הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #21
מתכוננים לטיול
הסתובבתי בחדר התפילה וקנאה בערה בי, איך זה שלכולם סביבי יש על מה לבקש ולהתחנן, ואני לא מרגיש בתוכי צורך כזה? התקרבתי לקבר, והתחלתי להתפלל ללא חשק, לאט לאט הצטרף הלב, ותוך כמה דקות הייתי שקוע בתפילה מעומק הלב. ופתאום מכה בכתף. זה בוודאי מיכאל, הוא בכח מנסה לנתק אותי מהתפילה ואומר משהו על זה שמאוחר וצריך להתחיל את המסלול של נחל עמוד. הפסקתי את התפילה בלב כבד ויצאנו החוצה. אל הגשמיות, אל המוזיקה הרועשת מבעלי הדוכנים בחוץ והשטויות שהם מוכרים.
"הנה עובדיה!" התלהב מיכאל בקול, ומיד נעמד במקום, פניו התרצנו לרגע, הוא שפשף את ידיו זו בזו והתנדנד קמעה, כאילו הוא מתכונן לתפילה. ניגש לעבדקן מבוגר שהלך לאיטו סביב המתחם, ובתנועות ידיים שמזכירות תפילה אמר לו "באנו לכאן בחורי ישיבה לכבוד הרשב"י, אם יש איזה משהו לאכול.. אולי בשר או משהו.." הוא אמר את זה כמעט במנגינה.
"בא נראה מה יש" ענה לו העבדקן במבטא עיראקי, וצעד לכיוון קראוון פצפון שעמד בשולי המתחם, פתח כמה מנעולים חלודים ושלף משם חצי בקבוק מיץ אשכוליות, וסלט טונה פתוח, "זה מה שיש, אם אתם רוצים על האש" - ירד עובדיה לסוף דעתו של מיכאל, "תבואו מוצאי שבת, עכשיו זה מסוכן, יש שמש"
מיכאל לקח את הבקבוק לא לפני שאמר תודה, והשליך אותו בסתר לפח האשפה, "אסור לפגוע בעובדיה" הסביר מיכאל, "לפעמים יש לו בשרים"
"מי זה עובדיה הזה?" שאלתי את מיכאל
מיכאל נתן בי מבט גוער: "זה האדם היחיד כאן בכל המתחם שאוסף צדקה בשביל אחרים ולא גונב את זה לעצמו".
בדיוק אז הגיע אהרן, חבר מהישיבה, שהגיע בעיקר בשביל המסלול.
יצאנו שלושתינו לנחל עמוד, מיכאל מכיר כל אבן, והוא לא צריך את הסימונים של קק"ל כדי לדעת איך הולכים. פתאום באמצע המסלול, הוא התחיל ללכת בדרך אחרת לגמרי, לתוך לב היער, שום סימן של קק"ל לא היה שם, אחרי כחצי שעה הגענו לגדר גבוהה, קפצנו מעליה, ומצאנו את עצמינו בכביש שומם.
לאחר כמה דקות עצר לידינו רכב, מתוכו הציץ נהג המום ששאל "איך, איך הגעתם לכאן, רק תסבירו לי?" מיכאל חייך שהתוכנית שלו הצליחה והוא ניגש לנהג בפרצוף מסכן: "לא יודע, אנחנו תקועים כאן כמה שעות בלי מים, תוכל לקחת אותנו לרשב"י?
- " אלא מה, אני ישאיר אתכם כאן?! יש כאן הרבה נחשים. תעלו, תעלו מהר"
בפתח היישוב ירדנו שלשתינו, ממהרים לכיוון הציון כדי להספיק מנחה וקבלת שבת. משהו הפריע לי ולא הבנתי מה, לאט לאט חדרה ההכרה לתוכי איך אני נראה..
הסתכלתי סביבי, וליבי לא יכל לשאת את הכלימה.
מימיני ומשמאלי, מלפני ומאחרי, צעדו יהודים בכל הגילאים בבגדי שבת נקיים ומגוהצים, לכיוון הציון. על פניהם הרחוצות ניכרת ההתרגשות לקבל את פני השבת במחיצת הרשב"י. פיצקלעך' עם פאות שהסתלסלו זה הרגע ששקית פקל'עך בידיהם הקטנות, קיפצו בהתרגשות סביב עגלת התינוק שדחפה אימם במעלה ההר.
ורק אני. אנחנו. חוזרים ממסלול רטוב, עם בוץ בשולי המכנסיים, עם חולצה שכמעט ואין בה שטח לבן, ועם גוף עייף ורעב עטוף בזיעה.
"אני נראה כמו אחד ההומלסים כאן וזה דווקא משתלב בנוף" הרהרתי בציניות.
בפנים נפולות ובלב כבד המשכתי הלכתי לכיוון הציון,
מעולם לא קיבלתי שבת בכזו הרגשה רעה.
סעודת שבת
חדר צפוף, שולחנות מכוסים באל-בד, המון בחורי ישיבה, ומטבוחה. הרבה מטבוחה. זה מה שראיתי מיד כשנכנסו לאולם הכנסת אורחים בו תתקיים סעודת השבת. כאן ושם נראו ברי מזל שהשיגו בקבוק מיץ ענבים, הם אחזו בו בחזקה. כך לפחות עם קידוש הם מסודרים.
אבל מה שווה קידוש ללא סעודה? כך התקיים לו לאחר הקידוש מיני מרדף אחר לחמניות, בחורים נטלו ידיים כשבין זרועם לגופם נמעכת לחמניה טריה ושמורה. שלא לדבר על השתיה שבתוך הסעודה, בקבוקים טיילו במהירות שיא משולחן לשולחן, שופכים את תכולתם לכוסות חד פעמיות בקצב מסחרר, כמובן, אך ורק לברי המזל שראו את הנולד ודאגו לשריין לעצמם שתיה מתוקה כבר בתחילת הסעודה.
כל זה לא שייך לשולחן הקטן והצדדי ש'פתח' מיכאל לשלושתינו בלבד. עוד טרם הקידוש דאג מיכאל להשיג כל צרכי הסעודה, גורר אחריו מחאות מבעלי הסעודה המקוריים , שמזונם נגנב מהם לעיניהם בלי בושה. בשלב מסויים הבינו שאר הסועדים 'במה מדובר', ואיש מהם לא ההין להשיב אליו את המזון הגנוב.
התביישתי נורא, בעוד ששאר הבחורים בשולחנות סמוכים שמרו מכל משמר על כל תוספת שהגישו לשולחנם במשורה, לנו לא היה ממה לחשוש, להיפך, כולם חששו ממיכאל.
דלת המטבח משם יוצאים המתנדבים להגיש את האוכל נעה על צירה הלוך ושוב, עליה שלט ישן נושן שמכריז את המובן מאליו - 'הכניסה לזרים - אסורה' . לפתע נשמעה טריקה אדירה, כולם הסבו את מבטם לכיוון המטבח, מיכאל נראה יוצא משם בקפיצה, ופאתו השמאלית מתנדנדת בקצב מהיר, מסתירה לסירוגין לחי בגוון אדום בוער מתחתיה, לא ראיתי מהתחלה מה קרה, אבל במבט שיטחי זה נראה שמישהו העיף אותו מהמטבח עם 'כאפה', ואולי גם עם בעיטה.
ניגשתי למיכאל, בפרצוף ממורמר הוא התלונן "לאחראי יש עיניים של ינשוף, אי אפשר לקחת כלום"
בדיוק שהוא סיים את המשפט, הוא נפנה להוציא בכוח מכיסו הימני שקית אוכל מפוצצת בבוטנים, "זה מה שהצלחתי, וגם בקושי" הוא אמר, "טמבל שכמותי, הייתי מתחיל עם הגרעיני אבטיח".
אין איפה לישון
שום דבר לא הכין אותי לוויכוח האגואיסטי שקיימו מיכאל ואהרן בשעתיים הקרובות אל תוך הלילה, אהרן טען שמיכאל הבטיח לו שק שינה, ומיכאל טען שיש רק שק שינה אחד אז שכל אחד יישן בו שליש לילה, אהרן לא הסכים. מיכאל התפשר שהוא יישן כל הלילה בלי שק שינה, אבל אני ואהרן נתחלק חצי חצי, אהרן גם לזה לא הסכים, מצידו שאני ומיכאל נישן על הארץ. 'הבטחות צריך לקיים' הוא אמר בפעם האלף במהלך הוויכוח. הבטחת שיהיה לי שק שינה, אז אני רוצה אותו כל הלילה , בלי משחקים ובלי חלוקות מצחיקות.
נראה שהוויכוח לא הולך להיגמר, הבוטנים כבר מזמן נגמרו, ואז. פתאום. ראינו את 'בני'. גוף גבוה, פנים בהירות, שחיוך סתמי מרחף שם ללא סיבה.
את בני לא הכרתי כל כך, מידי פעם הוא היה מגיע לישיבה שלנו סתם כדי לשוחח עם כמה בחורים, הוא היה מחייך הרבה עם שיניו הלבנות שעמדו יציבות כשיש, 'סטלה דקדושה' (במלעיל) הוא היה עונה לכל מי ששאל אותו לשלומו, והבנתי שעיקר עיסוקו, הוא כתובות הגרפיטי 'פצועי זלאטשוב' , שבעצם מתחרה עם הקבוצה השנייה שכותבים בכלל 'פצועי הנח"ל ' .
הוא הרבה לדבר על שניאור זלמן חנקלוביץ', והיה למעריץ שלו. והוא היה אדם טוב, שעבר משהו בגיל צעיר ומאז הוא החליט שהוא רק מחייך. זה מה שידעתי עליו.
יש איפה לישון
בני הופתע לראות אותנו, ומיד כששמע על הוויכוח עם השק שינה הוא אמר: "יש לי מקום פצצה בשבילכם, אבל רק אם יש לכם אומץ"
"יש לי" ענה מיכאל אוטומאטית בלי לחשוב.
ללא דיבור מיותר הוא הלך בצעדים מהירים, הקיף את מתחם הרשב"י, ועצר לפני השער הגדול של תיכון 'בני עקיבא' הנמצא מאחרי הציון.
"כאן" אמר בני, והביט בפנינו הנדהמות
"אל תכנסו עד שאני יגיד לכם, זה עניין של טיימינג, אחרת יגמרו עלינו"
======
ביקורת זה טוב
ביקורת זה נפלא,
אני מודה מעומק הלב למי שיתן לי אותה.
תודה מראש.
הסתובבתי בחדר התפילה וקנאה בערה בי, איך זה שלכולם סביבי יש על מה לבקש ולהתחנן, ואני לא מרגיש בתוכי צורך כזה? התקרבתי לקבר, והתחלתי להתפלל ללא חשק, לאט לאט הצטרף הלב, ותוך כמה דקות הייתי שקוע בתפילה מעומק הלב. ופתאום מכה בכתף. זה בוודאי מיכאל, הוא בכח מנסה לנתק אותי מהתפילה ואומר משהו על זה שמאוחר וצריך להתחיל את המסלול של נחל עמוד. הפסקתי את התפילה בלב כבד ויצאנו החוצה. אל הגשמיות, אל המוזיקה הרועשת מבעלי הדוכנים בחוץ והשטויות שהם מוכרים.
"הנה עובדיה!" התלהב מיכאל בקול, ומיד נעמד במקום, פניו התרצנו לרגע, הוא שפשף את ידיו זו בזו והתנדנד קמעה, כאילו הוא מתכונן לתפילה. ניגש לעבדקן מבוגר שהלך לאיטו סביב המתחם, ובתנועות ידיים שמזכירות תפילה אמר לו "באנו לכאן בחורי ישיבה לכבוד הרשב"י, אם יש איזה משהו לאכול.. אולי בשר או משהו.." הוא אמר את זה כמעט במנגינה.
"בא נראה מה יש" ענה לו העבדקן במבטא עיראקי, וצעד לכיוון קראוון פצפון שעמד בשולי המתחם, פתח כמה מנעולים חלודים ושלף משם חצי בקבוק מיץ אשכוליות, וסלט טונה פתוח, "זה מה שיש, אם אתם רוצים על האש" - ירד עובדיה לסוף דעתו של מיכאל, "תבואו מוצאי שבת, עכשיו זה מסוכן, יש שמש"
מיכאל לקח את הבקבוק לא לפני שאמר תודה, והשליך אותו בסתר לפח האשפה, "אסור לפגוע בעובדיה" הסביר מיכאל, "לפעמים יש לו בשרים"
"מי זה עובדיה הזה?" שאלתי את מיכאל
מיכאל נתן בי מבט גוער: "זה האדם היחיד כאן בכל המתחם שאוסף צדקה בשביל אחרים ולא גונב את זה לעצמו".
בדיוק אז הגיע אהרן, חבר מהישיבה, שהגיע בעיקר בשביל המסלול.
יצאנו שלושתינו לנחל עמוד, מיכאל מכיר כל אבן, והוא לא צריך את הסימונים של קק"ל כדי לדעת איך הולכים. פתאום באמצע המסלול, הוא התחיל ללכת בדרך אחרת לגמרי, לתוך לב היער, שום סימן של קק"ל לא היה שם, אחרי כחצי שעה הגענו לגדר גבוהה, קפצנו מעליה, ומצאנו את עצמינו בכביש שומם.
לאחר כמה דקות עצר לידינו רכב, מתוכו הציץ נהג המום ששאל "איך, איך הגעתם לכאן, רק תסבירו לי?" מיכאל חייך שהתוכנית שלו הצליחה והוא ניגש לנהג בפרצוף מסכן: "לא יודע, אנחנו תקועים כאן כמה שעות בלי מים, תוכל לקחת אותנו לרשב"י?
- " אלא מה, אני ישאיר אתכם כאן?! יש כאן הרבה נחשים. תעלו, תעלו מהר"
בפתח היישוב ירדנו שלשתינו, ממהרים לכיוון הציון כדי להספיק מנחה וקבלת שבת. משהו הפריע לי ולא הבנתי מה, לאט לאט חדרה ההכרה לתוכי איך אני נראה..
הסתכלתי סביבי, וליבי לא יכל לשאת את הכלימה.
מימיני ומשמאלי, מלפני ומאחרי, צעדו יהודים בכל הגילאים בבגדי שבת נקיים ומגוהצים, לכיוון הציון. על פניהם הרחוצות ניכרת ההתרגשות לקבל את פני השבת במחיצת הרשב"י. פיצקלעך' עם פאות שהסתלסלו זה הרגע ששקית פקל'עך בידיהם הקטנות, קיפצו בהתרגשות סביב עגלת התינוק שדחפה אימם במעלה ההר.
ורק אני. אנחנו. חוזרים ממסלול רטוב, עם בוץ בשולי המכנסיים, עם חולצה שכמעט ואין בה שטח לבן, ועם גוף עייף ורעב עטוף בזיעה.
"אני נראה כמו אחד ההומלסים כאן וזה דווקא משתלב בנוף" הרהרתי בציניות.
בפנים נפולות ובלב כבד המשכתי הלכתי לכיוון הציון,
מעולם לא קיבלתי שבת בכזו הרגשה רעה.
סעודת שבת
חדר צפוף, שולחנות מכוסים באל-בד, המון בחורי ישיבה, ומטבוחה. הרבה מטבוחה. זה מה שראיתי מיד כשנכנסו לאולם הכנסת אורחים בו תתקיים סעודת השבת. כאן ושם נראו ברי מזל שהשיגו בקבוק מיץ ענבים, הם אחזו בו בחזקה. כך לפחות עם קידוש הם מסודרים.
אבל מה שווה קידוש ללא סעודה? כך התקיים לו לאחר הקידוש מיני מרדף אחר לחמניות, בחורים נטלו ידיים כשבין זרועם לגופם נמעכת לחמניה טריה ושמורה. שלא לדבר על השתיה שבתוך הסעודה, בקבוקים טיילו במהירות שיא משולחן לשולחן, שופכים את תכולתם לכוסות חד פעמיות בקצב מסחרר, כמובן, אך ורק לברי המזל שראו את הנולד ודאגו לשריין לעצמם שתיה מתוקה כבר בתחילת הסעודה.
כל זה לא שייך לשולחן הקטן והצדדי ש'פתח' מיכאל לשלושתינו בלבד. עוד טרם הקידוש דאג מיכאל להשיג כל צרכי הסעודה, גורר אחריו מחאות מבעלי הסעודה המקוריים , שמזונם נגנב מהם לעיניהם בלי בושה. בשלב מסויים הבינו שאר הסועדים 'במה מדובר', ואיש מהם לא ההין להשיב אליו את המזון הגנוב.
התביישתי נורא, בעוד ששאר הבחורים בשולחנות סמוכים שמרו מכל משמר על כל תוספת שהגישו לשולחנם במשורה, לנו לא היה ממה לחשוש, להיפך, כולם חששו ממיכאל.
דלת המטבח משם יוצאים המתנדבים להגיש את האוכל נעה על צירה הלוך ושוב, עליה שלט ישן נושן שמכריז את המובן מאליו - 'הכניסה לזרים - אסורה' . לפתע נשמעה טריקה אדירה, כולם הסבו את מבטם לכיוון המטבח, מיכאל נראה יוצא משם בקפיצה, ופאתו השמאלית מתנדנדת בקצב מהיר, מסתירה לסירוגין לחי בגוון אדום בוער מתחתיה, לא ראיתי מהתחלה מה קרה, אבל במבט שיטחי זה נראה שמישהו העיף אותו מהמטבח עם 'כאפה', ואולי גם עם בעיטה.
ניגשתי למיכאל, בפרצוף ממורמר הוא התלונן "לאחראי יש עיניים של ינשוף, אי אפשר לקחת כלום"
בדיוק שהוא סיים את המשפט, הוא נפנה להוציא בכוח מכיסו הימני שקית אוכל מפוצצת בבוטנים, "זה מה שהצלחתי, וגם בקושי" הוא אמר, "טמבל שכמותי, הייתי מתחיל עם הגרעיני אבטיח".
אין איפה לישון
שום דבר לא הכין אותי לוויכוח האגואיסטי שקיימו מיכאל ואהרן בשעתיים הקרובות אל תוך הלילה, אהרן טען שמיכאל הבטיח לו שק שינה, ומיכאל טען שיש רק שק שינה אחד אז שכל אחד יישן בו שליש לילה, אהרן לא הסכים. מיכאל התפשר שהוא יישן כל הלילה בלי שק שינה, אבל אני ואהרן נתחלק חצי חצי, אהרן גם לזה לא הסכים, מצידו שאני ומיכאל נישן על הארץ. 'הבטחות צריך לקיים' הוא אמר בפעם האלף במהלך הוויכוח. הבטחת שיהיה לי שק שינה, אז אני רוצה אותו כל הלילה , בלי משחקים ובלי חלוקות מצחיקות.
נראה שהוויכוח לא הולך להיגמר, הבוטנים כבר מזמן נגמרו, ואז. פתאום. ראינו את 'בני'. גוף גבוה, פנים בהירות, שחיוך סתמי מרחף שם ללא סיבה.
את בני לא הכרתי כל כך, מידי פעם הוא היה מגיע לישיבה שלנו סתם כדי לשוחח עם כמה בחורים, הוא היה מחייך הרבה עם שיניו הלבנות שעמדו יציבות כשיש, 'סטלה דקדושה' (במלעיל) הוא היה עונה לכל מי ששאל אותו לשלומו, והבנתי שעיקר עיסוקו, הוא כתובות הגרפיטי 'פצועי זלאטשוב' , שבעצם מתחרה עם הקבוצה השנייה שכותבים בכלל 'פצועי הנח"ל ' .
הוא הרבה לדבר על שניאור זלמן חנקלוביץ', והיה למעריץ שלו. והוא היה אדם טוב, שעבר משהו בגיל צעיר ומאז הוא החליט שהוא רק מחייך. זה מה שידעתי עליו.
יש איפה לישון
בני הופתע לראות אותנו, ומיד כששמע על הוויכוח עם השק שינה הוא אמר: "יש לי מקום פצצה בשבילכם, אבל רק אם יש לכם אומץ"
"יש לי" ענה מיכאל אוטומאטית בלי לחשוב.
ללא דיבור מיותר הוא הלך בצעדים מהירים, הקיף את מתחם הרשב"י, ועצר לפני השער הגדול של תיכון 'בני עקיבא' הנמצא מאחרי הציון.
"כאן" אמר בני, והביט בפנינו הנדהמות
"אל תכנסו עד שאני יגיד לכם, זה עניין של טיימינג, אחרת יגמרו עלינו"
======
ביקורת זה טוב
ביקורת זה נפלא,
אני מודה מעומק הלב למי שיתן לי אותה.
תודה מראש.
נערך לאחרונה ב:
Reactions: שמואל!, בַּת שֶׁל מֶּלֶך, מיכל ש. ועוד 69 משתמשים72 //