סיפור בהמשכים אחד בחוץ - סיפור ב-4 פרקים

  • הוסף לסימניות
  • #21
חשבתי שהיא בכוונה רוצה לתת להם להתנסות כדי לבחור בטוב.
טעיתי?
ומי שמה?
ועוד כשהיא בטוחה שכל אלה גם ידרדרו ולא יצליחו לבחור בטוב?

יצירתי! יכל להיות טוב, אם הסיפור לא היה סיפור שכבר גמרתי...
אז אחכה להמשך, אולי זה יסתדר באיזו צורה. מקווה כך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
וואו וואו וואו מדהים.
מדהים ועוצמתי וחודר עמוק, ואיכשהו קרא בנשימה אחת
"הם וויתרו..." עלה הקול הקמוט כמו מן האוב, מנחשל גלי קור במעלה גוו המסומרר. "אם הם ימשיכו, האנשים, לדבוק... אם הם יבחרו שוב ושוב לרדת לבהמיות, לוותר על מחשבתם, נשמתם, ייחודיותם... הם יאבדו אותן. לאט... לאט.... הרגשות יקהו. המחשבות יתערפלו. רצון החיים ידעך. התודעה תיעכר גם בהיותם בני אדם..."

רנשא התקשח באימה. אולם הזקנה המשיכה ללחשש באותה נימה את נבואתה האובדנית. "ואז, יום אחד, כבר לא נוכל לתפוס בשאריות תודעתם האנושית... ולא לשחרר אותם מקללת האקובה. והם ייוותרו, סוסי פרא... דוהרים עד אפיסת כוחותיהם במסלול המירוצים הסיבובי... משיגים את הניצחון הנכסף בלי דעת... לעולם לא יוכלו עוד לדעת דבר..."

"לא!!!" הזעקה פרצה מגרונו, מצטעקת מכל איבריו בפחד. מעולם לא זכר את עצמו כל כך רוצה, כל כך חרד. "אובא-סאמה, לא!

וזה קטע שנותן מכת חשמל, והתיאור של הצעקה שלו אותנטי ויפה כל כך...
מחכה לפרק הבא, שיבוא מהר!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
וואו, כמה שאהבתי!
בתוך ים של חומרים, הסיפור הזה הוא טיפה של אותנטיות עם יחודיות וצבע מרתקים.
זה היה כל כך אחר, לא דומה ולא כמעט לשום דבר.

יצרת כאן עולם שלמרות המעט שקראתי עליו הרגשתי שהוא מאופיין היטב ומהודק. בלי חורים בלתי מוסברים.
נהניתי מהבלבול בהתחלה, מהפרטים שמתבהרים לאט לאט אבל באופן מלא. לא השארת אותנו עם סימני שאלה בסוף.

מה שכן - ככל שהרעיון המוסרי שעומד מאחורי העלילה יפה (ואפילו חדשני בהגשה הזו) - הפרק האחרון מתח אותו הרבה יותר מדי. המילים "בהמיות" וייחודיות" חזרו על עצמן, והניסוח באופן כללי היה נשמע פחות של מכשפה יפנית ויותר של מרצה בסמינר. ולמול האותנטיות של שאר הפרקים - זה צורם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
אולי יש לה איזו שבועה עתיקה שעוברת מאם לבתה שזה התפקיד שלהן בעולם הזה? אפשר להמציא כל מיני דברים. היא כמו היצר הרע: תפקידה לפתות לרע אבל בסופו של דבר מקווה שיבחרו בטוב.
בקיצור, @מוריופ יש לך כאן הצעות להפוך את הסיפור הזה לספר שלם...
המכשפה צריכה לא להטיף אלא להציף את הדבר במשפט-שניים ואידך זיל גמור.
הוא יכול לעזוב אותה, אפילו בכעס, ולהמשיך לנסות אצל מכשפות (וקוסמים...) נוספים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
כמה רעיונות מגוונים!
קיבלתי את השמועס על מתיחת ההטפה של הזקנה...
וגם אני חשבתי שאפשר להפוך את זה לספר שלם. יום, אחד כשיהיה זמן ופנאי וכו' וכו'...
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
אולי יש לה איזו שבועה עתיקה שעוברת מאם לבתה שזה התפקיד שלהן בעולם הזה? אפשר להמציא כל מיני דברים. היא כמו היצר הרע: תפקידה לפתות לרע אבל בסופו של דבר מקווה שיבחרו בטוב.
דוקא ההתרשמות שלי מהפרק האחרון לעת עתה זה שאין בה תקוה שיהיה מי שיבחר בטוב. היא רואה את האנושות מתקדמת לאבדון, בעזרתה ועוד מעיזה להצטער על זה. וזה שהיה מישהו שהוציא מילת שאלה בטעות מפיו כבר גרם לה להשתאות והתפעלות.
אבל תודה שהבאת לי את זוית הראיה שלך.
ובהחלט מצטרפת להצעה לקצר בהרבה את הפרק הזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
וואו! איזה דבר זה! @מוריופ מצטרפת כאן לכל המחמיאים. זה נדיר. עשית יופי של עבודה עפ הפנטזיה. וזה באמת כר פורה לעולם מלא. יש לך את זה לגמרי.

