ג'ורג' קזאחי פותח קליניקה, פציינטים לבוא ולבכות- כולל פרקים חדשים!

[בן מיכאל]

מה עם לייזר? חיז'צמייעס.

הגיע לטיפול!

 

[בן מיכאל]

בס"ד
סיפור שביעי מאת קליניקה טיפולית בשיטת מילצ'אייב בהגשת ג'ורג' הקזאחי! | אורך לשוני בוריס! | במימון משרד הקליטה והתרבות.


שמעתי המולה גדולה בחוץ, חשבתי יש הפגנה, לא טרחתי לקום מכיסא שלי. לפי הרעש הבנתי שיש צעירים רבים בחוץ. כמה עשרות, לפחות.

הדלת נפתחה, וגרוני יבש בבת אחת!
זה האיש??
כל כך מרשים?
וואו.
אני באמת נבהלתי.
נעמדתי ביראת כבוד!
ראש הישיבה נכנס, קורן כולו.

אף אחד לא לימד אותי קודם, ידעתי לבד:
אעמוד עד שהוא ישב.
וכך עשיתי.
מילצ'אייב יכול להיות גאה בי. אני ככה מזהה מצבים.
סגרתי את הדלת, והתיישבתי ברעד מסויים על כורסת המטופלים, בזמן שסימנתי בהכנעה לראש הישיבה שיישב על כסא שלי. כיסא מפואר, נוח, קפיצים. ייבוא מיוחד מקזחסטן ארץ אהובה שלי.


חשבתי מהר מהר, בזמן ראש ישיבה מתיישב:
מתי ראש ישיבה קבע פגישה, חשבתי אני אלמֵּד אותו דבר או שניים.
טעיתי!!!
אדם מקרין כזה, אין לי מה להגיד.
ישבתי, שתקתי כמו דג.
לא יודע איך אנשים מקבלים כזו נוכחות, יכולתי לראות סביבו בועה זוהרת של אישיות קורנת.


בוריס אמר אתמול, מתי נתן לי יומן טיפולים להיום:
ראש ישיבה הולך להגיע אליך, אל תתרגש. תשאל אותו כמה בחורים מתגייסים מהישיבה שלו, וככה תביך אותו ותביא אותו למצב טיפולי.
בוריס חצוף מחוצף, חיצ'מוסאז'קו!!!

כמה שהוא טעה, הבוריס זבעק גרעפק חיצ'מוסאז'קו!!
ברגע שראיתי ראש ישיבה, ידעתי:
זה אדם גדול. פוּוּו, ענק.
אדם נדיר, אדם מיוחד.
יהודי כזה אני לא ראיתי בחיים שלי, בחיי.
זה אדם אני צריך לנשק ידיים שלו!

זה לא אדם אני יכול צועק עליו או נותנת לו עצות.
ממש לא.
התביישתי מדעת קדומות שלי.
זה אדם גדול!
מיוחד!
תמיר!
אישיות רוחנית נשגבה, אדם ערכי.
אדם מלא תוכן מיוחד!
כן, הוא גדול אפילו יותר ממילצ'אייב.


איבדתי את זה לגמרי, אני, ג'ורג' קזאחי מטפל רגשי גאה - התמוטטתי רגשית!
ישבתי על כורסת מטפל, ונפלטו לי מילים מוזרות מאוד מהפה, אמרתי:
רבינו ראש הישיבה, תודה רבה לכם שבאתם אליי.
אני מתרגש!
אין לי מה לכבד, ואיך להציע, ואני בכלל לא 'משלכם', ואני ממש מרג---
ראש הישיבה חייך לפתע, ואני סתמתי מהר פה טיפש שלי.
הוא אמר:
רֶעב ג'ורג', לא סתם באתי. ביקשתי מר' ליזר - הדלת נפתחה, ראש אדמוני של בחור צעיר הציץ פנימה, והראש אמר: אני לייזר, נעים מאוד, ונעלם בחזרה מאחורי הדלת - שיקח אותי אליכם. יש לי סיבה.

פעם ראשונה גמגמתי בזמן טיפול!
בחיי, הייתי מובס.
שאלתי ראש ישיבה:
למה באתם אליי?
אני מטפל רגשי, אבל אתם לא הטיפוס של המטופל. אני לא מאבחן אצלכם בעיות באישיות---
הדלת נפתחה במהירות הבזק. וווש!
לייזר רץ פנימה, סטר לי בבת אחת ימין ושמאל, טראחחח, טראחחח, איייי!!!
הוא התכופף לתוך אוזן שלי, לחש: חצוף מחוצף! תדבר בכבוד למרן!, ורץ החוצה. חזר לעמדת האזנה שלו מאחורי דלת דקה קליניקה, מן הסתם.

ראש הישיבה קרא בקול ללייזר המגעיל שלו, ואמר:
ר' לייזר, אני מבקש ממך ומכל הבחורים לא להפריע, וגם - הוא הרים כף יד החלטית וחד משמעית - לא להקשיב לשיחה, היא פרטית.
הוא גער:
ואל תרים ידיים, על אף אחד.
האדמוני המכה הסמיק ופנים שלו נהיו בצבע של שיער חלודה שלו, והוא יצא מקליניקה.
ברוך השם!

אני תמיד שנאתי ג'ינג'ים, ולא לחינם.
ג'ינג'ים הם עם מסוכן, עם של מכשפים. עם של צרות, של בעיות.
סבא שלי המנוח היה אומר פעם בחודש, בדיוק מתי היה צלול ולא שיכור:
יש רק שני דברים שבאמת מסוכנים בעולם: ג'ינג'ים, וזקנים.
סבא טוב שלי הסביר:
אנשים ג'ינג'ים הם אנשים מקוללים, לכן צבע שיער שלהם אדום, כמו עור צבעוני של נחש ארסי.
ואנשים זקנים גם צריך להיזהר, ליתר ביטחון.
בגלל אולי הם היו ג'ינג'ים פעם, מתי היו צעירים.


פתאום נזכרתי אני באמצע טיפול, ואני הצטללתי וחזרתי לעולם האמיתי סביבי.
ראש הישיבה נעץ בי עיניים, ואני הרגשתי אני מתנמס. הצטערתי בוריס לא בא היום ולא רואה עיניים קדושות כאלו. הורדתי עיניים שלי מבויישות לשולחן, ואורח מכובד שלי אמר:
כמה בחורים שלי היו אצלכם, ושמעתי דברים מוזרים.
א מודנע זאך. ממש.
מצד אחד, דברי אמעס.
א גוועלדיג'ע דברי אמעס, דברי חוכמה, א ממש סייעתא דשמיא.
פתאום הוא נאנח ואני חשבתי אני מת במקום.
הוא אמר בצער:
מצד שני, הידיים ידי עשיו.
הוא ספק כפיים בצער, וגנח.
עצם עיניים בדביקות, אמר לי לאט-
אמר ר' חנינא:
הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה.
רחמנא ליצלן!
רעב ג'ורג', איך לא תבוש להרים יד על בחורי ישראל?...

שקט כבד השתרר ומילא את החלל הדחוס, הרגשתי את השקט נכנס בכל מקום: בכיסים שלי, במדפים בארון, בכספת מאחורי שטחי על הקיר, בכל מקום.
התקשיתי לנשום, נשנקתי. עמד לי גוש בגרון.


התחלתי לבכות.
ממש שמחתי שאני לבד היום, ובוריס גנב שקרן חיז'מאייס לא הגיע היום.
ישבתי ומיררתי בבכי.
אמרתי לראש הישיבה:
אני מבקש סליחה,
אני מתחרט,
טעיתי,
לא חשבתי-
לא ידעתי.
אני מבטיח-
מעומק לב שלי,
לא מרביץ יותר, לאף אחד.
כמובן, חוץ מילדים שלי מופרעים.


ראש הישיבה קם בהדרת כבוד, נפרד ממני.
הבחורים מחכים לי, עליי ללכת.
פתאום הוא חייך:
יש לכם תובנות טובות, ויש לכם מתנת שמיים.
תעשו חיל, עלו והצליחו, רק בלי מכות.

הוא טפח ברכוּת על שכמי, ואני התפרקתי!
נפלתי בחזרה לכורסת מטופל, ובכיתי כמו אישה זקנה יושבת שבעה על דודה שלה.
ניגבתי עיניים שלי, ובינתיים ראש הישיבה כמעט הגיע לדלת.
חשבתי אולי אני צריך לקום לעזור, אבל מישהו אחר בא:
לייזר, גרעייט.

לייזר רץ פנימה, ותמך בראש הישיבה.
יחד איתו נכנסו פנימה עשרות בחורים צעירים, מזיעים, דחוקים. נרגשים.
היו כמה פלאשים, ומחוץ לחלון מישהו דיבר וקִרְיין בקול גדול:
שלום לכל המאזינים! כאן שמעריל!
עדכון מסעיר:
ג'ורג' קזאחי, מטפל רגשי מוכר, קיבל את ברכתו של מרן רבינו ראש הישיבה. מקורות יודעי דבר מוסרים כי...

טרקתי חלון בכעס, רציתי לתפוס בחור ולתת לו קומקום באף ומחבת בראש, אבל נזכרתי:
אין יותר מכות, הבטחתי לראש הישיבה.
אני כבר מתחיל להצטער ולהתחרט על ההבטחה נתתי,
גרייעיץ'!!!
אני רוצה לשתות עד אני אאבד הכרה, גרייעט מוצ'טעצ'זעקעס!!!

מר נתן הנפש בערפל, אתה מצליח להפתיע כל פעם מחדש - אף פעם אינני מצליח לנחש מראש את ההמשך!

 

[אשר שרבר]

טוב, ימחל לי כבודו, אבל רק עכשיו התגברתי על בעיות הקשב שלי והתיישבתי לקרוא את עלילות בן שכנו של הרבי ממילצ'ב.
אז ככה, אתה מז'נון אמיתי, וזה כמובן מחמאה, נהנתי מכל רגע.
אפילו כמה תובנות טיפוליות נצפו בין רעיונתיו של ג'ורג', (לפתע אפילו התפלק לי חיבור בין דרישתו של אבדלחט"א מרן המשגיח זצוקללה"ה להוריד מהקבלה שקיבלתי ביום כיפור חצי ועוד חצי ועוד חצי, ובין הדרישה הטיפולית/קאוצ'רית, להוריד מהעומס של החיים, מעניין).
ואולי גם נלמד בסוף להכיל ג'ינג'ים ושונים משונים, מי יודע.

 

[Natan Galant]

וזה הסיפור האחרון בסדרה, לתקופה הקרובה (ג'ורג' נשלח למחנה לגמילה...), בס"ד.
הטור לא מכיל שום מסר, לשואלים. סתם טור.
כן כן, בעקבות כמה פניות תמהות באישי:
מה המסר?
הריני להצהיר:
אין מסר.
(אם יש - אשמח לשמוע, למה לא)


סיפור שמיני מאת קליניקה טיפולית בשיטת מילצ'אייב בהגשת ג'ורג' הקזאחי! | אורך לשוני בוריס! | במימון משרד הקליטה והתרבות.


בחיים שלכם אל תגידו שאין לי כבוד לזקנים.
חצופים אתם, ישראלים חסרי רספקט לטיפול רגשי ולמטפל.
אני מכבד זקנים, אני אוהב זקנים, אני מעריץ זקנים.
זקנים הם אנשים חכמים, ושווה להקשיב להם.
בדרך כלל, כלומר. לפעמים עדיף שלא להקשיב, ופשוט לזרוק בבית אבות וללכת הלאה, תלוי כמה שווה זקן.

היה חם באותו יום, והמזגן דלק חזק ובקול בקליניקה שלי. קראתי עיתון "אסטנה בכותרות", ושמחתי לקרוא ראש ממשלה קזאחי מצליח ולא חשוד בשוחד כמו ראש ממשלה של ישראלים.
מטופל לא נכנס משום מה, וכבר גמרתי לקרוא על עיתון ולשתות כוסית וודקה טיפולית.
ואז עלה באוזניי רשרוש איטי, לאט לאט.

צוות גנבים!
שודדים!
פולשים!

הרמתי מטריה כבדה שלי מעץ, ורצתי למסדרון לעצור פולשים ברברים טטארים מונגולים חסרי תרבות. אני אלמד כל פולש וכל גנב: לא באים קליניקה ג'ורג' לגנוב ויוצאים במצב מאונך, ג'ורג' ישבור כל עצמות גנב ויזמין אמבולנס רק אחרי גנב יהיה שבור לכמה חלקים שווים.
רצתי במסדרון, ואז הרפיתי לחלוטין, ראיתי מהו מקור הרעש:
זקנצ'יק. כפוף, מבוגר, אני משער את גילו בסביבות מאה חמישים.
הזקן פסע לאט לאט, בנחת, מידי פעם כמעט נפל תחתיו.
מה הוא עושה פה?
רגע, יכול להיות ש..
הוא המטופל??
רצתי אליו, נישקתי יד שלו כמו חינכו אותי בקזחטן ארץ אהובה שלי.
עזרתי לו ללכת, שמחתי. אני אוהבת עוזר זקנים.
הוא לא אמר לי כלום, והתיישב לאט לאט בכורסה עמוקה וטובה מטופלים.
הוא נרגע, חשב קצת, ואמר:
שלום מר ג'ורג'. אני בועז אסטנובסקי.
התרגשתי! אסטנובסקי, כמו אסטנה עיר בירה מדהימה שלנו בקזחסטן!
הוא המשיך לדבר, הסביר שהוא חושב שבכל גיל אפשר לבוא ולקבל טיפול רגשי, וייעוץ קוגנטיבי התנהגותי.
הסכמתי איתו לחלוטין, תמיד כדאי לבוא לקבל טיפול רגשי, במיוחד אצל מטפל שורה ראשונה ג'ורג'.

הוא התחיל לפרט את בעיה שלו:
ג'ורג', כפי שאתה רואה הגיל עושה את שלו, אינני צעיר וחזק כמוך. זקנתי, עייפתי.
לאחרונה הנכדים הפסיקו לבקר, והבנים כמעט לא מגיעים. עסוקים, עסוקים.
בני בכורי, שמעיה, אומר שהוא רוצה לבוא לבקר, אבל עסוק בהקמת עסק חדש עם שותפו הוותיק, הזה שגידלתי אותו מגיל אפס, זיגדון.
בני השני לא מגיע כחלק מהמלחמה שהוא הכריז עליי מאז שהסברתי לו שהוא נמחק מהצוואה שלי.
בתי השלישית לא מתקשרת אף פעם, ואם אני מתקשר והיא עונה היא מעבירה את הטלפון לבעלה שמסביר שהיא לא יכולה לדבר כרגע בכלל עוגת חסה עוד רגע נשרפת בתנור.
בקיצור, אני משועמם.
ליבי ריק.
חלול, חסר לי חיים.
לאחרונה התחלתי ליפול ברחוב. כמעט השטחתי.
אני הולך לאט, נזהר, ונופל, בושות. הגיל, הגיל.


הוא המשיך לקטר ולבכות ולספר סיפור חיים משעמם שלו, אבל אני כבר ידעתי מה הבעיה שלו.
עשיתי כן כן עם הראש, והזקן המשיך לקשקש, בזמן אני פתרתי תשבץ סודוקו בעיתון מתחת השולחן.
אחרי שעבר מספיק זמן, הנפתי את ידיי. חייכתי בנועם - בכל זאת, זקן - ואמרתי שאני יודע מה הבעיה שלו.
הזקן רטן, וביקש שאקרא לו בשמו, בועז, וגם שלא אפסיק אותו ואתן לו לדבר, כי אם הוא היה מחפש מישהו שיסתום לו את הפה הוא היה מתקשר לזיגדון.

צוס'מאצ'אסקו!!!
חיז'מעק!
גרייעט!

חצוף מחוצף, עוד אחד חושב ללמד את ג'ורג'.
נעמדתי, התמתחתי, רציתי שזקן יראה כמה ג'ורג' גדול וחזק, ובטח לא מפחד מבועז מקומט אחד.
באדישות הרמתי את הכסא הכבד שלי, כאילו בדרך אגב. רציתי שבועז יפנים:
אני לא מפחד ממנו, ואני יכול לשבור לו כל עצמות אם צריך.
הוא השתתק בבהלה, ואמר:
אולי אדוני יישב?
למה זה יעמוד אדוני?
השתקתי אותו, אתה אל תגיד לי מה לעשות, זקנצ'יק!

כחכחתי בגרוני, ווידאתי שזקן מקשיב אותי כמו שצריך, ואז הסברתי לו ישר ולעניין את הבעיה שלו.
כמובן הוא התחיל לבכות אחרי שמע שתי מילים שלי ורצה לצאת, אבל אני לא מפחדת, לא נתתי לו לקום והכרחתי אותו שומעת כל מה שיש לי להגיד.
אמרתי לו:
אתה אדם מכובד, שבע, מרוצה, אדם שעשה הרבה בחייו, אדם שכבר יש לו נכדים וגם נינים.
אבל לנחת הזו יש מחיר, והמחיר הוא שאתה כבר התבגרת, אינך עוד צעיר. אתה זקן.
אתה מבוגר, אתה יכול ליפול פתאום ללא התראה.
אדון נכבד, תבין:
הגיע הזמן ללכת עם מקל!!!!
זאת לא בושה!!!!!
תפסיק ללכת כמו שיכור!!!!
תלך עם מקל, לאט לאט, גם ככה כולם רואים שאתה זקן!!!!!!

צעקתי עליו, התלהטתי:
בגלל שאתה חושב שלא מכובד ללכת עם מקל, אתה הולך ונופל.
אלו לא הנכדים, ולא הבנים, ולא העוגה המזעזעת של התרד.
זה אתה, אתה והכבוד המזוייף שלך.

הזקן קם לאט לאט ויצא מכופף מקליניקה ג'ורג', בזמן הוא כולו כועס ורועד מכעס.
הפעם לא עזרתי לו בכלל, עמוק עמוק בלב רציתי רק דבר אחד:
רציתי שהוא יפול בבת אחת, יחטוף מכה מכה מהריצפה, וידע:
אכן, הגיע הזמן לקנות מקל הליכה. ג'ורג' יודע מה הוא אומר, ג'ורג' צודק, תמיד.

 

[אשר שרבר]

אין מסר.

יש מסר, אוהה יש מסר
ואפילו שניים סותרים
האחד, לא כל מטפל יודע ומבין מה הוא עושה.
והשני הסותר, אצל כל אדם אפשר להיעזר.

 

[גדי ישראלי]

בבקשה אל תפסיק עם הסדרה הכי כובשת בפורום!

 

[בן מיכאל]

וזה הסיפור האחרון בסדרה, לתקופה הקרובה (ג'ורג' נשלח למחנה לגמילה...), בס"ד.
הטור לא מכיל שום מסר, לשואלים. סתם טור.
כן כן, בעקבות כמה פניות תמהות באישי:
מה המסר?
הריני להצהיר:
אין מסר.
(אם יש - אשמח לשמוע, למה לא)


סיפור שמיני מאת קליניקה טיפולית בשיטת מילצ'אייב בהגשת ג'ורג' הקזאחי! | אורך לשוני בוריס! | במימון משרד הקליטה והתרבות.


בחיים שלכם אל תגידו שאין לי כבוד לזקנים.
חצופים אתם, ישראלים חסרי רספקט לטיפול רגשי ולמטפל.
אני מכבד זקנים, אני אוהב זקנים, אני מעריץ זקנים.
זקנים הם אנשים חכמים, ושווה להקשיב להם.
בדרך כלל, כלומר. לפעמים עדיף שלא להקשיב, ופשוט לזרוק בבית אבות וללכת הלאה, תלוי כמה שווה זקן.

היה חם באותו יום, והמזגן דלק חזק ובקול בקליניקה שלי. קראתי עיתון "אסטנה בכותרות", ושמחתי לקרוא ראש ממשלה קזאחי מצליח ולא חשוד בשוחד כמו ראש ממשלה של ישראלים.
מטופל לא נכנס משום מה, וכבר גמרתי לקרוא על עיתון ולשתות כוסית וודקה טיפולית.
ואז עלה באוזניי רשרוש איטי, לאט לאט.

צוות גנבים!
שודדים!
פולשים!

הרמתי מטריה כבדה שלי מעץ, ורצתי למסדרון לעצור פולשים ברברים טטארים מונגולים חסרי תרבות. אני אלמד כל פולש וכל גנב: לא באים קליניקה ג'ורג' לגנוב ויוצאים במצב מאונך, ג'ורג' ישבור כל עצמות גנב ויזמין אמבולנס רק אחרי גנב יהיה שבור לכמה חלקים שווים.
רצתי במסדרון, ואז הרפיתי לחלוטין, ראיתי מהו מקור הרעש:
זקנצ'יק. כפוף, מבוגר, אני משער את גילו בסביבות מאה חמישים.
הזקן פסע לאט לאט, בנחת, מידי פעם כמעט נפל תחתיו.
מה הוא עושה פה?
רגע, יכול להיות ש..
הוא המטופל??
רצתי אליו, נישקתי יד שלו כמו חינכו אותי בקזחטן ארץ אהובה שלי.
עזרתי לו ללכת, שמחתי. אני אוהבת עוזר זקנים.
הוא לא אמר לי כלום, והתיישב לאט לאט בכורסה עמוקה וטובה מטופלים.
הוא נרגע, חשב קצת, ואמר:
שלום מר ג'ורג'. אני בועז אסטנובסקי.
התרגשתי! אסטנובסקי, כמו אסטנה עיר בירה מדהימה שלנו בקזחסטן!
הוא המשיך לדבר, הסביר שהוא חושב שבכל גיל אפשר לבוא ולקבל טיפול רגשי, וייעוץ קוגנטיבי התנהגותי.
הסכמתי איתו לחלוטין, תמיד כדאי לבוא לקבל טיפול רגשי, במיוחד אצל מטפל שורה ראשונה ג'ורג'.

הוא התחיל לפרט את בעיה שלו:
ג'ורג', כפי שאתה רואה הגיל עושה את שלו, אינני צעיר וחזק כמוך. זקנתי, עייפתי.
לאחרונה הנכדים הפסיקו לבקר, והבנים כמעט לא מגיעים. עסוקים, עסוקים.
בני בכורי, שמעיה, אומר שהוא רוצה לבוא לבקר, אבל עסוק בהקמת עסק חדש עם שותפו הוותיק, הזה שגידלתי אותו מגיל אפס, זיגדון.
בני השני לא מגיע כחלק מהמלחמה שהוא הכריז עליי מאז שהסברתי לו שהוא נמחק מהצוואה שלי.
בתי השלישית לא מתקשרת אף פעם, ואם אני מתקשר והיא עונה היא מעבירה את הטלפון לבעלה שמסביר שהיא לא יכולה לדבר כרגע בכלל עוגת חסה עוד רגע נשרפת בתנור.
בקיצור, אני משועמם.
ליבי ריק.
חלול, חסר לי חיים.
לאחרונה התחלתי ליפול ברחוב. כמעט השטחתי.
אני הולך לאט, נזהר, ונופל, בושות. הגיל, הגיל.


הוא המשיך לקטר ולבכות ולספר סיפור חיים משעמם שלו, אבל אני כבר ידעתי מה הבעיה שלו.
עשיתי כן כן עם הראש, והזקן המשיך לקשקש, בזמן אני פתרתי תשבץ סודוקו בעיתון מתחת השולחן.
אחרי שעבר מספיק זמן, הנפתי את ידיי. חייכתי בנועם - בכל זאת, זקן - ואמרתי שאני יודע מה הבעיה שלו.
הזקן רטן, וביקש שאקרא לו בשמו, בועז, וגם שלא אפסיק אותו ואתן לו לדבר, כי אם הוא היה מחפש מישהו שיסתום לו את הפה הוא היה מתקשר לזיגדון.

צוס'מאצ'אסקו!!!
חיז'מעק!
גרייעט!

חצוף מחוצף, עוד אחד חושב ללמד את ג'ורג'.
נעמדתי, התמתחתי, רציתי שזקן יראה כמה ג'ורג' גדול וחזק, ובטח לא מפחד מבועז מקומט אחד.
באדישות הרמתי את הכסא הכבד שלי, כאילו בדרך אגב. רציתי שבועז יפנים:
אני לא מפחד ממנו, ואני יכול לשבור לו כל עצמות אם צריך.
הוא השתתק בבהלה, ואמר:
אולי אדוני יישב?
למה זה יעמוד אדוני?
השתקתי אותו, אתה אל תגיד לי מה לעשות, זקנצ'יק!

כחכחתי בגרוני, ווידאתי שזקן מקשיב אותי כמו שצריך, ואז הסברתי לו ישר ולעניין את הבעיה שלו.
כמובן הוא התחיל לבכות אחרי שמע שתי מילים שלי ורצה לצאת, אבל אני לא מפחדת, לא נתתי לו לקום והכרחתי אותו שומעת כל מה שיש לי להגיד.
אמרתי לו:
אתה אדם מכובד, שבע, מרוצה, אדם שעשה הרבה בחייו, אדם שכבר יש לו נכדים וגם נינים.
אבל לנחת הזו יש מחיר, והמחיר הוא שאתה כבר התבגרת, אינך עוד צעיר. אתה זקן.
אתה מבוגר, אתה יכול ליפול פתאום ללא התראה.
אדון נכבד, תבין:
הגיע הזמן ללכת עם מקל!!!!
זאת לא בושה!!!!!
תפסיק ללכת כמו שיכור!!!!
תלך עם מקל, לאט לאט, גם ככה כולם רואים שאתה זקן!!!!!!

צעקתי עליו, התלהטתי:
בגלל שאתה חושב שלא מכובד ללכת עם מקל, אתה הולך ונופל.
אלו לא הנכדים, ולא הבנים, ולא העוגה המזעזעת של התרד.
זה אתה, אתה והכבוד המזוייף שלך.

הזקן קם לאט לאט ויצא מכופף מקליניקה ג'ורג', בזמן הוא כולו כועס ורועד מכעס.
הפעם לא עזרתי לו בכלל, עמוק עמוק בלב רציתי רק דבר אחד:
רציתי שהוא יפול בבת אחת, יחטוף מכה מכה מהריצפה, וידע:
אכן, הגיע הזמן לקנות מקל הליכה. ג'ורג' יודע מה הוא אומר, ג'ורג' צודק, תמיד.

כרגיל!
אין מחמאה טובה מזו!

 

[מרים ישראלי]

אוף, חבל שנגמר.
צחקתי כהוגן.

 

[יוסף שטיין]

אני מעלה כאן אולטימטום, אם כבוד @נתן גלנט לא מעוניין להמשיך, נצטרך להפשיל שרוולים ולהמשיך לבד, יחד עם החברים הצדיקים דכאן.

 

[בן מיכאל]

אני מעלה כאן אולטימטום, אם כבוד @נתן גלנט לא מעוניין להמשיך, נצטרך להפשיל שרוולים ולהמשיך לבד, יחד עם החברים הצדיקים דכאן.

מה האיום?

 

[Natan Galant]

אני מעלה כאן אולטימטום, אם כבוד @נתן גלנט לא מעוניין להמשיך, נצטרך להפשיל שרוולים ולהמשיך לבד, יחד עם החברים הצדיקים דכאן.

גורג בשלבי גמילה מתקדמים, כרגע בצעד הראשון מתוך שנים עשר וחצי הצעדים.

 

[עמליה 098]

חוששתני ששני סופרי העל של הפורום ר' גלנט ור' קדיתא שתו מעט

כוסית וודקה טיפולית

ואולי אף טעמו מ

עוגת חסה

מורעלת.

ג'ורג' יוצא לפנסיה (מוקדמת!!!) הזוג מ"יומן שלושים" נשאר תקוע- לא להקיא ולא לבלוע, לא להתגרש ולא להמשיך להתקוטט, מה יהיה?!?!

 

[Natan Galant]

חוששתני ששני סופרי העל של הפורום ר' גלנט ור' קדיתא שתו מעט ואולי אף טעמו מ
מורעלת.

ג'ורג' יוצא לפנסיה (מוקדמת!!!) הזוג מ"יומן שלושים" נשאר תקוע- לא להקיא ולא לבלוע, לא להתגרש ולא להמשיך להתקוטט, מה יהיה?!?!

משיח עכשיו.

 

[Natan Galant]

סיפור תשיעי מאת קליניקה טיפולית בשיטת מילצ'אייב בהגשת ג'ורג' הקזאחי! | אורך לשוני בוריס! | במימון משרד הקליטה והתרבות.


בס"ד

הוא נכנס בצעד רגיל, התיישב בצורה רגילה, שתק בצורה רגילה, ופתח את התייעצות בצורה רגילה:
שלום ג'ורג'. שמי יואב.
אני איש רגיל.
אני מרגיש רגיל כמו כולם.

אה - אה.
שתקתי, לא היה לי מה להגיד.

יואב המשיך לדבר בקול איטי ומונוטוני, ומוח שלי כמעט טבע באדים של רגילוּת.
הוא אמר:
הייתי פעם נער רגיל, והיום אני איש רגיל.
הוא גנח, ושתק.
חיכיתי להמשך.
הוא לא המשיך, אלא פשוט שתק.
עשיתי לו "נו" קצר רוח עם הגבות, והוא קצת נלחץ מהאפקט והמשיך לדבר:
מאז שנולדתי כולם קראו לי יואב הרגיל, כי פשוט הייתי רגיל. יואב, רגיל, יואב.
למדתי בבית ספר יסודי ברעננה, אחר כך בתיכון שדות יואב, אחר כן עשיתי צבא...

כאן קטעתי את הנאום שלו.
יואב, מה עשית בצבא?
הוא גירד בראשו בחוסר עניין:
לא עשיתי משהו מיוחד, עשיתי סתם משהו רגיל, הרכבתי מרעומים לטילים של חיל האוויר.
מרעומים?
טילים?
ממש מעניין.
קדימה, יואב. ספר לי עוד על מעשיך.
הוא הסביר בקול מעונן:
במשך שנה וחצי זה מה שעשיתי בכל יום.
אתה מכיר טילי 'ברד'? הטילים הכי בסיסיים שלנו. יש להם חומר נפץ בכמות של...
נופפתי בידיים. אל תסבך אותי עם צנזורה ישראלית, דביל.
הוא התעצב, אפו נשמט.
אמרתי לך שאני רגיל, אמר. אין לי מה להגיד.
אין לי כלום.
אין לי מה לספר.
פשוט אין לי.

באותו הרגע, בום. התפוצץ מרעום פנימי של ג'ורג'.
קוז'מאצ'אסקו!
חריין!
סצ'זמאק,
נגמרה סבלנות שלי!

אמרתי בקול חד ונחוש:
יואב, ספר לי עכשיו, בדיוק. מה עשית בצבא?
ראיתי איך קול נחוש שלי פוגע בו ומנענע אותו חזק, כמו בניין בעזה אחרי סדרה של טילי ברד. הוא התאפס על עצמו, התנער, והמשיך לדבר.

טעיתי, אוי.
כמה, כמה התאכזבתי!
כמעט מתתי,
הצילו.
הוא המשיך לדבר, נכון. אבל...
בדיוק באותה אינטונציה מחפירה!
באותו קול מזעזע ומונוטוני. קול של מוות, קול שגריר סוריה באו"ם, קול של אייתולה גוסס:
הייתי מרכיב את המרעומים, את הראש האופטי, בודק שהכנפונים הקטנים תקינים, ואז מדביק את המדבקה על הטילים.

הדיבור על המרעומים עשה לו טוב, כנראה.
סוף סוף ראיתי סימן שיש מישהו בבית!
יואב התחיל לחייך:
המדבקות היו פרוייקט אישי שלי, הפרוייקט שלי.
היו שבועות שהדבקתי סמיילי שמח, לפעמים סמיילי מחייך, לפעמים הדבקתי מדבקות שכתבתי עליהם בטוש שחור: לאחמד, באהבה.

החיוך שלו התרחב לפתע, הפעם גם עיניים משעממות שלו הצטרפו לחיוך:
חודש שלם לפני שסיימתי שם, עשיתי פרוייקט מיוחד. כתבתי על כל טיל וטיל את השורה הבאה:
אם אתה קורא את זה, כנראה שעוד רגע לא תהיה פה...

בדיוק מתי שסיפורים משעממים שלו התחילו להיות מעניינים, הכל נהרס. אבד - - -

קול שלו שוב נעשה משעמם, חסר טעם.
קול שלו צנח בחזרה למחוזות השעמום והמוות, והוא המשיך לדבר בקול אפאטי.
הוא סיפר ביובש מחריד איך הוא התקדם בצבא ישראלי, עבר לעבוד בצוות בכיר של פיתוח טילים, המשיך לתאר את המשקל המדוייק של הטיל, את האורך לו, את הקוטר, את מספר הכנפונים, את מהירות התעופה, את כוחות הג'י - - -

התחלתי לצעוק, לא יכולתי עוד לשאת את השעמום הנוראי.
צעקתי, צרחתי, בכיתי, זעקתי מקירות בטני, מחדרי לבבי, ממכלאות נפשי:
אויהההה!!!
בוח בוח בוח
עסצ'עסמייאק!!!!
דפקתי על השולחן, זעתי בפראות על כסאי, התנודדתי לצדדים כמו שיכור.
לא הייתי מוטרד, ידעתי כסא קזאחי בנוי טוב, לא יתפרק בגלל כמה נענועים.


יואב לא קלט את המצב שלי, והוא החמיר אותו מאוד כשהמשיך לדבר:
ג'ורג', אתה בסדר? להביא לך מים? סודה? סיגריה? כוסית משקה?

הקול המשעמם שלו חרך לי את העורקים, התנחשל לי במרכז התודעה.
הנפתי בידיי בפראות, פלבלתי בעיניים, השפרצתי קצץ מהפה.

סוף סוף, יואב הבין את המסר!
הוא קם בחלחלה, טפח על שכמי, מלמל: אחי, רפואה שלמה, ויצא החוצה בזריזות.
ברגע שהוא יצא מהחדר ולקח איתו החוצה את כל השעמום הנוראי שהוא החדיר לקליניקה שלי, פתחתי מידיית בתהליך התאוששות מהיר.
השתעלתי נמרצות, הוצאתי החוצה ממערכת פנימית שלי את כל השעמום שנכנס לשם, כחכחתי בגרוני, טפחתי לעצמי על השכם:
כל הכבוד, ג'ורג'. כל הכבוד!

אם אתם הישראלים הייתם במקומי, כנראה הייתם נכנעים, סובלים, אולי הייתם בכלל מתים.
אבל אני לא אתם, ישראליים עלובים.
אני קזאחי!
אני רב תושיה,
אני מקורי,
אני חכם,
אני יודע לשמור על עצמי,
אני יודע להתמודד מול כל אחד.

מילצ'אייב תמיד היה אומר:
בכל פעם שאתם נתקלים בקושי מסויים, פשוט תזכרו במה שלימדתי אתכם.
וזה בדיוק מה שעשיתי בזמן שיואב ייבש לי את המוח:
נזכרתי בדיוק מה אמר מילצ'אייב היקר, איך הוא לימד אותנו להתמודד במקרים כאלו.
הוא אמר, כל כך בחוכמה:

אם מישהו משעמם אתכם עד מוות, אתם חייבים לעשות הכל כי לצאת מזה בחיים!
כן, זה מה שהוא אמר, וזה מה שהציל אותי ושמר עליי בחיים.

מיצ'אייב, אני מתגעגע אליך כל כך, צ'יזמאייעסץ'!!!

 

[Natan Galant]

@גדי ישראלי תן ביקורת על הפרק האחרון (אנצל את ההזדמנות להודות לך על הקרוס אובר המשעשע שהעלית!)

 

[גרפולוג]

וזה הסיפור האחרון בסדרה, לתקופה הקרובה (ג'ורג' נשלח למחנה לגמילה...), בס"ד.

לא יאומן. הוא אכן הצליח לקבל פציינט בלי לגימה אחת. ואפילו שהציעו לו...

ג'ורג', אתה בסדר? להביא לך מים? סודה? סיגריה? כוסית משקה?

מחנה גמילה כה מזורז... שאפו!

סדרה מרתקת. מערבון קזאחי.

אגב נראה כי הסגנון דיבור של ג'ורג' בפגישה האחרונה הפך להיות תקני יותר (מאיפה העברית? הוא הלך למכון גמילה או לשיעורי תגבור באולפני משרד הקליטה?) וקצת יבשוש...
כנראה שמשהו עבר על ג'ורג'י שהפך אותו לעייף, מנותק, וחסר חיות במקצת... זה פשוט לא 'הוא'!
תן לו לגימה, זה לא משפיע עליו.

 

[Natan Galant]

לא יאומן. הוא אכן הצליח לקבל פציינט בלי לגימה אחת. ואפילו שהציעו לו...

מחנה גמילה כה מזורז... שאפו!

סדרה מרתקת. מערבון קזאחי.

אגב נראה כי הסגנון דיבור של ג'ורג' בפגישה האחרונה הפך להיות תקני יותר (מאיפה העברית? הוא הלך למכון גמילה או לשיעורי תגבור באולפני משרד הקליטה?) וקצת יבשוש...
כנראה שמשהו עבר על ג'ורג'י שהפך אותו לעייף, מנותק, וחסר חיות במקצת... זה פשוט לא 'הוא'!
תן לו לגימה, זה לא משפיע עליו.

יש עוד פרקים, בהם הוא חוזר לעצמו.
אבל אינני יודע מה הטעם להעלותן כעת,
מחכה ליותר פעילות כאן.

 

[אפשוטער איד]

אבל אינני יודע מה הטעם להעלותן כעת,
מחכה ליותר פעילות כאן.

אין על מה לדבר!
כאן ועכשיו!!!

 

[גדי ישראלי]

גם אני חושב כמו @גרפולוג שג'ורג' התייבש קצת. המיתון בכתיבה שלך לא עושה לו טוב. הקטע שלי בא לאזן את המצב.
בשביל הומור חסידי יש את הרבי מקורצוויל. הקזאחי יותר בסגנון בוטה ומחוספס. בנית דמות מסויימת, אי אפשר לייבש אותה. אם אתה רוצה תבנה עוד דמות, רק אל תיגע בג'ורג'.

 

[גדי ישראלי]

יש עוד פרקים, בהם הוא חוזר לעצמו.
אבל אינני יודע מה הטעם להעלותן כעת,
מחכה ליותר פעילות כאן.

אחרי פסח השגרה תחזור בס"ד.
ואז אני רוצה לראות את ג'ורג' אחרי ארבע כוסות יין קזאחי.