ביקורת ספרות דופליקטים/כרך ראשון- התגלות.

[פירי]

אליגוריות.
לחלוטין...
אולי להי נאאר מכיל מעט מרכיבי פנטזיה, אבל באופן כללי?

גם דופליקטים, לא מכיל יותר מרכיבי פנטזיה. אחרי הכל רוב האנשים שחיים בעולם ההוא אפילו לא מרגישים שהם בתוך פנטזיה...

איך קוראים לזה שהעולם מסודר בחלוקת ארצות אחרת וכל השינויים שקראו אחרי המהפכה הגדולה. היסטוריה חילופית?
זה לא לגמרי פנטזיה.

 

[brachy 100]

גם דופליקטים, לא מכיל יותר מרכיבי פנטזיה. אחרי הכל רוב האנשים שחיים בעולם ההוא אפילו לא מרגישים שהם בתוך פנטזיה...

איך קוראים לזה שהעולם מסודר בחלוקת ארצות אחרת וכל השינויים שקראו אחרי המהפכה הגדולה. היסטוריה חילופית?
זה לא לגמרי פנטזיה.

אבל המסדר הוא לגמרי פנטזיה
את הרי לא חושבת שמה ש @יונה ספיר כתבה בהקדמה אמיתי, כן?
נכון, יש רקע של מד"ב וכו',
ויונה הסבירה את זה במאמר אצלה יותר טוב ממני
אבל בסיס הספר הוא הפנטזיה

 

[פירי]

אבל המסדר הוא לגמרי פנטזיה
את הרי לא חושבת שמה ש @יונה ספיר כתבה בהקדמה אמיתי, כן?
נכון, יש רקע של מד"ב וכו',
ויונה הסבירה את זה במאמר אצלה יותר טוב ממני
אבל בסיס הספר הוא הפנטזיה

חחחח לא לא חשבתי שזה אמיתי.
רק התייחסתי להשוואה שלך, לא שיש טעם להשוות לגמרי. אבל אני חושבת שמה שעושה יותר רושם של פנזטיה בדופליקטים יותר מלהי נאאר - זה החלק של ההיסטוריה החילופית. שהכל נראה לך בזה אחר. אני עוד לא הגעתי לכל החלק של המסדר...
בלהי נאאר, התיאורים של הטבע והסביבה הם די ריאליים. אבל העולם ההוא הרי לחלוטין פנטזיה. זה רק רושם מוטעה.

 

[brachy 100]

חחחח לא לא חשבתי שזה אמיתי.
רק התייחסתי להשוואה שלך, לא שיש טעם להשוות לגמרי. אבל אני חושבת שמה שעושה יותר רושם של פנזטיה בדופליקטים יותר מלהי נאאר - זה החלק של ההיסטוריה החילופית. שהכל נראה לך בזה אחר. אני עוד לא הגעתי לכל החלק של המסדר...
בלהי נאאר, התיאורים של הטבע והסביבה הם די ריאליים. אבל העולם ההוא הרי לחלוטין פנטזיה. זה רק רושם מוטעה.

אבל מלבד החלק של הראמלונים,
פחות או יותר הכל יכול להיות אמיתי, בתיאוריה
לכן כתבתי שיש שם מרכיבי פנטזיה

 

[הגיבן (ת)]

חחחח לא לא חשבתי שזה אמיתי.
רק התייחסתי להשוואה שלך, לא שיש טעם להשוות לגמרי. אבל אני חושבת שמה שעושה יותר רושם של פנזטיה בדופליקטים יותר מלהי נאאר - זה החלק של ההיסטוריה החילופית. שהכל נראה לך בזה אחר. אני עוד לא הגעתי לכל החלק של המסדר...
בלהי נאאר, התיאורים של הטבע והסביבה הם די ריאליים. אבל העולם ההוא הרי לחלוטין פנטזיה. זה רק רושם מוטעה.

יש מגוון גדול של סגנונות פנטזיה. אפילו שעון הקסמים של מאיר ברעם זה פנטזיה.
קצת מפריע לי שמוחקים היסטוריה די נחמדת של ספרים מהז'אנר, לא רעים בכלל, (בלשון המעטה). חבל שאין קטלוג מסודר של הספרות שלנו, כי קשה לזכור שהיו דברים ממש יפים לפני עשרים שנה.

 

[נודד]

יש מגוון גדול של סגנונות פנטזיה. אפילו שעון הקסמים של מאיר ברעם זה פנטזיה.
קצת מפריע לי שמוחקים היסטוריה די נחמדת של ספרים מהז'אנר, לא רעים בכלל, (בלשון המעטה). חבל שאין קטלוג מסודר של הספרות שלנו, כי קשה לזכור שהיו דברים ממש יפים לפני עשרים שנה.

הספר הראשון בקטלוג מבחינתי הוא - שלושה אחים ושלוש מצוות.
פנטזיה טהורה, כשהיהדות בטהרתה מהווה תשתית לספר.
הבנתי שיש עליו קומיקס, אבל לפי התקציר מהבת זה לא הספר שהכרתי בילדותי.

 

[brachy 100]

הספר הראשון בקטלוג מבחינתי הוא - שלושה אחים ושלוש מצוות.
פנטזיה טהורה, כשהיהדות בטהרתה מהווה תשתית לספר.
הבנתי שיש עליו קומיקס, אבל לפי התקציר מהבת זה לא הספר שהכרתי בילדותי.

בהחלט
קראתי את הקומיקס, מתוך תקווה שזה כמו הספר המקורי - התאכזבתי קשות, אין קשר בין השתים
אחד הספרים היפים שקראתי מימי, בלי הגזמה.

 

[פירי]

עכשיו תורי.
התחלתי לקרוא את הספר יותר בגלל רצון להתמצא במושגים החדשים, המשכתי בגלל שזה היה מעניין. בסיום שוב נפלתי.
קראתי שוב את כל השו"ת כאן באשכול, נראה לי שעדיין יש לי שאלות שעוד לא נענו.

