סיפור בהמשכים לכתחילה

לקח לי זמן להבין מי כותב מה, מתי הוא קורא מהיומן (ממתי בכלל היה לה יומן, יכול להיות שהי ולא זכרתי) ומתי הם קוראים אחד את השני. מה היא כל מהר נכנעת לקריאה ואיך כל כך מהר הוא מסתנכרן וממשיך לכתוב. וגם המשפטים קצת מבולגנים נראה לי.
מתי סיני, היו או לא היו הוא היה לבד, היא ידעה או לא ידעה? מי הלך איתו?

החשש מהסבא מובן, המשחק מה להגיד מה לא להגיד נהדר, גם מהצד שלו גם שלה. איך שהם שומרים אחד על השני, מקסים ממש.

יש ב'לבית' סדרה (בגבולות האושר) על הרעיון הזה כמובן הרבה יותר סולידית ומאוד מאוד נשמרת אבל הרעיון אותו רעיון וזה חשוב מאוד.

תודה על המשוב.
אה, אין בעד מה.
 
י"ח.
הדרך לסבא עוברת מהר. יותר מידי מהר. ואנחנו לא מספיקים להתקרב כדי לתכנן איך ומה לדבר.
סבא כדרכו מקבל אותנו במאור פנים.
אני לא יודעת למה, אבל ביני לבין סבא יש קשר מיוחד.
סבתא מגישה שתי כוסות תה ועוגיות מצופות סוכר שגם בהונגריה לא תמצאו.
מתיישבים בשולחן וסבתא בחכמת נשים מהסוג הישן יוצאת ללא אומר.
קצת מרגיש כמו יום הדין.
שלוימי הזורם משפיל מבט וכמו מחכה לראות מה יעלה בגורלו.
אם זה לא היה משפט חיי אולי הייתי מזכירה לו לנשום. אני פוחדת להיות אשמה.
"נו אז וואס הערטצאך?" סבא שואל עם חיוך.
"בסיידר בורוך ה'" עונה לו שלוימי עם חיוך לבן.
ורק אני שותקת וליבי צורח.
השקט מאיים עליי יותר ואני מתחילה לדבר.
"סתם..באנו..כי סתם היה כמה דברים שהיה לנו קשה ו.."
משתבללת.
"לא סתם. סבא אני שיקרתי על מירי הרבה הרבה פעמים ועשיתי דברים שלא מתאימים לבן תיירה"
שלוימי מנחית מהלומה ומתחיל סוף סוף לנשום.
סבא מסתכל על שנינו בעניים מלאות אהבה ורוך.
אני לא יודעת מה גורם לבכות יותר, כנותו של שלוימי או רחמיו של סבא.
"נפלו לי החיים סבא. שלוימי נסע לסיני והלך עם חברים לשתות בירות כשידעתי שהוא בכוילל, הוא גם מנהל חשבונות על חשבון הכוילל"
שלוימי שותק ממתין לגזר דין אני מרחמת עליו ומחשבה פרועה עולה לי בראש 'איזה נס שזה הוא ולא אני. לא הייתי עומדת בבזיון הזה'.
"אני שומע".
סבא שותק. ואז כמו מתנער ושואל: "שלוימי, מירי תחשבו רגע מה הכי חשוב לכם בחיים"
"להנות" זורק שלוימי בלי לחשוב או להתבלבל.
"לעשות מה שצריך" אני.
"שלוימי אני מקנא בנקודת אמת שלך. אני מדבר כמעט כל יום עם אברכים ובחורים אני כמעט לא זוכר אנשים אמיתיים כל כך."
"זה כי אני דפוק" ממלמל שלוימי ספק לו ספק בשבילי.
"ואתה מצליח להנות?"
"האמת שלא כל כך"
"מה אתה יכול לעשות כדי שתצליח להנות יותר?"
"אין לי הרבה מה לעשות. אני נשוי ויש לי משפחה ואני חייב ומחוייב לכולם...תכלס אין לי איך"
ואת מצליחה לעשות מה שצריך?"
"בערך. אני משתדלת"
"ואם שלוימי יצא מהכוילל נגיד, תוכלי?"
"לא".
"למה?"
"כי אני רוצה בית של תורה. אני לא אצליח להחזיק בית פושר כמו שהוא רוצה. אני לא אצליח לראות איתו סרטים ולא לסיני. פשוט לא."
"הבנתי"
סבא עוצם עניים. ואני יודעת שהוא חושב.
"אולי תתגרשו?"
הלם.
"אתה תוכל להנות. ולעבוד אני אוכל לעזור לך אולי עם עבודה אני מחפש עוזר למנהל חשבונות ואת תנהלי בית כמו שאת מבינה ותעשי מה שצריך"
אם הייתי מוצאת את עצמי פתאום בטבריה, זה היה יותר הגיוני.
אני מסתכלת על סבא בעניים קרועות.
"אני רציני. תוכלו לעשות כל אחד את מה שהכי חשוב לו"
אולי קרה לסבא משהו.
"אני בסדר מירילה. לא הזדקנתי. ואני חוזר ואומר שתחשבו על הרעיון שלי.
בנתיים אני מציע שתשימו הכל בצד אל תדברו על זה עד יום שלישי, ותגיעו אליי שוב עם החלטה"
"אבל..סבא לא באתי כדי להתגרש"
אני מבוהלת באמת.
"תחשבו עוד קצת עד יום שלישי"
סבא קם. לוחץ יד לשלוימי וצובט לו צביטה סבאית בלחי.
ואנחנו בחוץ.
ברחוב בחושך אנחנו תופסים צחוק הסטרי עד דמעות.
נראה לי שהמורה שולמן אמרה שצחוק ובכי באים מאותו מקום.
מעניין.
 
