"ש-לום!" מבלי לראות את שרה, אני שומעת שהיא מרוצה. כמה שניות אח"כ ראש שחרחר נדחף למטבח ואחות קטנה מבררת, להוטה: "איפה אמא?"
"אצל סבתא", אני עונה לה בנחת. מכירה את אחותי, מסרבת להתרגש מחיפושית כלואה בקופסת אכסון או מעשה בחתולה שחדרה לחצר בית הספר. "איך היה היום בבית הספר?" אני שואלת בכל אופן, אחות נהדרת שכמוני.
הילדונת חוככת בדעתה; אני יכולה לשער שהיא כמהה לספר לאמא את החדשות המסעירות, אבל סבלנות מעולם לא היתה ממעלותיה...
"המורה יהודית", היא לוחשת הישר לאזני כעבור רגע, "אמרה לי שכל הכבוד שאני כ"כ צנועה! היא אמרה שאני נראית ממש בחורה". היא מסיימת בהתרגשות.
אני סוקרת אותה במבט זר: בת שמונה שנראית בחורה.
צדקה המורה שלה. בחצאית כפלים ארוכה בהרבה משל חברותיה, בחולצה שגדולה ממידתה. מבטי מתרומם, מדלג לצמה מבולגנת. אי אז, כמה שעות אחורה, סֵרקה אותה אמא.
שרה מחכה, אני קולטת פתאום. מתאמצת להעלות חיוך ומכריזה: "את ילדה צדיקה ומתוקה!" במילים הספורות הללו אני מכניסה את מלוא אהבתי. מחכה עד שהיא פונה לחדר בדילוגים ומניחה לחיוך לנשור מפני.
המורה יהודית, אני נאנחת בתסכול. לא יכולת להחמיא לה על השער המושקע שציירה למחברת תורה? ומה עם המבחן המצוין בחשבון?
הרהורון חצוף חולף בראשי, נאבק על זכותו להשמיע קול:
את הבנות שלך, המורה יהודית היקרה, את לא מלבישה ככה.
הן מופיעות בבית הספר בסרפנים יפהפיים, בנעלי מותג ובסרטי שיער תואמים.
אני נבהלת מעצמי. ילדה טובה שכמוני, לא אחת שמתחצפת למורות, גם לא במחשבה.
'די רחל', קולו של אבא עולה בי, בטוח בעצמו, 'אנחנו לא עובדים את המורה יהודית, ואפילו לא את רב בית הכנסת. זה אנחנו, מולו יתברך. וזהו.'
קולו של אבא מהדהד בתוכי בעוצמתו הטבעית, ואני מוצאת את עצמי מהנהנת בצייתנות למטבח הריק.
אשמח מאוד לתגובות מכל סוג שהוא, כאן:
ביקשתי לבחור // נספח
הנושאים החמים
Reactions: אוראל סולטן ו-מיהי2 //