והלך עם חברים לשתות בירות כשידעתי שהוא בכוילל, הוא גם מנהל חשבונות על חשבון הכוילל"
שלוימי שותק ממתין לגזר דין אני מרחמת עליו ומחשבה פרועה עולה לי בראש 'איזה נס שזה הוא ולא אני. לא הייתי עומדת בבזיון הזה'.
"אני שומע".
סבא שותק. ואז כמו מתנער ושואל: "שלוימי, מירי תחשבו רגע מה הכי חשוב לכם בחיים"
"להנות" זורק שלוימי בלי לחשוב או להתבלבל.
"לעשות מה שצריך" אני.
"שלוימי אני מקנא בנקודת אמת שלך. אני מדבר כמעט כל יום עם אברכים ובחורים אני כמעט לא זוכר אנשים אמיתיים כל כך."
"זה כי אני דפוק" ממלמל שלוימי ספק לו ספק בשבילי.
"ואתה מצליח להנות?"
"האמת שלא כל כך"
"מה אתה יכול לעשות כדי שתצליח להנות יותר?"
"אין לי הרבה מה לעשות. אני נשוי ויש לי משפחה ואני חייב ומחוייב לכולם...תכלס אין לי איך"
ואת מצליחה לעשות מה שצריך?"
"בערך. אני משתדלת"
"ואם שלוימי יצא מהכוילל נגיד, תוכלי?"
"לא".
"למה?"
"כי אני רוצה בית של תורה. אני לא אצליח להחזיק בית פושר כמו שהוא רוצה. אני לא אצליח לראות איתו סרטים ולא לסיני. פשוט לא."
"הבנתי"
סבא עוצם עניים. ואני יודעת שהוא חושב.
"אולי תתגרשו?"
הלם.
"אתה תוכל להנות. ולעבוד אני אוכל לעזור לך אולי עם עבודה אני מחפש עוזר למנהל חשבונות ואת תנהלי בית כמו שאת מבינה ותעשי מה שצריך"
אם הייתי מוצאת את עצמי פתאום בטבריה, זה היה יותר הגיוני.
אני מסתכלת על סבא בעניים קרועות.
"אני רציני. תוכלו לעשות כל אחד את מה שהכי חשוב לו"
אולי קרה לסבא משהו.
"אני בסדר מירילה. לא הזדקנתי. ואני חוזר ואומר שתחשבו על הרעיון שלי.
בנתיים אני מציע שתשימו הכל בצד אל תדברו על זה עד יום שלישי, ותגיעו אליי שוב עם החלטה"
"אבל..סבא לא באתי כדי להתגרש"
אני מבוהלת באמת.
"תחשבו עוד קצת עד יום שלישי"
סבא קם. לוחץ יד לשלוימי וצובט לו צביטה סבאית בלחי.
ואנחנו בחוץ.
ברחוב בחושך אנחנו תופסים צחוק הסטרי עד דמעות.
נראה לי שהמורה שולמן אמרה שצחוק ובכי באים מאותו מקום.
מעניין.

אחד הפרקים. אם לא ה-..!

 

[מגבת]

ברחוב בחושך אנחנו תופסים צחוק הסטרי עד דמעות.

גם אני...
איזה מתוקים!!

 

[shevi123]