י"ח.
הדרך לסבא עוברת מהר. יותר מידי מהר. ואנחנו לא מספיקים להתקרב כדי לתכנן איך ומה לדבר.
סבא כדרכו מקבל אותנו במאור פנים.
אני לא יודעת למה, אבל ביני לבין סבא יש קשר מיוחד.
סבתא מגישה שתי כוסות תה ועוגיות מצופות סוכר שגם בהונגריה לא תמצאו.
מתיישבים בשולחן וסבתא בחכמת נשים מהסוג הישן יוצאת ללא אומר.
קצת מרגיש כמו יום הדין.
שלוימי הזורם משפיל מבט וכמו מחכה לראות מה יעלה בגורלו.
אם זה לא היה משפט חיי אולי הייתי מזכירה לו לנשום. אני פוחדת להיות אשמה.
"נו אז וואס הערטצאך?" סבא שואל עם חיוך.
"בסיידר בורוך ה'" עונה לו שלוימי עם חיוך לבן.
ורק אני שותקת וליבי צורח.
השקט מאיים עליי יותר ואני מתחילה לדבר.
"סתם..באנו..כי סתם היה כמה דברים שהיה לנו קשה ו.."
משתבללת.
"לא סתם. סבא אני שיקרתי על מירי הרבה הרבה פעמים ועשיתי דברים שלא מתאימים לבן תיירה"
שלוימי מנחית מהלומה ומתחיל סוף סוף לנשום.
סבא מסתכל על שנינו בעניים מלאות אהבה ורוך.
אני לא יודעת מה גורם לבכות יותר, כנותו של שלוימי או רחמיו של סבא.
"נפלו לי החיים סבא. שלוימי נסע לסיני והלך עם חברים לשתות בירות כשידעתי שהוא בכוילל, הוא גם מנהל חשבונות על חשבון הכוילל"
שלוימי שותק ממתין לגזר דין אני מרחמת עליו ומחשבה פרועה עולה לי בראש 'איזה נס שזה הוא ולא אני. לא הייתי עומדת בבזיון הזה'.
"אני שומע".
סבא שותק. ואז כמו מתנער ושואל: "שלוימי, מירי תחשבו רגע מה הכי חשוב לכם בחיים"
"להנות" זורק שלוימי בלי לחשוב או להתבלבל.
"לעשות מה שצריך" אני.
"שלוימי אני מקנא בנקודת אמת שלך. אני מדבר כמעט כל יום עם אברכים ובחורים אני כמעט לא זוכר אנשים אמיתיים כל כך."
"זה כי אני דפוק" ממלמל שלוימי ספק לו ספק בשבילי.
"ואתה מצליח להנות?"
"האמת שלא כל כך"
"מה אתה יכול לעשות כדי שתצליח להנות יותר?"
"אין לי הרבה מה לעשות. אני נשוי ויש לי משפחה ואני חייב ומחוייב לכולם...תכלס אין לי איך"
ואת מצליחה לעשות מה שצריך?"
"בערך. אני משתדלת"
"ואם שלוימי יצא מהכוילל נגיד, תוכלי?"
"לא".
"למה?"
"כי אני רוצה בית של תורה. אני לא אצליח להחזיק בית פושר כמו שהוא רוצה. אני לא אצליח לראות איתו סרטים ולא לסיני. פשוט לא."
"הבנתי"
סבא עוצם עניים. ואני יודעת שהוא חושב.
"אולי תתגרשו?"
הלם.
"אתה תוכל להנות. ולעבוד אני אוכל לעזור לך אולי עם עבודה אני מחפש עוזר למנהל חשבונות ואת תנהלי בית כמו שאת מבינה ותעשי מה שצריך"
אם הייתי מוצאת את עצמי פתאום בטבריה, זה היה יותר הגיוני.
אני מסתכלת על סבא בעניים קרועות.
"אני רציני. תוכלו לעשות כל אחד את מה שהכי חשוב לו"
אולי קרה לסבא משהו.
"אני בסדר מירילה. לא הזדקנתי. ואני חוזר ואומר שתחשבו על הרעיון שלי.
בנתיים אני מציע שתשימו הכל בצד אל תדברו על זה עד יום שלישי, ותגיעו אליי שוב עם החלטה"
"אבל..סבא לא באתי כדי להתגרש"
אני מבוהלת באמת.
"תחשבו עוד קצת עד יום שלישי"
סבא קם. לוחץ יד לשלוימי וצובט לו צביטה סבאית בלחי.
ואנחנו בחוץ.
ברחוב בחושך אנחנו תופסים צחוק הסטרי עד דמעות.
נראה לי שהמורה שולמן אמרה שצחוק ובכי באים מאותו מקום.
מעניין.
אחד הפרקים. אם לא ה-..!
 