הגעתי רק אחרי שהוספת את הסוגריים עם התרגום, ולי אישית הוא הפריע. כל דבר שם אפשר להבין לבד. ומה שאפשר להבין לבד, אני לא אוהבת שמסבירים.
בניגוד לרותי רפפורט אני חושבת שהכתיבה כן בהירה מאד, ולמרות שלא מבינים בשניה הראשונה, זה לא מצריך קריאה נוספת.

מצטרפת לביקורת לגבי הפרק האחרון. תנשמי בו. את נואמת בו את נאומי מוסר ההשכל ולא סופרת את רנשא שעומד לאורך הפרק ורק פוכר ידיים מזדעזע ולא יודע מה לעשות. משהו אמור לקרות שם לדעתי, והזקנה לא צריכה לחזור כלכך הרבה על מה שהיא רוצה לומר, ודאי לא במילים ששייכות לנמשל.
במקום נאומי הזקנה הזו הייתי מקווה שיקרה משהו שיראה לו מה עובר עליו. אולי הוא יראה שיש כאלה שמסתירים חלקים מגופם שהפכו לסוסים לבלי שוב, אולי בו ישתנו דברים בלי אזהרה, אולי תרבוץ איזו קללה על המנצחים, לא יודעת, ואני בטוחה שתמצאי דרך אם הרמת פנטזיה יפה כלכך, אבל לא הייתי משאירה אותה כך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
אממ... אמורים להעלות כל יום? הסיפור בעיקרון כבר גמור - ככה שאפשר לעשות זאת
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
וואן אאוט- 2.jpg

פרק 2: נגד כל העולם (חלק א')​
שרוע על הספה החומה, תלה רנשא מבט עייף בחלון. שמי לילה שחורים ניבטו אליו בחזרה. שותקים. כוכבים לא ראה. פנסי הרחוב האפילו עליהם, נהנים מקרבה יתירה לבני האדם. שיזואי התארגן בחדרו. שוב. לעוד תחרות מקומית.

חודש ומחצית עברו מאז אותה פגישה לילית משונה בבית הזקנה. הוא בחר בחיים. ומאז הוא תקוע בחידלון איום. בבדידות. והסוד כמוס עימו. הבחירה ההיא נותרה חתומה עמוק בתוכו. אפילו לשיזואי לא העז לומר דבר.

רק חודש וחצי חלפו? כאילו עברו עשרות נצחים מאז. המוני שעות משמימות. ים ריקנות שחופיו אינם.

מבודד ושונה. חסר מעש ותוכן. רדוף סוד.

הוא לא חש כמי שבחר לחיות. להיפך.

רחש אחד היה חסר ברצף ההתארגנות המוכר של שיזואי. הוא זקף אוזניים דרוכות. צעדיו של אחיו הקטן טפפו בקצב זר וקליל כשיצא מן החדר.

רנשא מצא עצמו נעמד. "מה זה?"

ברכיו החשופות של שיזואי נפנו אליו בביטחון. "יוצא לתחרות מקומית. יהיו כמה רציניים-"

"איפה מגני הברכיים שלך?"

"בחדר." נימה רגועה. בלא שביב רעד. "ועדות הבטיחות אישרו להוריד אותם."

כן. הוא שמע דיבורים סביב הנושא. המכשפות טענו שכל המיגון מסבך את הקסם. המתחרים התלוננו שהשריונות מקשים עליהם לרוץ. אז מה? אז נותנים לכולם להתאבד בשביל לרוץ?!

זעם טיפס בלחייו. ""חמישה חברים שלך כבר מוגדרים נכים רק כי הם שברו ברכיים, עם המגנים. אתה מבין מה אתה עושה בכלל?!"

שיזואי עפעף. מסך אטום ופגוע כיסה את אישוניו. "כשתצא לאימונים, תבין." הפטיר בשקט, בחריפות. "איש כבר לא שם את זה. גם אתה, במירוץ לגביע הקווארט, לא תשים מגנים."

גביע הקווארט. קור מסמרר פשט בזרועותיו. לשונו נאלמה.

אחיו כבר חידש צעדיו לעבר הכניסה, שומר על קומה זקופה. "מה שלא עובר עליך," הפטיר בשקט מאחורי גבו. "צא מזה מהר. אחרת," ביד בהירה העיק על ידית הדלת. "לא תוכל לזכות בגביע הקווארט."

גביע הקווארט. הוא ילך למירוץ הקווארט? רק אליו. הוא יסיים בתהילת עולם ובפרסום אדיר. אחר כך ממילא לא יוכלו מירוצי האקובה להציע לו דבר.

האור ההוא? פעימת החיים הצועקת ההיא? רישומיה האדירים הלכו והתפוררו. העלו אבק של שעמום ובדידות. נצבעו בתמיהה. בספק.

"רוצה לבוא?" שיזואי הפנה אליו מבט. זיק מצפה הבהב בעיניו. "נרוץ קצת. נשתחרר." אצבעותיו ליפפו בעדינות את הידית הכבדה. "ניהנה." שפתיו נמתחו לחיוך קלוש. "תיכנס חזרה לעניינים."

לרוץ. לא הרבה. רק קצת. רק קצת, ליהנות. רנשא בלע רוקו. רגליו הפכו חסרות מנוחה. הוא רוצה לרוץ. הוא רוצה לדהור על מסלול. להימתח עד אימה לפני יריית הפתיחה. להתגלגל על האספלט הלום ונדהם, מיוזע ומתנשף. לחזור ולכבוש את לבבות ההמונים. להשתחרר מהחידלון שעוטף אותו כבר חודש וחצי.

מבלי משים הציף געגוע חזק את אישוניו, צובע בהן כאב עמוק וחותך.

"זה סיפור קצר בשבילך." הוסיף שיזואי בקולו השקט. "קילומטר סיבובי כפול שלוש."

חמש דקות מירוץ, לכל היותר.

"אבל אל תביא מגני ברכיים."

חלק ב'
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
פרק 2: נגד כל העולם (חלק ב')​
ההמולה קידמה את פניהם מרחוק. ביציע הקטן ישבו עשרות צעירים. על המסלול זיהה ארבעה מטובי המתחרים. המיה נרגשת התפשטה בגלים כשהופיעו האחים על המסלול.

שלושה צעירים ניצלו את ההזדמנות והתייצבו לצידו חיש-קל, מגישים לו פיסות דף ועטים. עוד שני דפים התנופפו מימינו. כף יד פשוטה נתקעה לפני אפו. פתאום היה מוקף המון ידיים, דפים ועטים.

הוא חתם ושרבט ורשם והקדיש. לא העז לסרב להם, שבמו הערצתם העלו אותו על פסגות התהילה. לקדמת בימת הכבוד.

קולו של המנחה וארבעה סדרנים גברתנים הוציאו את כולם מהמסלול. עשרת המתחרים ניגשו לתאים המוכנים בתחילת המסלול. הילדה עברה מאחד לשני, זורה על הראשים אבקה לבנה. לוחשת.

רנשא המתין בכל חושיו. שיווע לה נואשות, להתרגשות. ללחלוחית דריכות. לשמץ מתח או סקרנות.

משהו שישווה את המחיר אותו שילם.

שיזואי משמאלו כבר בטש בארבע רגליו, צוהל בחוסר מנוחה. רנשא הרכין ראשו. אולי אחר כך היא תגיע. לטיפת ההנאה ההיא. ההתרגשות. הילדה הגיעה לתאו.

פירורים כתושים היטב על עורפו. לחישה. בקול מוכר. בחטף הרים ראשו. קאהי.

אחר כך לא זכר דבר.

רק רעם יריית הסיום התפוצץ בתודעתו. באחת הוטח בקרקע, בגלגולים אלימים. נשימתו הלמה בחזהו. הזיעה שטפה אותו, המום ונדהם, מרפה ומתקשח בתרגולת. בלא שליטה נשא ראשו לבימת השופטים, נחבט בקרקע שוב ושוב.

הילדה.

מבטה היבש נח עליו. צל אכזבה חלף בפניה. אחר סבה ונעלמה משם.

התנופה גוועה. הברכיים נותרו שלמות ודואבות. הלום, נותר שרוע על הקרקע.

שקט מילא את אוזניו.

שקט? מה לסיום מירוץ ולדממת מוות? איפה הקהל הצורח בטירופו? עיניו, מצטללות לאיטן, ריצדו על היציעים המלאים. הדוממים.

פתאום, בבת אחת, קם הקהל על רגליו וצרח. שאג והשתולל. לאיטן חברו הצווחות חסרות הפשר להגיה אחת, מוטרפת חושים. "רנ-שא-צ'אן!!! רנ-שא-צ'אן!!!"

הוא ניצח. שוב.

שיזואי קרב אליו ממרחק, מושיט לו יד בהירה. הוא נעמד, אומד באי הבנה את המרחק בינו לבין שאר המתחרים. הוא ניצח בפער גדול מאוד. מידי. מה הריץ אותו כל כך?

כל הדרך אל הבית זרק בו שיזואי מבטים מעריצים. בבית הוא נזרק בבגדיו על המיטה, ומיד עלה קול נשימות קצובות מכיוונו.

רנשא עצמו השתרע על מיטתו, תולה עיניים נוקבות בתקרה.

מותש, מיוזע. מאוכזב.

היא לא באה. השמחה. לא טיפת התרגשות ולא שמץ הנאה.

איך אחרי המחוות להמוני המעריצים, הוא מוסיף לחוש בדידות נוראה? למה עולמו הקודר נראה אחרי המירוץ הרבה יותר שחור? איך שוב האמין לשקר האקובה?

הילדה.

אודם צבע את לחייו בחשיכה.

מובן למה רץ במהירות יוצאת דופן. הבושה הדהירה אותו. רצה לברוח מפניה. ממבטה הקפוא, שאכזבה תוהה הצטיירה עליו בקרח. לברוח מהמזכרת הבוטה שהציבה לו, לכישלונו הנורא.

הוא ניצח במירוץ. הוא כל כך נכשל. הוא לא הצליח לבחור בחיים.

ובחלומו הוא דהר במסלול המעגלי שוב ושוב. והזקנה זרקה בו מבט נוקב. מאוכזב.

חלק ג'
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #32
וואו, איזו כתיבה משובחת,
כבר הרבה זמן לא נהנתי מאלגוריה כ"כ טובה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
פרק 2: נגד כל העולם (חלק ג)​
"רנשא," שיזואי נכנס הביתה, מציץ באחיו הזרוק בחוסר מעש על הספה. "יש היום מירוץ בפארק הגדול. מסלול ארוך של חמש קילומטר. תבוא?"

מירוץ. אלפי פרסות מפורזלות דפקו פתאום על רקותיו. שאגות של המונים צווחו לתודעתו. הסלון הסתחרר סביבו וצניפות סוסים פרפרו באוזניו. החושך מהסיוטים ערפל אותו. "לא!" אגרופיו נקמצו מבלי משים. לא! הוא לא מוכן יותר להכות עצמו באכזבות. לא יסכים שוב למות לאט ובטוח.

"רנשא." שיזואי נפנה כלפיו. "מירוץ אחד בחודשיים לא יקדם אותך לגביע הקווארט."

גביע הקווארט. גל בחילה עלה בו. "לא!" הוא התרומם בתנופה מהספה.

"מה לא?" פניו הבהירות של אחיו נתלו בו בתמיהה.

רנשא הניח עליו עיניו. אש דימתה להבעיר אותן. "אני לא אזכה בו. אתה מבין?" ריסס.

רק לפני יומיים היה אותו מירוץ מוצלח למראה, אותו כשלון עלוב עד בכי. אותה אכזבה מרה מלענה. אותו שקר שסחף אותו רחוק והותיר אותו ריק מהכל.

"לא!!!" צעק עכשיו בסלון. "אני לא הולך יותר לשום מירוץ, שיזואי! גמרתי עם זה!!!"

הנה. הוא אמר. צעק את סודו.

אחיו הביט בו כמי שנטרפה עליו דעתו. "רוצה כוס מים? תשתה, תתאפס."

הוא נזרק על הספה, מרוקן. "אל תנסה לפרש עקום, אחי." חצי חיוך מריר נתלה בין שפתיו. "החלטתי כבר לפני חודש וחצי לפרוש-"

"תפסיק לדבר שטויות-"

"ואני לא הולך להתמודד על גביע הקווארט." הישיר מבטו לפניו החיוורות של אחיו הקטן. "תודה שגררת אותי למירוץ שלשום. הוא הזכיר לי למה בחרתי לעזוב."

דממה נפלה בסלון.

שיזואי פתח וסגר את פיו חליפות. "אתה..." לחש בזעזוע. "רנשא, אתה... אתה לא יכול לפרוש!" ומכל הגוונים בעולם, צבע קולו האשמה חריפה. "אתה לא יכול, רנשא! כולם יבואו לראות אותך במירוץ, ואתה... ככה תבגוד בכולם?!"

"בגידה, מה?" רנשא קם ממקומו, חיוכו מר ונימתו כאובה. "בגידה במי? כולם נושאים אותי על כפיים רק לאן שהם רוצים. מי מכל המעריצים בכלל חושב עלי? מי מביניהם יתמוך בי גם כשהרצון שלי לא חופף לדמיונותיו?"

"אתה מסתתר מאחורי מילים גבוהות." פניו הבהירות של שיזואי סמקו, כעוסות. "אתה פשוט מפנה גב לכל מי שנתן בך אמון!" קולו השקט עלה. "כל החברים שלי הימרו עליך!-"

"לא ביקשתי מהם להמר עלי! אני לא יכול לחיות על פי גחמות של אנשים. אני לא עבד שלהם!" התסכול החל לטפס בו. שיזואי. דווקא הוא לא מבין לליבו.

"אתה לא עבד, אתה אהוב הקהל! קהל זה אנשים, וכולם מחכים לך! אין בך אכפתיות?!"

"אכפת לי! מעצמי!!!" הם מזמן עברו את הדציבלים הנימוסיים, צועקים זה על זה את עומק ליבם. מאוכזבים אח מאחיו. מסרבים להבין את הצד שכנגד.