י"ח.
הדרך לסבא עוברת מהר. יותר מידי מהר. ואנחנו לא מספיקים להתקרב כדי לתכנן איך ומה לדבר.
סבא כדרכו מקבל אותנו במאור פנים.
אני לא יודעת למה, אבל ביני לבין סבא יש קשר מיוחד.
סבתא מגישה שתי כוסות תה ועוגיות מצופות סוכר שגם בהונגריה לא תמצאו.
מתיישבים בשולחן וסבתא בחכמת נשים מהסוג הישן יוצאת ללא אומר.
קצת מרגיש כמו יום הדין.
שלוימי הזורם משפיל מבט וכמו מחכה לראות מה יעלה בגורלו.
אם זה לא היה משפט חיי אולי הייתי מזכירה לו לנשום. אני פוחדת להיות אשמה.
"נו אז וואס הערטצאך?" סבא שואל עם חיוך.
"בסיידר בורוך ה'" עונה לו שלוימי עם חיוך לבן.
ורק אני שותקת וליבי צורח.
השקט מאיים עליי יותר ואני מתחילה לדבר.
"סתם..באנו..כי סתם היה כמה דברים שהיה לנו קשה ו.."
משתבללת.
"לא סתם. סבא אני שיקרתי על מירי הרבה הרבה פעמים ועשיתי דברים שלא מתאימים לבן תיירה"
שלוימי מנחית מהלומה ומתחיל סוף סוף לנשום.
סבא מסתכל על שנינו בעניים מלאות אהבה ורוך.
אני לא יודעת מה גורם לבכות יותר, כנותו של שלוימי או רחמיו של סבא.
"נפלו לי החיים סבא. שלוימי נסע לסיני והלך עם חברים לשתות בירות כשידעתי שהוא בכוילל, הוא גם מנהל חשבונות על חשבון הכוילל"
שלוימי שותק ממתין לגזר דין אני מרחמת עליו ומחשבה פרועה עולה לי בראש 'איזה נס שזה הוא ולא אני. לא הייתי עומדת בבזיון הזה'.
"אני שומע".
סבא שותק. ואז כמו מתנער ושואל: "שלוימי, מירי תחשבו רגע מה הכי חשוב לכם בחיים"
"להנות" זורק שלוימי בלי לחשוב או להתבלבל.
"לעשות מה שצריך" אני.
"שלוימי אני מקנא בנקודת אמת שלך. אני מדבר כמעט כל יום עם אברכים ובחורים אני כמעט לא זוכר אנשים אמיתיים כל כך."
"זה כי אני דפוק" ממלמל שלוימי ספק לו ספק בשבילי.
"ואתה מצליח להנות?"
"האמת שלא כל כך"
"מה אתה יכול לעשות כדי שתצליח להנות יותר?"
"אין לי הרבה מה לעשות. אני נשוי ויש לי משפחה ואני חייב ומחוייב לכולם...תכלס אין לי איך"
ואת מצליחה לעשות מה שצריך?"
"בערך. אני משתדלת"
"ואם שלוימי יצא מהכוילל נגיד, תוכלי?"
"לא".
"למה?"
"כי אני רוצה בית של תורה. אני לא אצליח להחזיק בית פושר כמו שהוא רוצה. אני לא אצליח לראות איתו סרטים ולא לסיני. פשוט לא."
"הבנתי"
סבא עוצם עניים. ואני יודעת שהוא חושב.
"אולי תתגרשו?"
הלם.
"אתה תוכל להנות. ולעבוד אני אוכל לעזור לך אולי עם עבודה אני מחפש עוזר למנהל חשבונות ואת תנהלי בית כמו שאת מבינה ותעשי מה שצריך"
אם הייתי מוצאת את עצמי פתאום בטבריה, זה היה יותר הגיוני.
אני מסתכלת על סבא בעניים קרועות.
"אני רציני. תוכלו לעשות כל אחד את מה שהכי חשוב לו"
אולי קרה לסבא משהו.
"אני בסדר מירילה. לא הזדקנתי. ואני חוזר ואומר שתחשבו על הרעיון שלי.
בנתיים אני מציע שתשימו הכל בצד אל תדברו על זה עד יום שלישי, ותגיעו אליי שוב עם החלטה"
"אבל..סבא לא באתי כדי להתגרש"
אני מבוהלת באמת.
"תחשבו עוד קצת עד יום שלישי"
סבא קם. לוחץ יד לשלוימי וצובט לו צביטה סבאית בלחי.
ואנחנו בחוץ.
ברחוב בחושך אנחנו תופסים צחוק הסטרי עד דמעות.
נראה לי שהמורה שולמן אמרה שצחוק ובכי באים מאותו מקום.
מעניין.