י"ח.
הדרך לסבא עוברת מהר. יותר מידי מהר. ואנחנו לא מספיקים להתקרב כדי לתכנן איך ומה לדבר.
סבא כדרכו מקבל אותנו במאור פנים.
אני לא יודעת למה, אבל ביני לבין סבא יש קשר מיוחד.
סבתא מגישה שתי כוסות תה ועוגיות מצופות סוכר שגם בהונגריה לא תמצאו.
מתיישבים בשולחן וסבתא בחכמת נשים מהסוג הישן יוצאת ללא אומר.
קצת מרגיש כמו יום הדין.
שלוימי הזורם משפיל מבט וכמו מחכה לראות מה יעלה בגורלו.
אם זה לא היה משפט חיי אולי הייתי מזכירה לו לנשום. אני פוחדת להיות אשמה.
"נו אז וואס הערטצאך?" סבא שואל עם חיוך.
"בסיידר בורוך ה'" עונה לו שלוימי עם חיוך לבן.
ורק אני שותקת וליבי צורח.
השקט מאיים עליי יותר ואני מתחילה לדבר.
"סתם..באנו..כי סתם היה כמה דברים שהיה לנו קשה ו.."
משתבללת.
"לא סתם. סבא אני שיקרתי על מירי הרבה הרבה פעמים ועשיתי דברים שלא מתאימים לבן תיירה"
שלוימי מנחית מהלומה ומתחיל סוף סוף לנשום.
סבא מסתכל על שנינו בעניים מלאות אהבה ורוך.
אני לא יודעת מה גורם לבכות יותר, כנותו של שלוימי או רחמיו של סבא.
"נפלו לי החיים סבא. שלוימי נסע לסיני והלך עם חברים לשתות בירות כשידעתי שהוא בכוילל, הוא גם מנהל חשבונות על חשבון הכוילל"
שלוימי שותק ממתין לגזר דין אני מרחמת עליו ומחשבה פרועה עולה לי בראש 'איזה נס שזה הוא ולא אני. לא הייתי עומדת בבזיון הזה'.
"אני שומע".
סבא שותק. ואז כמו מתנער ושואל: "שלוימי, מירי תחשבו רגע מה הכי חשוב לכם בחיים"
"להנות" זורק שלוימי בלי לחשוב או להתבלבל.
"לעשות מה שצריך" אני.
"שלוימי אני מקנא בנקודת אמת שלך. אני מדבר כמעט כל יום עם אברכים ובחורים אני כמעט לא זוכר אנשים אמיתיים כל כך."
"זה כי אני דפוק" ממלמל שלוימי ספק לו ספק בשבילי.
"ואתה מצליח להנות?"
"האמת שלא כל כך"
"מה אתה יכול לעשות כדי שתצליח להנות יותר?"
"אין לי הרבה מה לעשות. אני נשוי ויש לי משפחה ואני חייב ומחוייב לכולם...תכלס אין לי איך"
ואת מצליחה לעשות מה שצריך?"
"בערך. אני משתדלת"
"ואם שלוימי יצא מהכוילל נגיד, תוכלי?"
"לא".
"למה?"
"כי אני רוצה בית של תורה. אני לא אצליח להחזיק בית פושר כמו שהוא רוצה. אני לא אצליח לראות איתו סרטים ולא לסיני. פשוט לא."
"הבנתי"
סבא עוצם עניים. ואני יודעת שהוא חושב.
"אולי תתגרשו?"
הלם.
"אתה תוכל להנות. ולעבוד אני אוכל לעזור לך אולי עם עבודה אני מחפש עוזר למנהל חשבונות ואת תנהלי בית כמו שאת מבינה ותעשי מה שצריך"
אם הייתי מוצאת את עצמי פתאום בטבריה, זה היה יותר הגיוני.
אני מסתכלת על סבא בעניים קרועות.
"אני רציני. תוכלו לעשות כל אחד את מה שהכי חשוב לו"
אולי קרה לסבא משהו.
"אני בסדר מירילה. לא הזדקנתי. ואני חוזר ואומר שתחשבו על הרעיון שלי.
בנתיים אני מציע שתשימו הכל בצד אל תדברו על זה עד יום שלישי, ותגיעו אליי שוב עם החלטה"
"אבל..סבא לא באתי כדי להתגרש"
אני מבוהלת באמת.
"תחשבו עוד קצת עד יום שלישי"
סבא קם. לוחץ יד לשלוימי וצובט לו צביטה סבאית בלחי.
ואנחנו בחוץ.
ברחוב בחושך אנחנו תופסים צחוק הסטרי עד דמעות.
נראה לי שהמורה שולמן אמרה שצחוק ובכי באים מאותו מקום.
מעניין.
וואוו. חכיתי שתחזור לי הנשימה.
מה עשית להם? איזה סוויטש חזק.
הפרקים שלך מעולים מדהימים ואנושיים.
והפרק הזה --- ליגה!
 