קודם כל סקירה של הספר - ואזהרה, אין פה סינון מספוילרים. אבל גם ככה מי שהגיע עד לכאן לא מפחד מזה.
ספר שמתחיל כמד"ב, עם היסטוריה חילופית על מהפכה גדולה בעבר ששינתה את מפת העולם - גם פיזית התחברו יבשות ויבש הים התיכון, גם מבחינה מדינית, יש רק חמש מדינות שכל אחת מהן עם מדיניות ברורה ושונה מאד.
ספר פנטזיה יכול להיות מורכב וקשה להבנה בגלל שהוא שונה מהעולם הריאלי. בדופליקטים - לא. יש את הענין של חלוקת הגלובוס מחדש, וכל שאר הפנטזיה מתבררת לקוראים בהדרגה, יחד עם הגילויים לדני גיבור הסיפור, שגם הוא לא ידע כלום ולומד את החוקים יחד עם הקוראים.
למעשה אלו שני חלקים, המד"ב על איך העולם נראה אחרי המהפכה, והחלק של מסדר הדופליקטים. אישית, החלק של המד"ב קצת ניתק אותי מהסיפור, כי זה כללים חדשים וחוקים חדשים, ואולי זה מפריע לפנטזית הדופליקטים להיות משכנעת יותר. אני חושבת שהייתי שמחה לקרוא על מסדר כזה בעולם כמו שאנחנו חיים בו עכשיו. זה היה מפחיד יותר...
הספר היה מעניין, היו גם כמה חלקים מותחים, אבל לחלוטין לא מה שהכרנו ממרגל להשכרה.
לדעתי יש גם כמה דברים לא ברורים בפנטזיה, שגרמו לי לא להשאב לגמרי לתוך הפנטזיה ולקרוא יותר מתוך בידור משועשע מההמצאה. כן ראיתי בתגובות על קוראים שניסו לזמן סקנדר, לי זה ממש לא קרה.
גם חוקים מורכבים מאד, גם לא הכל ברור מתוך הספר.
גיבור הסיפור שוכח כל לילה את מה שעבר עליו ביום האתמול. זוכר את עצמו בן 15 ולא יודע שעבר כבר זמן מאז והוא לא זוכר את זה.
הוא מתגבר על זה בעזרת ספר זכרונות בו הוא כותב כל ערב את מה שעבר עליו, וקורא את זה בבוקר, בכמה דקות שיש לו ואז יוצא לסדר היום שלו בלי שום הפרעה. כמעט, חוץ מלהסמיק מול אנשים שהוא לא זוכר, או ללכת יחד עם אחיו כי הדרכים מסביב הבית שונות ממה שהוא זוכר.
בגלל בעית הזיכרון הוא לא ממשיך ללמוד בישיבה אלא נכנס לתוכנית כללית שפתחה בפעם הראשונה קבוצה ל"אורתודוקסים", לשנת התגלות. התוכנית מכשירה ובוחנת צעירים במסע שעובר בין חמש מדינות העולם.
בתוך התוכנית, במסע למילוי המשימה הראשונה הוא נקלע לצרות. הוא והחברים שלו נחטפים, אמא שלו מאוימת, והוא נתון בין שלום האנושות כולה לבין הגנה על משפחתו וחבריו. כמובן שהוא לא מסוגל שאנשים יפגעו בגללו, ולכן הוא מסכן את כל האנושות למענם. ומצליח להציל אותם. רק קותי המדריך נשאר נכה חסר רגל, אבל בעוד מאה שנים בבתי חולים משוכללים משתילים תותבות ככה שזה רק פציעה קטנה. ככה ירד לו האבן מהלב והמצפון שלו נשאר נקי.
גם טהולא מת, והוא קבר אותו. אבל הוא לא יהודי אז זה בטח אחרת. וגם דני הזהיר אותו, אם נהיה כנים והוא באמת החליט על דעת עצמו להסתכן.

עכשיו לביקורת ולשאלות
דבר ראשון דני. מעניין אותי מאד להבין את משמעות השם דֶניאל. מילא דני, שם חיבה אז הכל יכול להיות. אבל לעוות שם ככה, הפריע לי. במיוחד שלא הבנתי מה זה הוסיף או שינה לעלילה, חוץ מלתקוע אותי בכל פעם בה קראתי את שמו.
לא אייל גלבוע, אבל כנראה בן דוד. בסגנון צעיר יותר, אפילו צעיר מכפי שאפשר לצפות מבן כמעט 20. חבל ששנת ההתגלות לא מתוכננת לבני 17.
גבוה וחסון ושרירי וכל יכול ולא נרתע מקשיים. החסרון היחיד שלו זה שהוא מסמיק די הרבה. לא מציג כל כך טוב.
החברים שלו, כמי שמייצגים כל אחד את מדינת המוצא שלו, ממלאים את תפקידם בשלימות.
אגב, גם המגמתיות הברורה של שמות המדינות, פרדייס למולדתו של דני. כי חיים בה בערך כמו לפני כמאה שנה ואין בה קידמה. טלפון אחד בעיר, רועי צאן, בתי חולים ברמה בסיסית ומתניידים עם סוסים ועגלות.
אם הייתי באיזה תפקיד בינלאומי הייתי מערערת אז, כשהקימו את העולם החדש. היה אסור להם לכנות כך את המדינה שלהם. אישית יש לי פנטזיה אחרת לפרדייס של העולם הזה.

ובכן פיוצ'ר, שהיא הקידמה. מעבירה את המסר ברור מאד מה הפיוצ'ר הצפוי אם לא נתעשת: נראה כולנו כמו דיוויד, בחור מפונק ועצלן שתלוי כמו באינפוזיה בשבבים ורובוטים החכמים שלו.
רק למה הגיע לשנת ההתגלות לא הבנתי. לא למה הגיע, ולא איך קיבלו אותו לשם.
סנדי שגרונו ניחר מלהסביר למה סיים שונה מקומוניזם. כלשונו בלי ציטוט מדויק, הרעיון היה טוב רק הביצוע גרוע. בגלל שמושחתים היו בשלטון. בסיים גם הביצוע מושלם. נו נו.
ישי ונתן אמורים לייצג את אינדיווידואל ואריסטוקרט, אבל לא מתעכבים עליהם, כנראה תורם יגיע בספרים שיתמקדו במולדתם אז לא הבנתי את היחודיות הברורה של הארצות שלהם.
יש עוד דמויות שכבר כתבו עליהם ואין לי מה לחדש. נהניתי ממייקל והלן, מקסימיליאן. בנדו. ועוד כמה דופליקטים.
זירו גם צפוי מדי ורשע גדול מדי. אישית הייתי שמחה להתקל בפחות אלימות. לפחות בתיאורים שלא נצרכים להבנת העלילה.

יש חלקים בעלילה שמתוארים צעד אחרי צעד בהרחבה, ויש דילוגים ענקיים כמו על כל החודש של גלובל, איך החברים של דני חזרו לגלובל (ולמה לא ניסו ללכוד עוד נוצה?), איך הגיע דני מהבית ועד לדואוסיינס אל גלובל.

לאורך החלק הראשון של העלילה, בעית הזכרון של דני ממש הפריעה לי. בחור שמתעורר כל בוקר בידע שהוא בן 15 ואז נודע שבעצם הוא בן 18 והוא לא זוכר, לא אמור לקרוא את הספר שלו בעשר דקות ולצאת לישיבה כאילו לא קרה דבר. ועוד להיות השחצן והמוצלח ומוכשר מבין כולם.
וגם אם יש לו ספר שכתוב בו הכל, נניח אם אשתכנע שבאמת מישהו יכול לסכם לעצמו את כל היום ולכתוב בספר ולקרוא כל יום שעובר עוד ועוד ועוד והסדר יום שלו לא מופרע בכלל, זה לא באמת פתרון לזכרון, כן? ידיעות שקוראים מתוך ספר, אין להם את התחושות והרגשות והפרטים שיש לזכרון אמיתי במח.
זה אמור להפריע לו הרבה יותר ממה שמובא בספר.
חוץ מכמה חורים קטנים, כמו זה כשהוא הקניט את דיוויד שאחותו לאי טובה יותר ממנו - גם את זה הוא כתב בספר וזכר לקרוא באותו יום?
מתואר שכאילו הוא מתרגל לזה שהוא שוכח. פרדוקס מוזר.

בין לבין, בתיאורים על היכולות האגדתיות של דני - והיכולות שלו לחלוטין לא מציאותיות גם לפי כללי הספר אבל נראה לי מי שמכיר את אייל מבין אז אני אדלג על זה - אם הקוראים לא מספיק מבינים כמה זה אגדי, יש את מקסימיליאן שעומד בצד וחושב - בפונט נטוי כדי שלא נפספס את זה - מה בדיוק עלינו לחשוב.
היה עוד קטע כזה עם הכנסת מחשבות לקוראים אבל את זה קראתי בשבת ולא כתבתי מיד, לא הולכת לבדוק עכשיו....

סתם מעניין אותי, עוד מאה-מאתיים שנה לא יהיו עדות או קהילות שונות? כשרויות, השקפה. דיונים עד כמה לקבל את התנהלות המדינות השונות, קידמה מול הפרדייס. מה שהם מתווכחים ביניהם - מחליפים מהלומות מילוליות - זה רק פטריוטיות, שקצת מוזרה לי גם מבחינת האפיון, מהתבוננות בעולם שאני מכירה אנשים הם לא כאלה, וגם מבחינה השקפתית. זה לא מאד משנה אבל לי זה נתן תחושה תלושה של כל הנושא האורתודוכסי שם. ולמה לא פשוט לקרוא להם חרדים?
הפריע לי שבתחילת שנת ההתגלות מספרים לצעירים על המשימה הראשונה, לצאת לקני הדואוסינס והם מופתעים ובקושי יודעים מה זה. זה ככה כל שנה, הם לא חקרו קצת למה הם יוצאים?
ואם אפשר ללכוד ביצה, למה כל כך קשה לגדל את הגוזל באיזו שמורה מדעית כדי לחקור ולאלף אותו ולגדל עוד דורות של דאוסיינסים מאולפים?

אם יש סקנדר ארצי לכל דופליקט, מה הוא עושה בינתיים? איך הסקנדר של דני תפקד למרות שהמח שלו (של הבייס) היה בתרדמת. איך הוא קיבל החלטות מעצמו. ואם ככה זה סקנדר, איפה כל הסקנדרים של כל הדופליקטים? מסתובבים בעולם ככפילים? ישנים?

למה הדופליקטים חושבים או נותנים את ההרגשה הזאת לדני שזירו הוא דופליקט? כל כך ברור מהספר שהוא לא. ובכל אופן אין להם שום הוכחה לזה.

בנדו מוכיח את כח העל שלו לזירו של ראיה על חושית כשהוא אומר לו שיש לו תליון מתחת לחולצה. אם זה התליון ההוא - זה לא הגיוני כי גם בנדו וגם דני היו סקנדרים ואם זה התליון הם לא היו יכולים להיות שם.

איך זירו הצליח לאלץ את טהולא להביא לו את הכדור? זה ממש לא ברור. לא טכנית אלא מוסרית. למה שיעשה את זה.*

יש איזה סעיף בלשון הספר - על הערצה עיוורת למנהיגים. גם הדרישה מהדופליקטים למסדר ולמנהיגים, אבל במיוחד בלט לי אאודו לזירו, ואברשה לקאלי. לא משנה אם זה לנבל או לאדם הטוב ורחמן זה לא נשמע לי מושג חיובי בכלל.

בכלל, בתור מה המסדר מחייב? כמו שכתוב בהקדמה, נניח שיקרה כזה דבר ויהיו אנשים שיירשו בגנים כח על שאין לכל האנשים. אוקיי. נניח אנשים שיש להם יכולת שמיעה יוצאת דופן. מה מחייב אותם להענות למשימות, לשבועה, לעונשים של מסדר שגם הם כאלה?

ועוד משהו שלא אמור להיות אחרון אבל לא משנה הסדר - אם אני הייתי מוצאת את עצמי מול זאב חי ומאובן, לא הייתי מעלה בדעתי שיש כזאת אפשרות שהוא קפוא, ושאני זו שעשיתי את זה. דני מאמין לזה ממש בקלות.

* קראתי את המאמר של יונה ספיר וגם בתשובות פה, שחלק מהדברים נקרא בסדרה הבאה. אני לא יודעת. מקובל עלי שהמשך של הספר או כמה רמזים מכאן יתבררו בחלק הבא. אבל על שאלות של חלקים משמעותיים בעלילה תשובה כזאת זה כאילו למכור חצי ספר, או חור באמצע.
ספר, וכאן ספציפית הוא גם לא דק כל כך, אמור להכיל עלילה שלימה. התחלה אמצע וסוף. אולי לא סוף מושלם או סגור מאד, אבל פה חסר יותר מהאמצע מאשר הסיום שכן הגיע לאיזה מילוי של העלילה.
ואם חסר חלק אז זה חסר.


הארכתי. מי ששרד עד לכאן - ברכותיי. אין לי שום כח על להעניק בתמורה.
ואם יש גם תגובה אשמח לקרוא.

 

[brachy 100]

עכשיו תורי.
התחלתי לקרוא את הספר יותר בגלל רצון להתמצא במושגים החדשים, המשכתי בגלל שזה היה מעניין. בסיום שוב נפלתי.
קראתי שוב את כל השו"ת כאן באשכול, נראה לי שעדיין יש לי שאלות שעוד לא נענו.

קודם כל סקירה של הספר - ואזהרה, אין פה סינון מספוילרים. אבל גם ככה מי שהגיע עד לכאן לא מפחד מזה.
ספר שמתחיל כמד"ב, עם היסטוריה חילופית על מהפכה גדולה בעבר ששינתה את מפת העולם - גם פיזית התחברו יבשות ויבש הים התיכון, גם מבחינה מדינית, יש רק חמש מדינות שכל אחת מהן עם מדיניות ברורה ושונה מאד.
ספר פנטזיה יכול להיות מורכב וקשה להבנה בגלל שהוא שונה מהעולם הריאלי. בדופליקטים - לא. יש את הענין של חלוקת הגלובוס מחדש, וכל שאר הפנטזיה מתבררת לקוראים בהדרגה, יחד עם הגילויים לדני גיבור הסיפור, שגם הוא לא ידע כלום ולומד את החוקים יחד עם הקוראים.
למעשה אלו שני חלקים, המד"ב על איך העולם נראה אחרי המהפכה, והחלק של מסדר הדופליקטים. אישית, החלק של המד"ב קצת ניתק אותי מהסיפור, כי זה כללים חדשים וחוקים חדשים, ואולי זה מפריע לפנטזית הדופליקטים להיות משכנעת יותר. אני חושבת שהייתי שמחה לקרוא על מסדר כזה בעולם כמו שאנחנו חיים בו עכשיו. זה היה מפחיד יותר...
הספר היה מעניין, היו גם כמה חלקים מותחים, אבל לחלוטין לא מה שהכרנו ממרגל להשכרה.
לדעתי יש גם כמה דברים לא ברורים בפנטזיה, שגרמו לי לא להשאב לגמרי לתוך הפנטזיה ולקרוא יותר מתוך בידור משועשע מההמצאה. כן ראיתי בתגובות על קוראים שניסו לזמן סקנדר, לי זה ממש לא קרה.
גם חוקים מורכבים מאד, גם לא הכל ברור מתוך הספר.
גיבור הסיפור שוכח כל לילה את מה שעבר עליו ביום האתמול. זוכר את עצמו בן 15 ולא יודע שעבר כבר זמן מאז והוא לא זוכר את זה.
הוא מתגבר על זה בעזרת ספר זכרונות בו הוא כותב כל ערב את מה שעבר עליו, וקורא את זה בבוקר, בכמה דקות שיש לו ואז יוצא לסדר היום שלו בלי שום הפרעה. כמעט, חוץ מלהסמיק מול אנשים שהוא לא זוכר, או ללכת יחד עם אחיו כי הדרכים מסביב הבית שונות ממה שהוא זוכר.
בגלל בעית הזיכרון הוא לא ממשיך ללמוד בישיבה אלא נכנס לתוכנית כללית שפתחה בפעם הראשונה קבוצה ל"אורתודוקסים", לשנת התגלות. התוכנית מכשירה ובוחנת צעירים במסע שעובר בין חמש מדינות העולם.
בתוך התוכנית, במסע למילוי המשימה הראשונה הוא נקלע לצרות. הוא והחברים שלו נחטפים, אמא שלו מאוימת, והוא נתון בין שלום האנושות כולה לבין הגנה על משפחתו וחבריו. כמובן שהוא לא מסוגל שאנשים יפגעו בגללו, ולכן הוא מסכן את כל האנושות למענם. ומצליח להציל אותם. רק קותי המדריך נשאר נכה חסר רגל, אבל בעוד מאה שנים בבתי חולים משוכללים משתילים תותבות ככה שזה רק פציעה קטנה. ככה ירד לו האבן מהלב והמצפון שלו נשאר נקי.
גם טהולא מת, והוא קבר אותו. אבל הוא לא יהודי אז זה בטח אחרת. וגם דני הזהיר אותו, אם נהיה כנים והוא באמת החליט על דעת עצמו להסתכן.

עכשיו לביקורת ולשאלות
דבר ראשון דני. מעניין אותי מאד להבין את משמעות השם דֶניאל. מילא דני, שם חיבה אז הכל יכול להיות. אבל לעוות שם ככה, הפריע לי. במיוחד שלא הבנתי מה זה הוסיף או שינה לעלילה, חוץ מלתקוע אותי בכל פעם בה קראתי את שמו.
לא אייל גלבוע, אבל כנראה בן דוד. בסגנון צעיר יותר, אפילו צעיר מכפי שאפשר לצפות מבן כמעט 20. חבל ששנת ההתגלות לא מתוכננת לבני 17.
גבוה וחסון ושרירי וכל יכול ולא נרתע מקשיים. החסרון היחיד שלו זה שהוא מסמיק די הרבה. לא מציג כל כך טוב.
החברים שלו, כמי שמייצגים כל אחד את מדינת המוצא שלו, ממלאים את תפקידם בשלימות.
אגב, גם המגמתיות הברורה של שמות המדינות, פרדייס למולדתו של דני. כי חיים בה בערך כמו לפני כמאה שנה ואין בה קידמה. טלפון אחד בעיר, רועי צאן, בתי חולים ברמה בסיסית ומתניידים עם סוסים ועגלות.
אם הייתי באיזה תפקיד בינלאומי הייתי מערערת אז, כשהקימו את העולם החדש. היה אסור להם לכנות כך את המדינה שלהם. אישית יש לי פנטזיה אחרת לפרדייס של העולם הזה.

ובכן פיוצ'ר, שהיא הקידמה. מעבירה את המסר ברור מאד מה הפיוצ'ר הצפוי אם לא נתעשת: נראה כולנו כמו דיוויד, בחור מפונק ועצלן שתלוי כמו באינפוזיה בשבבים ורובוטים החכמים שלו.
רק למה הגיע לשנת ההתגלות לא הבנתי. לא למה הגיע, ולא איך קיבלו אותו לשם.
סנדי שגרונו ניחר מלהסביר למה סיים שונה מקומוניזם. כלשונו בלי ציטוט מדויק, הרעיון היה טוב רק הביצוע גרוע. בגלל שמושחתים היו בשלטון. בסיים גם הביצוע מושלם. נו נו.
ישי ונתן אמורים לייצג את אינדיווידואל ואריסטוקרט, אבל לא מתעכבים עליהם, כנראה תורם יגיע בספרים שיתמקדו במולדתם אז לא הבנתי את היחודיות הברורה של הארצות שלהם.
יש עוד דמויות שכבר כתבו עליהם ואין לי מה לחדש. נהניתי ממייקל והלן, מקסימיליאן. בנדו. ועוד כמה דופליקטים.
זירו גם צפוי מדי ורשע גדול מדי. אישית הייתי שמחה להתקל בפחות אלימות. לפחות בתיאורים שלא נצרכים להבנת העלילה.

יש חלקים בעלילה שמתוארים צעד אחרי צעד בהרחבה, ויש דילוגים ענקיים כמו על כל החודש של גלובל, איך החברים של דני חזרו לגלובל (ולמה לא ניסו ללכוד עוד נוצה?), איך הגיע דני מהבית ועד לדואוסיינס אל גלובל.

לאורך החלק הראשון של העלילה, בעית הזכרון של דני ממש הפריעה לי. בחור שמתעורר כל בוקר בידע שהוא בן 15 ואז נודע שבעצם הוא בן 18 והוא לא זוכר, לא אמור לקרוא את הספר שלו בעשר דקות ולצאת לישיבה כאילו לא קרה דבר. ועוד להיות השחצן והמוצלח ומוכשר מבין כולם.
וגם אם יש לו ספר שכתוב בו הכל, נניח אם אשתכנע שבאמת מישהו יכול לסכם לעצמו את כל היום ולכתוב בספר ולקרוא כל יום שעובר עוד ועוד ועוד והסדר יום שלו לא מופרע בכלל, זה לא באמת פתרון לזכרון, כן? ידיעות שקוראים מתוך ספר, אין להם את התחושות והרגשות והפרטים שיש לזכרון אמיתי במח.
זה אמור להפריע לו הרבה יותר ממה שמובא בספר.
חוץ מכמה חורים קטנים, כמו זה כשהוא הקניט את דיוויד שאחותו לאי טובה יותר ממנו - גם את זה הוא כתב בספר וזכר לקרוא באותו יום?
מתואר שכאילו הוא מתרגל לזה שהוא שוכח. פרדוקס מוזר.

בין לבין, בתיאורים על היכולות האגדתיות של דני - והיכולות שלו לחלוטין לא מציאותיות גם לפי כללי הספר אבל נראה לי מי שמכיר את אייל מבין אז אני אדלג על זה - אם הקוראים לא מספיק מבינים כמה זה אגדי, יש את מקסימיליאן שעומד בצד וחושב - בפונט נטוי כדי שלא נפספס את זה - מה בדיוק עלינו לחשוב.
היה עוד קטע כזה עם הכנסת מחשבות לקוראים אבל את זה קראתי בשבת ולא כתבתי מיד, לא הולכת לבדוק עכשיו....

סתם מעניין אותי, עוד מאה-מאתיים שנה לא יהיו עדות או קהילות שונות? כשרויות, השקפה. דיונים עד כמה לקבל את התנהלות המדינות השונות, קידמה מול הפרדייס. מה שהם מתווכחים ביניהם - מחליפים מהלומות מילוליות - זה רק פטריוטיות, שקצת מוזרה לי גם מבחינת האפיון, מהתבוננות בעולם שאני מכירה אנשים הם לא כאלה, וגם מבחינה השקפתית. זה לא מאד משנה אבל לי זה נתן תחושה תלושה של כל הנושא האורתודוכסי שם. ולמה לא פשוט לקרוא להם חרדים?
הפריע לי שבתחילת שנת ההתגלות מספרים לצעירים על המשימה הראשונה, לצאת לקני הדואוסינס והם מופתעים ובקושי יודעים מה זה. זה ככה כל שנה, הם לא חקרו קצת למה הם יוצאים?
ואם אפשר ללכוד ביצה, למה כל כך קשה לגדל את הגוזל באיזו שמורה מדעית כדי לחקור ולאלף אותו ולגדל עוד דורות של דאוסיינסים מאולפים?

אם יש סקנדר ארצי לכל דופליקט, מה הוא עושה בינתיים? איך הסקנדר של דני תפקד למרות שהמח שלו (של הבייס) היה בתרדמת. איך הוא קיבל החלטות מעצמו. ואם ככה זה סקנדר, איפה כל הסקנדרים של כל הדופליקטים? מסתובבים בעולם ככפילים? ישנים?

למה הדופליקטים חושבים או נותנים את ההרגשה הזאת לדני שזירו הוא דופליקט? כל כך ברור מהספר שהוא לא. ובכל אופן אין להם שום הוכחה לזה.

בנדו מוכיח את כח העל שלו לזירו של ראיה על חושית כשהוא אומר לו שיש לו תליון מתחת לחולצה. אם זה התליון ההוא - זה לא הגיוני כי גם בנדו וגם דני היו סקנדרים ואם זה התליון הם לא היו יכולים להיות שם.

איך זירו הצליח לאלץ את טהולא להביא לו את הכדור? זה ממש לא ברור. לא טכנית אלא מוסרית. למה שיעשה את זה.*

יש איזה סעיף בלשון הספר - על הערצה עיוורת למנהיגים. גם הדרישה מהדופליקטים למסדר ולמנהיגים, אבל במיוחד בלט לי אאודו לזירו, ואברשה לקאלי. לא משנה אם זה לנבל או לאדם הטוב ורחמן זה לא נשמע לי מושג חיובי בכלל.

בכלל, בתור מה המסדר מחייב? כמו שכתוב בהקדמה, נניח שיקרה כזה דבר ויהיו אנשים שיירשו בגנים כח על שאין לכל האנשים. אוקיי. נניח אנשים שיש להם יכולת שמיעה יוצאת דופן. מה מחייב אותם להענות למשימות, לשבועה, לעונשים של מסדר שגם הם כאלה?

ועוד משהו שלא אמור להיות אחרון אבל לא משנה הסדר - אם אני הייתי מוצאת את עצמי מול זאב חי ומאובן, לא הייתי מעלה בדעתי שיש כזאת אפשרות שהוא קפוא, ושאני זו שעשיתי את זה. דני מאמין לזה ממש בקלות.

* קראתי את המאמר של יונה ספיר וגם בתשובות פה, שחלק מהדברים נקרא בסדרה הבאה. אני לא יודעת. מקובל עלי שהמשך של הספר או כמה רמזים מכאן יתבררו בחלק הבא. אבל על שאלות של חלקים משמעותיים בעלילה תשובה כזאת זה כאילו למכור חצי ספר, או חור באמצע.
ספר, וכאן ספציפית הוא גם לא דק כל כך, אמור להכיל עלילה שלימה. התחלה אמצע וסוף. אולי לא סוף מושלם או סגור מאד, אבל פה חסר יותר מהאמצע מאשר הסיום שכן הגיע לאיזה מילוי של העלילה.
ואם חסר חלק אז זה חסר.


הארכתי. מי ששרד עד לכאן - ברכותיי. אין לי שום כח על להעניק בתמורה.
ואם יש גם תגובה אשמח לקרוא.

מסכימה איתך לגמרי.

אם יש סקנדר ארצי לכל דופליקט, מה הוא עושה בינתיים? איך הסקנדר של דני תפקד למרות שהמח שלו (של הבייס) היה בתרדמת. איך הוא קיבל החלטות מעצמו. ואם ככה זה סקנדר, איפה כל הסקנדרים של כל הדופליקטים? מסתובבים בעולם ככפילים? ישנים?

מתמוססים.

 

[פירי]

עוד שאלה נורא חשובה, מה דני חשב כשהלך להעיר את הדואוסיינס בגלובל. משהו יותר חסר מחשבה מזה אין בכל הספר, נראה לי.
ואיך לא שמו לב למחרת שהוא בתנוחה אחרת ממה שהיה? קשה לי להאמין שהקפיאו אותו בדיוק באותה תנוחה.

 

[Chaya Lea]

בנדו מוכיח את כח העל שלו לזירו של ראיה על חושית כשהוא אומר לו שיש לו תליון מתחת לחולצה. אם זה התליון ההוא - זה לא הגיוני כי גם בנדו וגם דני היו סקנדרים ואם זה התליון הם לא היו יכולים להיות שם.

כשזירו זורק את דני מהצוק ותוהה למה הסקנדר לא הגיע אאודו שואל אותו אם הוא בטוח שזה לא קשור אליו וזירו עונה שהוא מכיר את הכוח הזה כבר עשרים שנה.
אני מבינה מזה שהכוונה לכוח של התליון ויש דרך להפעיל אותו. כאשר זירו רצה את הסקנדרים של דני ובנדו הוא פשוט לא הפעיל את התליון.

 

[פירי]

עוד מילה, אולי טוב שזה בהודעה נפרדת כדי שלא יבלע (וגם באמת כבר הגזמתי)
הכריכה, העימוד, הציורים - יפה מאד!
נעים ונח ומכבד. באמת נותן תחושה אחרת. גם אם זה נראה לא חשוב ולא משנה, אבל כשיש מבינים כמה שזה מוסיף.

אין ספק שזה ספר חדש מסוג שעוד לא הכרנו.
אולי לא ספר הפנטזיה הראשון, אבל בהחלט מקורי ואחר.

 

[הגיבן (ת)]

הארכתי. מי ששרד עד לכאן - ברכותיי. אין לי שום כח על להעניק בתמורה.
ואם יש גם תגובה אשמח לקרוא.

קראתי בנשימה עצורה. זה נראה לי שכל השאלות ששאלת הן בעצם שאלה אחת. נגיד שכך היה, אז מה היה בעקבות זה. אילו כך, אז לכן..?

נראה לי שזו השאלה היחידה שכל סיפור צריך לענות עליה, אפילו סיפור פנטזיה. והכי טוב שהתשובה תהיה מוסכמת על הקןראים. באופן שהקוראים ישתכנעו "נכון, גם אני חושב שאילו היה לילד בן 15 כזו בעיה, אז לכן כך הוא היה מתנהג, ולכן כזה וכזה היה האופי שלו, ואילו היה כזה מן עולם, לפיכך כאלה היו שמות האנשים שם, וסביר שכך אנשים כאלה היו מכנים את מדינתם..."

חושבת שאפשר לפתור דברים כאלה רטרואקטיבית, בספרים הבאים, ויש גם הרבה קוראים שמוכנים *לספק* הסבר יצירתי משלהם לכל שאלה, אבל סה"כ, זה משפיע על האמון בסיפור..

 

[פירי]

קראתי בנשימה עצורה. זה נראה לי שכל השאלות ששאלת הן בעצם שאלה אחת. נגיד שכך היה, אז מה היה בעקבות זה. אילו כך, אז לכן..?

נראה לי שזו השאלה היחידה שכל סיפור צריך לענות עליה, אפילו סיפור פנטזיה. והכי טוב שהתשובה תהיה מוסכמת על הקןראים. באופן שהקוראים ישתכנעו "נכון, גם אני חושב שאילו היה לילד בן 15 כזו בעיה, אז לכן כך הוא היה מתנהג, ולכן כזה וכזה היה האופי שלו, ואילו היה כזה מן עולם, לפיכך כאלה היו שמות האנשים שם, וסביר שכך אנשים כאלה היו מכנים את מדינתם..."

חושבת שאפשר לפתור דברים כאלה רטרואקטיבית, בספרים הבאים, ויש גם הרבה קוראים שמוכנים *לספק* הסבר יצירתי משלהם לכל שאלה, אבל סה"כ, זה משפיע על האמון בסיפור..

וואו, סיכמת לי את זה מעולה.

 

[CN]

ב"ה

בדיוק נתקלתי הבוקר

פונתה לבית החולים ואיבדה את זיכרונותיה מ-30 השנים האחרונות - כל רגע

אישה מלואיזיאנה אושפזה בבית חולים עם כאב ראש, היא התעוררה ללא זיכרון מ-30 השנים האחרונות. היא חושבת שהיא עדיין נערה בשנות ה-80

www.kore.co.il

האישה שם מתנהלת בצורה הרבה יותר הגיונית למי שאיבד את הזיכרון.
ואצל דני,
זה לא שהיה אובדן פעם אחת, ומאז הוא התחיל חיים חדשים לצד האובדן, ולמד את העולם מחדש.

לא!
זה כל בוקר: היי, איזה שנה היום? 1980. מי הנשיא? רולנד רייגן.. אה לא???
מה קורה פה??
איבדתי את הזכרון?? אני??? לא יכול להיות. אתם צוחקים עליי.
משהו.... טיפה מכל זה.....
וזה כל בוקר, כל בוקר!
כל בוקר מחדש אי אמון,
הלם,
חוסר השלמה,
כעס,
אבל על האובדן של הזיכרון..
כמו כל תהליך של אובדן אמיתי.
לכן זו נקודה שתפסה הרבה קוראים בחוסר אמינות שלה.

כי החלק הזה בסיפור הוא לא פנטזיה, אלא חלק מהעולם האמיתי (שיש לו היסטוריה חילופית של היבשות וקצת מד"ב, אוקיי, אבל הוא עדיין אמיתי והאנשים מתנהלים כמו אנשים רגילים, כמונו.)
ולכן הציפיה שלנו כקוראים היא,
שתהיה התייחסות הרבה יותר משמעותית.

ובכלל, לדעתי, זה משהו שקשה מאוד לחיות איתו.
תחשבו שכל בוקר חווים את האובדן הזה מחדש!!
שכל בוקר צריכים להפנים שמה שהיה לא יהיה, ושאתה הולך גם לשכוח את מה שתדע היום!!
זה ייאוש אמיתי, ואיבוד כל רצון לחיים, לפחות לפי התחושה שלי כיום.

ולקרוא את הזיכרונות, כשאין לך שום קשר רגשי אליהם והם לא שלך,
זה כמו לקרוא יומן של מישהו אחר....
מה זה באמת נותן לחיים?
ולמה שתהיה לי מוטיבציה לקרוא בכלל?
ובטח אם כל יום כמות החומר שצריך לקרוא - גדולה מאתמול,
וזה לא עזר שקראת אתמול - היום צריך לקרוא הכל מהתחלה.

וככה, לדלג על הבוקר ועל כל מה שעובר עליו ברגעים האלו,
ולצאת בקלילות לישיבה כשהמבוכה היחידה היא הפגישה עם המשגיח שהוא לא זוכר?
יש כאן קונפליקט ממש מהותי,
שקשה מאוד לדלג עליו.

 

[-חיה-]

עכשיו תורי.
התחלתי לקרוא את הספר יותר בגלל רצון להתמצא במושגים החדשים, המשכתי בגלל שזה היה מעניין. בסיום שוב נפלתי.
קראתי שוב את כל השו"ת כאן באשכול, נראה לי שעדיין יש לי שאלות שעוד לא נענו.

קודם כל סקירה של הספר - ואזהרה, אין פה סינון מספוילרים. אבל גם ככה מי שהגיע עד לכאן לא מפחד מזה.
ספר שמתחיל כמד"ב, עם היסטוריה חילופית על מהפכה גדולה בעבר ששינתה את מפת העולם - גם פיזית התחברו יבשות ויבש הים התיכון, גם מבחינה מדינית, יש רק חמש מדינות שכל אחת מהן עם מדיניות ברורה ושונה מאד.
ספר פנטזיה יכול להיות מורכב וקשה להבנה בגלל שהוא שונה מהעולם הריאלי. בדופליקטים - לא. יש את הענין של חלוקת הגלובוס מחדש, וכל שאר הפנטזיה מתבררת לקוראים בהדרגה, יחד עם הגילויים לדני גיבור הסיפור, שגם הוא לא ידע כלום ולומד את החוקים יחד עם הקוראים.
למעשה אלו שני חלקים, המד"ב על איך העולם נראה אחרי המהפכה, והחלק של מסדר הדופליקטים. אישית, החלק של המד"ב קצת ניתק אותי מהסיפור, כי זה כללים חדשים וחוקים חדשים, ואולי זה מפריע לפנטזית הדופליקטים להיות משכנעת יותר. אני חושבת שהייתי שמחה לקרוא על מסדר כזה בעולם כמו שאנחנו חיים בו עכשיו. זה היה מפחיד יותר...
הספר היה מעניין, היו גם כמה חלקים מותחים, אבל לחלוטין לא מה שהכרנו ממרגל להשכרה.
לדעתי יש גם כמה דברים לא ברורים בפנטזיה, שגרמו לי לא להשאב לגמרי לתוך הפנטזיה ולקרוא יותר מתוך בידור משועשע מההמצאה. כן ראיתי בתגובות על קוראים שניסו לזמן סקנדר, לי זה ממש לא קרה.
גם חוקים מורכבים מאד, גם לא הכל ברור מתוך הספר.
גיבור הסיפור שוכח כל לילה את מה שעבר עליו ביום האתמול. זוכר את עצמו בן 15 ולא יודע שעבר כבר זמן מאז והוא לא זוכר את זה.
הוא מתגבר על זה בעזרת ספר זכרונות בו הוא כותב כל ערב את מה שעבר עליו, וקורא את זה בבוקר, בכמה דקות שיש לו ואז יוצא לסדר היום שלו בלי שום הפרעה. כמעט, חוץ מלהסמיק מול אנשים שהוא לא זוכר, או ללכת יחד עם אחיו כי הדרכים מסביב הבית שונות ממה שהוא זוכר.
בגלל בעית הזיכרון הוא לא ממשיך ללמוד בישיבה אלא נכנס לתוכנית כללית שפתחה בפעם הראשונה קבוצה ל"אורתודוקסים", לשנת התגלות. התוכנית מכשירה ובוחנת צעירים במסע שעובר בין חמש מדינות העולם.
בתוך התוכנית, במסע למילוי המשימה הראשונה הוא נקלע לצרות. הוא והחברים שלו נחטפים, אמא שלו מאוימת, והוא נתון בין שלום האנושות כולה לבין הגנה על משפחתו וחבריו. כמובן שהוא לא מסוגל שאנשים יפגעו בגללו, ולכן הוא מסכן את כל האנושות למענם. ומצליח להציל אותם. רק קותי המדריך נשאר נכה חסר רגל, אבל בעוד מאה שנים בבתי חולים משוכללים משתילים תותבות ככה שזה רק פציעה קטנה. ככה ירד לו האבן מהלב והמצפון שלו נשאר נקי.
גם טהולא מת, והוא קבר אותו. אבל הוא לא יהודי אז זה בטח אחרת. וגם דני הזהיר אותו, אם נהיה כנים והוא באמת החליט על דעת עצמו להסתכן.

עכשיו לביקורת ולשאלות
דבר ראשון דני. מעניין אותי מאד להבין את משמעות השם דֶניאל. מילא דני, שם חיבה אז הכל יכול להיות. אבל לעוות שם ככה, הפריע לי. במיוחד שלא הבנתי מה זה הוסיף או שינה לעלילה, חוץ מלתקוע אותי בכל פעם בה קראתי את שמו.
לא אייל גלבוע, אבל כנראה בן דוד. בסגנון צעיר יותר, אפילו צעיר מכפי שאפשר לצפות מבן כמעט 20. חבל ששנת ההתגלות לא מתוכננת לבני 17.
גבוה וחסון ושרירי וכל יכול ולא נרתע מקשיים. החסרון היחיד שלו זה שהוא מסמיק די הרבה. לא מציג כל כך טוב.
החברים שלו, כמי שמייצגים כל אחד את מדינת המוצא שלו, ממלאים את תפקידם בשלימות.
אגב, גם המגמתיות הברורה של שמות המדינות, פרדייס למולדתו של דני. כי חיים בה בערך כמו לפני כמאה שנה ואין בה קידמה. טלפון אחד בעיר, רועי צאן, בתי חולים ברמה בסיסית ומתניידים עם סוסים ועגלות.
אם הייתי באיזה תפקיד בינלאומי הייתי מערערת אז, כשהקימו את העולם החדש. היה אסור להם לכנות כך את המדינה שלהם. אישית יש לי פנטזיה אחרת לפרדייס של העולם הזה.

ובכן פיוצ'ר, שהיא הקידמה. מעבירה את המסר ברור מאד מה הפיוצ'ר הצפוי אם לא נתעשת: נראה כולנו כמו דיוויד, בחור מפונק ועצלן שתלוי כמו באינפוזיה בשבבים ורובוטים החכמים שלו.
רק למה הגיע לשנת ההתגלות לא הבנתי. לא למה הגיע, ולא איך קיבלו אותו לשם.
סנדי שגרונו ניחר מלהסביר למה סיים שונה מקומוניזם. כלשונו בלי ציטוט מדויק, הרעיון היה טוב רק הביצוע גרוע. בגלל שמושחתים היו בשלטון. בסיים גם הביצוע מושלם. נו נו.
ישי ונתן אמורים לייצג את אינדיווידואל ואריסטוקרט, אבל לא מתעכבים עליהם, כנראה תורם יגיע בספרים שיתמקדו במולדתם אז לא הבנתי את היחודיות הברורה של הארצות שלהם.
יש עוד דמויות שכבר כתבו עליהם ואין לי מה לחדש. נהניתי ממייקל והלן, מקסימיליאן. בנדו. ועוד כמה דופליקטים.
זירו גם צפוי מדי ורשע גדול מדי. אישית הייתי שמחה להתקל בפחות אלימות. לפחות בתיאורים שלא נצרכים להבנת העלילה.

יש חלקים בעלילה שמתוארים צעד אחרי צעד בהרחבה, ויש דילוגים ענקיים כמו על כל החודש של גלובל, איך החברים של דני חזרו לגלובל (ולמה לא ניסו ללכוד עוד נוצה?), איך הגיע דני מהבית ועד לדואוסיינס אל גלובל.

לאורך החלק הראשון של העלילה, בעית הזכרון של דני ממש הפריעה לי. בחור שמתעורר כל בוקר בידע שהוא בן 15 ואז נודע שבעצם הוא בן 18 והוא לא זוכר, לא אמור לקרוא את הספר שלו בעשר דקות ולצאת לישיבה כאילו לא קרה דבר. ועוד להיות השחצן והמוצלח ומוכשר מבין כולם.
וגם אם יש לו ספר שכתוב בו הכל, נניח אם אשתכנע שבאמת מישהו יכול לסכם לעצמו את כל היום ולכתוב בספר ולקרוא כל יום שעובר עוד ועוד ועוד והסדר יום שלו לא מופרע בכלל, זה לא באמת פתרון לזכרון, כן? ידיעות שקוראים מתוך ספר, אין להם את התחושות והרגשות והפרטים שיש לזכרון אמיתי במח.
זה אמור להפריע לו הרבה יותר ממה שמובא בספר.
חוץ מכמה חורים קטנים, כמו זה כשהוא הקניט את דיוויד שאחותו לאי טובה יותר ממנו - גם את זה הוא כתב בספר וזכר לקרוא באותו יום?
מתואר שכאילו הוא מתרגל לזה שהוא שוכח. פרדוקס מוזר.

בין לבין, בתיאורים על היכולות האגדתיות של דני - והיכולות שלו לחלוטין לא מציאותיות גם לפי כללי הספר אבל נראה לי מי שמכיר את אייל מבין אז אני אדלג על זה - אם הקוראים לא מספיק מבינים כמה זה אגדי, יש את מקסימיליאן שעומד בצד וחושב - בפונט נטוי כדי שלא נפספס את זה - מה בדיוק עלינו לחשוב.
היה עוד קטע כזה עם הכנסת מחשבות לקוראים אבל את זה קראתי בשבת ולא כתבתי מיד, לא הולכת לבדוק עכשיו....

סתם מעניין אותי, עוד מאה-מאתיים שנה לא יהיו עדות או קהילות שונות? כשרויות, השקפה. דיונים עד כמה לקבל את התנהלות המדינות השונות, קידמה מול הפרדייס. מה שהם מתווכחים ביניהם - מחליפים מהלומות מילוליות - זה רק פטריוטיות, שקצת מוזרה לי גם מבחינת האפיון, מהתבוננות בעולם שאני מכירה אנשים הם לא כאלה, וגם מבחינה השקפתית. זה לא מאד משנה אבל לי זה נתן תחושה תלושה של כל הנושא האורתודוכסי שם. ולמה לא פשוט לקרוא להם חרדים?
הפריע לי שבתחילת שנת ההתגלות מספרים לצעירים על המשימה הראשונה, לצאת לקני הדואוסינס והם מופתעים ובקושי יודעים מה זה. זה ככה כל שנה, הם לא חקרו קצת למה הם יוצאים?
ואם אפשר ללכוד ביצה, למה כל כך קשה לגדל את הגוזל באיזו שמורה מדעית כדי לחקור ולאלף אותו ולגדל עוד דורות של דאוסיינסים מאולפים?

אם יש סקנדר ארצי לכל דופליקט, מה הוא עושה בינתיים? איך הסקנדר של דני תפקד למרות שהמח שלו (של הבייס) היה בתרדמת. איך הוא קיבל החלטות מעצמו. ואם ככה זה סקנדר, איפה כל הסקנדרים של כל הדופליקטים? מסתובבים בעולם ככפילים? ישנים?

למה הדופליקטים חושבים או נותנים את ההרגשה הזאת לדני שזירו הוא דופליקט? כל כך ברור מהספר שהוא לא. ובכל אופן אין להם שום הוכחה לזה.

בנדו מוכיח את כח העל שלו לזירו של ראיה על חושית כשהוא אומר לו שיש לו תליון מתחת לחולצה. אם זה התליון ההוא - זה לא הגיוני כי גם בנדו וגם דני היו סקנדרים ואם זה התליון הם לא היו יכולים להיות שם.

איך זירו הצליח לאלץ את טהולא להביא לו את הכדור? זה ממש לא ברור. לא טכנית אלא מוסרית. למה שיעשה את זה.*

יש איזה סעיף בלשון הספר - על הערצה עיוורת למנהיגים. גם הדרישה מהדופליקטים למסדר ולמנהיגים, אבל במיוחד בלט לי אאודו לזירו, ואברשה לקאלי. לא משנה אם זה לנבל או לאדם הטוב ורחמן זה לא נשמע לי מושג חיובי בכלל.

בכלל, בתור מה המסדר מחייב? כמו שכתוב בהקדמה, נניח שיקרה כזה דבר ויהיו אנשים שיירשו בגנים כח על שאין לכל האנשים. אוקיי. נניח אנשים שיש להם יכולת שמיעה יוצאת דופן. מה מחייב אותם להענות למשימות, לשבועה, לעונשים של מסדר שגם הם כאלה?

ועוד משהו שלא אמור להיות אחרון אבל לא משנה הסדר - אם אני הייתי מוצאת את עצמי מול זאב חי ומאובן, לא הייתי מעלה בדעתי שיש כזאת אפשרות שהוא קפוא, ושאני זו שעשיתי את זה. דני מאמין לזה ממש בקלות.

* קראתי את המאמר של יונה ספיר וגם בתשובות פה, שחלק מהדברים נקרא בסדרה הבאה. אני לא יודעת. מקובל עלי שהמשך של הספר או כמה רמזים מכאן יתבררו בחלק הבא. אבל על שאלות של חלקים משמעותיים בעלילה תשובה כזאת זה כאילו למכור חצי ספר, או חור באמצע.
ספר, וכאן ספציפית הוא גם לא דק כל כך, אמור להכיל עלילה שלימה. התחלה אמצע וסוף. אולי לא סוף מושלם או סגור מאד, אבל פה חסר יותר מהאמצע מאשר הסיום שכן הגיע לאיזה מילוי של העלילה.
ואם חסר חלק אז זה חסר.


הארכתי. מי ששרד עד לכאן - ברכותיי. אין לי שום כח על להעניק בתמורה.
ואם יש גם תגובה אשמח לקרוא.

סימנתי לי לקרוא את ההתרשמות שלך על הספר וסוף סוף הגעתי לזה.
איזה כיף לקרוא את הניתוח שלך, העלית דברים שלא ידעתי בדיוק איך להגדיר אותם.

 

[הגיבן (ת)]

כי החלק הזה בסיפור הוא לא פנטזיה, אלא חלק מהעולם האמיתי

נכון. אני בכלל חושבת, שגם בספר "מדומין" הכל אמיתי. אמת מסוג מסוימת לפחות. זאת אומרת, אנחנו אמורים להגיב: היי, זה אנחנו בעצם. זה כמונו, ככה גם אני הייתי מגיב, וככה בדיוק הייתי רוצה לפעול, אילו הייתי במקום הזה, אילו הייתי הדמות הזאת.
זה האמת שאנחנו מחפשים בסיפור כזה, והרבה מאיתנו קוראים כמעט רק מהסיבה הזאת, עזבו את זה שהסיפור מעניין, מחדש, מסקרן, בעיקר אנחנו מחפשים את האמת.

 

[אוראל סולטן]

אומנם אנחנו לא מגיבים כך, אבל זה כנראה מה שעובר בראש שלנו.

לכן כשיש משהו מצחיק בספר אנחנו מחייכים, וכשמותח העניים שלנו רצות בשקיקה על המילים.

בגלל זה סיפור טוב שמצליח הוא בדרך כלל פרוזה - סיפור עם מילים פשוטות ותגובות שגם אנו היינו מגיבים אם כך היה קורא לנו.

 

[אוראל סולטן]

אם אני כבר פה, אנסה להסביר למה זאת הפנטזיה הראשונה מסוגה במגזר.

ההסבר לכך הוא פשוט מאוד: כל הספרים בסוגה כעין זו הם אלגוריה או סגנון דומה, אבל אף אחד הוא לא בדיוק "זה".

(כן כן, גם חביבינו יחידאי הוא אלגוריה, כי תכלס אין לו שום מאפיין פנטזיה חוץ מהגמדות, שגם לה ניתן הסבר "מדעי" בתחילת הספר. מצד שני המסר מהלך ובולט לו בין השורות כבמדקרות חרב, רק הפריע לי שכל הסיפור נמרח על המסע, והעיקר מגיע די בסוף.
גם החלק הראשון של להי נאאר הוא לא פנטזיה, זה שהוא מתרחש במקום אחר מהיכן שאנו מכירים, לא הופך אותו לכך.
החלק השני נוטה יותר לפנטזיה, רק שמשום מה עדיין הרגיש לי שזה לא זה.
לעומת זאת, בדופליקטים יש כמעט את כל מאפייני הפנטזיה והמד"ב- אבל גם שם זה הרגיש לי יותר גרסה 0.2 למרגל להשכרה.).

תכלס, כל ספרי הפנטזיה הטובים והיפים הם ספרי ילדים. יש להם קסם פשוט שמצליח למשוך אליו גם קוראים בוגרים.

נ.ב: מישהו אולי יכול להגדיר יותר מדויק באיזה סוגה נמצא "להי נאאר"?

 

[אוראל סולטן]

ושלא תטעו לחשוב, אני הייתי הראשן בז'אנר, כמעט כל ספר שיש לי בראש הוא פנטזיה (או לפחות עם אלמנטים ממנה.).

בעז"ה אני מתכנן להוציא סדרת ספרים שתכלול כמעט את כל מאפייני הפנטזיה, חכו ותראו...