וואוו. חכיתי שתחזור לי הנשימה.
מה עשית להם? איזה סוויטש חזק.
הפרקים שלך מעולים מדהימים ואנושיים.
והפרק הזה --- ליגה!

 

[עטרה ד]

י"ח.
הדרך לסבא עוברת מהר. יותר מידי מהר. ואנחנו לא מספיקים להתקרב כדי לתכנן איך ומה לדבר.
סבא כדרכו מקבל אותנו במאור פנים.
אני לא יודעת למה, אבל ביני לבין סבא יש קשר מיוחד.
סבתא מגישה שתי כוסות תה ועוגיות מצופות סוכר שגם בהונגריה לא תמצאו.
מתיישבים בשולחן וסבתא בחכמת נשים מהסוג הישן יוצאת ללא אומר.
קצת מרגיש כמו יום הדין.
שלוימי הזורם משפיל מבט וכמו מחכה לראות מה יעלה בגורלו.
אם זה לא היה משפט חיי אולי הייתי מזכירה לו לנשום. אני פוחדת להיות אשמה.
"נו אז וואס הערטצאך?" סבא שואל עם חיוך.
"בסיידר בורוך ה'" עונה לו שלוימי עם חיוך לבן.
ורק אני שותקת וליבי צורח.
השקט מאיים עליי יותר ואני מתחילה לדבר.
"סתם..באנו..כי סתם היה כמה דברים שהיה לנו קשה ו.."
משתבללת.
"לא סתם. סבא אני שיקרתי על מירי הרבה הרבה פעמים ועשיתי דברים שלא מתאימים לבן תיירה"
שלוימי מנחית מהלומה ומתחיל סוף סוף לנשום.
סבא מסתכל על שנינו בעניים מלאות אהבה ורוך.
אני לא יודעת מה גורם לבכות יותר, כנותו של שלוימי או רחמיו של סבא.
"נפלו לי החיים סבא. שלוימי נסע לסיני והלך עם חברים לשתות בירות כשידעתי שהוא בכוילל, הוא גם מנהל חשבונות על חשבון הכוילל"
שלוימי שותק ממתין לגזר דין אני מרחמת עליו ומחשבה פרועה עולה לי בראש 'איזה נס שזה הוא ולא אני. לא הייתי עומדת בבזיון הזה'.
"אני שומע".
סבא שותק. ואז כמו מתנער ושואל: "שלוימי, מירי תחשבו רגע מה הכי חשוב לכם בחיים"
"להנות" זורק שלוימי בלי לחשוב או להתבלבל.
"לעשות מה שצריך" אני.
"שלוימי אני מקנא בנקודת אמת שלך. אני מדבר כמעט כל יום עם אברכים ובחורים אני כמעט לא זוכר אנשים אמיתיים כל כך."
"זה כי אני דפוק" ממלמל שלוימי ספק לו ספק בשבילי.
"ואתה מצליח להנות?"
"האמת שלא כל כך"
"מה אתה יכול לעשות כדי שתצליח להנות יותר?"
"אין לי הרבה מה לעשות. אני נשוי ויש לי משפחה ואני חייב ומחוייב לכולם...תכלס אין לי איך"
ואת מצליחה לעשות מה שצריך?"
"בערך. אני משתדלת"
"ואם שלוימי יצא מהכוילל נגיד, תוכלי?"
"לא".
"למה?"
"כי אני רוצה בית של תורה. אני לא אצליח להחזיק בית פושר כמו שהוא רוצה. אני לא אצליח לראות איתו סרטים ולא לסיני. פשוט לא."
"הבנתי"
סבא עוצם עניים. ואני יודעת שהוא חושב.
"אולי תתגרשו?"
הלם.
"אתה תוכל להנות. ולעבוד אני אוכל לעזור לך אולי עם עבודה אני מחפש עוזר למנהל חשבונות ואת תנהלי בית כמו שאת מבינה ותעשי מה שצריך"
אם הייתי מוצאת את עצמי פתאום בטבריה, זה היה יותר הגיוני.
אני מסתכלת על סבא בעניים קרועות.
"אני רציני. תוכלו לעשות כל אחד את מה שהכי חשוב לו"
אולי קרה לסבא משהו.
"אני בסדר מירילה. לא הזדקנתי. ואני חוזר ואומר שתחשבו על הרעיון שלי.
בנתיים אני מציע שתשימו הכל בצד אל תדברו על זה עד יום שלישי, ותגיעו אליי שוב עם החלטה"
"אבל..סבא לא באתי כדי להתגרש"
אני מבוהלת באמת.
"תחשבו עוד קצת עד יום שלישי"
סבא קם. לוחץ יד לשלוימי וצובט לו צביטה סבאית בלחי.
ואנחנו בחוץ.
ברחוב בחושך אנחנו תופסים צחוק הסטרי עד דמעות.
נראה לי שהמורה שולמן אמרה שצחוק ובכי באים מאותו מקום.
מעניין.

וואו איזה פרק. שאפו ענק.
הכתיבה שלך שואבת ומכניסה אותנו עמוק לסיטואציה.
תמשיכי, מחכים לעוד...

ברחוב בחושך אנחנו תופסים צחוק הסטרי עד דמעות.
נראה לי שהמורה שולמן אמרה שצחוק ובכי באים מאותו מקום.
מעניין.

הסוף פה כל כך טוב!

 

[+shira]

טוב זה מעולה. רעיון הגירושים, הצחוק, שולמן.
אבל מה יהיה עם מירי?
מפרק לפרק יותר קשה להזדהות איתה
ברצינות, מישהי מכירה אישה אמתית שמה שהיא רוצה ביים זה "לעשות מה שצריך"?

 

[הני ר.]

טוב זה מעולה. רעיון הגירושים, הצחוק, שולמן.
אבל מה יהיה עם מירי?
מפרק לפרק יותר קשה להזדהות איתה
ברצינות, מישהי מכירה אישה אמתית שמה שהיא רוצה ביים זה "לעשות מה שצריך"?

מכירה.
יותר מאחד/ת.
זו תשובה יותר הגיונית משלוימי.
אני לא יודעת איפה היא מעצבנת אותך, אבל התשובה שלה הגיונית ויהודית.
ואגב, בדיוק התכונה הזו תיתן לה כח כדי לעשות עבודה.
שלוימי ודומיו לא מגיעים לאנשהו כי יש להם 'מירי' בבית.
אלא בגלל עניינים לא פתורים אחרים.

 

[+shira]

מכירה.
יותר מאחד/ת.
זו תשובה יותר הגיונית משלוימי.
אני לא יודעת איפה היא מעצבנת אותך, אבל התשובה שלה הגיונית ויהודית.
ואגב, בדיוק התכונה הזו תיתן לה כח כדי לעשות עבודה.
שלוימי ודומיו לא מגיעים לאנשהו כי יש להם 'מירי' בבית.
אלא בגלל עניינים לא פתורים אחרים.

לא מעצבנת בכלל
פשוט ממש קשה לי להזדהות איתה. אני מתקשה להאמין לתשובה כזו. היא נראית לי תוצאה של אחד מהשניים: חוסר כנות, או חוסר חיבור פנימי.
אולי אני טועה.
אבל סומכת עלייך שאם לה ולשלוימי יש עתיד, כנרא שגם אני אצליח להבין לליבה מתישהו...

 

[+shira]

ואגב, בעיניי יהודי הרבה יותר לחיות כדי להתענג על ה'. "לעשות חיים" בעבודה אותו. לא לדפוק כרטיס כי זה מה שצריך.

 

[אשר שרבר]

טוב זה מעולה. רעיון הגירושים, הצחוק, שולמן.
אבל מה יהיה עם מירי?
מפרק לפרק יותר קשה להזדהות איתה
ברצינות, מישהי מכירה אישה אמתית שמה שהיא רוצה ביים זה "לעשות מה שצריך"?

אני כל כך מבין אותה. בטח שכן, כל אשה שיצאה מהסמינר והחיים שלה תותים בטוחה שזה מה שהיא רוצה לעשות. (זה נעים ונוח וצדיק. חכי חכי תני לה להתמודד עם האמירה הזו.