י"ח.
הדרך לסבא עוברת מהר. יותר מידי מהר. ואנחנו לא מספיקים להתקרב כדי לתכנן איך ומה לדבר.
סבא כדרכו מקבל אותנו במאור פנים.
אני לא יודעת למה, אבל ביני לבין סבא יש קשר מיוחד.
סבתא מגישה שתי כוסות תה ועוגיות מצופות סוכר שגם בהונגריה לא תמצאו.
מתיישבים בשולחן וסבתא בחכמת נשים מהסוג הישן יוצאת ללא אומר.
קצת מרגיש כמו יום הדין.
שלוימי הזורם משפיל מבט וכמו מחכה לראות מה יעלה בגורלו.
אם זה לא היה משפט חיי אולי הייתי מזכירה לו לנשום. אני פוחדת להיות אשמה.
"נו אז וואס הערטצאך?" סבא שואל עם חיוך.
"בסיידר בורוך ה'" עונה לו שלוימי עם חיוך לבן.
ורק אני שותקת וליבי צורח.
השקט מאיים עליי יותר ואני מתחילה לדבר.
"סתם..באנו..כי סתם היה כמה דברים שהיה לנו קשה ו.."
משתבללת.
"לא סתם. סבא אני שיקרתי על מירי הרבה הרבה פעמים ועשיתי דברים שלא מתאימים לבן תיירה"
שלוימי מנחית מהלומה ומתחיל סוף סוף לנשום.
סבא מסתכל על שנינו בעניים מלאות אהבה ורוך.
אני לא יודעת מה גורם לבכות יותר, כנותו של שלוימי או רחמיו של סבא.
"נפלו לי החיים סבא. שלוימי נסע לסיני והלך עם חברים לשתות בירות כשידעתי שהוא בכוילל, הוא גם מנהל חשבונות על חשבון הכוילל"
שלוימי שותק ממתין לגזר דין אני מרחמת עליו ומחשבה פרועה עולה לי בראש 'איזה נס שזה הוא ולא אני. לא הייתי עומדת בבזיון הזה'.
"אני שומע".
סבא שותק. ואז כמו מתנער ושואל: "שלוימי, מירי תחשבו רגע מה הכי חשוב לכם בחיים"
"להנות" זורק שלוימי בלי לחשוב או להתבלבל.
"לעשות מה שצריך" אני.
"שלוימי אני מקנא בנקודת אמת שלך. אני מדבר כמעט כל יום עם אברכים ובחורים אני כמעט לא זוכר אנשים אמיתיים כל כך."
"זה כי אני דפוק" ממלמל שלוימי ספק לו ספק בשבילי.
"ואתה מצליח להנות?"
"האמת שלא כל כך"
"מה אתה יכול לעשות כדי שתצליח להנות יותר?"
"אין לי הרבה מה לעשות. אני נשוי ויש לי משפחה ואני חייב ומחוייב לכולם...תכלס אין לי איך"
ואת מצליחה לעשות מה שצריך?"
"בערך. אני משתדלת"
"ואם שלוימי יצא מהכוילל נגיד, תוכלי?"
"לא".
"למה?"
"כי אני רוצה בית של תורה. אני לא אצליח להחזיק בית פושר כמו שהוא רוצה. אני לא אצליח לראות איתו סרטים ולא לסיני. פשוט לא."
"הבנתי"
סבא עוצם עניים. ואני יודעת שהוא חושב.
"אולי תתגרשו?"
הלם.
"אתה תוכל להנות. ולעבוד אני אוכל לעזור לך אולי עם עבודה אני מחפש עוזר למנהל חשבונות ואת תנהלי בית כמו שאת מבינה ותעשי מה שצריך"
אם הייתי מוצאת את עצמי פתאום בטבריה, זה היה יותר הגיוני.
אני מסתכלת על סבא בעניים קרועות.
"אני רציני. תוכלו לעשות כל אחד את מה שהכי חשוב לו"
אולי קרה לסבא משהו.
"אני בסדר מירילה. לא הזדקנתי. ואני חוזר ואומר שתחשבו על הרעיון שלי.
בנתיים אני מציע שתשימו הכל בצד אל תדברו על זה עד יום שלישי, ותגיעו אליי שוב עם החלטה"
"אבל..סבא לא באתי כדי להתגרש"
אני מבוהלת באמת.
"תחשבו עוד קצת עד יום שלישי"
סבא קם. לוחץ יד לשלוימי וצובט לו צביטה סבאית בלחי.
ואנחנו בחוץ.
ברחוב בחושך אנחנו תופסים צחוק הסטרי עד דמעות.
נראה לי שהמורה שולמן אמרה שצחוק ובכי באים מאותו מקום.
מעניין.
וואו איזה פרק. שאפו ענק.
הכתיבה שלך שואבת ומכניסה אותנו עמוק לסיטואציה.
תמשיכי, מחכים לעוד...
ברחוב בחושך אנחנו תופסים צחוק הסטרי עד דמעות.
נראה לי שהמורה שולמן אמרה שצחוק ובכי באים מאותו מקום.
מעניין.
הסוף פה כל כך טוב!
 
טוב זה מעולה. רעיון הגירושים, הצחוק, שולמן.
אבל מה יהיה עם מירי?
מפרק לפרק יותר קשה להזדהות איתה:(
ברצינות, מישהי מכירה אישה אמתית שמה שהיא רוצה ביים זה "לעשות מה שצריך"?
מכירה.
יותר מאחד/ת.
זו תשובה יותר הגיונית משלוימי.
אני לא יודעת איפה היא מעצבנת אותך, אבל התשובה שלה הגיונית ויהודית.
ואגב, בדיוק התכונה הזו תיתן לה כח כדי לעשות עבודה.
שלוימי ודומיו לא מגיעים לאנשהו כי יש להם 'מירי' בבית.
אלא בגלל עניינים לא פתורים אחרים.
 
מכירה.
יותר מאחד/ת.
זו תשובה יותר הגיונית משלוימי.
אני לא יודעת איפה היא מעצבנת אותך, אבל התשובה שלה הגיונית ויהודית.
ואגב, בדיוק התכונה הזו תיתן לה כח כדי לעשות עבודה.
שלוימי ודומיו לא מגיעים לאנשהו כי יש להם 'מירי' בבית.
אלא בגלל עניינים לא פתורים אחרים.
לא מעצבנת בכלל:)
פשוט ממש קשה לי להזדהות איתה. אני מתקשה להאמין לתשובה כזו. היא נראית לי תוצאה של אחד מהשניים: חוסר כנות, או חוסר חיבור פנימי.
אולי אני טועה.
אבל סומכת עלייך שאם לה ולשלוימי יש עתיד, כנרא שגם אני אצליח להבין לליבה מתישהו...
 
טוב זה מעולה. רעיון הגירושים, הצחוק, שולמן.
אבל מה יהיה עם מירי?
מפרק לפרק יותר קשה להזדהות איתה:(
ברצינות, מישהי מכירה אישה אמתית שמה שהיא רוצה ביים זה "לעשות מה שצריך"?
אני כל כך מבין אותה. בטח שכן, כל אשה שיצאה מהסמינר והחיים שלה תותים בטוחה שזה מה שהיא רוצה לעשות. (זה נעים ונוח וצדיק. חכי חכי תני לה להתמודד עם האמירה הזו.
זו תשובה יותר הגיונית משלוימי.
בהחלט


הפרק מעולה והסבא מוריד את זה בדיוק כמו שצריך, יש לך איזה סבא כזה להשכיר? והסיום.. דובדבן שבקצפת.

אני קצת מקנא ביכולת להוריד את כל השיח עם הסבא בצורה כל כך מתומצתת לי זה היה לוקח הרבה יותר ארוך ומשתבלל.
 
כל אשה שיצאה מהסמינר והחיים שלה תותים בטוחה שזה מה שהיא רוצה לעשות.
ובכן, מסתבר שאין לי אלא לצנזר את עצמי ואת הנשים האמיתיות שאני מכירה, לתועלת הפואנטה.
לא נורא, בטוחה שהיא תצדיק את המאמץ.
 
ובכן, מסתבר שאין לי אלא לצנזר את עצמי ואת הנשים האמיתיות שאני מכירה, לתועלת הפואנטה.
לא נורא, בטוחה שהיא תצדיק את המאמץ.
אשמתי בגדתי חטאתי
בהכללות
אפשר לנגן בניגון הידוע המתאים לרוח התקופה
 
נערך לאחרונה ב:
הגיונית, יהודית, ולא מחוברת לעצמה ולארץ האנשם האנושיים והפשוטים, שמתקשים לרצות לעשות מה שצריך.
נשמע יותר כמו

והקיצוניות שלה זה מה שגורר את הקיצוניות שלו...
לא לגמרי.
הכנסתי בכוונה תחילה קטעים ממנו שהוא כך מילדות.
שלוימי זה אופי.
 
נחשפתי לזה רק עכשיו
זה כתוב ממש מצויין
מסקרן לקרוא את ההמשך
אני בטוח שאני יאהב את הסיפור
אפילו אם אחת מהדמויות תאכזב אותי בסוף
(אני מקווה שכן..)
 
י"ח.
הדרך לסבא עוברת מהר. יותר מידי מהר. ואנחנו לא מספיקים להתקרב כדי לתכנן איך ומה לדבר.
סבא כדרכו מקבל אותנו במאור פנים.
אני לא יודעת למה, אבל ביני לבין סבא יש קשר מיוחד.
סבתא מגישה שתי כוסות תה ועוגיות מצופות סוכר שגם בהונגריה לא תמצאו.
מתיישבים בשולחן וסבתא בחכמת נשים מהסוג הישן יוצאת ללא אומר.
קצת מרגיש כמו יום הדין.
שלוימי הזורם משפיל מבט וכמו מחכה לראות מה יעלה בגורלו.
אם זה לא היה משפט חיי אולי הייתי מזכירה לו לנשום. אני פוחדת להיות אשמה.
"נו אז וואס הערטצאך?" סבא שואל עם חיוך.
"בסיידר בורוך ה'" עונה לו שלוימי עם חיוך לבן.
ורק אני שותקת וליבי צורח.
השקט מאיים עליי יותר ואני מתחילה לדבר.
"סתם..באנו..כי סתם היה כמה דברים שהיה לנו קשה ו.."
משתבללת.
"לא סתם. סבא אני שיקרתי על מירי הרבה הרבה פעמים ועשיתי דברים שלא מתאימים לבן תיירה"
שלוימי מנחית מהלומה ומתחיל סוף סוף לנשום.
סבא מסתכל על שנינו בעניים מלאות אהבה ורוך.
אני לא יודעת מה גורם לבכות יותר, כנותו של שלוימי או רחמיו של סבא.
"נפלו לי החיים סבא. שלוימי נסע לסיני והלך עם חברים לשתות בירות כשידעתי שהוא בכוילל, הוא גם מנהל חשבונות על חשבון הכוילל"
שלוימי שותק ממתין לגזר דין אני מרחמת עליו ומחשבה פרועה עולה לי בראש 'איזה נס שזה הוא ולא אני. לא הייתי עומדת בבזיון הזה'.
"אני שומע".
סבא שותק. ואז כמו מתנער ושואל: "שלוימי, מירי תחשבו רגע מה הכי חשוב לכם בחיים"
"להנות" זורק שלוימי בלי לחשוב או להתבלבל.
"לעשות מה שצריך" אני.
"שלוימי אני מקנא בנקודת אמת שלך. אני מדבר כמעט כל יום עם אברכים ובחורים אני כמעט לא זוכר אנשים אמיתיים כל כך."
"זה כי אני דפוק" ממלמל שלוימי ספק לו ספק בשבילי.
"ואתה מצליח להנות?"
"האמת שלא כל כך"