הם הוסיפו לצעוק, מתבטאים בחריפות. מגנים כל אחד על עמדתו ועל משאלת ליבו. בסוף שיזואי נטש בטריקת דלת זועמת. ורנשא לא אצר כוח אפילו להשתרע על הספה. רק נשא מבט מצועף לשמיים הבהירים, תוהה איך הם נותרו שלווים ונקיים, כשהוא בתוכו קרוע ומדמם. עד בכי. עד שהוא תוהה מה טעם יש לחיי אמת, כשהם כרוכים בכל כך הרבה בדידות וסבל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
איך כן? זה מסקרן...
פנטזיה.

יש לך כאן בסיס לפנטזיה מדהימה. היא צריכה עוד קצת בשר בעולם הזה, ותהליכים יותר מורכבים, עמוקים וממושכים.
ממושכים ומורכבים, בשביל האורך והאמינות. (כן, כן, גם בפנטזיה צריך אמינות.)
ועומק בשביל החיבור לקוראים. (לדוגמא בפרק האחרון, היה יכול להיות שובר ממש, כל נושא הבדידות. ואם זה עמוק, זה מדהים.)
זה באמת באמת יפה, לי היה קל יותר לעקוב בפרקים האחרונים יותר מבראשונים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
לוקחת לתשומתי
זו בהחלט פנטזיה אבל אלגוריה יכולהל התחבר לכל ז'אנר, לא? כלומר פנטזיה אלגורית זה לא כזה כלאיים ;)
פנטזיה.

יש לך כאן בסיס לפנטזיה מדהימה. היא צריכה עוד קצת בשר בעולם הזה, ותהליכים יותר מורכבים, עמוקים וממושכים.
ממושכים ומורכבים, בשביל האורך והאמינות. (כן, כן, גם בפנטזיה צריך אמינות.)
ועומק בשביל החיבור לקוראים. (לדוגמא בפרק האחרון, היה יכול להיות שובר ממש, כל נושא הבדידות. ואם זה עמוק, זה מדהים.)
זה באמת באמת יפה, לי היה קל יותר לעקוב בפרקים האחרונים יותר מבראשונים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
פרק 2: נגד כל העולם (חלק ד)​
עשרים ושתיים שעות חלפו מאז הוויכוח עם שיזואי. עיתונאי צעיר ונועז היה הראשון שדפק בדלת הבית.

אחריו הגיע המבול.

כתבים, שדרנים וצלמים צרו על כל פתח בבית, מנסים לחטוף פיסות מדמותו או מאמירותיו. כותרות העיתונים דיווחו באדום על התדהמה והזעזוע, מול הצעד חסר התקדים. אנשים ונשים שלחו מסרים בכל אמצעי תקשורת אפשרי, בכו לו בטלפון שיחזור. הבטיחו לו הרים וגבעות אם רק יחזור. האשימו אותו בבוגדנות ובעצלות. דאגו לבריאותו. הובטחו לו כספים, מכוניות, בתים ואפילו משרות בכירות.

רק שיחזור למירוץ.

אחרי יומיים החלו להגיע האיומים. שיכור אחד גם חדר לתוך הבית, חמוש בסכין ובעיניים מפלבלות. הוא ושיזואי גברו עליו לפני שעולל דבר מה. המשטרה דאגה לו לאבטחה צמודה. את כל הטלפונים הם ניתקו. את האוכל הם הזמינו הביתה.

זו היתה מלחמה של ממש.

מבחוץ צבא עליו העולם כולו. כולם לחצו עליו לחזור להתחרות. הם השתמשו בכל הכלים לשם כך. מבפנים, דקרו בו מבטיו הקרים של שיזואי ושתיקתו הרועמת. היו דיוניהם השקטים של שומרי ראשו, שתהו מי שכנע אותו לבצע צעד כל כך חסר היגיון.

והיה הוא עצמו. שנקרע בתוכו, לחוץ מכל כיוון, מתגעגע לאחיו היחיד. מתגעגע לימים בהם הכל היה שליו בחייו.

והיתה היא.

הבחירה.

צו החיים, אותו הספיק לשכוח, ולהעלות שוב על נס. האמת שהמשיכה לבעט בעמקי ליבו, דוחפת אותו להמשיך. להתעקש לחיות.

זו היתה מלחמת חורמה על חייו, על רצונו. המערכה התחדשה בכל כמה רגעים. שוב געגוע. עוד תהיה. שוב ספק מכרסם. עוד קרע מול פניו הקפואות של אחיו האהוב.

אבל הוא רצה לחיות.

ודווקא כשכולם שמו פניהם להשמיד את רצון החיים שלו, עלה זה והתגבר. הוא השיב מלחמה שערה, וניצח. בינתיים.

][

דנדון פעמון מן הכניסה. אחד משומרי הראש ניגש לדלת, כששני האחים עוקבים אחריו בנשימה עצורה.

השומר הציץ בעינית, וסובב אליהם ראשו. "מישהו הזמין פיצה?"

"אני." אימת שיזואי. הדלת נפתחה בפני המשלוחן.

הוא נכנס בסרבל מקושקש, תולה מבט סקרני בשני האחים, הישובים בשתי כורסאות נפרדות.