זו תשובה יותר הגיונית משלוימי.

בהחלט


הפרק מעולה והסבא מוריד את זה בדיוק כמו שצריך, יש לך איזה סבא כזה להשכיר? והסיום.. דובדבן שבקצפת.

אני קצת מקנא ביכולת להוריד את כל השיח עם הסבא בצורה כל כך מתומצתת לי זה היה לוקח הרבה יותר ארוך ומשתבלל.

 

[+shira]

כל אשה שיצאה מהסמינר והחיים שלה תותים בטוחה שזה מה שהיא רוצה לעשות.

ובכן, מסתבר שאין לי אלא לצנזר את עצמי ואת הנשים האמיתיות שאני מכירה, לתועלת הפואנטה.
לא נורא, בטוחה שהיא תצדיק את המאמץ.

 

[אשר שרבר]

ובכן, מסתבר שאין לי אלא לצנזר את עצמי ואת הנשים האמיתיות שאני מכירה, לתועלת הפואנטה.
לא נורא, בטוחה שהיא תצדיק את המאמץ.

אשמתי בגדתי חטאתי
בהכללות
אפשר לנגן בניגון הידוע המתאים לרוח התקופה

 

[+shira]

אשמתי בגדתי חטאתי
בהכללות
אפשר לנגן בניגון הידוע המתאים לרוח התקופה

סלחתי כדבריך,
באותה מנגינה.

 

[אנטיפטרוסה]

התשובה שלה הגיונית ויהודית.

הגיונית, יהודית, ולא מחוברת לעצמה ולארץ האנשים האנושיים והפשוטים, שמתקשים לרצות לעשות מה שצריך.
נשמע יותר כמו

חוסר חיבור פנימי.

והקיצוניות שלה זה מה שגורר את הקיצוניות שלו...

 

[הני ר.]

הגיונית, יהודית, ולא מחוברת לעצמה ולארץ האנשם האנושיים והפשוטים, שמתקשים לרצות לעשות מה שצריך.
נשמע יותר כמו

והקיצוניות שלה זה מה שגורר את הקיצוניות שלו...

לא לגמרי.
הכנסתי בכוונה תחילה קטעים ממנו שהוא כך מילדות.
שלוימי זה אופי.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

נחשפתי לזה רק עכשיו
זה כתוב ממש מצויין
מסקרן לקרוא את ההמשך
אני בטוח שאני יאהב את הסיפור
אפילו אם אחת מהדמויות תאכזב אותי בסוף
(אני מקווה שכן..)

 

[מריומה~]

י"ח.
הדרך לסבא עוברת מהר. יותר מידי מהר. ואנחנו לא מספיקים להתקרב כדי לתכנן איך ומה לדבר.
סבא כדרכו מקבל אותנו במאור פנים.
אני לא יודעת למה, אבל ביני לבין סבא יש קשר מיוחד.
סבתא מגישה שתי כוסות תה ועוגיות מצופות סוכר שגם בהונגריה לא תמצאו.
מתיישבים בשולחן וסבתא בחכמת נשים מהסוג הישן יוצאת ללא אומר.
קצת מרגיש כמו יום הדין.
שלוימי הזורם משפיל מבט וכמו מחכה לראות מה יעלה בגורלו.
אם זה לא היה משפט חיי אולי הייתי מזכירה לו לנשום. אני פוחדת להיות אשמה.
"נו אז וואס הערטצאך?" סבא שואל עם חיוך.
"בסיידר בורוך ה'" עונה לו שלוימי עם חיוך לבן.
ורק אני שותקת וליבי צורח.
השקט מאיים עליי יותר ואני מתחילה לדבר.
"סתם..באנו..כי סתם היה כמה דברים שהיה לנו קשה ו.."
משתבללת.
"לא סתם. סבא אני שיקרתי על מירי הרבה הרבה פעמים ועשיתי דברים שלא מתאימים לבן תיירה"
שלוימי מנחית מהלומה ומתחיל סוף סוף לנשום.
סבא מסתכל על שנינו בעניים מלאות אהבה ורוך.
אני לא יודעת מה גורם לבכות יותר, כנותו של שלוימי או רחמיו של סבא.
"נפלו לי החיים סבא. שלוימי נסע לסיני והלך עם חברים לשתות בירות כשידעתי שהוא בכוילל, הוא גם מנהל חשבונות על חשבון הכוילל"
שלוימי שותק ממתין לגזר דין אני מרחמת עליו ומחשבה פרועה עולה לי בראש 'איזה נס שזה הוא ולא אני. לא הייתי עומדת בבזיון הזה'.
"אני שומע".
סבא שותק. ואז כמו מתנער ושואל: "שלוימי, מירי תחשבו רגע מה הכי חשוב לכם בחיים"
"להנות" זורק שלוימי בלי לחשוב או להתבלבל.
"לעשות מה שצריך" אני.
"שלוימי אני מקנא בנקודת אמת שלך. אני מדבר כמעט כל יום עם אברכים ובחורים אני כמעט לא זוכר אנשים אמיתיים כל כך."
"זה כי אני דפוק" ממלמל שלוימי ספק לו ספק בשבילי.
"ואתה מצליח להנות?"
"האמת שלא כל כך"
"מה אתה יכול לעשות כדי שתצליח להנות יותר?"
"אין לי הרבה מה לעשות. אני נשוי ויש לי משפחה ואני חייב ומחוייב לכולם...תכלס אין לי איך"
ואת מצליחה לעשות מה שצריך?"
"בערך. אני משתדלת"
"ואם שלוימי יצא מהכוילל נגיד, תוכלי?"
"לא".
"למה?"
"כי אני רוצה בית של תורה. אני לא אצליח להחזיק בית פושר כמו שהוא רוצה. אני לא אצליח לראות איתו סרטים ולא לסיני. פשוט לא."
"הבנתי"
סבא עוצם עניים. ואני יודעת שהוא חושב.
"אולי תתגרשו?"
הלם.
"אתה תוכל להנות. ולעבוד אני אוכל לעזור לך אולי עם עבודה אני מחפש עוזר למנהל חשבונות ואת תנהלי בית כמו שאת מבינה ותעשי מה שצריך"
אם הייתי מוצאת את עצמי פתאום בטבריה, זה היה יותר הגיוני.
אני מסתכלת על סבא בעניים קרועות.
"אני רציני. תוכלו לעשות כל אחד את מה שהכי חשוב לו"
אולי קרה לסבא משהו.
"אני בסדר מירילה. לא הזדקנתי. ואני חוזר ואומר שתחשבו על הרעיון שלי.
בנתיים אני מציע שתשימו הכל בצד אל תדברו על זה עד יום שלישי, ותגיעו אליי שוב עם החלטה"
"אבל..סבא לא באתי כדי להתגרש"
אני מבוהלת באמת.
"תחשבו עוד קצת עד יום שלישי"
סבא קם. לוחץ יד לשלוימי וצובט לו צביטה סבאית בלחי.
ואנחנו בחוץ.
ברחוב בחושך אנחנו תופסים צחוק הסטרי עד דמעות.
נראה לי שהמורה שולמן אמרה שצחוק ובכי באים מאותו מקום.
מעניין.

עצבן אותי הסבא הזה למרות שיש כאן איזה בדל של חכמה. בדל גדול.
להציף בםנים ככה את ענין הגירושין נראה לי לא נכון.
זה כמו סיליפוטי שקשה להתפטר ממנו..
הצחוק המשותף שלהם פתר את הבעיות? וזהו? חוזרים למסלול?
הם סתם שיחקו אותה עד עכשיו במשברים שעברו או שיש כאן בעיה רצינית ביניהם. לפחות של חוסר התאמה.
שלוימי באמת רוצה חיים אחרים ממה שמירי רוצה. באמת.
אני מנסה להבין לאן את חותרת ולא יורדת לסוף דעתך. @הני ר.