פרק ג
מעיין התעוררה בבעתה. החלום היה מציאותי מתמיד. היא איננה טיפוס של חלומות ומתייחסת למעטים שזוכרת בביטול. חלומות שווא ידברו, היא מנסה להרגיע את עצמה. מאורעות מדומיינים והזויים, ממש מפחידים. אך מה שהשכל מבין, הרגש מסרב להפנים. רגע, היא חייבת לעשות סדר. מה בדיוק ראתה בחלומה? והיא משחזרת לעצמה: אני ואיילת טיילנו יחדיו בעמק. לפתע איילת הרימה חצי מטבע. "את רואה, מצאתי את החצי המשלים". כעת הוציאה מכיסה את החצי הראשון וקירבה אותם זה לזה. המטבע נצנץ באור מוזר מאוד. הוא הכיל שמות לא מוכרים, והיא אמרה: "את יודעת, זה ילמד אותי הרבה על ההיסטוריה וייתן לי תשובות לשאלות שיש לי". המטבע גדל במהירות. ניסיתי לברוח. תפסתי את איילת וצרחתי: "איילת זרקי את מה שיש לך ביד". בינתיים המטבע קיבל צורה מפלצתית והגיע לגובה של שני מטרים. ברחתי וצרחתי באימה: "איילת, איילת". המטבע בלע לתוכו את איילת המסכנה, שצרחה: "מעיין, הצילו! הצילו!" ואז התעוררתי.
רגע, היום תתקיים מסיבת האירוסין. יש לי יום עמוס בסידורים. מתוכנן לי יום תפילות והודיה לקדוש ברוך הוא שזיכה אותי להגיע עד הלום, ששידך לי חתן ירא שמיים ונתן לי הורים נפלאים, שמקבלים את השינוי בחיי, תומכים בי. נוסף לכל אלה עליי לקבל את האורחים והאורחות. פה ניתקל במכשולים. יהיה הרבה לעג על ההפרדה. היא ממש לא מקובלת על משפחתי המורחבת. גם איילת הבטיחה להגיע. למה היא מדאיגה אותי? ארים אליה טלפון. אולי אספר לה על החלום. היא תצחק עליי ותגיד שהדת הכניסה לי דמיונות. לא אספר לה, רק אזהיר אותה שלא תעשה שטויות ואולי אצליח לשכנע אותה לזרוק את המטבע המוזר והמאיים.
"איילת?"
כן, מה העניינים? איך זה להרגיש כמעט מאורסת?"
"נפלא. שיהיה אצלך בקרוב זיווג הגון".
"אמן. את צריכה לראות את אימא שלי איך היא מסתכלת עליי. היא לא שמעה שאמרתי פעם אמן. את זה את לימדת אותי. היא מודאגת שחלילה תחזירי אותי בתשובה. הרגעתי אותה שיצטרכו להתאמץ ולהזיע כדי שאחזור בתשובה. אני ממש לא בכיוון. אל תכעסי, לא התכוונתי לקנטר".
"אני אוהבת אותך בכל מצב ומתפללת שהקב"ה יראה לך את הדרך האמיתית".
"את הברכה הזו אני מוכנה לקבל כי לכל אחד יש הדרך האמיתית שלו".
"אל תשכחי לבוא היום לאירוסין".
"גם לנו מגיע מזל טוב, אחי התארס".
"מזל טוב! הוא בחו"ל, לא?"
"הוא כרגע בארץ לזמן קצר, הבחורה משיקגו, סטודנטית לרפואה. תארי לך שיש לי גיסה".
"איילת, יש עוד משהו שרציתי לומר".
"מה?"
"את זוכרת את חצי המטבע?"
"ברור. הוא אצלי בארנק".
"חשבתי שאולי, אההה".
"לא הבנתי".
"חשבתי שאולי, אולי כדאי לך להשליך אותו".
"מה פתאום, מה עולה לך בראש?"
"אני לא יודעת להגיד לך, אבל אולי לא תקבלי את דבריי. אני חוששת מאוד".
"ממה?"
"את יודעת, יש שמות קודש שכשמצרפים אותם יחד נוצר כוח, כמו למשל בקבלה שאפשרי בעזרתה לעשות דברים על טבעיים. זה דבר שלאנשים כמונו אסור להתעסק איתו. זה יכול להזיק לבן אדם, את מבינה אותי?"
"מעיין, הישארי שפויה. מה הכנסת לפה את הקבלה ושמות הקודש, מה הקשר? ואם כבר את מדברת, אעדכן אותך שמחר אני הולכת לאתר החפירות לחפש את החצי השני".
"איילת אל תעשי את זה. חלמתי חלום רע".
*******************
היה קריר באותו בוקר. העננים היו בהירים וכיסו את פני הרקיע כולו. השמש הצטנפה אי שם, מוסתרת מעין רואים והסתפקה באור החיוור המסונן מבין העננים. איילת נסעה בנסיעה איטית וחולמנית. היא לא מיהרה. היום הזה מתוכנן ליום חופשי מלימודים. השקדנים מנצלים אותו לחזור על חומר והאחרים להרפות את המתח. איילת נמנית עם החלק הראשון. היא תנצל את הזמן הנדיר הזה למצוא ממצאים נוספים באזור החפירות, ואולי את החצי השני של המטבע המסקרן.
היא החנתה את מכוניתה על אדמה גבשושית הזרועה בחצץ. הדרך הלא סלולה הסתיימה באזור העתיקות, שלעין בלתי מזוינת בידע מתאים לא אומרות דבר מלבד חלקי קירות ישנים והרוסים.
רק עתה, כשכיבתה את מנוע מכוניתה, גילתה למגינת ליבה שהיא לא לבד. סמוך אליה חונה מכונית נוספת. והיא כל כך זקוקה לשקט נפשי. שני שוחרי עתיקות רכנו על גבי האדמה, אולי סטודנטים כמוה. לקול צעדיה הפנו מבטם לאחור.
"היי, איילת".
"היי, עומר ואדם, איך לא חשבתי על כך. כמה מתאים שאפגוש אתכם כאן". אלו חבריה להתמחות. גם הם כמותה אוהבי ארץ ישראל ואף בזים לכל היורדים מן הארץ. אפשר לומר בוודאות שמכל קבוצתם, שלושתם היו חוד החנית של הקבוצה שלמדו על מנת לדעת. אם יצליחו להתפרנס מהתחום - זה יהיה רק בונוס.
"יש לנו פרופסור מוצלח. הוא הצליח לחנך חניכים מצטיינים, אה?"
"כך את חושבת?"
"ברור, אתם ההצלחה במבחן התוצאה".
"אנחנו לא קנה מידה".
"מי אם לא אתם. הלוואי שהרבה צעירים יהיו מחוברים לארצם ולמולדתם. אתם יהודים עם זהות".
מבטם של עומר ואדם הצטלבו לרגע קט. קשה היה שלא לשים לב לסוד שניסו להסתיר. מה הם מסתירים ממנה?
"את יודעת, בשבוע שעבר השתתפנו בהרצאה שהתקיימה למדריכי טיולים. במסגרת סדרה של הרצאות, הביאו גם רב שייתן זווית קצת שונה. שם הוא דיבר על עם ישראל, ארץ ישראל ומה שביניהם. ואני רוצה להגיד לך", הטעים עומר בהדגשה. "שפעם ראשונה שאני שומע על הקשר של אברהם, יצחק ויעקב ועל ההבטחה של אלוקים שייתן להם את הארץ. מצטער איילת, אני לא חושב כמוך. אם המורה הנכבד שלנו פרופסור דיקמן לא מצא לנכון להזכיר את הדבר הכל כך משמעותי הזה, בעיניי הוא תלוש ואין לו קשר אמיתי לארץ".
"אתה מסיק מסקנות פזיזות. דיקמן אדם חילוני כמו כולנו. הדת לקחה את המונופול על ארץ ישראל וניכסה אותו לעצמה, וגם אתה נופל ברשתה. אנחנו נמצאים פה כדי לחקור בצורה מדעית את הארץ ולמי היא שייכת. אם אתה מאמין למה שהרב ההוא סיפר לך, אז המקום שלך בישיבה בבני ברק, לא פה".
"אם התנ"ך הוא לא נכון - אין לך שום זכות על האדמה הזו".
"מה שברור שהיינו פה אלפי שנים וזה מספיק כדי שהיא תהיה שלנו, החפירות שלנו מוכיחות את זה".
"הערבים ישבו כאן מאות שנים כשרוב היהודים חיו באירופה, אסיה ואפריקה, תוכיחי שלא".
"אתה מנסה לומר לי שאני חייבת להיות דתייה כדי להרגיש טוב". הכעס האדים את פניה ושוב חשה תסכול עמוק. למה זה קורה? מדוע היא צריכה להיכנס לוויכוחים עקרים? די לה במה שהיא מאמינה. האומנם? היא הבטיחה לעצמה ולאיילת שתכין תשובה חילונית לישיבתנו על הארץ. היא גם חייבת קונטרה לרב רוט שבטוח במשנתו הדתית. חבל לה על עומר ואדם. הם מבחינתה היו יכולים לפאר את דף התשובה שלה, שהינה יש עוד יהודים שקשורים לאדמת ארץ ישראל, בלי להיות יהודים דתיים. יותר מכול כאב לה על אחיה אסף ועל אביה האומלל, לאחר החגיגה הגדולה בבואו ארצה, כשהתבשרו על אירוסיו. הרגעים הקסומים שהוא הביא איתו הביתה התנפצו לאחר שהתברר שגיסתה לעתיד היא נוצרייה.
אבא המסכן. הדמעות חנקו אותו ולא יכול היה להוציא הגה מפיו. גם אחרי השידולים הרבים של אסף, שלא הבין מדוע הוא לא שמח בשמחתו, לא הצליח אביו להסתיר את אכזבתו. רק אימא השתתפה בשמחתו ואמרה: אבא שלך שבוי במשנתו הציונית ועדיין מאמין שהמדינה אמורה להיות יהודית נטו, הוא לא מבין שהמציאות השתנתה. המדינה מלאה בעולים ובמהגרים שלא מתקבל על הדעת לבדוק בציציותיהם. ויש מהם הרבה טובים ונאמנים שמשרתים בצה"ל ואזרחים למופת.
"אנחנו זזים מפה", העיר אותה לפתע אדם מהרהוריה. "אל תכעסי עלינו. תכעסי על כל מערכת החינוך של המדינה שלך שלא ידעה או לא רצתה שתדעי את האמת".
"למה אתה אומר המדינה שלך? היא גם המדינה שלך, לא?"
"את מכריחה אותי לגלות מה שאני שומר בסוד". שוב נפגשו מבטיהם של עומר ואדם. "אני אגיד לך אבל אני מבקש שבינתיים תשמרי את מוצא פיך. אנו לא יהודים, אנו ערבים ישראלים. ואני חוקר את הקשר העתיק של העם הפלסטיני עם האדמה הקדושה. אבל ברור לי שהעם שלך גזל אדמה ששייכת לדורות שלפניי. אל תסתכלי עליי כך. נישאר ידידים. יתרה מזאת אני מסתדר מצוין עם יהודים. יש לנו במשפחה המורחבת כמה יהודיות".
"מה?" שאלה איילת נדהמת מהידיעה האכזרית שנחתה עליה.
"תירגעי, קחי מים. אנו לא מפלצות כמו שמציירים אותנו. תפסיקי לחלום על מדינה יהודית. היא מזמן לא כזאת".
הם נכנסו למכוניתם והשאירו אותה פעורת פה והלומה.
הנושאים החמים
Reactions: CynicalExplorer, מַיִם שְׁקֵטִים, אש קודש! ועוד 32 משתמשים35 //