"אתה שיזואי?" שאל בנימת הערצה גלויה.

שיזואי עפעף, חתום הבעה.

"אז אתה בטח רנשא."

רנשא לא חנן את המשלוחן במבט.

"אתה יודע, הולכים לבטל את מירוץ הקווארט בגללך. אלפים ביטלו את הכרטיסים, וכמה מתחרים פרשו. פירקת לנו את ענף הספורט הכי חשוב."

אחד השומרים קרב בהחלטיות והמשלוחן מיהר לעזוב.

שקט עכור וכבד מילא את הסלון.

"חי לעצמו." סינן פתאום שיזואי. עיניו קדחו בזעם בשולחן. "העולם מתפרק בגלל השגיונות שלו. רק מה? הוא לא חייב לאף אחד כלום..." זרק מבט נוקב ברנשא החיוור. "לא מוכן לפחות לדחות את הרעיונות שלו לאחרי המירוץ. טיפת אכפתיות אין לך?!" קם ממקומו בתנופה, טורק את דלת חדרו אחריו.

רנשא נותר בלא נוע.

המערכה הפעם היתה קשה. הניצחון היה עלוב, ומאומץ. האמת נראתה לו רחוקה. מתעתעת מתמיד.

חלק ה' (ואחרון לפרק זה...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
פרק 2: נגד כל העולם (חלק ה')​
תחתיו השתרע מישור גדול, והסלע עליו עמד ניצב גבוה. כאילו היה אנדרטה שהוצבה לראווה.

המון אנשים היו שם למטה, במישור. עליהם נוספו עוד ועוד. כולם תלו בו עיניים מלאות הערצה ויראת כבוד.

גל בחילה עלה בתוכו. המבטים נחו עליו כמו עשרות שלשלאות ברזל. מכבידים על נשימתו, לוחצים את איבריו.

מישהו קרא בקול שלוש הברות. מהר מאוד הצטרפו אליו כולם. שואגים באחידות, חוצבים בישותו ללא רחם.

"רנ-שא-צ'אן!!! רנ-שא-צ'אן!!!"

ברכיו פקו, חשופות, ללא מגן.

"רנ-שא-צ'אן!!!"

הוא נפל על ברכיו, מתנשם במאמץ. ההמון היה מרוצה.

"רנ-שא-צ'אן!!! רנ-שא-צ'אן!!!" הם הרעימו בקולותיהם, לוחצים על עורפו. שייפול. שירכין ראשו בפניהם. שימכור עצמו לעבד עבורם.

מתוך הקהל התבלטו דמויות שונות. קולות שונים, שהבטיחו לו ואיימו עליו. האשמות הוטחו בו. מכתבים התנופפו סביבו, מלאים במלל מסחרר. ילדים בכו לו שרק יחזור. ואת הכל פילח צחוק אחד שקט.

צחוקה של הזקנה התגלגל לתוך אוזנו. לועג לכל ההמון. בז להבטחותיהם היומרניות. "הוא לא שם..." לחישתה עלתה על מקהלת האימים ועל מאות הדיבורים שהיכו בו, חותכת בו כסכין. "האושר שלנו... נמצא אצל מי שרוצה בכל מאודו... לחיות."

בבת אחת הלם בו הזיכרון. אותו רצון עמוק שנגלה לו פתאום. הגעגוע הלוהט לאמת אותה איננו מכיר.

הוא יילחם בכל העולם כדי להחיות אותה בתוכו. רגע לפני שנגע ראשו המורכן באבן, שוב פרצה הצעקה מעומק מהותו.

"אני רוצה לחיות!!!"

פתאום פקח את עיניו, מוצא עצמו ישוב על המיטה, לאה ושטוף זיעה קרה. כאילו נלחם בידיו בים האנשים העצום ההוא. אחד השומרים הפנה אליו ראשו.

"הכל בסדר?"

רנשא הנהן קלות, שולח לעברו חיוך נדיר. חיות חדשה מילאה אותו. שוב היה הכל ברור בליבו. עד המערכה הבאה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
מדהים, מדהים!
חוויה חושית ממש!
הריצה, הזיעה, הקריעה, הבחירה...
רק בקשה-
תני לנו לחוש גם את החיות..
זה-
חיות חדשה מילאה אותו. שוב היה הכל ברור בליבו. עד המערכה הבאה.
לא מספיק!

אני מתכוונת שתתארי את אותה חיות שהוא זכה לה.
מה היא גורמת לו לעשות? איך נראים החיים שלו עכשיו?
חושבת שמסיומת 'חיו באושר ועושר', מלאכותית מדי.
כדאי לתאר את אותם חיים, וסצנה אחת תספיק.

בהצלחה ותודה על הזכות!!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

גלגל_מזלות_וינשוף_קסום.gif

ברוכים הבאים לאשכול הרשמי של "חויה בקליק" - הבית של המשחקים האינטראקטיביים, הקליקרים וההפעלות הכי חכמות שיש.

לרגל השקת האשכול ועונת המבצעים (Black Friday שקורה עכשיו וחנוכה שמגיע מיד אחריו), בנינו עבורכם את "גלגל המזל".אנחנו לא נגלה לכם איזו הנחה תקבלו. אתם תצטרכו לגלות בעצמכם...

אז איך זה עובד?​

בנינו אלגוריתם מיוחד שמחלק קופונים בצורה אקראית לגמרי.
בתוך המאגר מסתתרים:
מגוון סוגי קופונים לשירותים שלנו מהנחות בסיס ועד משחקים ללא עלות!

רוצים לסובב את הגלגל ולבדוק את המזל?​

  1. הגיבו כאן באשכול: "אני רוצה לסובב את הגלגל"
  2. נשלח לכם בהודעה פרטית קישור קסם חד-פעמי.
  3. לחצו על הקישור- ותגלו מיד במה זכיתם.
  4. כל כרטיס זוכה!

קצת עלינו (למי שלא מכיר):​

אנחנו ב"חויה בקליק" הופכים כל אירוע – מיום הולדת משפחתי ועד כנס של 2000 איש – לאירוע סוחף, תחרותי ומגבש.

מה תמצאו אצלינו:

  • מערכות טריויה להפעלה עצמית: אתם בונים את המשחק, מקרינים על מסך, והקהל משחק מהניידים שלו בזמן אמת-גם בטלפונים כשרים!. (פתרון מושלם וזול למשפחות, ימי הולדת וכיתות).

  • השכרת קליקרים (שלטים) פיזיים: הדבר האמיתי! ערכות של שלטים אלחוטיים למשחק ללא צורך אינטרנט וטלפונים בכלל. (הפתרון האידיאלי למוסדות, סמינרים, תלמודי תורה ומשפחות).

  • הפקות תוכן מלאות: אנחנו בונים לכם את השאלות, את העיצוב ואת החוויה מא' ועד ת' לארגונים ומוסדות
  • תוכנית בת מצוה יחודית חוויה סוחפת, מגבשת ומלאת עניין שכולם שותפים בה! לאירוע בת מצוה שלא ישכחו! טריילר לצפיה

  • ספיישל חנוכה: תוכניות מוכנות, מעוצבות ומתוכנתות למסיבות חנוכה - רק לחבר למסך ולהתחיל לשחק.

  • מסע את תוך עצמי וכמובן התוכנית החדשה שלנו סינק מסע מרתק לגילוי עצמי עם תוצאיה אישית ויחודית לכל משתתף
    מסע שאף משפחה לא מפספסת! טריילר לצפיה

שירות ותמיכה​

האשכול הזה נועד לכיף, להתייעצות על סוגי הפעלות ולחלוקת ההטבות.כדי שנוכל לתת שירות מהיר ומדויק ללקוחות קיימים (ובמיוחד בלחץ של חנוכה):שאלות טכניות, עזרה בתפעול או תמיכה בזמן אמת – נא לא לכתוב באשכול זה! (אנחנו עלולים לפספס אתכם כאן).פנו אלינו אך ורק בערוצי התמיכה הרשמיים לקבלת מענה מיידי:

📞 בטלפון לתמיכה ושירות: 03-773-7970
🌐 לאתר שלנו ולהתרשמות: -https://clicker.co.il/
📧 מייל: K037737970 @ GMAIL.COM

אז... מי הראשון שיש לו אומץ לסובב את הגלגל?
התגובות פתוחות, הקופונים במערכת מחכים... צאו לדרך! 👇

אשכולות דומים

מה שאדם עושה...​

ג'ון:

אנחנו מרימים כוסית, הפרצוף שלי נראה המום כמו פרצוף של מישהו שכל אחד מהחברים שלו עדכן אותו בסוד שמכינים לו מסיבת הפתעה. והכי מבדר אותי, שכל אחד בטוח שהוא היחיד שהדליף לי. אני והחברה יושבים ביחד בבר ומלהגים על החיים, אני מבסוט מכל שניה במסיבת ההפתעה לרגל הגיעי לגיל בגרות. טדי טוען כעת שהוא לא מבין איך אפשר לקרוא לאדם כמוני בגיר. מי שצוחק מכיר אותי, ומי שלא צוחק פשוט לא שמע את טדי.

ויש עוד משהו שנחמד לי לא פחות מהשמפניה שאני שותה, וזה שאני כבר לא צריך לריב עם המוכר הקלוץ של הלוטו. זה מרגיז להסביר לו כל פעם שאפילו שמי שבתמונה של תעודת הזהות נראה אפרו-אמריקני, (באמריקה אסור להגיד כושי, זה גזעני) ואני לבן עם שער כתום, זה הת"ז שלי והצלם או אנ'לא יודע מי הוא זה שהתבלבל. והכי מבאס- שהוא לא משתכנע בסוף. ת'אמת, הייתי מעדיף תעודת זהות של אחד שיותר דומה לי, אבל אין מה לעשות, רק הכושים כאלה פראיירים. אף חבר לא הסכים להביא לי גם תעודת זהות וגם כסף לקנות כרטיס וגם את הזכיה, אם אגריל. יש לי חברים סתומים לפעמים, הם לא מאמינים לי שיש לי שיטה להגריל כסף בקלות. בעיה שלהם. הם מפסידים חבר עשיר.

"ג'וני," זה אייב, מנסה להתגבר על הרעש שמקימים האנשים בבר, "מתי אתה מתכנן לנסות ת'שיטה שלך?" נהיה רעש שקט יותר, התשובה שלי מעניינת לא רק אותו. "אחרי שתאמין שהיא קיימת". אני מחזיר לו בשיניים, נהנה לדפוק את שנינו גם יחד.

"או.קי." הוא קד אלי, כמה זוגות עיניים ננעצות בפרצופים שלנו. "אני מאמין בשיטה של ג'וני להרויח כסף בקלות!" הוא צעק בהתלהבות, וג'ימי שעמד קרוב שמע אותו מלחשש מיד אחר כך: "כשזה לא על חשבוני..."

"מי עוד מאמין?" אני מנסה לנצל את הטיימינג, מעביר את הכדור למגרש של כולם. עכשיו, כשהם חושבים שאני כבר לא צריך מהם שום דבר, אין להם בעיה להאמין בשיטה שלי אמון עיור. החברים הטובים שלי מאשרים כולם שהם מאמינים לי, ואז אני מגלה את הקלפים. "מי שמאמין בשיטה שלי- שיתרום לי כסף לממש אותה!" על זה הם לא חשבו, ואני כמו תמיד מצליח להפתיע אותם. אני תולש מפית מאחד השולחנות, מקער אותה בידי, ומודיע: "להוציא ארנקים, חבר'ה! גמרתם עם ההתחמקויות! מפה אני יוצא עם כסף!" ואני עובר בין כולם, מתפרצף מול מי ש"שכח" את הארנק בבית. ובסופו של תהליך, יש לי 132 דולר ביד. דבר ראשון אני מפלח 28 דולר, דמי טרחה, ומודיע לכולם שהגענו ל104 דולר.

ואז אני סוחב כמה משועממים, ואנחנו צועדים ביחד לקנות כרטיסי הגרלה.

נראה לי שהמוכר של הלוטו נמצא שם בערך מאז שסבא שלי נולד, וכנראה הוא כל כך מיושן שהוא אפילו לא שמע שהעולם שייך לצעירים. הפעם כבר לא אכפת לי. יש לי תעודת זהות, ומבחינתי שיתפוצץ. אני קונה כרטיסי הגרלה!

אנחנו נכנסים, והסבאל'ה הזועף מהלוטו לא מצליח להבליע את האנחה. "מה עכשיו, ג'ינג'י, איזה כושי התרמת לך הפעם?"

"אני אף פעם לא התרמתי כושי, סבאל'ה גזען." אני יורד עליו, וזה תענוג, "אני התרמתי אפרו-אמריקנים. לפי החוק, באמריקה אין כושים. אבל הפעם, אני באתי עם התעודת זהות שלי. זקנצ'יק," אני מתלהב, וגם הקול שלי מעיד על כך, "אני קונה כרטיסים!"

ובשביל האקשן, אני שולף את תעודת הזהות של המנקה שלנו ג'ורג' וזקאז. הזקן נובח עלי, ואני זורם עם זה. אני נורא אוהב כלבים! ואני גם אומר לו את זה. ואז כבר נמאס לי לריב איתו, הוא מעצבן! צועק כל הזמן אותו דבר! שיגוון! תכל'ס, אני שולף את הת"ז החדשה שלי. הסבאל'ה לא מאמין, הוא הופך אותה, מחפש איך אפשר לפסול אותנו. לא מצליח.

"ג'ינג'י," הקול הזקן שלו חורק, "קח כמה כרטיסים שאתה צריך, ועוף לי מהעיניים!" הוא מובס. "אין בעיה," אני נראה מאוד רגוע, "תן לי 104 כרטיסים של דולר." הוא מתחיל להביא, ואז הוא נעצר, העיניים הזקנות שלו מצטמצמות. "קטנצ'יק," הוא מחזיר לי, "למה כל כך הרבה?" אני לא מתבלבל. "סבאל'ה, בשביל שיהיה לך מה לשאול. לא עניין שלך, תביא כרטיסים וסתום ת'פה." הוא מביא, ואני מנסה את השיטה שלי, ממלא בכל הכרטיסים את אותם מספרים ומגיש לזקן. הוא מכניס אותי להגרלה, אני עומד שם לוודא את זה. ואז אני והחברה יכולים לעזוב אותו לנפשו. את אנחת הרווחה שלו שומעים בכל ווירג'יניה, כנראה.

-------
המשך יבוא.

הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.

—

בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה