אני ומיכאל

[שב נא הסופר]

אין פיסוק כזה!!
או אחד!
או שלושה!!!

מה הבעיה?
אם זה סלנג חדש לעשות רק שנים, אז לכל דבר יש התחלה. וגם זה יכנס בסוף.
זה לא תורה מסיני!!
אני למשל אוהב שנים.
...

 

[מ. י. פרצמן]

אין פיסוק כזה!!
או אחד!
או שלושה!!!

דווקא יש.

שימושים חדשים
בשנים האחרונות, עם השימוש הגובר בתקשורת ממוחשבת, נהוגים שימושים חדשים בסימני הקריאה והשאלה:

שני סימני קריאה !!

• התלהבות יתרה. הדגשה חזקה; צעקה.

תודה.
גוזר ושומר

זה רק קצת, מדגם
באופן כללי, ממליצה בחום לכל סופר או אדם המתעסק בכתיבה להשקיע כמה דקות ביום/בשבוע לגלישה באתר האקדמיה ללשון העברית. מדובר באתר ברור ומסודר, והקריאה בו בהחלט אינה סיוט.

תמיד הסתבכתי עם זה.. תודה!

זה אכן מסובך מעט, הכללים די מבלבלים, אבל הכל לפי ההיגיון.

לאחר כל ציטוט יבוא סימן פיסוק כלשהו.

רוצה לתקן את עצמי: יש פעמים שלא צריך לבוא סימן פיסוק אחרי הציטוט. סליחה על ההכללה השגויה.


תיקון דקדוקי אחד לטקסט, אם יורשה לי,

קירב אל אוזניו שתי ידיים קפוצות והוריד אותם לאט בפה פעור,

אותן.
(סליחה על הסנוביות... אבל יש שגיאות שגורמות לכל עורך ממוצע לזינוק מהעור)

 

[יוסף שחק]

בדיוק כשהתחילה לכאוב לי המותן, נכנסו בי הרהורי בושה. מה פירוש שאני עומד כאן וממתין לפרוץ לתוך חדר בגניבה?!

רגל ימין בראש המדרגה העליונה ורגל שמאל שתיים מתחתיה. המותן ממשיכה להכאיב ואני לא מחליף רגליים. זה עוזר לי להתרכז בהרהורי התשובה. אני מותח את גופי יותר והכאב מתעצם. ככה טוב לי. לא רוצה שבני ימצא חדר, לא רוצה לישון בליל שבת כמו גנב, ולא רוצה לפחד מאנשים. רוצה שימצאו אותנו כמו שאנחנו ויעיפו אותנו לכל הרוחות, זה מה שמגיע לנו, זו תהיה סיומת נאה להתגנבות המוזרה הזו שנגררתי אחריה.

אלא שבדיוק אז מגיע בני מלא באנרגיה, ומסמן עם הידיים שהוא מצא חדר פנוי. עכשיו צריך להיכנס למסדרון, וללכת על קצות האצבעות אבל מהר, הלב שלי ידפוק כמו קונגו שלא יתפסו אותנו, ונשאר רק לקוות שהדרך אל החדר לא ארוכה מדי מכאן.

בתוך החדר הגנוב

כשנסגרה הדלת הכחולה ההרגשה היתה כאילו זכינו בפיס. אהרן ובני עמדו אחד מול השני וקפצו בהתלהבות בלי לנתק את הרגליים מהרצפה כדי שלא להרעיש. ומיכאל הסתובב בחדר כשבידו מזרן, ובפנים חתומות הבהיר לכל אחד בנפרד, שזה המזרן שלו כי הוא תפס אותו ראשון.

לא רציתי להרוס את ההתלהבות, אז חיכיתי שבני ואהרן יסיימו לרקוד ואז שאלתי בטון מופתע כאילו גיליתי את זה רק עכשיו: "אבל אין כאן בכלל מיטות, אז איך אנחנו ישנים?"

בני ואהרן קפאו לרגע, ובחוסר אמון סיבבו את ראשם לכל פינות החדר, רק מיכאל נשאר אדיש, ותוך כדי שהוא מנער אבק מהמזרן שהוא תפס הוא אמר בנימה שלווה: "לי כבר יש מזרן, תסתדרו אתם עם המזרן הנוסף שנשאר".

לאחר שעה

קצת ריחמתי על אהרן ובני, כי הם ישנו באמצע וקיבלו מכות גם מצד ימין וגם מצד שמאל. מה שגרם להם להתהפך כל הלילה מצד לצד, כל תזוזה שלהם גרמה לכל הרביעייה לקבל מכות באמצע השינה. עד שבני יצא מהחדר בזעם, וחזר אחרי דקותיים כשבידו פוף דהוי. הוא הפיל את הפוף על הריצפה ואת עצמו על הפוף ובאותו שניה הוא נרדם. חבל, רציתי לשאול אותו איך זה נראה מהצד שלשה בחורים ששוכבים על שתי מזרנים לרוחב.

בוקר:

אני שמעתי אותו ראשון, הוא הסתובב בקומה ולא הפסיק לדבר בקול שמנוני. מתוך שינה יכולתי לדמיין איך הוא נראה: חולצה תכלת מגוהצת, מתוחה על כרס עגולה, ומתחתיה בוודאי חגורת עור מבריקה ללא רבב, מהודקת בנאמנות למתווה הגוף. והמכנסיים בוודאי מגוהצים, אולי יש גם פנסים מדוייקים. אם יש, אז הם קופצים בכל פסיעה שלו, כי נראה שהוא מדלג מהר מדי מחדר לחדר, ותיכף הוא מגיע לחדר שלנו. קולו השמנוני נישא במסדרון, הנעליים שלו קצת מצפצפות, כנראה שהם חדשות, או שהרצפה מצוחצחת מדי. ואז בני קופץ בבהלה לכיוון הדלת "הוא מגיע" הוא צועק בשקט שמעיר את כולנו. וויכוח קצר עם מיכאל אם לנעול את הדלת מבפנים או לא, בסוף בני נועל ואנו ממתינים בחרדה שהוא יעבור כבר את החדר שלנו וימשיך הלאה, להעיר את הבחורים שבחדרים הבאים.

אבל לא.

"רגע, למה החדר הזה נעול?" הוא שואל את עצמו בלווי צלילי מחזיק המפתחות שלו, משמע יש לו מפתח של החדר..

ואז מזנקים כולנו לפינת החדר. בני ואהרן לשירותים ואני ומיכאל למקלחון, בני פולט נהמה לא רצונית של גועל, ומיד לאחריה המים בשירותים יורדים בקול רעש גדול, "שששש" גוער בו כנראה אהרן, גיחוך מכיוון השירותים, גיחוך קל מכיוון האמבטיה, ואז אנו מתאפסים לעמוד בשקט ובדממה במקלחון המזוהם, שומעים מלא אוזנינו את המפתח מסתובב, הדלת נפתחת, קול צפצוף הנעליים החדשות שמתחכחות בריצפה, יד שעירה מסיטה את הווילון בהססנות. מולי אני רואה חולצה תכלת מתוחה על כרס עגולה, מכנסיים מגוהצות נושקות לנעליים חדשות, וקול שמנוני שואל באי הבנה: "מה זה כאן?"

בלי להמתין לתשובה הוא הסתובב ופתח את דלת השירותים, בני עמד על האסלה הסגורה - כנראה רצה להציץ מלמעלה, ואהרן נצמד מכווץ לפינה והתחיל לגמגם משהו בבהלה.

"אז מה אתם עושים כאן?" שאל מעורר הבחורים וליטף את סנטרו המגולח.

"שכרנו חדר בצימר במושב" התחיל מיכאל לשקר, "ונתנו אותו בחינם למשפחה עם ילדים קטנים שנתקעו במושב בלי מקום ללינה"

"לא רשום בתורה שזה גזל?" שאל האחראי ועיניו ניסו להיזכר בפסוק הרלוונטי, "אתם חרדים עם כיפה" - הגיע המשפט הצפוי.

"אמרו לנו שאפשר לישון כאן ולשלם במוצאי שבת" אמר מיכאל והתאפק לא לצחוק

"טוב". אמר המעורר בנימה של הקראת גזר דין, "תרדו למטה ותצאו מהמתחם מיד, מיד! אל תחזרו לכאן ואל תשלמו במוצאי שבת"

בורחים כגנבים

מסביבי קיפצו גדילי טליתות כחולות ולבנות קשורות בכנפות במבחר צבעים, אלו שצעדו לצידי ליטפו בידיהם סידורי תפילה כרוכים בעור עם שם בצבע זהב, ביד השניה קרואסון של לפני התפילה, את כל זה ראיתי מזווית העין, לא העזתי להרים את ראשי בדרך החוצה מהקמפוס.

כשיצאנו את השער ראינו את מיכאל מסתתר מאחוריו ובולס קרואסונים, "טרי ברמות" הוא אמר בהתלהבות מיד כשראה אותנו, "אבל יש לכם בעיה שאתם פחדנים, מה שעקצתי זה רק בשבילי."

"לא רשום בתורה שזה גזל?" חיקה אהרן את קולו השמנוני של המעורר, ולאף אחד חוץ ממיכאל לא היה חשק לצחוק.

**********

קהילה נכבדה: המון זמן לא כתבתי כלום, לא אתפלא אם רק אני מבין מה שכתבתי.
אנא, גלו לי מה אתם חושבים על הכתיבה כאן, לא לרחם.
תודה.

 

[שני זאת אני :)]

מעולה! מהר נזכרים בסיפור... כתוב טוב, קולח ומסקרן.

שתי מזרנים

שני.

 

[RACHELIZ]

לא.
לא רק אתה מבין.
זה מעולה!

 

[יאן]

בעיקרון צריך לחוקק בקהילה חוק שמי שמתחיל סיפור בהמשכים ועושה הפסקה של מעל חודש, מוחקים לו את הפרקים הקודמים.
אבל כמו שכתבו מעלי נזכרים מהר אז סולחים לך ועכשיו להתחיל לתקתק.

בולס קרואסונים

גם חרדים עם כיפה אוכלים לפני התפילה?

 

[יוסף שחק]

גם חרדים עם כיפה אוכלים לפני התפילה?

מיכאל נו..
הוא לא השתנה מהפרק השני
(יש הטוענים שדווקא לאחר התפילה נזקקין לקידוש כדי לאכול)

 

[יעקב1245]

גם חרדים עם כיפה אוכלים לפני התפילה?

הרעב והצמא מכלל החולים הם ומותרים לאכול.
שו''ע

 

[כנפיים]

איזה כיף!
בשבוע שעבר רציתי להזכיר ולא העזתי להלחיץ... תודה!

הסיפור כתוב נפלא, ואני מאד אוהבת את החלוקה לקטעים עם הכותרות המתאימות.
אהבתי את הרהורי התשובה של מיכאל, ואת ההיגררות הלאה גם אחריהם. ממש מוסיף לאותנטיות ולהבנה של מה שקורה לו.

החוויות שלהם מאד מעניינות, וכיף לקרוא אותן. יכול להיות שהגיע הזמן להתפתחות יותר משמעותית בעלילה? או בתהליך שעובר על "אני"? נגיד איזו הסלמה או התפכחות? בעצמי לא בטוחה.

 

[יוסף שחק]

האמת שחשבתי לסיים את הסיפור עם איזה סיומת מתחכמת/מהפכנית, בשביל זה התעלמתי מ'בני' לקראת הסוף כדי לאפשר לו לצוץ באיזה קטע מפתיע שאין לי מושג מהו.
אבל משהו דוחק בי להשאיר את זה ריאלי, אולי בגלל שמוחי יבש מרעיונות, אולי בגלל שהסיפור הזה כבר נמתח די צורכו וכתבתי את הפרק האחרון רק כדי לסיים כבר עם זה (ועד שאני לא מסיים אני לא יכול לכתוב כלום והפסדתי כאן אתגרים מהממים) וגם כשהייתי ילד אפפ'ם לא הבנתי איך ל "צילי וגילי אצל דודה תמירי" (סתם זרקתי שם) יש הרפתקאות מכאן ועד בכלל שלא נגמרות אף פעם.
אז אני מרגיש שלא מתחבר לי להוסיף תעלולים ופעלולים כיד הדמיון, כולה כמה ישיבה ב'וחרים עושים שבת אצל הרשב"י. או שסתם אין לי רעיונות ואני עצלן.
פרקים יגידו.

ותודה לכולם.

 

[RACHELIZ]

(ועד שאני לא מסיים אני לא יכול לכתוב כלום והפסדתי כאן אתגרים מהממים)

זה ממש חבל... אולי כתרגיל תנסה סתם לשבת באיזה מקום ותכתוב מה שאתה רואה ואז אולי תבוא איזו הברקה.
פשוט לכתוב. (כותבת את זה גם בשבילי)
ואגב, עוד לא מאוחר להצטרף לאתגר הנוכחי.

 

[נתיבה]

האמת שחשבתי לסיים את הסיפור עם איזה סיומת מתחכמת/מהפכנית, בשביל זה התעלמתי מ'בני' לקראת הסוף כדי לאפשר לו לצוץ באיזה קטע מפתיע שאין לי מושג מהו.
אבל משהו דוחק בי להשאיר את זה ריאלי, אולי בגלל שמוחי יבש מרעיונות, אולי בגלל שהסיפור הזה כבר נמתח די צורכו וכתבתי את הפרק האחרון רק כדי לסיים כבר עם זה (ועד שאני לא מסיים אני לא יכול לכתוב כלום והפסדתי כאן אתגרים מהממים) וגם כשהייתי ילד אפפ'ם לא הבנתי איך ל "צילי וגילי אצל דודה תמירי" (סתם זרקתי שם) יש הרפתקאות מכאן ועד בכלל שלא נגמרות אף פעם.
אז אני מרגיש שלא מתחבר לי להוסיף תעלולים ופעלולים כיד הדמיון, כולה כמה ישיבה ב'וחרים עושים שבת אצל הרשב"י. או שסתם אין לי רעיונות ואני עצלן.
פרקים יגידו.

נשמע לי די פשוט, לגמור את הסצינות היפיפיות האלו בצורה טובה
פשוט חוזרים לישיבה....

או שהמקצוענים כאן ינווטו אחרת?

 

[stars]

האמת שחשבתי לסיים את הסיפור עם איזה סיומת מתחכמת/מהפכנית, בשביל זה התעלמתי מ'בני' לקראת הסוף כדי לאפשר לו לצוץ באיזה קטע מפתיע שאין לי מושג מהו.
אבל משהו דוחק בי להשאיר את זה ריאלי, אולי בגלל שמוחי יבש מרעיונות, אולי בגלל שהסיפור הזה כבר נמתח די צורכו וכתבתי את הפרק האחרון רק כדי לסיים כבר עם זה (ועד שאני לא מסיים אני לא יכול לכתוב כלום והפסדתי כאן אתגרים מהממים) וגם כשהייתי ילד אפפ'ם לא הבנתי איך ל "צילי וגילי אצל דודה תמירי" (סתם זרקתי שם) יש הרפתקאות מכאן ועד בכלל שלא נגמרות אף פעם.
אז אני מרגיש שלא מתחבר לי להוסיף תעלולים ופעלולים כיד הדמיון, כולה כמה ישיבה ב'וחרים עושים שבת אצל הרשב"י. או שסתם אין לי רעיונות ואני עצלן.
פרקים יגידו.

ותודה לכולם.

רגע, רגע! יש לך עוד שבת שלמה!...

• את מי מיכאל עקץ במהלך סעודת הבוקר?
• לאן נעלם אהרן?
• למה ההומלס צעק על מספר הסיפור (מה שמו? יוסף שחק?...)?
• למה בני חזר לקראת סעודה שלישית עם לחיים סמוקות?
• ואיך המשטרה נכנסה לסיפור לקראת הבדלה? (טוב, אולי כאן כבר הגזמתי...)

 

[שני זאת אני :)]

הפרקים ממש טובים, והוכחנו סבלנות
כל עוד זה ממשיך להיות מענין, ולא מרוח או דביקי, אשמח ממש שתמשיך.

(ועד שאני לא מסיים אני לא יכול לכתוב כלום והפסדתי כאן אתגרים מהממים)

זה קבלה עצמית?

 

[יוסף שחק]

זה קבלה עצמית?

סוג של שריטה

 

[RACHELIZ]

שים אלוורה

 

[stars]

שים אלוורה

אוה! רעיון מצוין. שים אלוורה לאהרן שנמצא, לאחר חיפושים ארוכים של (יוסף שחק ו)מיכאל ועוד כמה הומלסים נגררים, שוכב חצי מעולף בשמש הרותחת ביער שבפאתי מירון.
נו, עוד סצנה לסיפור...

 

[יוסף שחק]

רגע, לא לצעוק.
קודם כל יש לי אישור מיוחד וחד פעמי להקפיץ את האשכול כדי להמשיך את הסיפור. בדיוק בשביל זה יש לי קשרים.
ודבר שני זה באמת נבזי להעלות פרק פעם בחצי שנה, לא מתאים לקהילה הנכבדת.
אבל תאמינו לי, באמת לא היה לי זמן, באמת.

דבר שני, למרות הכל, אנא! תנו לי ביקורת, גם קטלנית, גם נוקבת, זה הסיכוי היחיד שלי להשתפר בכתיבה.
(יש לי יסוד לחשד סביר, ששכחתי איך כותבים סיפורים, בהנחה שפעם ידעתי)
ואני מבטיח בל"נ לכתוב המשך לא יאוחר משבוע, סוג של תשובת המשקל כזה..
עכשיו, בגלל האיחור הנוראי כתיבת הפרק, אני ינסה להתאים את זה למציאות של הסיפור - יענו לקפוץ כמה שנים קדימה.

 

[יוסף שחק]

התחתנתי.
גם מיכאל התחתן.
מעניין אם טיולים מעניינים עדיין את מיכאל.. לי מאד חסר חברה כייפית ומשוחררת כמו ימי הבחרות.

צהריים רותחים של בין הזמנים. ואני בדרך לכולל בין הזמנים, מודעות על עצים על טיולים מאורגנים. שום טיול לא שווה כמו טיול עם מיכאל, אלו היו ימים.
אבל היום אני אברך עם סדר יום קפדני! שחרית - כולל בין הזמנים - ארוחת צהריים - לקרא עיתון - להתבטל - להתפלל מעריב - למצוא תעסוקה עד השינה - וזהו.

התחנות עמוסות בילדים ובידיהם גלגלי ים מנופחים. ריח של קרם שיזוף מזכיר לי את הצדפים בחול הים, אבל אין לי עם מי לנסוע לים, אני אברך.

בשעה חמש אחה"צ, בדיוק באמצע שאני לא עושה כלום - מתקשר מיכאל ושואל אם בא לי מחר לצאת לטיול...

4:00 לפנות בוקר
סקודה שחורה וגדולה דוהרת לכיווני, מסנוורת ממרחקים, ונעצרת לידי. יוסל'ה רוזנבלט בליווי פסנתר צורמני נשפך מתוך חלון פתוח. במושב הנהג מעשן מיכאל סיגריה פרלמנט ומזיל דמעה. "מיכאל, תנמיך את המוזיקה, אנשים ישנים!" אני אומר לו. ''אל תדבר ככה על יוסלה" הוא מוכיח אותי באצבעו, "יוסלה מעולם לא הפריע לאיש. אם הייתי משמיע את מוישה - באמת זה היה מפריע".

בתוך הרכב
אהרן כבר בפנים תפס את המושב הקידמי, בני יצטרף באיזשהו צומת בצפון, שני בחורים מוועד שלישי מרגישים ממש גדולים, ואברך משעמם כחרס שבוודאי מיכאל חייב לו טובה.

הרכב חדש והמזגן מקפיא. החלונות מבריקים והראש שלי קורס עליהם בתשוקה לשינה. מיכאל נוהג במהירות ועשר פעמים בשניה הראש שלי נדפק בחלון, קשה לישון ככה, אבל יש בזה משהו נעים.
"אתה יודע למה אני 'מבסוט'?" שואל מיכאל בלי קשר ברבע לחמש, "כי מצאתי מנין פצצה לשחרית"
"יש מנין טוב בצפת עם אברכים ודף היומי כל בוקר" מעדכן האברך המשעמם, אבל מיכאל דוחה את דבריו בהינף יד מזלזלת.

מניין פצצה
מיכאל מחנה את הרכב בין יגואר לאינפניטי. "רק בזכרון יש מניינים כאלה" הוא אומר ומביט ברכבים. אנשי העשירון העליון מתאספים אט אט לשחרית, חלקם מגיעים וגם יוצאים באמצע התפילה, כמו הבחור עם הגלשן, שכנראה פחד לאחר לים. חלקם מתפללים תוך כדי לגימות מנומסות של אספרסו מתוך כוסית פצפונת. וחלקם לא מבינים מהיכן הגיעו התפרנים למקום היוקרתי הזה.
"וקווי ה' יחליפו כח" נשמע ברמה קולו של מיכאל תוך כדי שאני מגלגל את התפילין, מיכאל עמד על בימת הס"ת ונאם ללא בושה או מבוכה "נמצאים כאן אברכי חמד, שעוסקים כל היום בתורה, ופעם בשנה הם יוצאים להתאוורר ואין להם כסף אפילו לזה, מצידם לא לצאת כלל לטיול אבל אני הכרחתי אותם כדי שיתאווררו קצת..."
את ההמשך לא שמעתי רק חיכיתי שהסיוט יגמר, בזה אחר זה ניגשו הנדיבים והגישו למיכאל שטרות, הם היו מספיק מנומסים כדי לא להביט בנו, המסכנים. אבל יצא לי הטעם מלהיכנס למטבחון המפואר ולהכין קפה נספרסו אמיתי, כמו שתכננתי כל התפילה.

"כמה מגיע לנו?" שאל בצחוק אחד הבחורים את מיכאל שספר את הכסף ליד האוטו.
"שום דבר" ענה מיכאל ביובש, "אתה יודע כמה זמן אני מברר על מניין טוב שיודע לתרום? וכל הדרך אני בלחץ שיגיע איזה צ'למער וידפוק לי את כל העסק בשביל הגרושים שלו".
"ארבע מאות?" שאל באומץ הבחור השני, מיכאל צחק, "פחות מחמש מאות אני לא מתניע את הרכב ".

"על זה בדיוק אני משלם שלושים אלף למוטי ריטמן, שמלמד אותי את שיטת ה'נץ'." סיפר מיכאל בנסיעה לכיוון נחל המשושים, "השיטה היא לדבר לכל אחד בשפתו, אין אחד שאתה לא
יכול להוציא ממנו כסף אם אתה עובד נכון "

האתגר של מיכאל

"אז בא נראה אותך מכניס אותנו לשמורה בלי לשלם כסף" אמר האברך המשעמם בלי קשר.
"אני יכול למכור קרח לאקסימוסים, אתה לא מבין?!" זעם מיכאל "זה קורס מקצועי שמלמד אותך להוציא כסף ממי שבא לך"
- "אז ייאלה, בוא נראה אותך"
- "בוא תראה, בתנאי שאתם לא מדברים מילה, רק אל תהרסו"
- "סגור"
מיכאל התקרב עם הרכב למחסום של קק"ל, שמלאני מקריח הציץ לתוך הרכב "כמה אתם?"
"אנחנו כאן שבע" ענה לו מיכאל, "אבל אתה חייב לשמוע קטע"

 

[שינדלה]

יפהפה!

מיכאל חייב לו טובה

זה קורה לו לפעמים?
מקסימום מתכנן להוציא ממנו טובה,
נגיד איזה ערבות קטנב על חצי מיליון....