"מה אתה יכול לעשות כדי שתצליח להנות יותר?"
"אין לי הרבה מה לעשות. אני נשוי ויש לי משפחה ואני חייב ומחוייב לכולם...תכלס אין לי איך"
ואת מצליחה לעשות מה שצריך?"
"בערך. אני משתדלת"
"ואם שלוימי יצא מהכוילל נגיד, תוכלי?"
"לא".
"למה?"
"כי אני רוצה בית של תורה. אני לא אצליח להחזיק בית פושר כמו שהוא רוצה. אני לא אצליח לראות איתו סרטים ולא לסיני. פשוט לא."
"הבנתי"
סבא עוצם עניים. ואני יודעת שהוא חושב.
"אולי תתגרשו?"
הלם.
"אתה תוכל להנות. ולעבוד אני אוכל לעזור לך אולי עם עבודה אני מחפש עוזר למנהל חשבונות ואת תנהלי בית כמו שאת מבינה ותעשי מה שצריך"
אם הייתי מוצאת את עצמי פתאום בטבריה, זה היה יותר הגיוני.
אני מסתכלת על סבא בעניים קרועות.
"אני רציני. תוכלו לעשות כל אחד את מה שהכי חשוב לו"
אולי קרה לסבא משהו.
"אני בסדר מירילה. לא הזדקנתי. ואני חוזר ואומר שתחשבו על הרעיון שלי.
בנתיים אני מציע שתשימו הכל בצד אל תדברו על זה עד יום שלישי, ותגיעו אליי שוב עם החלטה"
"אבל..סבא לא באתי כדי להתגרש"
אני מבוהלת באמת.
"תחשבו עוד קצת עד יום שלישי"
סבא קם. לוחץ יד לשלוימי וצובט לו צביטה סבאית בלחי.
ואנחנו בחוץ.
ברחוב בחושך אנחנו תופסים צחוק הסטרי עד דמעות.
נראה לי שהמורה שולמן אמרה שצחוק ובכי באים מאותו מקום.
מעניין.
עצבן אותי הסבא הזה למרות שיש כאן איזה בדל של חכמה. בדל גדול.
להציף בםנים ככה את ענין הגירושין נראה לי לא נכון.
זה כמו סיליפוטי שקשה להתפטר ממנו..
הצחוק המשותף שלהם פתר את הבעיות? וזהו? חוזרים למסלול?
הם סתם שיחקו אותה עד עכשיו במשברים שעברו או שיש כאן בעיה רצינית ביניהם. לפחות של חוסר התאמה.
שלוימי באמת רוצה חיים אחרים ממה שמירי רוצה. באמת.
אני מנסה להבין לאן את חותרת ולא יורדת לסוף דעתך. @הני ר.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים. מבוסס על סיפור אמיתי, אבל נראה איך זה יתפתח עם הזמן.
פרק 1

"מה ברא ה' ביום הראשון?"
הגננת חנה שרה במרץ. כל הילדות אחריה.
אני גם שרה במלוא הפה הקטן שלי. אני מאוד אוהבת לשיר. ואפילו אני מכירה את השיר הזה בכלל מגן נחמה.
"את האור ואת החושך"
כולן מתופפות בתוף מרים שהגננת חילקה.
אני לא. התוף שלי ביד.
אבל היד השניה בראש. מגרדת.

היה לי פעם קוקו יפה. קוקו רכבת אפילו.
אבא עשה לי בבוקר קוקו רכבת כי התלבשתי יפה לבד.
עכשיו הקוקו כבר לא יפה. אני יודעת. הוא מבולגן ממש.
אבל מגרד לי!
מגרד לי מאוד! ואני מגרדת ומגרדת.
בסוף התפילה אני מפסיקה לגרד. נגמר לי הכוח ביד.

"בת- שבע מותק" הגננת חנה קוראת לי בסוף היום.
"את יכולה להביא את זה לאמא?"
"זה" זה פתק.
פתק לבן וגדול.
אני עוד לא יודעת לקרוא. אני רק בגן חובה. אבל אני כבר יודעת מה כתוב שם.
אני אביא את הפתק לאמא.
לא רק אני. גם שרה'לה. גם לה הגננת חנה הביאה פתק.
אבל את שרה'לה אמא שלה תסרק בלילה. היא גם תביא לה אולי ממתק אם היא תתנהג יפה.
לי לא.
אותי אמא לא תסרק בלילה אחרי המקלחת.
לי אמא לא תביא ממתק אם התנהגתי יפה.
היא רק תתקשר לדודה ברכה.
דודה ברכה תעשה לי מקלחת.
היא גם תסרק אותי.
אבל היא לא תתן לי ממתק. אין לה ממתקים בכלל.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה