דיון האם סופרים הם 'דמויות חינוכיות?" ואיך אפשר לחיות עם זה בשלום?

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #41
אין לי באמת מושג מה את מתכוונת ומה כתוב שם. מבחינתי כתבת פה קודים שאני יכולה לקחת אותם לכל מקום אם הדמיון שלי מספיק ישתולל, לטובה או לרעה. יכול להיות שלא מדובר בסתירה ליהדות לפי דעתך, ייתכן שהתורה מכוונת אותנו לשם על פי הסקת המסקנות שלך. אבל לא מחייב שדעת ההו"ל תואמת לזה, במיוחד כאשר לכל הו"ל יש ציבור אליו הוא מדבר, מי פתוח יותר ומי פחות. (וגם אם הלכת ובדקת את דעתך בהתאם לדעת רב - לא מחייב שהרב הזה מקובל עליהם)
ואני אוסיף, לפי המאמרים שקראתי כאן
שהפרשנות שלך @א. פרי מאד חופשית ועצמאית
וגם כשביקרו נקודות מסוימות, היה נראה שלהשקפתך כל אחד יכול לחדש בתורה, להקיש ולפרש. ואת אכן עושה את זה בצורה בטוחה... גם דברים שלא תואמים לסגנון החשיבה ההשקפתית החרדית הקלאסית
לא יודעת מה מתוך זה משתקף בספר עלילתי, לא קראתי אותו
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
ואני אוסיף, לפי המאמרים שקראתי כאן
שהפרשנות שלך @א. פרי מאד חופשית ועצמאית
וגם כשביקרו נקודות מסוימות, היה נראה שלהשקפתך כל אחד יכול לחדש בתורה, להקיש ולפרש. ואת אכן עושה את זה בצורה בטוחה... גם דברים שלא תואמים לסגנון החשיבה ההשקפתית החרדית הקלאסית
לא יודעת מה מתוך זה משתקף בספר עלילתי, לא קראתי אותו
זה קצת נושא רגיש, מטבע הדברים.
אני חושבת שכל יהודי שומר תורה ומצוות יכול לפרש את התורה כפי הבנתו כל עוד הוא נשאר נאמן להלכה באופן מוחלט (ולדברי חכמים).
לא לחינם נאמר "שבעים פנים לתורה". הבסיס היחידי לפירוש נכון זה ההבנה שה' טוב, וכוונת התורה לטובה, כל חשיבה שה' חלילה לא טוב, או שכוונת התורה היא לא לטובה, זה כפירה.
הרע והטוב קיימים בעולם החומרי, כדי שנבחר בין טוב לרע, ונזכה לעולם הבא, אבל בעולם הרוחני, שזה עולם הפרשנות והחשיבה היהודית, יש רק את הבורא, וה' נתן לכל יהודי חלק בתורה שלו, והוא צריך לגלות את חלקו בתורה על ידי לימוד ועבודה רוחנית.

זה לא קשור לספר סדר הפוך, בכלל לא קשור, למיטב זכרוני אין שם חידושים או פרשנויות, יש סיפור נחמד וקליל, שמציג עלילה מעט מתוחכמת שלא תתאים לכל קורא, כי כל קורא מתחבר לסגנון כתיבה שונה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #43
אני נתפס על המשפט הזה כמשפט מפתח:
הרצון שלי הוא שהספר ייכנס לחנויות בגלל שלהבנתי הוא יכול לקדם את הציבור: את האנשים הפרטיים ואת הכלל באופן כללי.
לתחושתי יש לאנשים רתיעה מספרים שנועדו לעזור להם בחיים.
סופר טוב כותב ספרים לעצמו, הוא כותב דברים שישעשעו אותו ויעשו אותו מאושר.
הקוראים מוזמנים להציץ ולחוות את דעתם (מי שישלם על החוויה הזאת)
אבל בבסיס היצירה חייבת להיות חדוות יצירה פנימה ולא החוצה.
ואם הקוראים לא מעוניינים לקרוא ספר מסויים, כנראה שזה לא בשבילם.
והמשימה היא להמשיך הלאה וליצור משהו חדש, משהו שיהיה מיועד בראש ובראשונה לסופר עצמו, וזאת המטרה העיקרית שצריכה לדעתי להיות ביצירה (מכירות וקניות זה עניין של הציבור בלבד, וזה לא מוריד או מפחית מערך הספר)
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
אני רוצה לכתוב פה תודה ענקית לכל אלו ששלחו לי למייל והודעות פרטיות. (כבר מתחילת פתיחת האשכול, אנשים מזדהים או מעירים אמירות חשובות ומבקשים סליחה, שלא אפגע).
אז להיפך, ממש לא נפגעתי, סך הכל כוונת כולנו לטובה. לא החזרתי תשובה לכולם, אבל באמת שכל מילה עודדה. תזכו למצוות!

באמת חשבתי השבוע מה קרה לי פתאום, למה יצאתי לאור וניסיתי לתהות מדוע כל הבלאגן שלי סביב הכתיבה שלי.

הגעתי למסקנות חשובות ומרתקות ואשתף אתכם, ברשותכם. לא חייבים לקרוא:
לפני כשמונה שנים הגעתי למשבר רציני בכל המישורים בחיי.
הכל התמוטט מול עיני, ואני יצאתי למלחמה לשמור על השפיות שלי...
תוך כדי חיפושים כתבתי את הספר "במה ללא קהל", ואחרי שכתבתי אותו גיליתי שהבאתי בסיפור הזה את שיטתה של ביירון קייטי - שיטה שלא הכרתי קודם לכן, אנשים שקראו אתה הספר, התקדמו ב"ה (מהמעגל הקרוב, ממי שאני מכירה).
אחר כך כתבתי את "קוד נפוליאון", ספר שכתבתי בייסורים נפשיים ממש גדולים, רק ה' יודע כמה בכיתי בכתיבה שלו, למרות שזה דווקא ספר קליל... הבנתי שאנשים מסוימים אהבו מאוד, אחרים לא היו מסוגלים לקרוא, וזה ממש בסדר.
אחר כך הצעה לסדר שנכתב לא משנה איך, כי אין לי כח להרחיב סביבו, וסדר הפוך, שהוא ספר שיכול להועיל לאנשים מסוימים.

בתהליך שלי הגעתי ברוך ה' למצב טוב, נפשית, אפילו למצב קסום בו אני מגלה את העולם מחדש.
אם אנחנו באמת בתקופת הגאולה, כפי שהרב טאובר זצ"ל כתב באחד מספריו, אז הוא כותב שם שלפני תחיית המתים תהיה "תחיית החיים", ואני הרגשתי שעברתי תהליך של תחייה, כי הייתי במצב של "מתה" נפשית.
אני חושבת שיש בעולם עדיין הרבה סבל וכאב מיותרים, הרבה קשיים שלא צריכים להיות, הייתי שם (ואני עדיין שם, במידה מסוימת, כי לא התרפאתי אלא למדתי לחיות במודעות.)
מצד שני גיליתי אוצר מדהים, והאוצר הזה לא נמצא רחוק, הוא נמצא בתוך הלב, רק צריך לנקות את הלב ולתת לאוצר להתגלות.

האוצר הזה הוא של כולם. נאמר שה' יגאל שניים מעיר ואחד ממשפחה, וזה כי הוא לא צריך לגאול את כולם, מספיק שאדם אחד במשפחה או שני אנשים בעיר יגאלו, כדי שהגאולה שלהם תצליח לחולל נפלאות.
ולהגאל זה מאוד פשוט, כולנו מחויבים לעצמנו, ולחברה תקינה יותר, לאפשר לעצמינו להגאל.
יש תוכן על הגאולה בכל מקום: מספיק לכתוב ביוטיוב או בגוגל גאולה ומשיח ויש הצפה של חומר מדהים שצריך ללמוד ולהסכים לשבור את הפסלים שגדלנו לתוכם.
זה אומר שצריך להתכנס פנימה, להקשיב.
אדם שזוכה להכנס לתהליך גאולה זוכה גם "לברק בעיניים" ולרצון להנחיל את התהליך הזה לכולם.
וזה הרצון שלי ושל אנשים נוספים שמחפשים גאולה, להעביר הלאה את המידע המדהים הזה. כל אחד מעביר את זה בצורה אחרת: פודקאסטים, שירים, ספרים, מאמרים, כתבות, ועוד.
תהליך הגאולה הפרטי של כל אחד לא סותר את התורה - ברור שהוא לא סותר.
התהליך מוביל לגלות את ה'אני' ולשים אותו במרכז לא מתוך אנוכיות אלא מתוך חיבור עמוק לבורא ולבריאה כולה, חיבור שמתבטא בשאיפה לאחדות.

אז כן, היציאה לאור שלי היתה מלווה בהרבה סבל כי הגעתי ממקום נמוך ושבור, וחיפשתי נחמה, עידוד אבל אין בחוץ נחמה ועידוד, יש רק בתוכנו את הכל, ניתן לחפש בחוץ כי זה חלק מהמסע, אבל תמיד נזכור שהכל קיים אצלנו בנפש באופן מלא, והחיפוש בחוץ הוא רק רצונו של אלוקים שנזכה להתחבר לבריאה כולה, ונגיע למקום שלם יותר, כי הכל נמצא לנו בלב פנימה.

לסיכום, כל הרצון שלי שהספר סדר הפוך יגיע לקהל הוא מתוך אותה תחושת אחדות מופלאה שמגיעה לאנשים שעוברים תהליך של חיבור לבריאה כולה ולהבנה שכולנו קולקטיב וערבים זה לזה.
מבחינה זו, אני מבינה שעלי להשתדל לשווק גם תכנים של גאולה שלא אני יצרתי, כי פחות משנה מי יוצר מה, העיקר שהיצירה של כולם מקבלת ביטוי. (זה קצת קשה לפעמים, אבל זה חלק מהמסע, כל פעם להתקדם עוד קצת בדרך לשחרור האגו).
וזה תהליך שמלווה בהתגברות על מידות כמו קנאה ותחרות, ורצון להגיע לפרגון אמיתי ואפילו, כמה שקשה להבין שזה קיים, שמחה בהצלחתו של הזולת, אפילו אם הוא מגיע למקום גבוה ממני, מתוך הבנה שכולנו שווים לחלוטין, ואם מישהו מקבל מתנה, גם אני אקבל מתנה, כי ה' לא מקפח כל בריה, ואין אצלו משוא פנים, וכל אדם מקבל את המשאבים שהוא צריך!!

שמחתי לחלוק איתכם את סיפור המסע שלי.
במהלך המסע יש גם טעויות, וזה בסדר, כי חלק מהמסע זה ללמוד לחיות עם העובדה שיש טעויות, לשחרר שליטה וללמוד להיות גמישים ולדעת להודות, לקחת אחריות, ולתקן הלאה.
כך שאני לא פוחדת כשמעירים לי שטעיתי כי זה בסדר, חלק מתהליך של התקדמות זה לטעות ועוד יותר חשוב זה לאהוב את עצמי למרות הטעויות ולחזק את עצמי כל הזמן.

חנוכה שמח ומלא באור לכולנו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
לגבי הספר סדר הפוך - אילו הייתי יודעת מה הסיבה בגללה עולם ההוצאה לאור דחה אותו -
הכל היה פשוט יותר, אבל הם מתנהלים באופן לא ברור.
הטענה האחרונה שלהם היתה שזה בגללי(!) כך שיתכן שאין כאן שיקול ענייני סביב פסילת התוכן של הספר, וחבל.
אולי היה יותר פשוט להתייעץ עם מישהו לפני הכתיבה? אני עושה את זה, והרבה. מפרטת למישהי שאני סומכת עליה את תקציר העלילה, את חולשות וחוזקות הגיבור ולאן הספר אמור להצעיד אותו והיא אומרת לי את דעתה מבחינת לאיזה סגנון קהל יתאים.
קבוצת ביקורת, לדוגמא, יכולה למקד מאד. לפעמים אנחנו כותבים דברים כשהכוונה שלנו היא א' אבל אחרים מסיקים ממנה ב'. אם זה קורה - משמע עלינו לעשות חישוב מסלול מחדש. לפעמים פרק פותח יכול למוטט ספר שלם אם הוא נכתב מהזווית הלא נכונה.
יש כוח למילים שלנו, ומי כמונו, ככותבים, יודע את זה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
אולי היה יותר פשוט להתייעץ עם מישהו לפני הכתיבה? אני עושה את זה, והרבה. מפרטת למישהי שאני סומכת עליה את תקציר העלילה, את חולשות וחוזקות הגיבור ולאן הספר אמור להצעיד אותו והיא אומרת לי את דעתה מבחינת לאיזה סגנון קהל יתאים.
קבוצת ביקורת, לדוגמא, יכולה למקד מאד. לפעמים אנחנו כותבים דברים כשהכוונה שלנו היא א' אבל אחרים מסיקים ממנה ב'. אם זה קורה - משמע עלינו לעשות חישוב מסלול מחדש. לפעמים פרק פותח יכול למוטט ספר שלם אם הוא נכתב מהזווית הלא נכונה.
יש כוח למילים שלנו, ומי כמונו, ככותבים, יודע את זה...
כפי ש @א. פרי כתבה, ההתנגדות העיקרית לספריה נובעת מחשש מדמות הסופרת שהיא מגלמת, ולא מהתוכן הנכתב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
הדרישה של היהדות היא ממש לא חופש!!!!!!!!!!
אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלענוהו- פרקי אבות.
לא עולים בחומות!
לא מורדים באומות.
אנחנו בגלות.
נתונים למרותם של גדולי ישראל
ולהנחיות התורה איך מתנהלים בעולם של גלות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #48
הדרישה של היהדות היא ממש לא חופש!!!!!!!!!!
חבל להיכנס כאן לדיון השקפתי על היהדות ומה שהיא דורשת.
נראה לי שהצדדים הובהרו היטב ואין צורך להוסיף שמן למדורה, יש חנוכיה בבית...
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
הדרישה של היהדות היא ממש לא חופש!!!!!!!!!!
אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלענוהו- פרקי אבות.
לא עולים בחומות!
לא מורדים באומות.
אנחנו בגלות.
נתונים למרותם של גדולי ישראל
ולהנחיות התורה איך מתנהלים בעולם של גלות.
אין לי כרגע אפשרות להרחיב,
רק חשוב לי לציין שהכוונה 'חופש ביהדות' זה להגיע לחופש מדברים חיצוניים: התמכרויות, תלות, שיעבוד.
כל אלו באים בגלל שאנו נותנים לסביבה מקום מרכזי יותר ממה שצריך.
כי כל תלות או התמכרות מקורם בחוסר חיבור אמיתי לפנימיות ולנפש האמיתית, שהיא מטבעה בת חורין.
מצוות התורה, לפי המטרה האמיתית שלהן, רוצות להוביל את האדם לחופש אמיתי. (לא מדובר בחשיבה לי, אלא בחשיבה יהודית שקראתי).
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
אני חושבת שכל יהודי שומר תורה ומצוות יכול לפרש את התורה כפי הבנתו כל עוד הוא נשאר נאמן להלכה באופן מוחלט (ולדברי חכמים). לא לחינם נאמר "שבעים פנים לתורה".
אשמח להבין:
א. מהי כוונתך בביטוי "אני חושבת"? האם מדובר באינטואיציה? תחושת בטן? האם ראוי לגשת לתורה הקדושה מתוך עמדה שכזו?
ב. לפי גישה זו, מה מקנה ליהודי שומר תורה ומצוות יתרון בפרשנות התורה לעומת יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, כל עוד הוא מפרש את הכתובים בהתאם להלכה?
ג. האם ישנה התייחסות (אפילו אחת) בספרי הראשונים למושג "שבעים פנים לתורה" במובן הזה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
ה' נתן לכל יהודי חלק בתורה שלו, והוא צריך לגלות את חלקו בתורה על ידי לימוד ועבודה רוחנית.
נכון,
אמנם: א. אשמח למקור (אפילו אחד) בו הדבר נזכר גם על נשים. ב. ב'הקדמת המלקט' נכתב בפירוש ש"אין כל אדם זוכה להיות מכיר מקומו הפרטי שבתורה". ג. הדבר לא אמור (עכ"פ במובן הפשוט) לגבי 'הגות ומחשבה יהודית' אלא ללימוד תורה כפשוטו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
אשמח לשמוע מה דעתכם על הנושא הזה:
האם להיות סופר זה להיות דמות חינוכית נעלה?
דמות חינוכית - אני לא בטוחה.
אבל ברור שספרים משפיעים מאוד על האדם שקורא אותם. אני מכירה אישית ילדים מסויטים מספרים שהם קראו.
בנינו, כולנו פה סופרים. אז בואו נפסיק להתייפיף ונגיד בקול שלמדנו באיזשהי סדנה "איך לגרום לאנשים לבכות \ להיות במתח \ לפחד."
אז כן, סופרים יכולים להיכנס לראש וללב של הקוראים ולשנות שם דברים כרצונם.
האם זה הופך אותנו לדמות חינוכית? לא.
האם זה שם על כתפינו הרבה אחריות? חד משמעית.

לגביי ההוצאה החרדית שלא קיבלה אותך, לא באה נגדם וגם לא נגדך, זה כללים שלהם וזכותם להחליט.
אם בכנות את חושבת שהספר מתאים להשפעה על נפש חרדית, לדעתי תשווקי לבד ואל תתני לאחרים להחליט.

אשמח לשמוע את דעתכם על דעתי:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #53
אשמח להבין:
א. מהי כוונתך בביטוי "אני חושבת"? האם מדובר באינטואיציה? תחושת בטן? האם ראוי לגשת לתורה הקדושה מתוך עמדה שכזו?
ב. לפי גישה זו, מה מקנה ליהודי שומר תורה ומצוות יתרון בפרשנות התורה לעומת יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, כל עוד הוא מפרש את הכתובים בהתאם להלכה?
ג. האם ישנה התייחסות (אפילו אחת) בספרי הראשונים למושג "שבעים פנים לתורה" במובן הזה?
נכון,
אמנם: א. אשמח למקור (אפילו אחד) בו הדבר נזכר גם על נשים. ב. ב'הקדמת המלקט' נכתב בפירוש ש"אין כל אדם זוכה להיות מכיר מקומו הפרטי שבתורה". ג. הדבר לא אמור (עכ"פ במובן הפשוט) לגבי 'הגות ומחשבה יהודית' אלא ללימוד תורה כפשוטו.

א. גדלתי בעולם החרדי, כל ימי שמעתי שיעורי תורה מגוונים, אני מבינה כיום שהתורה היא אנחנו.
ב. גם יהודי שומר מצוות יכול לפרש את התורה, אבל אז הוא לא מכניס הכנעה שחשובה מאוד כשמפרשים את התורה.
ג. לא למדתי תורה ולא למדתי ראשונים, אבל שמעתי פעם שיש משמעות לשבעים אומות, שבעים סוגי אנשים (הכוונה אולי שיש שבעים סוגי אישיות). בקצור -תחום שלא מובן לי אבל אפשר להבין שבגלל שאנחנו שונים כל אדם מפרש את התורה באופן שונה, וזה בסדר!

לגבי נשים ולימוד תורה, נאמר שנשים לא צריכות ללמוד תורה בגלל שיש להן ייעוד שונה, אך מצד שני תמיד התורה נתנה לנשים מקום מאוד משמעותי ומכבד. אין באפשרותי להרחיב מה עוד שאני לא כותבת בתור 'דמות' אלא מגישה רעיונות ששמעתי או שחשבתי, ולא נראה לי שזה משנה מי הדמות מאחורי הרעיונות (כמו למשל שבלעם אמר "מה טובו אוהליך יעקב" וזה התקבל)..


דמות חינוכית - אני לא בטוחה.
אבל ברור שספרים משפיעים מאוד על האדם שקורא אותם. אני מכירה אישית ילדים מסויטים מספרים שהם קראו.
בנינו, כולנו פה סופרים. אז בואו נפסיק להתייפיף ונגיד בקול שלמדנו באיזשהי סדנה "איך לגרום לאנשים לבכות \ להיות במתח \ לפחד."
אז כן, סופרים יכולים להיכנס לראש וללב של הקוראים ולשנות שם דברים כרצונם.
האם זה הופך אותנו לדמות חינוכית? לא.
האם זה שם על כתפינו הרבה אחריות? חד משמעית.

לגביי ההוצאה החרדית שלא קיבלה אותך, לא באה נגדם וגם לא נגדך, זה כללים שלהם וזכותם להחליט.
אם בכנות את חושבת שהספר מתאים להשפעה על נפש חרדית, לדעתי תשווקי לבד ואל תתני לאחרים להחליט.

אשמח לשמוע את דעתכם על דעתי:)
מסכימה איתך, אבל עולם ההו"ל עובד בצורה שלא הצלחתי ללמוד אותה.
וכמו שכתבתי, עדיף לי (או לבני אדם באופן כללי..) לא להיות דמות פופולארית, כך שבשבילי זו שלוות נפש מסוימת שהספר לא פופולארי, אבל ההוצאות לאור צריכות לקחת אחריות ציבורית כלשהי!

האמת שאני מזהה במגזר החרדי שינויים מאוד גדולים ולא מדוברים .
ניתן לטמון את הראש בחול ולחשוב שזה לא קיים,
וניתן גם לא לעשות דבר...

השינוי כבר קורה מעצמו,
בלי קשר לספר או לסופר זה או אחר .
המענה המיידי שצריך הוא מענה רגשי אבל גם מעשי.
ויתכן שהספר סדר הפוך מציג פתרונות אפשריים, או כיוון לפתרונות אפשריים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #54
האמת שהתייאשתי. אין לי כח יותר להשיב על הדברים. אין בזה תועלת.
אבל בגדול אמרת את זה בעצמך:
לא למדתי תורה ולא למדתי ראשונים . . בקצור -תחום שלא מובן לי

אסיים בציטוט מדבריו של אחד מגדולי ישראל מהדורות הקודמים (המקור באידיש עסיסי יותר):

"יש בכך באמת משום עזות וחוצפה גדולה, שאנשים בורים בלימוד התורה, ירשו לעצמם לסבור שיש להם הזכות להביע דיעה בשאלות של תורה. אם הם היו מביעים דיעה באיזה מדע עולמי, מבלי שלמדו אותו מדע באופן יסודי – היו מחזיקים אותם למשוגעים".

(אגב, כן יש חובת לימוד תורה לנשים בהלכות הנצרכות להן, ועל כך הן מברכות ברכות התורה. ואין כאן המקום להאריך).
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #55
האמת שהתייאשתי. אין לי כח יותר להשיב על הדברים. אין בזה תועלת.
אבל בגדול אמרת את זה בעצמך:


אסיים בציטוט מדבריו של אחד מגדולי ישראל מהדורות הקודמים (המקור באידיש עסיסי יותר):

"יש בכך באמת משום עזות וחוצפה גדולה, שאנשים בורים בלימוד התורה, ירשו לעצמם לסבור שיש להם הזכות להביע דיעה בשאלות של תורה. אם הם היו מביעים דיעה באיזה מדע עולמי, מבלי שלמדו אותו מדע באופן יסודי – היו מחזיקים אותם למשוגעים.

לא זו בלבד שבכך הם מספרים לכולם שהם טפשים עולמיים – רש"י והרמב"ם וכל התנאים והאמוראים והגאונים סוברים ש . . ובורים מדעת תורה אלה אינם סוברים כך, כמה טפשי הדבר – הרי יש בכך משום חוצפה והעזה".

(אגב, כן יש חובת לימוד תורה לנשים בהלכות הנצרכות להן, ועל כך הן מברכות ברכות התורה. ואין כאן המקום להאריך).
צריך לפרש את התורה לפי המסורת שעברה לנו מדור לדור.
מצד שני, בדור שלנו אפשר לראות שאם אדם קיבל על עצמו את התורה והמצוות ודברי רבותינו, הוא יכול לחדש חידושים.
בנוסף, התורה היא תורת חיים, היא לא רק מחשבה אלא גם חיים, היא מתפתחת ומתחדשת בכל דור ודור,
לא דומה התורה של הרמב"ם לתורה של אברהם אבינו.
כתוב שמשה רבינו צפה לדור של רבי עקיבא וראה אותו לומד תורה ונבהל ואמר לה' למה הוא לא נותן לרבי עקיבא לתת את התורה?
מה שמוכיח שבכל דור יש פרושים שונים ונוספים לתורה, כי היא תורת חיים!

מצד שני, אנשים שלא מוכנים לקבל את האמירות הללו זה בסדר, כי לכל אחד יש זווית ראיה אחרת,
כך שצריך להקשיב לתחושת הלב לגבי הדברים, ולא לדיבורים חיצוניים...
אם הרגשת הלב היא תחושת רווחה ואפילו תחושת שמחה - סימן שזה דברים נכונים, אבל אם התחושה היא התנגדות וכו' אז סימן שהדברים פחות נכונים לגבינו.
אבל צריך בשביל זה לא לשפוט אלא לבוא מתוך הכנעה להבין שאנחנו לא מבינים הכל, כי כמו שנאמר: "תכלית הידיעה שלא נדע", כמה שנלמד עדיין לא נצליח באמת לדעת, מה לעשות...

אני עצמי לומדת הרבה, ממגוון אנשים, לפעמים יש דיבורים שנשמעים נכונים ומשכנעים אבל יש תחושת חוסר נוחות לגביהם, ואז קל להבין שאם אין תחושת אור ושמחה כששומעים אותם אז אלו דיבורים לא מדויקים, ולא חייבים לקבל אותם.
כך גם לגבי מה שאני כתבתי כאן, אם יש למשהו תחושה שמדובר במשהו לא מדויק - זה כנראה באמת לא נכון עבורו.
אני לא אישיות שחייבים לקבל כל מה שהיא אומרת, וכעת גם ספריי לא נמכרים בחנויות החרדיות, כך שאפשר להיות רגועים.
אני חושבת כיום שהעולם התורני הרבה יותר רחב ממה שהוא נראה ממבט ראשון. התורה יכולה לחלוש על כל העולם, הכוונה שתורה זה פנימיות וחשיבה שמתבטאת גם בהלכות ובמצוות.
התורה יכולה לחלוש על כל העולם - שהפנימיות יכולה לשאוב השראה גם ממקומות שנראים לא קשורים לתורה.
כשאדם מתחיל להיות מחובר לפנימיות הוא מבין הרבה דברים, בין הדברים זה שיש מושג של "כלים" ויש "אורות".
שכחתי מה ההגדרה שלהם, אבל בגדול - כל דבר בעולם יכול להיות 'כלי' אליו ניתן להכניס 'אורות' - שזה חשיבה חיובית ורוחניות (כנראה, כאמור שכחתי מה ההגדרה של אורות).
נתפלל שיבוא משיח, והעולם יזכה להיגאל בקרוב.
ואגב, לפי החשיבה החרדית יהיה קצת קשה כנראה לקבל את המשיח, שהוא לא יביא אמירה חרדית יהודית סטנדרטית...
בקיצור, יש מקום לתורה כמו שהיא, שעוברת אלינו מדור לדור, ויש מקום גם לחשיבה נוספת, כל עוד אינה סותרת חלילה את התורה, אלא מבוססת על התורה ומותאמת לדור.. וכל עוד היא באה לתת תשובה לחיסרון כלשהו בדור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #56
צריך לפרש את התורה לפי המסורת שעברה לנו מדור לדור.
מצד שני, בדור שלנו אפשר לראות שאם אדם קיבל על עצמו את התורה והמצוות ודברי רבותינו, הוא יכול לחדש חידושים.
בנוסף, התורה היא תורת חיים, היא לא רק מחשבה אלא גם חיים, היא מתפתחת ומתחדשת בכל דור ודור,
לא דומה התורה של הרמב"ם לתורה של אברהם אבינו.
כתוב שמשה רבינו צפה לדור של רבי עקיבא וראה אותו לומד תורה ונבהל ואמר לה' למה הוא לא נותן לרבי עקיבא לתת את התורה?
מה שמוכיח שבכל דור יש פרושים שונים ונוספים לתורה, כי היא תורת חיים!

מצד שני, אנשים שלא מוכנים לקבל את האמירות הללו זה בסדר, כי לכל אחד יש זווית ראיה אחרת,
כך שצריך להקשיב לתחושת הלב לגבי הדברים, ולא לדיבורים חיצוניים...
אם הרגשת הלב היא תחושת רווחה ואפילו תחושת שמחה - סימן שזה דברים נכונים, אבל אם התחושה היא התנגדות וכו' אז סימן שהדברים פחות נכונים לגבינו.
אבל צריך בשביל זה לא לשפוט אלא לבוא מתוך הכנעה להבין שאנחנו לא מבינים הכל, כי כמו שנאמר: "תכלית הידיעה שלא נדע", כמה שנלמד עדיין לא נצליח באמת לדעת, מה לעשות...

אני עצמי לומדת הרבה, ממגוון אנשים, לפעמים יש דיבורים שנשמעים נכונים ומשכנעים אבל יש תחושת חוסר נוחות לגביהם, ואז קל להבין שאם אין תחושת אור ושמחה כששומעים אותם אז אלו דיבורים לא מדויקים, ולא חייבים לקבל אותם.
כך גם לגבי מה שאני כתבתי כאן, אם יש למשהו תחושה שמדובר במשהו לא מדויק - זה כנראה באמת לא נכון עבורו.
אני לא אישיות שחייבים לקבל כל מה שהיא אומרת, וכעת גם ספריי לא נמכרים בחנויות החרדיות, כך שאפשר להיות רגועים.
אני חושבת כיום שהעולם התורני הרבה יותר רחב ממה שהוא נראה ממבט ראשון. התורה יכולה לחלוש על כל העולם, הכוונה שתורה זה פנימיות וחשיבה שמתבטאת גם בהלכות ובמצוות.
התורה יכולה לחלוש על כל העולם - שהפנימיות יכולה לשאוב השראה גם ממקומות שנראים לא קשורים לתורה.
כשאדם מתחיל להיות מחובר לפנימיות הוא מבין הרבה דברים, בין הדברים זה שיש מושג של "כלים" ויש "אורות".
שכחתי מה ההגדרה שלהם, אבל בגדול - כל דבר בעולם יכול להיות 'כלי' אליו ניתן להכניס 'אורות' - שזה חשיבה חיובית ורוחניות (כנראה, כאמור שכחתי מה ההגדרה של אורות).
נתפלל שיבוא משיח, והעולם יזכה להיגאל בקרוב.
ואגב, לפי החשיבה החרדית יהיה קצת קשה כנראה לקבל את המשיח, שהוא לא יביא אמירה חרדית יהודית סטנדרטית...
בקיצור, יש מקום לתורה כמו שהיא, שעוברת אלינו מדור לדור, ויש מקום גם לחשיבה נוספת, כל עוד אינה סותרת חלילה את התורה, אלא מבוססת על התורה ומותאמת לדור.. וכל עוד היא באה לתת תשובה לחיסרון כלשהו בדור.
יש לי הרבה מאוד מה להשיב, על התגובה הזו ועל אחרות, אולם הניסיון מלמד אותי שזה כנראה חסר טעם.
אני אשאל שאלה פשוטה, שהיא הקדמה לכל דיון: האם יש הסכמה שטענה שנאמרת בתוך דיון צריכה להיות מגובה ומבוססת, וצריכים להיות לה מקורות נאמנים, או שכל אחד חושב מה שהוא רוצה על כל דבר שהוא.
כי אם התשובה היא שיש חובה להוכיח כל דבר בהוכחה מתקבלת - הרי שיהיה קשה מאוד להוכיח את מה שנאמר בהודעה המצוטטת, ואני מדבר כמעט על כל שורה ושורה. קשה לבקר טקסט כזה, כי מדובר בהררים של הנחות יסוד, שניכר מהן כי הן לא נכתבו מתוך היכרות עם עולם הידע התורני, ואני לא מדבר על זה ההלכתי - שאולי אינו רלוונטי כאן, אלא אפילו על זה האגדתי, שמסוגל לסבול מציאות של פרשנויות שונות, ועם זאת - גם בו, יש גבולות ברורים שאי אפשר להתעלם מהם ולדלג מעליהם בקלילות באמצעות הפרחת סיסמאות בלבד.
ואם התשובה היא השנייה - הרי שזה מלכתחילה מונע כל יכולת לדיון הגיוני. אם אני אוכיח באותות ומופתים שבלתי אפשרי לטעון טענה מסוימת, ואני אקבל תשובה מסוג - ׳ככה זה, ויש בעולם הרבה סוגי אנשים, ויש בעולם מלא אמיתות, וכל אחד יכול לחשוב מה שהוא רוצה כי כל מה שכל אחד מרגיש הוא נכון׳ - הרי שמלכתחילה, הדיון אינו מתאים למי שרואה את המציאות על פי דרך ההיגיון, שכן דיון כזה מלכתחילה - נועד להעלאת השערות שונות ומשונות, שכל אחת מהן יכולה להיות מגוחכת יותר מחברתה, כאשר אין שום מדד של אמת מול שקר. רק יכולת דמיון, שככל והיא תהיה יצירתית יותר - היא תהיה מרשימה יותר. רק חשוב להבין, שעם ההיגיון הזה - אפשר לטעון שהעולם לא עגול, שאין כוח משיכה, ואפשר אפילו לטעון על ופלים בטעם לימון שהם טעימים.
בקיצור: בהנחה ויש הסכמה על דיון מבוסס הוכחות, הרי שזה יקל על כולנו.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #57
מצד שני, אנשים שלא מוכנים לקבל את האמירות הללו זה בסדר
כך גם לגבי מה שאני כתבתי כאן, אם יש למשהו תחושה שמדובר במשהו לא מדויק - זה כנראה באמת לא נכון עבורו.
לאורך המאמרים יש כל מיני משפטים כאלה כמו המצוטטים כאן
שבמילים אחרות אומרים: אין אפשרות של ביקורת על המאמרים שלי ובטח שלא אקבל אותה
כי זה רק אומר שזה לא נכון לך וזה בסדר. אבל אני צודקת
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
לא דומה התורה של הרמב"ם לתורה של אברהם אבינו.
כתוב שמשה רבינו צפה לדור של רבי עקיבא וראה אותו לומד תורה ונבהל ואמר לה' למה הוא לא נותן לרבי עקיבא לתת את התורה?
מה שמוכיח שבכל דור יש פרושים שונים ונוספים לתורה, כי היא תורת חיים!
להקביל את דעתך לדעת כאלה גדולים, גם אם לא במכוון, זה קצת... מוגזם?
אם הם כמלאכים אנו כבני אדם אם הם כבני אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של פנחס בן יאיר.
ב. אשמח להפניה לדמות רבנית שתקרא את הספר, ביקשתי מההו"ל ומשום מה לא נתנו לי, הכל שם לא ברור לי.
השאלה מוזרה. אין לך רב? דמות שמדריכה אותך, לאו דווקא בענייני הספרים, אלא בחיים עצמם? דמות שאת פונה אליה כאשר יש לך שאלה הלכתית כלשהי?
אני לא מבקשת תשובה, כמובן, אבל אם אפנה אותך לרב שלי - תסכימי עם דעתו? אולי הוא נוקשה ממך בקו ההלכתי וה"פרשני", אולי פושר יותר? "עשה לך רב והסתלק מן הספק" נאמר בדיוק למקרים כאלה.
בכללי לא חושבת שרב יקרא ספר קריאה מותח/מעניין ביותר. את צריכה לשאול על הרעיון עצמו, להציג את "הפרשנות" בה את נוקטת במהלך הספר. אני אישית בספריי לא עושה את זה, אבל אני גם לא מפרשנת... אם החלטת לפרשן - שבי עם דמות כלשהי, כזו שמקובלת עליך (הרי לא תוציאי ספר גורניקי אם את לא כזו...) ותיישרי את הספר לפי הכרעותיה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #59
בספר סדר הפוך אין פרשנויות על התורה.
יש עלילה חביבה שמציגה אפשרות ספקולטיבית מה יקרה אם תהיה כאן מדינת הלכה/שלטון שפועל פי התורה עם מנהיג חרדי.
איך זה יתנהל? איך ארגון אנרכיסטי הצליח לשנות את הממשל במדינה כך ששב"כ ישתפו פעולה בעל כורחם עם שלטון חלופי?
לא משהו שמאתגר את היהדות...

כנראה ההו"ל חוששות ממני ולא מהספר... (ולא בצדק כי אין מה לחשוש ממני).

ואגב לגבי הדיון סביב פרשנויות לתורה - אנחנו כדמויות נחשבים כחציר יחלוף.
על "נשמת כל חי" נאמר שיש דעה מסוימת שמי שכתב אותו יצא לתרבות רעה ולמרות זאת השאירו את "נשמת" בתפילה.
גם על שלמה המלך יש פרשנות שבאחרית ימיו נשיו היטו את לבבו (כמובן שהוא נשאר צדיק)
היהדות פחות אוחזת מדמויות (איך שזה נראה) אלא יותר רעיונות ואמירות שיכולות לקדם את העולם.
כמו כן, היהדות והתורה תמיד יישארו בלי קשר לדעות אלו ואחרות.

אני רואה את היהדות , כיום, כפי שהיא: הרמב"ם למד מאריסטו, לדוגמה. הוא פשוט נשאר נאמן לתורה.
גם אנחנו יכולים להשאר נאמנים לתורה וללמוד מהעולם מסביב, זו היהדות האמיתית: שלא פוחדת ולא מתנצלת ולא מסתגרת, אלא לומדת את העולם ולוקחת את כל הכלים שהעולם מפתח - לכיוון של עבודת ה' שזה אומר עולם טוב, מוסרי, אחדותי נדיב, חומל, שיוויוני וכו'..
עולם שנותן הזדמנות שווה לכולם, לא מתנשא או שולל את החלשים, עולם בו יש אהבה עצמית אמיתית שמתפתחת לאהבת הבריאה כולה, בלי קשר לדעות של האנשים.
עולם שלא שופט, שמוכן להודות בטעויות, שמוכן להבין שאנחנו כלום, שלא מקדש את השבטיות אלא אם יש בה מטרה טובה מסוימת.
בקיצור, מדובר בעולם בו חיים בתודעה פתוחה ונשארים מצומצמים.
להקביל את דעתך לדעת כאלה גדולים, גם אם לא במכוון, זה קצת... מוגזם?
אם הם כמלאכים אנו כבני אדם אם הם כבני אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של פנחס בן יאיר.

השאלה מוזרה. אין לך רב? דמות שמדריכה אותך, לאו דווקא בענייני הספרים, אלא בחיים עצמם? דמות שאת פונה אליה כאשר יש לך שאלה הלכתית כלשהי?
אני לא מבקשת תשובה, כמובן, אבל אם אפנה אותך לרב שלי - תסכימי עם דעתו? אולי הוא נוקשה ממך בקו ההלכתי וה"פרשני", אולי פושר יותר? "עשה לך רב והסתלק מן הספק" נאמר בדיוק למקרים כאלה.
בכללי לא חושבת שרב יקרא ספר קריאה מותח/מעניין ביותר. את צריכה לשאול על הרעיון עצמו, להציג את "הפרשנות" בה את נוקטת במהלך הספר. אני אישית בספריי לא עושה את זה, אבל אני גם לא מפרשנת... אם החלטת לפרשן - שבי עם דמות כלשהי, כזו שמקובלת עליך (הרי לא תוציאי ספר גורניקי אם את לא כזו...) ותיישרי את הספר לפי הכרעותיה.
ומסכימה שאנחנו כמו חמורים ביחס אליהם .
אם כי נאמר משיח יבוא רוכב על חמור.. אולי אנחנו חמורו של משיח .
בנוסף כאמור אנחנו מנסים להבין רעיונות ופחות משנה מי אומר את הרעיונות: 'חמור' או 'אדם'.
יותר חשוב התוכן ואם הוא מקדם אותנו לכיוון של להיות 'בני אדם' או 'מלאכים', או גורם לנו להיות 'חמורים' - שזה גם בסדר.
יש לי הרבה מאוד מה להשיב, על התגובה הזו ועל אחרות, אולם הניסיון מלמד אותי שזה כנראה חסר טעם.
אני אשאל שאלה פשוטה, שהיא הקדמה לכל דיון: האם יש הסכמה שטענה שנאמרת בתוך דיון צריכה להיות מגובה ומבוססת, וצריכים להיות לה מקורות נאמנים, או שכל אחד חושב מה שהוא רוצה על כל דבר שהוא.
כי אם התשובה היא שיש חובה להוכיח כל דבר בהוכחה מתקבלת - הרי שיהיה קשה מאוד להוכיח את מה שנאמר בהודעה המצוטטת, ואני מדבר כמעט על כל שורה ושורה. קשה לבקר טקסט כזה, כי מדובר בהררים של הנחות יסוד, שניכר מהן כי הן לא נכתבו מתוך היכרות עם עולם הידע התורני, ואני לא מדבר על זה ההלכתי - שאולי אינו רלוונטי כאן, אלא אפילו על זה האגדתי, שמסוגל לסבול מציאות של פרשנויות שונות, ועם זאת - גם בו, יש גבולות ברורים שאי אפשר להתעלם מהם ולדלג מעליהם בקלילות באמצעות הפרחת סיסמאות בלבד.
ואם התשובה היא השנייה - הרי שזה מלכתחילה מונע כל יכולת לדיון הגיוני. אם אני אוכיח באותות ומופתים שבלתי אפשרי לטעון טענה מסוימת, ואני אקבל תשובה מסוג - ׳ככה זה, ויש בעולם הרבה סוגי אנשים, ויש בעולם מלא אמיתות, וכל אחד יכול לחשוב מה שהוא רוצה כי כל מה שכל אחד מרגיש הוא נכון׳ - הרי שמלכתחילה, הדיון אינו מתאים למי שרואה את המציאות על פי דרך ההיגיון, שכן דיון כזה מלכתחילה - נועד להעלאת השערות שונות ומשונות, שכל אחת מהן יכולה להיות מגוחכת יותר מחברתה, כאשר אין שום מדד של אמת מול שקר. רק יכולת דמיון, שככל והיא תהיה יצירתית יותר - היא תהיה מרשימה יותר. רק חשוב להבין, שעם ההיגיון הזה - אפשר לטעון שהעולם לא עגול, שאין כוח משיכה, ואפשר אפילו לטעון על ופלים בטעם לימון שהם טעימים.
בקיצור: בהנחה ויש הסכמה על דיון מבוסס הוכחות, הרי שזה יקל על כולנו.
כמובן שאשמח לקרוא דעות נוספות, אם הן יתאימו לחשיבה שלי - אקבל אותן. אם לא אולי יהיו לתועלת לאנשים אחרים.
לאורך המאמרים יש כל מיני משפטים כאלה כמו המצוטטים כאן
שבמילים אחרות אומרים: אין אפשרות של ביקורת על המאמרים שלי ובטח שלא אקבל אותה
כי זה רק אומר שזה לא נכון לך וזה בסדר. אבל אני צודקת
אני לא צודקת, זה לא קשור אלי, אלא לרצון שלי להגיע לאיזון.
כאמור, התורה היא תורת חיים, היא חלק מחיינו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #60
ומסכימה שאנחנו כמו חמורים ביחס אליהם .
אם כי נאמר משיח יבוא רוכב על חמור.. אולי אנחנו חמורו של משיח .
בנוסף כאמור אנחנו מנסים להבין רעיונות ופחות משנה מי אומר את הרעיונות: 'חמור' או 'אדם'.
יותר חשוב התוכן ואם הוא מקדם אותנו לכיוון של להיות 'בני אדם' או 'מלאכים', או גורם לנו להיות 'חמורים' - שזה גם בסדר.
אני לא רואה טעם להמשיך אחרי התשובה הזו... אם החמור הוא של משיח - אז מה, הוא מזן משובח?
בכללי קשה לי לעקוב אחרי חוט המחשבה שלך.
לעיתים, במקום לשנות את דעת כל העולם ולהתאימה לשלך - רצוי לעשות חושבים ופשוט להתאים עצמך אליהם.
תבואת השיגעון, כרעיון, אומרת את זה. לא שטענתי למשוגעים, משום צד של המתרס, אלא כרעיון נטו.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

גילוי נאות: הטקסט הנ"ל נכתב ע"י בת אנוש המזדהה ככותבת השורות.
הוא עבר עריכה דקדוקית בלבד של פיסוק ומיקוף לפי כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות צ'אט GPT.


המסע אל קצה הארץ / דבורי רנד

בטרם אגש לניתוח ולביקורת, אציין בנימה אישית שזהו אחד הספרים האהובים עליי ביותר בכל הזמנים. הוא לא יורד כבר שנים מהעשירייה הפותחת. הוא גם הספר שאני ממליצה תמיד למי שמחפש משהו כיפי ומרתק לקרוא, ודוחפת בחרדת קודש חינוכית — יען כי הנוער הולך ומידרדר — לכל בייביסיטר שנועצת עיניים חמדניות בספרייה הביתית.

המסע אל קצה הארץ הוא רומן היסטורי שמבוסס באופן אמין למדי, עם חירויות ספרותיות מסוימות כמובן, על אירועים אמיתיים מהמאה ה-17.
אל תתנו למילה "היסטוריה" להרתיע אתכם או לגרום לעיניכם להתגלגל בנוסח "את שיעורי היסטוריה השארתי בתיכון, תודה". אמנם זהו ספר שהרקע ההיסטורי שלו מהודק כמעט לכל סצנה ופרק, אך אל נא באפכם. הספר הזה עוד יכיר לכם את המילה "היסטוריה" מחדש, כי בין הדפים שלו היא הופכת לעוד דמות יפהפייה ורבת פנים.

האקספוזיציה — או בלאדינו זה נשמע יותר טוב

כבר בעמוד הראשון הקורא נוחת באלגנטיות באמסטרדם היהודית של המאה ה-17, אבל את זה הקורא אינו יודע. הוא מוצא את עצמו יושב על כתפו הצנומה של יוסף, הנער שנחת לו בקהילה היהודית ההולנדית לאחר שנמלט מפרעות בעיירת מכורתו זמושץ שבמחוז לובלין, ומגלה את העולם דרך עיניו הרדופות של הגיבור.
יוסף נופל לעולם זר, בו קהילת היהודים האנוסים שברחו מתחומי שליטת המלכים הקתוליים משגשגת לה על גדת נהר האמסטל. דרך ימיו הראשונים של יוסף באמסטרדם הקורא מגלה בהדרגה עוד טפח בסמטאות המפותלות של שכונת היהודים, ועוד טפחיים באורחות חיי הקהילה.
הסופרת משבצת באומנות דמויות אמיתיות (ר' שאול מורטירה ולהבדיל ברוך שפינוזה) בין הדמויות הבדיוניות, ולכל אחת מהן חיים וצבע משלה, בעוד יוסף הצעיר מהלך ביניהן בצעד מהוסס ומבויש ומנסה ללמוד עוד ועוד מילים בפורטוגזית, בהולנדית ובלאדינו.
הוא מאומץ על ידי משפחתו של ר' מנשה בן ישראל, ומקבל במתנה כאח גדול את שמואל בן ישראל, עלם חמודות שבזמן שהוא לא מנהל את בית הדפוס המוציא לאור את ספרי הקודש וההגות של אביו, הוא מלמד את יוסף עוד פרק בהליכות עולם, אהבת ה' וחדוות חיים. בין לבין הוא נותן קולו בפיוט, במוסר השכל ובעוד סיפור מרתק.

הכתיבה — או כך כותבים סיפור שמספרת דמות בתוך סיפור

הכתיבה יפהפייה, נעימה, פשטנית — ללא הצטעצעות ומשחקי מילים.
אין מילה חסרה או מיותרת בספר הזה. הוא לא ארוך ועמוס כמו ספרים אחרים של הסופרת, הוא גם לא חסר ומותיר עודף מקום לדמיון.
מי שמתלונן על עודף מילים כששמואל בן ישראל פוצח בעוד סיפור על המלך ארתור, מחמיץ את התענוג שבסיפור בתוך סיפור. וכאלו יש כאן למכביר. יחד עם יוסף, הקורא ממתין בכיליון עיניים לרגע בו תנוח על שמואל הרוח, והוא יפצח בסיפור נוסף על וילם השתקן.
ואם זה לא מספיק, זרקו עלינו אקסטרה סוכריות (לא טופי — סוכריות קרמל חלביות) בדמות פיוטים ממיסי לב, ששוטפים את העיניים בעברית יפה וצחה, עד שכמעט אפשר לשמוע אותם באוזניים.

הדמויות — או הנער, הפייטן והנוכל הספקן

יוסף, הנער הקטון עם העיניים הריקות שחזו בזוועות ת"ח ות"ט, בעל הלב התמים והטהור — הוא דמות שקל כל כך לאהוב.
הוא דמות שהקורא מצפה לכל מילה שתצא מפיה — והוא לא מנדב הרבה.
הוא דמות שהקורא מחכה לגלות את סודה האפל.
יוסף הילד, הגדל לנער והופך לבחור, מביא היישר אל לב הקורא שאיפה כמוסה שקל מאוד להזדהות עמה: הרצון להיות שייך למישהו; הרצון להיות אהוב; הרצון להיות שייך למשהו גדול ממנו.
ככל שהוא גדל, הוא רוצה לבחור בטוב — אבל לא מוותר על זה שהטוב יבחר בו בתמורה.

ושל מי הפנינה הזו, על הטוב הבוחר בנו, אם לא של שמואל? בנו הצעיר של ר' מנשה בן ישראל, מנהל בית הדפוס שלו, בחור כארז ומורה הדרך של יוסף הצעיר.
הייתי מוכנה לשלם כפול על ספר שבו מתחילתו ועד סופו אזכה לקרוא ציטוטים והגיגים של שמואל, שנראה שיש בו מיזוג מושלם של תכונות של דמות משנה שקשה לא לאהוב.

אליהם מצטרפים ר' מנשה ואשתו הרבנית רחל, חבריו של יוסף לספסל הלימוד, פרנצ'סקה — בתו הצעירה של הרב, ר' שאול מורטירה (דמות אמיתית), כמה נערים פוחזים, ואפילו דמות נבל מוצלחת המתבססת אף היא על דמות אמיתית של ממש.
דרך הסיפורים הקולחים שלהם — מפיהם של ר' מנשה (בתוספת חיוך חם ואוהב), של שמואל (בתוספת הומור דק וכובש ומוסר השכל עדין וערב לאוזן) ושל הרבנית רחל (בגיבוי אגסים מסוכרים ואהבת אם) — מוצגת לנו הדמות הנסתרת של הספר הזה: ההיסטוריה.
והיא כובשת כמו עוד דמות קפריזית, שובבה, עקשנית ומלאת פניות ופינות אפלות.

ומכאן, לנבל. ברוך שפינוזה — הנבל שקל ונוח לשנוא אותו בכל לב, אם מתבססים על הדעה שגורסת שסיפור טוב מספק לקורא מישהו לשנוא בהתלהבות.
על פניו, הוא לכאורה משמש כדמות רשע די שטוחה: הוא כופר בעיקר, ראוי לחרמות והשמטות שהוטלו עליו, זומם מזימות אפלות שמסבכות את יוסף, את שמואל ואפילו את ר' מנשה, ואף מנסה להסית ולהדיח את יוסף הצעיר והנוח להשפעה — היישר אל זרועות כת הספקנים שהוא מטפח בדווקנות מטרידה.
אבל לברוך יש תפקיד נוסף: הוא משמש מעין דמות מראה ליוסף הצעיר. גם הוא וגם יוסף רוצים את אותו הדבר — להיות שייכים למישהו, להיות שייכים למשהו גדול מהם.
בבואתו של יוסף, הניצבת אל מול זו של ברוך, מחדדת את משמעות בחירותיו של יוסף — עבורו ועבור הקורא. יוסף בוחר להשתייך למשפחת בן מנשה ולהיות ראוי לאהבה שהם מרעיפים עליו. הוא רוצה להפוך לתלמיד חכם הראוי למסירותם, ולהשתחרר מתסמונת המתחזה שהוא סוחב לאורך מרבית הספר.
וברוך, לעומתו, נשמט ומנודה מהקהילה היהודית, ובוחר להשתייך למשהו אחר שגדול ממנו — חברת המשכילים הנוצרית.
יוסף רוצה להתמסר לחזונו של ר' מנשה — לקרב את הגאולה ולהביא את היהודים אל קצה הארץ. וברוך מתמסר לחזון הפרטי שלו: להטיל ספק בכל מה שניתן ולעקור תורה מהשורש באמצעות כישוריו כתלמיד עילוי לשעבר בישיבתו של ר' מנשה.
הוא הולך רחוק — אבל במן כפייתיות חולנית, אינו מרפה מעובדת יהדותו, ויוצר את הזרם הרעיוני ממנו התפתחה "ביקורת המקרא" הכפרנית.

על אף ששורשי הספר נטועים עמוק בהיסטוריה של המאה ה-17 בהולנד ובאנגליה, הוא אינו מרגיש מונחה־עלילה. לאורכו של הסיפור, הדמויות ומסען הפנימי הן שמובילות את המסע החיצוני — אל אנגליה, אל קצה הארץ ואל האור והאמת.
העיקריות והחשובות שבדמויות לא רק מסייעות ליוסף הצעיר במסעו להכיר את עצמו ולפלס את דרכו בעולם הגשמי והרוחני, הן מספקות לקורא חוויה של חיבור לעולם ישן של מסירות נפש, אהבת ה' ואהבת הבריות האמיתית.
כל שיחת נפש בין יוסף לשמואל, כל סיפור או הסבר מלא כיסופים לציון של ר' מנשה, מרגשים ומחברים את הקורא וגורמים לו להתגעגע עוד קצת לימים בהם היינו ילדים, וטרדות היומיום הרגיל עוד לא השכיחו לנו את הרצון לגאולה שלמה ועכשיו.

אי אפשר להישאר אדישים כשקוראים על ר' מנשה, ששולח את הבן היחיד שנותר לו לאחר שאיבד את בנו הבכור, היישר אל לוע הסכנה האינקוויזיטורית, רק כדי להכניס בסתר עוד תינוק יהודי בבריתו של אברהם אבינו.
והעיניים לא נשארות יבשות בטקס הברית המדובר.



העלילה — או מסע של אלף מילים מתחיל בספר אחד

העלילה נעה סביב הגשמת חלומו של ר' מנשה בן ישראל ליישב בחזרה את אנגליה ("קצה הארץ") ביהודים, לאחר שגורשו ממנה יותר מ־300 שנה קודם לכן, ונעה בעקבות המכשולים בהם הוא נתקל בדרך להגשמתו, האנשים והעלילות שבדרך.
לצד זאת אנחנו נהנים מעוד כמה קווי עלילה צדדיים, הקשורים בעיקר בהתפתחותו של גיבור הסיפור הראשי, יוסף, שהספר הוא גם סוג של רומן חניכה והתבגרות שלו.
את כל התהליך הזה מלוות אנקדוטות וסיפורים היסטוריים על ההיסטוריה של עצמאות הולנד, על עלילותיהם הנפתלות של כמה ממלכי אנגליה האמיתיים והאגדיים — שלא ברור אם היו באמת — ועוד כמה דמויות מרתקות.

למי שלא מונח בחומר ההיסטורי ולא בהכרח מחבב היסטוריה, אלו חלקים מענגים ומרתקים שמוסיפים עומק לסיפור של ר' מנשה ומשפחתו.
הם עוברים אל יוסף הסקרן ואל הקורא כמובן, בלשונו הזהב של שמואל.
למי שכן מונח בחומר — זו לא עוד חזרה משמימה על הסיבות לפריצת מלחמות השושנים או על אגדות המלך ארתור, אלא מבט חדש ורענן שלוקח כל אפיזודה היסטורית יבשה ומוציא ממנה מסר שחודר היישר ללב.
לא רק רלוונטי לשלב בהתבגרות וההתגברות בו נתון יוסף, אלא רלוונטי גם עבור הקורא באשר הוא.

העלילה איטית והדרגתית. לעיתים היא מזנקת קדימה, ולעיתים נעצרת להפוגה ולמחשבה.
אבל זה אורגני, זה הגיוני, זה מעורר מחשבה — ולא דוחף קדימה רק לקרוא מה קרה בסוף, אלא לטעום כל מילה ופסקה בנפרד וליהנות ממנה.
אין יותר מדי הפתעות, גם לא בגילוי הסוד האפל של יוסף.
קורא שם לב לפרטים קטנים יוכל בנקל לעלות על הטוויסט הראשי בעלילה.
אבל כשהכול כתוב בכזה חן ועדינות — זה לא באמת משנה.
הגילוי הצפוי הוא עוד צעד אורגני.

עוד כמה מחשבות — או למה לנו פנטזיה כשיש רומן היסטורי?

הספר הזה מעורר מחשבה סביב השאלה מדוע אין לנו מספיק רומנים היסטוריים על מדף הספרים החרדי.
האם זה בגלל החשש שלא ימכרו מספיק בגלל התיוג שלהם כרומנים היסטוריים?
או שמא משום שהם דורשים מהמושכים בעט לערוך תחקירים מקיפים ומדויקים, לצבור כמויות של חומר עוד בטרם נכתבה מילה בודדה?
האם בגלל שכתיבתם דורשת מהכותב לאהוב, לחקור ולהעריך את מה שכבר קיים בתולדות האדם — ולא רק את מה שברא מוחו שלו?

לסיכום

ספר מלבב מכל בחינה אפשרית.
תענוג בקריאה ראשונה ומרגיש כמו לחזור הביתה בכל קריאה אחרת.
ספר שכיף לחזור אליו בכל הזדמנות כמו לחבר טוב.
כי "אמת מארץ תצמח".
האם אתם פְּלוֹטֵר, פֵּנְטְסֶר או פְּלֵנְטְסֶר בכתיבה?
הסבר קצר (מג'ימני, אך אל דאגה, עברתי עליו):

המונחים "Plotters," "Pantsers," ו-"Plantsers" מתארים גישות שונות של כותבים לתהליך תכנון העלילה (Plot) לפני או במהלך כתיבת רומן או סיפור.

ספוילר: תכ'לס, מה זה אומר?

1. Plotter (פְּלוֹטֵר - מתכנן עלילה)​

  • הגדרה: כותב שאוהב לתכנן את כל הסיפור בפירוט לפני שהוא מתחיל לכתוב את הטיוטה הראשונה.
  • הגישה: עובד עם מפת דרכים ברורה. הוא יוצר מתווה מפורט (Outline), סקיצות דמויות, ומפות עולם. הוא יודע בדיוק מה יקרה בכל פרק או סצנה, מתי יתרחש שיא העלילה, וכיצד יסתיימו קווי העלילה המשניים.
  • יתרונות: כתיבה מהירה יותר של הטיוטה (כי הדרך כבר סלולה), עקביות חזקה יותר בעלילה ובדמויות, ופחות סיכוי ל"מחסום כתיבה" מכיוון שתמיד יש תוכנית להמשיך ממנה.
  • חסרונות: תהליך התכנון יכול להיות ארוך ומייגע, ולעיתים קרובות הכותב מרגיש פחות ספונטני או פחות "מגלה" את הסיפור במהלך הכתיבה.

2. Pantser (פֵּנְטְסֶר - מאלתר)​

  • הגדרה: כותב שבוחר "לכתוב מהמותן" (מהביטוי "Fly by the seat of their pants") – הוא מתחיל לכתוב עם רעיון בסיסי או דמות, ומגלה את העלילה תוך כדי כתיבה.
  • הגישה: הכתיבה היא מסע של גילוי. אין מתווה מפורט; הכותב נותן לדמויות ולקול הפנימי שלו להוביל את הסיפור. הטיוטה הראשונה מכונה לעיתים "טיוטת גילוי".
  • יתרונות: יצירתיות וספונטניות גבוהות, הפתעות מרגשות עבור הכותב עצמו (מה שמוביל לעיתים לטוויסטים מעולים), ואפשרות לקפוץ ישר לכתיבה בלי עיכובים של תכנון.
  • חסרונות: לעיתים קרובות נדרשים יותר תיקונים ועריכות מאוחר יותר (כדי לתקן חורים בעלילה, חוסר עקביות או עלילות משנה שננטשו), וקיים סיכון גבוה יותר להיתקע בלי לדעת מה לכתוב בהמשך.

3. Plantser (פְּלֵנְטְסֶר - שיטת הביניים)​

  • הגדרה: כותב המשלב אלמנטים משתי הגישות – הוא מתכנן מעט כדי לקבל כיוון כללי, אך משאיר מקום רב לאלתור ולגילוי במהלך הכתיבה.
  • הגישה: לרוב יהיה מתווה רופף, תכנון של נקודות עלילה מרכזיות (כמו ההתחלה, נקודות מפנה חשובות והסוף), או הבנה כללית של הדמויות. הפרטים והדרך בין הנקודות המרכזיות נכתבים באופן ספונטני.
  • יתרונות: נהנה מהיציבות של תוכנית בסיסית ומהחופש היצירתי של כתיבה ספונטנית. זוהי גישה גמישה המאפשרת להתאים את עצמה לכל סיפור.
  • חסרונות: עלול להתמודד עם אתגרי שתי הגישות – לפעמים התוכנית הרופפת לא מספיקה, ולפעמים החופש מוביל לסטייה מהדרך המרכזית.

ואם כך, באיזו שיטה אתם כותבים?
רוצים להמשיך לדון, לפרט או לנמק? מוזמנים כאן למטה.
לא רק פינגווינים או מדורה — אמירה

רציתם ספר שיאוורר לכם את הראש בלי לחפור יותר מדי?
כזה שיאזן בין כאב לאוויר, בין פינגווינים לבתי כלא?
אז לא בדיוק. אבל גם לא ההפך.

כי לחיות וחצי של רותי קפלר הוא לא רק ספר טוב — הוא ספר אמיץ.
אמיץ מספיק כדי לתחוב ידיים לתוך אחד הפצעים הכי שותתי־דם בציבור שלנו,
ולנסות לחלץ משם גם כאב, גם דיון, וגם עלילה. וכל זה תוך כתיבה עשויה לעילא.

ומה הוא מביא איתו? מדורה שלימה עם תפוחי האדמה הכי לוהטים בציבוריות החרדית:
גזענות, פריבילגיות, מאבקי כוח, נישואין של שותפות צולעת, נפש כלואה.
שקרים, סודות, הסתרות.
וכמה פינגווינים חיים בסרט טבע.

על מה הסיפור הזה באמת?

במבט על: בתי כלא. לא של קירות ובריח, אלא של זהויות, מוסכמות, שתיקות.

אישה וגבר שכלואים בנישואין לא רעים — אבל רחוקים מלהיות טובים.
אישה שכלואה, לכאורה, בהגדרה ובנחיתות, ומנסה לפעול כדי לשבור את הכל.
איש שראשו וליבו עוד עובדים אבל הוא כלוא בגוף משותק.
ועוד שלל דמויות שכלואות בתודעה חברתית שנראית לפעמים כמו בדיחה עייפה על שידוכים, ייחוס, והבדל בין כפר לעיר.

ובין הלהבות לבנזין, אי אפשר להתעלם מההדהוד לספר אחר – אדום לבן- שעוסק גם הוא בתימת הכליאה דרך שלוש גיבורות — רמז שזוכה לאזכור מפורש וגם הוקרה בסוף הספר.

שלוש נקודות מבט – שלושה סוגי כלא

הספר נמסר משלוש נקודות מבט — שונות בתכלית, אך שזורות זו בזו

  1. שורי פלדנר – בת לאב חסידי ולאם ספרדייה, כולה חצי־חצי. לוחמת צדק וזעם, כואבת את האפליה, את הגזענות, את הסטיגמות. נשואה לחזקי (שידוך שהתאפשר אך ורק בגלל שהוא בן להורים גרושים) ואמא לקטנטנים.
    דרך יומן הזיכרונות שלה ונקודת המבט הישירה שלה, אנחנו לומדים על הוריה — מאיר מינץ ואפרת גבאי — ועל בני משפחתה. איך קרה שמאיר, חסיד בן טובים, התחתן עם אפרת, בת למשפחה ספרדית, וכיצד אפרת הצליחה להתקבל לסמינר אשכנזי ליטאי.
  2. מוישה מינץ — הדוד — ואשתו איידי, בזוגיות שמעורערת מספיק כדי להישען רק על הורות שותפה ותו לא.
    הוא ממורמר, מרוחק ומתנשא. היא כאובה, דומעת, ורוצה את הביחד — ואת הבית שהיה יכול להיות להם.
    הוא רוצה משהו אחר: עזר אבל כנגדו — שתאתגר אותו, רצוי עם מנת משכל גבוהה יותר, כמו של אפרת, גיסתו, לדוגמה.
  3. יענקל הלר, שאחרי תאונת דרכים קשה נותר משותק לחלוטין — כנפש כלואה בתוך גופו.
    הוא מספר ייחודי: לא מדבר, לא מגיב, רק חושב. משיב בתוך ראשו לסובבים אותו — אשתו גיטה, ומוישה מינץ, מנהל הכספים שלו מתקופתו כמנהל הסמינר "הלר".
    ככל שהשתיקה הכפויה של יענקל מתארכת, מתחילה גם שכבת התודעה שלו להיחשף — והוא מוביל את הקורא אל מחוזות של חשבון נפש, כפרה, חמלה והרהור מוסרי.
    בחכמה וברגישות, הסופרת לא חוסכת מהדמות הזו גם את המבט הביקורתי:
    קשה שלא להרגיש שמאחורי ההרהורים המאוחרים של יענקל מסתתרת גם נוחות.
    חכמה גדולה להבין פתאום את החלשים — כשהוא עצמו כבר חלש.
    כשהייתה לו משרה, כסף וג'יפ יוקרתי, הוא ניקה את המצפון בצומות — והרגיש חוד החנית בזירת חינוך הבנות.
    המורכבות הזו, שמצליחה להכיל גם חמלה וגם שיפוט, היא אחת מנקודות החוזק של הספר כולו.
מחשבה, דיון – ואז כשל: מבנה הלוגיקה של הספר

הספר הזה, מעבר למסגרת הסיפורית שלו, מעביר את הקורא שיעור סדור, על גבול האקדמי, בתורת הדיון. יש בו תהליך שיטתי — שמזכיר לעיתים תרשים זרימה (במובן החיובי): איך מנסחים שאלה, כיצד מאירים אותה מבפנים, איך בוחנים את גבולות השיח — ואיך שומרים על צלם אנוש גם כשמתכתשים.

אבל כדי להבין באמת מה נבנה כאן — ואיפה בדיוק זה נשבר — צריך להתבונן במבנה הלוגי שהספר עצמו מציע:

סוגיה טעונה, שהסופרת מנסה לבנות את שני צדדיה, חושפת את הכאב, ואז מובילה אותנו בתהליך מדורג של בחינה, הזדהות, התנגדות — כשלבסוף אמורה להתקבל: מסקנה מורכבת ובשלה שמנסה לקחת בחשבון את מירב השיקולים הרציונליים והאמוציונליים גם יחד.

המהלך הזה נראה בערך כך:
בעיה: אפליה עדתית / מוסדית ← תיעוד נאמן של כאב אישי ← חשיפת לחצים שמופעלים על הצד "האחראי" לאפליה ← מתן קול לכל צד במלוא אנושיותו ← עימות בין הדור שצמח מתוך האפליה לדור שנכנע לה ← הבטחה לפתרון מורכב: לא האשמה, אלא הבנה.

אבל כאן, דווקא כשהקורא מצפה למסקנה ערכית שתצא מהדיאלקטיקה הזאת, מגיע כשל לוגי חמקמק:
הסופרת עצמה מקבלת את הנחת היסוד של ה"ממסד" שהיא עצמה הציבה במשוואה, ומאמצת אותה כפתרון.
היא לוקחת את מושג ה"נחיתות" — אותו מושג שנבנה לאורך הסיפור כאשליה הרסנית, תוצאה של דיכוי ממושך — ומשתמשת בו כחלק מהמסקנה הבשלה והסופית, כדי לבלום בעדינות את מי שמעז למחות.

שורי חווה את העולם כמי שתמיד תהיה "כמעט שייכת".
היא מנסה לפרוץ את הגבולות — מבלי לשבור את המסגרת.
היא רוצה לתקן — מבלי להפוך את השולחן, למרות שמרבית הזמן היא מנפצת אותו לרסיסים וגם נפצעת בעצמה.
אבל כשהיא כואבת — התשובה שמחזירה אותה למקום היא לא ניתוח חברתי, אלא אמירה פסיכולוגית ופטרונית: "את נחיתית."

וזהו בדיוק לב הכשל:
כמו מערכת חינוכית, ובתוכה תלמיד מתקשה.
המערכת מזהה קושי, מתחילה לבדוק את עצמה — אולי השיטה אינה מתאימה לכולם? אולי יש דרכי חשיבה אחרות?
נראה לרגע שהיא מתקרבת להכרה אמיתית.
אבל אז, בדיוק כשהציפייה להכרה מגיעה לשיאה, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא ישנה:
"הבעיה היא אתה. אתה פשוט מרגיש נחיתות. תאמין בעצמך."
לא שינוי שיטה. לא הקשבה עמוקה. רק אריזת מתנה חדשה לאותה מסקנה שהייתה שם תמיד.

ומה קורה אז?

במחצית השנייה של הספר, כשהסופרת מבקשת לרפא את ליבה הפצוע של שורי — שמתמרמרת על האפליה והגזענות שבשידוך של אחיה החצי־חצי עם בחורה חסידית חולה — היא מביאה לה ולנו את תשובת המחץ, ולא פחות: מפי הדמות הכי פריבילגית על הרצף שבנה הספר בעצמו — המחותנת המיוחסת, הרבנית ביליץ - "הוא [דער אייבישטער] רצה אחרת"
אם זה לא היה מופרך, זה היה מצחיק.
העשיר שמטיף לעני שהכול זה משמים, טופח על שכמו ומפזם: "מקסימום אם אין לחם, תאכלו עוגות".

וזו, בעצם, המסקנה שהסופרת ניסתה לחמוק ממנה — אך לבסוף נפלה אליה שוב.

הכשל הוא לא רק מוסרי. הוא לוגי

אם כל תהליך ההוכחה מוביל למסקנה שסותרת את הנחות הפתיחה שלו —
זו לא רק בעיה של רגש.
זו טעות מחשבתית שמוחקת את כל מה שנבנה עד כה.

כי אם אנחנו מעזים לשאול — אז למה למהר לסגור את השאלה?
ואם אנחנו פורמים תודעה — אז למה למהר ללבוש בחזרה את אותו הסוודר בדיוק?

אז למה זה קרה ?

התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.

האם זו הדמות הנכונה?

ומי מטיח את אשמת הנחיתות בשורי? הדמות שעל פי הקווים שמשרטטת הסופרת בשני השלישים הראשונים של הספר — עונה בעצמה על כל הקריטריונים של "נחיתות": אפרת.
מי שלא הייתה לה שום סיבה הגיונית, לכאורה, להשתדך עם מי שאינו שייך למגזר שלה.
מי שעבור נישואיה נדרשו ממנה ומבן זוגה אינספור יישורי קווים, ויתורים והבלגות.
ועבור מה?
עם כל זה שמאיר מינץ הוא בעל ואבא טוב, ככל הנראה — במה הוא שונה למעשה מהבעל הספרדי התיאורטי שאיתו הייתה יכולה אפרת להתחתן?
אם כבר, היה לה יותר קל. לא היו יוצאים לה ילדים "נחיתיים" כמו שורי.


אחת החריקות הבולטות נעוצה בבחירה מיהי הדמות שמייצגת את הצד הספרדי בסיפור.
אפרת — אמה של שורי — מוצגת כספרדייה יוצאת דופן (לפי ההיגיון הפנימי של הספר לפחות): רואת חשבון מצליחה, עצמאית, מחוננת במידות ומוכשרת מעל הממוצע.
היה הרבה יותר מאתגר — ולכן גם יותר מעניין — לו אפרת גבאי הייתה מגיעה ממשפחה ספרדית הנחשבת (לפי סטנדרטים עלומים) נעלית מזו של משפחת מינץ.

מה היה קורה אילו אפרת הייתה אפרת אבוחצירא, עם ייחוס מפואר משל עצמה? או אפרת כהן רגילה, בת לאברך כולל (לא "כוילל") ולאמא מורה, שגרה ברחוב רגיל בבני ברק הרגילה?

מה היה קורה אילו פריידי ביליץ, הכלה המיוחסת של הערשי, הייתה בחורה חסידית רגילה — בלי מחלה ובלי מידות תרומיות שהופכות את השידוך לחסד עליון?

מה היה קורה? הספר לא היה קורה.

כי ברגע שהכוחות באמת משתנים — גם הסיפור מתפרק. בואו נראה את מוישה מינץ בן ה־19 מנסה להתנשא על אחרים ומקבל בתגובה עקיצה ש"במרוקאית נשמעת יותר טוב".

בואו נראה את הספרדי הממוצע שהיה מסכים להשתדך עם פריידי ביליץ גם כשהיא בריאה לגמרי ומחוננת במידות. הספרדי שעיניו בראשו יברח בכיוון ההפוך כשבאוזניו מתנגן המשפט: "נותנים לך בחינם? תיקח. אבל אל תשכח, חביבי — חינם זה רק מבורא עולם."

כתשובת משקל לגזענות ולרדיפת הצדק הבלתי נלאית של שורי, מביאה הסופרת דמות אחרת — שקטה, מדודה, מתפשרת: אפרת. אפשר להבין אותה היטב. אפרת רוצה שבנה יתחתן עם מי שתתאים לעולם שבו גדל, העולם החסידי. אפרת היא אמא, והבן שלה חשוב לה. זכותה וחובתה לדאוג לאושר שלו.

אבל כשהיא עצמה הופכת לקולה של התבונה — זה רגע שבור. כי אם יש מישהי שנאלצה ליישר קו עם מוסכמות מעוותות מהיסוד — מוסכמות שמסדרות בני אדם לפי מוצא, שמדרגות זהויות, שמוחקות אנשים ומוצאים — זו אפרת. והיא, שאולי נשאה את כל זה בשקט, היא שמטיחה בבתה: "את נחיתית."

אם יש כאן טעות — היא לא אצל שורי. היא אצל מי שהפנימה את המבנה — וחוזרת ללמד אותו לאחרים. אולי לשורי עצמה יש טעות אחרת - טעות של דון-קישוטים שחושבים שבקרבות קטנים ישנו סדרי עולם. ואולי ככה צומח שינוי.

ובכל זאת – קרדיט מגיע

ולמרות כל האמור, לחיות וחצי הוא ספר חשוב, ראוי, ומעורר מחשבה. הוא מנסה לגעת בפצעים שבדרך כלל מדחיקים אותם, ומצליח להניע דיון ער ועמוק. אפשר לחלוק על מסקנותיו — אבל קשה שלא להעריך את עצם הניסיון להציב שאלה במקום שבו לרוב עונים מיד, או לא חושבים בכלל. כך או כך הוא ראוי להערכה. על האומץ והמאמץ.

נושא נוסף שנידון בספר בדיוק וברגישות ראויים לציון הוא נישואי התכלית של מוישה ואיידי שמאז היותם היו מקור אכזבה וכאב עבור שני הצדדים, שמהר מאוד הפכו לשותפים לאותה קורת גג. זה נושא כל כך חשוב שלא נוגעים בו בכלל בספרות החרדית, הסופרת נוגעת בו בצורה עדינה אך גם נוקבת. וזה הישג מרשים ביותר.

הספר הזה הוא גם תצוגה של כתיבה שתצוגת התכלית שלה אינה גורעת במאומה מהאומנותיות שבה: איך לספר סיפור בלי להעמיס, בלי להיגרר לפרטים מעייפים.
אין בו שורה מיותרת — וכל שורה נראית פשוטה, אבל אומרת שתיים.

ולסיום - זום אאוט

מחשבה אחת, שאולי שווה לדון בה גם מחוץ לגבולות הסיפור: מה היה קורה אילו בכל מקום שבו נאמרת (או מרומזת) המילה גזענות, היינו מחליפים אותה במונח מדויק יותר, אך לא פחות מטריד:

חוסר יכולת, שטופח מלידה, לקבל אנשים ששונים ממני מתוך נקודת מוצא שהם שווים פחות פשוט כי הם לא כמוני.

זה היה מסביר לא רע למה מוישה חושב שהוא נדפק עם איידי.

למה מאיר ואפרת הם מקרה חריג שלא בא ללמד על הכלל.

למה שורי נלחמת באפליה — אבל באותה נשימה שופטת את אביגיל סבג.

למה פריידי לא יכולה לקבל שידוך חסידי "רגיל" וחייבת להתפשר על הערשי.

למה מעקודה היא בדיחה טובה, וגפילטע פיש — זה מסורת, ובאותה נשימה מופלטה היא גימיק, אבל וואלה טעים.
אנשים רבים פוחדים לקנא בזולת, ואנשים רבים פוחדים שיקנאו בהם.

במהלך היציאה שלי לאור כתבו לי כמה דמויות, בסיטואציות שונות, שהן מקנאות בי, והן פרטו גם מדוע.
למרבה הפלא הן קינאו בי בדבר זהה:
על היכולת שלי לכתוב על עצמי בגלוי, ולספר על הבעיות שלי וכו'.
*
האמת שגם אני מקנאה בהן, כי תמיד יש על מה.

רציתי לכתוב להן שלא צריך לקנא בי, כי אם היו יודעות בדיוק מי אני, על יחסי האנוש המורכבים שלי ועל זה שאין לי חברות, בגלל האופי שלי. (כיום זה לא חסר לי, יש לי מכרות וזה מספיק לי).
אם היו יודעות מה אני עוברת ועד כמה אני ריקה וחסרה וכמה בעיות יש לי הן לא היו מקנאות, כנראה.
אבל לא כתבתי להן זאת.
מכיוון שגם אני מקנאה ואני יודעת מאיפה זה מגיע, כך שלשכנע אנשים באופן שיכלי שאין צורך לקנא זה לא כ"כ יעזור.
*
אני עובדת על מידת הקנאה שלי, אבל לא מתוך מקום של שכנוע שאנשים מסכנים כמוני או יותר, ורק אני לא יודעת עד כמה... (זה אומנם מעודד אבל לא הייתי רוצה תמיד להתעודד מהמחשבה עד כמה הזולת מסכן יותר ממני).
אלא מתוך הקשבה לעצמי והבנה שהקנאה היא התוצאה של הרצון שלי להתפתח ולהיות מאושרת ומחוברת לעצמי באמת.
הקנאה היא בריאה כי היא באה לומר לי: יש לך פוטנציאל, יש לך את עצמך, תסכימי לעצמך לשבור את המחסומים, תתקדמי, בבקשה!!!
*
מה אכפת לי מהזולת?
לא אכפת לי.
ונראה לי שאני אמורה לשמוח מאוד שהזולת מצליח ומשגשג.
אם אצליח לשמוח בפשטות בשמחת הזולת, אסכים לעצמי למצוא את הייעוד שלי בחיים ואסכים לעצמי להתקדם.
כי מה שתוקע אותי בחיים זו האמונה שאסור לי.
שאסור לי להיות באמת מאושרת.

אם אסכים שמותר לזולת להיות באמת מאושר, שמותר לזולת לחיות באופן נכון עבורו, אסכים גם לעצמי להיות באמת מאושרת.
ואז אחפש את הדרך שלי בביטחון עצמי מלא, בלי לבנות לעצמי מחסומים, אלא אקבל את העובדה שיש קשיים בדרך והקושי והאתגרים הם בעצם אמורים להקפיץ אותי בדרך.
ואם יש אנשים מאושרים עלי לשמוח בכך כי זה מוכיח שמכיוון שגם לי יש חלק בעולם, אז גם אני יכולה להיות מאושרת.

והאושר האמיתי - הוא ההסכמה שלי לעצמי שמותר לי לחיות, להרגיש חלק עם העולם, לתרום בדרכי ולהתקדם מהמקום שלי.
התקומה החרדית.



כשאני כותבת תקומה חרדית – אין כוונתי לתקומה של כלל הציבור החרדי שאולי אינו צריך תקומה או שכבר היתה לו תקומה וכדו'.

אלא הכוונה לתקומה שלי, כמי שנמצאת בתודעה החרדית וזה חלק מהזהות שלה, ויחד עם זה מחפשת לשפר את חייה, את בריאותה הנפשית וכו', ורוצה להגיע לחיים נורמטיביים, והגיעה למסקנה שבורא עולם רוצה שכל אדם יגשים את עצמו בתחום כלשהו - כי זה ביטוי לנשמה האלוקית שרוצה להתגלות.

אני קוראת לזה 'תקומה' כי הרצון להגיע לחיים משופרים מקביל לדעתי לתקומות אחרות, כמו זאת הציונית, ותקומה בדרך כלל מתבססת על שינוי/שבירת העולם הקודם.

מהפכות בדורות קודמים הכריזו:

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה...

*

אבל אני, בתודעה שלי, לא חושבת שזה נכון לפרוק עול כדי לזכות לתקומה.

התקומה בה אני מאמינה היא פנימית – שלי מול עצמי, כזו שתיתן לי יכולת להתגבר על בעיות וחסמים.

*

כדי להגיע לעולם טוב יותר, צריך לשבור את העולם הקודם.

ואני בוחנת את עולמי הקודם כדי לראות מה מיותר לי ומה כדי לשבור.

עולם קודם – הכוונה חשיבה, מניעים וכו'.

המטרה: יכולת מנטלית להגיע למקום של השפעה נרחבת. (לאחר שהתגברתי על מחסומים כמו בושה, חוסר נעימות ועוד..)

*

הבעיה שאם שוברים את העולם הקודם, מגיעים למקום ריק, כי צריך לבנות עולם חדש.

וזה האתגר הגדול.

כשהציונות שברה את העולם הקודם, היא בנתה עולם של כוחי ועוצם ידי, של עצמאות מלאה והתנערות מקשר מחייב לבורא עולם.

אבל העולם החדש שהיא בנתה, היה מקולקל, כנראה, או לא מושלם. (מי אני שאשפוט? התוצאות מוכיחות).

אבל היה משהו טוב בשבירת העולם החדש הציונית: היא הצליחה לגרום לאנשים, פה ושם, לפעול ולהגשים את עצמם, להגיע לחשיבה אלטרואיסטית, חשיבה על כלל האומה.

*

שבירת העולם הישן הפרטי שלי כולל להעיף מחיי חשיבה של תחרותיות, רצון להוכיח את עצמי, רצון להיות בחשיבה על 'אני,אני'... ולהגיע למקום טוב של רצון להגיע להכנעה, לחשיבה אחדותית.

השאלה מה ניתן לבנות במקום כל אלה?

אני מוצאת את עצמי ללא מוטיבציה, כשאני בתודעת אחדות, העדר תחרותיות, בלי זעם ורצון להוכיח את עצמי, אין לי באמת מניע רציני.

הרצון לעשות טוב הוא נחמד, אבל הטוב יכול להתפרש גם כרצון לחיות את חיי ברוגע, כי בלי אגו, בלי תחרות, בלי מצוקה, למה שאני אתנדב למשימות של הגשמה עצמית, של רצון להגיע לקהל? למה שארצה להשפיע אם אין לי מניע משמעותי? בעיקר כי העדר תחרותיות זה חוסר רצון להגיע למקום גבוה.

בלי צורך, בלי רצון, למה שארצה לפעול בכלל?

האם הרצון הטוב לעשות טוב בעולם (בעיקר כשלא יודעים מה טוב) חזק באופן כה משמעותי כמו הרצון להוכיח שאני שווה? כמו הסיפוק שיש בתחושת ניצחון?

האם הרצון הטוב חזק כמו תחושת הזעם?

*

האמת שכשרוצים להחריב עולם ישן, צריך למצוא מספיק מניעים חזקים לפעולה בעולם החדש.

ואני חושבת שאולי זה לא אפקטיבי כל כך להגיע למקום חסר צרכים, רצונות ותחרותיות.

*

מצד שני – אפשר.

זה נמצא במקום בו אנחנו חושבים על העולם ומביטים בחוסר הצדק, בכך שאין באמת אכפתיות במקומות מסוימים, ומסכימים שהעולם צריך שיפור.

אנשים לא צריכים להיות מפוחדים, לא צריכים להתנהל בלי כסף, או במצוקה כלכלית, לא צריכים לחוש נרדפים וכו'.

זה מקום בו אנו חושבים על הרצון לתרום מהיכולת האלוקית שלנו, עבור עולם טוב יותר, ושזה תלוי עד כמה כל אחד יפעיל את הנתונים שלו כדי לפעול למען עולם טוב יותר.

כך שיש מניע משמעותי לעולם חדש: רצון להנחיל לדורות הבאים עולם נעים, אחדותי, ללא מצוקה.

למשל בתרבות – לתת עולם נקי מכוחות שליליים, מתרבות לא נאותה, ממסרים בעייתיים.

זה לא צריך להיות על ידי מחיקת העולם הישן, אלא על ידי שימוש בכוחות שיש בעולם עבור מטרות טובות.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה