הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
- הוסף לסימניות
- #1
כמו הרבה דברים בחיים, קשה להניח את האצבע על הנקודה המדוייקת בלוח השנה ולומר: כאן נבט המחסן.
מתישהו במהלך השנים האחרונות, מן הסתם.
המחסן לא היה כמו היום. הוא היה קטן, חמוד, אוורירי, אבל מואר. מלא שאר רוח. הייתה בו אפילו אדנית קטנה עם קקטוס צרפתי! אחחח, היו ימים.
תקופה קצרה אחרי שזכינו במחסן (רק עשינו שיחת נימוסים עם הבעלים הקודמים, ואפילו לא שברנו לו שום עצם רצינית) הכנסנו לתוכו את הפריט הראשון:
השולחן החום ההוא, שחסרים לו שתיים וחצי רגליים ויש לו עוד רגל אחת תותבת (חצי מקל מטאטא. תודה לשלומק'ה הגיס שטרח והציל את השולחן!).
כמה שמחנו שיש לאן להוציא אותו. הוא ממש נעשה מיותר מאז שהוא איבד את היציבות, את הצבע, וחצי מהפלטה העליונה שלו.
הרעיון הגיע דווקא מהאישה, שאמרה:
חבל לזרוק. אולי עוד נצטרך אותו יום אחד. שים אותו במחסן, געציל!
צודקת. השולחן הועבר למחסן, ונשאר שם גלמוד. אתם בטח אומרים: רחמנות. צודקים אתם, צודקים. דאגנו לו לחברה די מהר. שלא ישעמם לו.
השולחן ניצב במחסן לבד בקושי שעתיים.
כמה דקות חלפו, פזלתי על הכורסה בסלון ועל העיתון עם כל המציאות הנדל"ניות. אבל האישה אמרה: יופי שפינית את השולחן. כבר מזמן גמרת את לימודי המשפטים שלך, זרוק כבר את כל הקלסרים החוצה! נמאס לי לראות אותם!!!
לא העזתי להתווכח, מפחיד.
יצאתי מהבית, אוחז בשתי ידיי את כל אוצרותיי, וליבי כמעט קרס:
לזרוק? את הקלסרים האלו?? ואם יום אחד בעתיד, מתישהו כשאהיה משפטן בכיר אצטרך לבדוק מה דיני ירושה במקרקעין שעבר עליהם הכלח?? איך אפשר לזרוק אוצרות כאלו??
אי אפשר, בדוק.
התגנבתי למחסן ושתלתי את כל הקלסרים על השולחן. ככה שיחכו ליום פקודה, יום אחד בטוח אשמח שלא זרקתי אותם.
למחרת האשה הגניבה החוצה מהבית את הארגזים עם הספרים המאובקים שמוישל'ה שלנו קיבל לבר מצווה. לזרוק? אי אפשר. מוישל'ה בטח יהיה תלמיד חכם יום אחד. בטוח.
אבל כבר 11 שנים הוא לא נגע בהם, ואין אף אחד שרוצה אותם. מה הפתרון? כמובן, המחסן.
שמחתי כל כך שיש לנו מחסן! סוף סוף יכולתי בלב שמח לקנות 13,000 כרטיסי הגרלה למכירה הסינית של חסדי רותי, ולבחור את הפרס הגדול: סט מקדחות אלגנטי כולל 23 אביזרים נלווים. הנה, יש לי מקום לאפסן את המקדחה!!
ואכן, המחסן לא הכזיב. לא התלונן, לא בכה, לא התווכח, לא התמרמר: צר לי! לא עשה בעיות. קיבל הכל באהבה. לקח את הכל בקלות, כמו שאומרים המחסנאים. לקח ולקח.
די מהר גיליתי שחסדי רותי כנראה נפלו בפח, ובמקום לקנות עבורי סט מקדחות של 'בוש' הם נתנו לי סט דומה של 'גרוש', שאכן- לא היה שווה גרוש. המקדחות נהרסו במהירות, ואחרי שמוישיל'ה ניסה לקדוח איתם בקיר הסלון וגמר עם 3 חתכים קטנים ובכי אחד היסטרי- השלכנו אותם לפח.
אבל את האביזרים לא היה לנו לב לזרוק. לא חבל? אולי יום אחד עוד נצטרך אותם... אמרה האשה בחוכמה. צודקת.
אביזרים צריכים מקום מסודר, אז קנינו מערכת מדפים (רק 3200 כרטיסים בהגרלה הסינית!) ממתכת, התקנו אותה במחסן- ויהי אור!
אחרי יומיים כל המדפים כבר היו מלאים, יש מאין. פתאום יכולתי סוף סוף לזרוק מארון הספרים בסלון את 11 האוגדנים המקסימים שצברתי משנת 2003 ועד 2008 עם כל החשבוניות של 'סלקום' (תרגישו בנוח לשאול, רימו אותי בכולם, לא פספסו אף פעם).
קצב מילוי המחסן נעשה היסטרי לגמרי:
שמכות פוך ישנות שחבל לזרוק, נעליים אורטופדיות של חנהל'ה קרועות מכל כיוון אבל עלו לנו הון, סט מברגות (מהשכן. ההגרלה הסינית של לב מלבלב), 12 סטים של נעלי בית בלי זוג, שקית ענק של גרביים מחוררות ("געציל, את הגרביים האלו אמא שלך קנתה לך לחתונה, שים במחסן ויום אחד נשב ונתפור את כולם...), תנור גז ישן ("יום אחד נתקן אותו, פירמה ממש טובה"), פיל מפוחלץ שדוד נחום קנה פעם כמתנה לאשתו לכבוד החג וכמעט גמר ברבנות בגלל התעלול, קופסה של עטים מאלי אקספרס (מתנה מהשכן שעבר דירה), כדורגל כמעט כמעט מלא באוויר, שקית של בלונים מטרידים בצורת משושה, ("געציל, יום אחד אפתח גן ילדים בבית והילדות ממש ישמחו עם הבלונים") סלסלת פירות מפלסטיק (אחמד הארור, אז מה אם נתקענו בפקק? אתה וכל החברים הרוכלים שלך, גם כן), ולאחרונה גם שלושה ארגזים מתפוררים מלאים בצלחות פורצלן מזעזעות של דודה יענטא ("געציל, יום אחד זה יחזור לאופנה, תשמרו..").
כמובן, לכל דבר טוב יש סוף, וגם למחסן. די מהר הסתבר לנו שהמחסן כבר מלא לגמרי ואין עוד מקום להכניס סיכה. הדחקנו והדחקנו, עד שנותרנו מול שוקת שבורה.
לא נשארה לנו ברירה: ערב פסח בא, והיינו חייבים מקום נוסף במחסן כדי לאפסן את המאווררים החצי מקולקלים שלנו.
נו, לא הייתה ברירה ו- "לפעמים אין ברירה געציל, אני ממש מצטערת, אבל הגיע הזמן שתעשה סדר במחסן ותעיף משם את כל השמאטעס..."
אז זרקנו את כל תכולת המחסן היישר לצפרדע השכונתית מעלת הניחוחות.
כמובן, בגלל שהצפרדע אצלנו יחסית קטנה (עירייה של עוכרי ישראל!!) וכבר הייתה מלאה, פשוט הנחנו את האוצרות שלנו במקום בולט מחוץ לצפרדע. "בטח יהיה מי שישמח לקחת אליו את כל המציאות ויחסוך לעירייה את הפינוי" אמרה האשה, צודקת.
ואז, כאשר בהינו בתדהמה במחסן הכמעט כמעט ריק (מאז הפינוי הוא כבר התחיל להתמלא מחדש), נפלו עלינו בקול קרקוש מחליא כל צנצנות האסימונים מהמדף למעלה, והבנו בבת אחת:
חייבים מחסן, חייבים.
אבל לא כדי לאחסן בו דברים, לא.
חייבים מחסן, רק כדי שישמש כתחנת מעבר. כתחנת שירות. כנקודת ביקורת בין הבית - ובין הצפרדע השכונתית.
כי לזרוק חפצים נוסטלגיים אי אפשר.
אבל לעשות סדר במחסן פעם בכמה שנים ולזרוק את רוב רובה של תכולתו לכל הרוחות? בטח שאפשר, זה כייף!
געציל.
מתישהו במהלך השנים האחרונות, מן הסתם.
המחסן לא היה כמו היום. הוא היה קטן, חמוד, אוורירי, אבל מואר. מלא שאר רוח. הייתה בו אפילו אדנית קטנה עם קקטוס צרפתי! אחחח, היו ימים.
תקופה קצרה אחרי שזכינו במחסן (רק עשינו שיחת נימוסים עם הבעלים הקודמים, ואפילו לא שברנו לו שום עצם רצינית) הכנסנו לתוכו את הפריט הראשון:
השולחן החום ההוא, שחסרים לו שתיים וחצי רגליים ויש לו עוד רגל אחת תותבת (חצי מקל מטאטא. תודה לשלומק'ה הגיס שטרח והציל את השולחן!).
כמה שמחנו שיש לאן להוציא אותו. הוא ממש נעשה מיותר מאז שהוא איבד את היציבות, את הצבע, וחצי מהפלטה העליונה שלו.
הרעיון הגיע דווקא מהאישה, שאמרה:
חבל לזרוק. אולי עוד נצטרך אותו יום אחד. שים אותו במחסן, געציל!
צודקת. השולחן הועבר למחסן, ונשאר שם גלמוד. אתם בטח אומרים: רחמנות. צודקים אתם, צודקים. דאגנו לו לחברה די מהר. שלא ישעמם לו.
השולחן ניצב במחסן לבד בקושי שעתיים.
כמה דקות חלפו, פזלתי על הכורסה בסלון ועל העיתון עם כל המציאות הנדל"ניות. אבל האישה אמרה: יופי שפינית את השולחן. כבר מזמן גמרת את לימודי המשפטים שלך, זרוק כבר את כל הקלסרים החוצה! נמאס לי לראות אותם!!!
לא העזתי להתווכח, מפחיד.
יצאתי מהבית, אוחז בשתי ידיי את כל אוצרותיי, וליבי כמעט קרס:
לזרוק? את הקלסרים האלו?? ואם יום אחד בעתיד, מתישהו כשאהיה משפטן בכיר אצטרך לבדוק מה דיני ירושה במקרקעין שעבר עליהם הכלח?? איך אפשר לזרוק אוצרות כאלו??
אי אפשר, בדוק.
התגנבתי למחסן ושתלתי את כל הקלסרים על השולחן. ככה שיחכו ליום פקודה, יום אחד בטוח אשמח שלא זרקתי אותם.
למחרת האשה הגניבה החוצה מהבית את הארגזים עם הספרים המאובקים שמוישל'ה שלנו קיבל לבר מצווה. לזרוק? אי אפשר. מוישל'ה בטח יהיה תלמיד חכם יום אחד. בטוח.
אבל כבר 11 שנים הוא לא נגע בהם, ואין אף אחד שרוצה אותם. מה הפתרון? כמובן, המחסן.
שמחתי כל כך שיש לנו מחסן! סוף סוף יכולתי בלב שמח לקנות 13,000 כרטיסי הגרלה למכירה הסינית של חסדי רותי, ולבחור את הפרס הגדול: סט מקדחות אלגנטי כולל 23 אביזרים נלווים. הנה, יש לי מקום לאפסן את המקדחה!!
ואכן, המחסן לא הכזיב. לא התלונן, לא בכה, לא התווכח, לא התמרמר: צר לי! לא עשה בעיות. קיבל הכל באהבה. לקח את הכל בקלות, כמו שאומרים המחסנאים. לקח ולקח.
די מהר גיליתי שחסדי רותי כנראה נפלו בפח, ובמקום לקנות עבורי סט מקדחות של 'בוש' הם נתנו לי סט דומה של 'גרוש', שאכן- לא היה שווה גרוש. המקדחות נהרסו במהירות, ואחרי שמוישיל'ה ניסה לקדוח איתם בקיר הסלון וגמר עם 3 חתכים קטנים ובכי אחד היסטרי- השלכנו אותם לפח.
אבל את האביזרים לא היה לנו לב לזרוק. לא חבל? אולי יום אחד עוד נצטרך אותם... אמרה האשה בחוכמה. צודקת.
אביזרים צריכים מקום מסודר, אז קנינו מערכת מדפים (רק 3200 כרטיסים בהגרלה הסינית!) ממתכת, התקנו אותה במחסן- ויהי אור!
אחרי יומיים כל המדפים כבר היו מלאים, יש מאין. פתאום יכולתי סוף סוף לזרוק מארון הספרים בסלון את 11 האוגדנים המקסימים שצברתי משנת 2003 ועד 2008 עם כל החשבוניות של 'סלקום' (תרגישו בנוח לשאול, רימו אותי בכולם, לא פספסו אף פעם).
קצב מילוי המחסן נעשה היסטרי לגמרי:
שמכות פוך ישנות שחבל לזרוק, נעליים אורטופדיות של חנהל'ה קרועות מכל כיוון אבל עלו לנו הון, סט מברגות (מהשכן. ההגרלה הסינית של לב מלבלב), 12 סטים של נעלי בית בלי זוג, שקית ענק של גרביים מחוררות ("געציל, את הגרביים האלו אמא שלך קנתה לך לחתונה, שים במחסן ויום אחד נשב ונתפור את כולם...), תנור גז ישן ("יום אחד נתקן אותו, פירמה ממש טובה"), פיל מפוחלץ שדוד נחום קנה פעם כמתנה לאשתו לכבוד החג וכמעט גמר ברבנות בגלל התעלול, קופסה של עטים מאלי אקספרס (מתנה מהשכן שעבר דירה), כדורגל כמעט כמעט מלא באוויר, שקית של בלונים מטרידים בצורת משושה, ("געציל, יום אחד אפתח גן ילדים בבית והילדות ממש ישמחו עם הבלונים") סלסלת פירות מפלסטיק (אחמד הארור, אז מה אם נתקענו בפקק? אתה וכל החברים הרוכלים שלך, גם כן), ולאחרונה גם שלושה ארגזים מתפוררים מלאים בצלחות פורצלן מזעזעות של דודה יענטא ("געציל, יום אחד זה יחזור לאופנה, תשמרו..").
כמובן, לכל דבר טוב יש סוף, וגם למחסן. די מהר הסתבר לנו שהמחסן כבר מלא לגמרי ואין עוד מקום להכניס סיכה. הדחקנו והדחקנו, עד שנותרנו מול שוקת שבורה.
לא נשארה לנו ברירה: ערב פסח בא, והיינו חייבים מקום נוסף במחסן כדי לאפסן את המאווררים החצי מקולקלים שלנו.
נו, לא הייתה ברירה ו- "לפעמים אין ברירה געציל, אני ממש מצטערת, אבל הגיע הזמן שתעשה סדר במחסן ותעיף משם את כל השמאטעס..."
אז זרקנו את כל תכולת המחסן היישר לצפרדע השכונתית מעלת הניחוחות.
כמובן, בגלל שהצפרדע אצלנו יחסית קטנה (עירייה של עוכרי ישראל!!) וכבר הייתה מלאה, פשוט הנחנו את האוצרות שלנו במקום בולט מחוץ לצפרדע. "בטח יהיה מי שישמח לקחת אליו את כל המציאות ויחסוך לעירייה את הפינוי" אמרה האשה, צודקת.
ואז, כאשר בהינו בתדהמה במחסן הכמעט כמעט ריק (מאז הפינוי הוא כבר התחיל להתמלא מחדש), נפלו עלינו בקול קרקוש מחליא כל צנצנות האסימונים מהמדף למעלה, והבנו בבת אחת:
חייבים מחסן, חייבים.
אבל לא כדי לאחסן בו דברים, לא.
חייבים מחסן, רק כדי שישמש כתחנת מעבר. כתחנת שירות. כנקודת ביקורת בין הבית - ובין הצפרדע השכונתית.
כי לזרוק חפצים נוסטלגיים אי אפשר.
אבל לעשות סדר במחסן פעם בכמה שנים ולזרוק את רוב רובה של תכולתו לכל הרוחות? בטח שאפשר, זה כייף!
געציל.
נערך לאחרונה ב:
