התייעצות הגיגים בעקבות הגיסה, החינוך והפליק...

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #41
יש לי אלרגיה לדיבור הזה, לא משום שאינך צודקת.
רק משום שאני מכיר משפחה קרובה לנו מאוד [לא רק שבת...]
שההפקרות ועזות הפנים להורים שם היא בלתי נסבלת.
אני לא רוצה לפרט כי יתכן שהם קוראים את הפורום.
לדיבור הזה יש שני צדדים, והגזמה לצד הזה היא נזק לא פחות ואף יותר.
ילדים שחונכו כמו פעם [שהרבעס בחיידר הגזימו לכל הדעות], הם עדיין מחונכים.
הילדים הרכים שאסור לדבר איתם בתקיפות ולהציב גבולות, הם לא מחונכים גם בגיל 100.
אני לא יכול לסבול אדם בגיל 40 שמתחצף למי שמבוגר ממנו פי 2.
וזו תוצאה של רכרוכיות יתר.
התוצאה הקיצונית היא זו...
ולפעמים זה ילד קטן שספג וספג
ועכשיו שהוא גדול הוא יכול להחזיר...
הגיוני ועצוב שיש אנשים שמתנהלים כך
אך טרגדי שזו דרך חיים
תלמדו, תתייעצו, אבל אל תצדיקו את חוסר השליטה העצמית והידע בחינוך לצוואת שלמה המלך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
  • הוסף לסימניות
  • #45
  • הוסף לסימניות
  • #46
יש לי אלרגיה לדיבור הזה, לא משום שאינך צודקת.
לדיבור הזה יש שני צדדים, והגזמה לצד הזה היא נזק לא פחות ואף יותר.
שמחה מאד לקרוא כל תגובה, זה דיון חשוב.

אז לגבי מה שכתבת:
א.
הגזמה
היא אף פעם לא טובה, ככה לימדו אותי.
איזון - זה עדיף.
והאמת היא שזה בעיני א' ב' בחיים.
כי החיים הם מורכבים. רב ממדיים. והם לרוב 'גם וגם' ולא 'או או'.
ב.
הילדים הרכים שאסור לדבר איתם בתקיפות ולהציב גבולות, הם לא מחונכים גם בגיל 100.
איפה ראית שכתבתי כזה מסר?
אדרבה, אני בעד הצבת גבולות תקיפה (לא תוקפנית. יש הבדל עצום!!) והפעלת סמכות.
הנה, אפילו כתבתי את זה כאן מפורשות:
אני תוהה אם המונח "שבטו" בהכרח מתאר הכאה פיזית. (אדרבה, תחכימו אותי מהפרשנים שבכל הדורות. אשמח!)
ממה שידוע לי: שבט = מקל
מקל זה גם גבולות, זה לשים סטופ כשצריך, זה לעמוד איתן וסמכותי, זה להוכיח בחכמה ולהדגים בעקביות.
זה מה שתומך בצמח כשהוא גדל, זה מה שעוזר לצעוד ביציבות.
יש הרבה דרכים לא לחשוך מהילדים מוסר.
(המשך הפסוק במשלי הוא: "ואהבו שיחרו מוסר" = לכוון אל דרך הישר כבר מגיל קטן)
ג.

יש לי אלרגיה לדיבור הזה, לא משום שאינך צודקת.
רק משום שאני מכיר משפחה קרובה לנו מאוד [לא רק שבת...]
שההפקרות ועזות הפנים להורים שם היא בלתי נסבלת.
וזו תוצאה של רכרוכיות יתר.
התוצאה הקיצונית היא זו...
ההפקרות ועזות הפנים, התוצאה הקיצונית.. - יתכן שקשורה ברכרוכיות יתר, ייתכן שקשורה בתקיפות/תוקפנות יתר.
לעולם לא אדע לקבוע עובדה בנוגע להתנהגויות אנושיות.
החיים מורכבים, כבר אמרנו.
ויש הרבה גורמים שיכולים להצטרף יחד לכדי "הסיבה" לתוצאה מסויימת.

מה שכן ברור לי: אלימות כלפי ילדים (ולא רק) היא אסורה. היא מעשה לא ראוי בשום אופן.
וכמעט אין סיכוי שהיא מובילה לתוצאה חיובית באמת ולאורך זמן.
וילדיי מחונכים (מודגמים:) לכך היטב.
אחד מעקרונות היסוד בבית שלנו ה:
"אתה יכול להרגיש הכל*. זה בסדר. עם זאת, הפגיעה במישהו או במשהו - אסורה בהחלט. ולא בסדר לחלוטין."
פה אני לא מתפשרת. ומציבה גבולות ברורים שנאכפים בהחלט.
שאל אותם...
אבל לעולם, לעולם לא על ידי אלימות חוזרת. ( לא פיזית, לא מילולית, ולא צורות אחרות שלה)
אחרת, מה עשיתי?
הם רצו להביע מסר ועשו זאת באמצעות אלימות (כנראה חשבו שזה רעיון טוב... או שנהגו באימפולסיביות, בלי לחשוב)
ואני רציתי להביע מסר ועשיתי זאת באמצעות אלימות (כנראה חשבתי שזה רעיון טוב... או שנהגתי באימפולסיביות, בלי לחשוב)
אז מה אני רוצה מהם?!?!

*כאילו יש לי דרך למנוע זאת. רגשות לא שואלים רשות...
הכוונה פה היא מתן לגיטימציה לכל רגש. ונכונות שלי להקשיב לו, להכיל אותו, לאפשר ביטוי הולם שלו.
להבין חוויה רגשית, ועדיין לא להסכים עם משהו לא מוצלח / ראוי / אסור ש"מצדיקים בשמה".
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
וואי חברה הלכתם רחוק...
היא הדגישה במפורש שלא מדובר על מכות שניתנות מתוך מחשבה ושיקול דעת אלא על מכות מתוך תסכול וכעס רגעי...
אפחד לא אמר שלא צריך לתת מכה כדי לחנך
 
  • הוסף לסימניות
  • #48
וואי חברה הלכתם רחוק...
היא הדגישה במפורש שלא מדובר על מכות שניתנות מתוך מחשבה ושיקול דעת אלא על מכות מתוך תסכול וכעס רגעי...
אפחד לא אמר שלא צריך לתת מכה כדי לחנך
מכה בשביל לחנך זה רק אחרי שניסו הכל
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
צריך מאוד (!!!!) להיזהר מחובת הדיווח, אלא אם כן זה התעללות איומה. אבל איומה ממש. ילד יעדיף קצת מכות מדי פעם מאשר אמא שיושבת בכלא 3 חודשים. זה נזק בלתי הפיך שיכול להרוס את הילד והבית לחלוטין
היה מקרה כזה בו גננת חשבה שהיא חכמה ודיווחה על ילד שקיבל סטירה, והאמא ישבה בכלא
אז קצת זהירות בהמלצות מהסוג הזה
ברוווררררר!!!
ומקווה שלא הובנתי לא נכון
שאף אחד לא ירוץ לדווח בלי להתייעץ איך ומה
עם אנשי מקצוע, רבנים, ארגוני חסד וכו'
זה התחנה האחרונה והיא קיצונית לגמרי!!
אלא אם כן מדובר בסכנת חיים מיידית שאז אין מנוס...

כתבתי את זה בתור המחשה כמה אלימות היא בעייתית
וכמה אי אפשר לעבור לסדר היום במקרה שזה מה שקורה בבית על בסיס קבוע
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
@מלכה שליסל
בד"כ איני מגיבה לדיונים מעין אלו,
אך בעקבות כך שאני תלמידה של הרבנית שרמן (בעצמה, מפיה)
אחדד לך כמה דברים, כי את כ"כ צודקת ובכיוון הנכון, שחבל שיהיה חסר לך את השלב הקודם,
איך היא אומרת?
"המעשים הם הכסף הקטן",
ילד מרגיש את התפרצות הזעם של אמא שלו, בין אם היא ע"י פליק שהתפלק לה ובין אם היא מסננת לו משפט פוגעני...
הוא מרגיש שהיא לא שולטת בעצמה, ובכלל לא משנה איך היא מוציאה את זה.
כמו שאמר ר' שלמה זלמן אויבך זצ"ל שאפשר ומותר להורים לכעוס, אבל "כעס הפנים", כעס מתוך מחשבה, ולא מהתפרצות.
התפקיד שלנו בחיים לחנך את עצמנו, ולתקן את מעשינו,
מכאן- החינוך הטוב של הילדים מובטח בע"ה.
וזו עבודת חיים לא פשוטה בכלל.

הנה עוד חידוד-


בהצלחה רבה!
אמן!
ותודה מאד על החידוד החשוב.

וברור. ברור ש'פליק שהתפלק' ו'סינון משפט פוגעני' = שתיהם צורות לא ראויות לתגובה.
שתיהם נכללים בגדר אלימות (יש פיזית, יש מילולית, ויש עוד כמה סוגים)
והאמת, אינני יודעת מה חמור יותר. מילים יכולות לכאוב לא פחות.
והשפעתן של מילים פוגעניות חמורה אולי אפילו יותר.
אז אדגיש (אימה'לה כמה אחריות יש לכתיבת בתפוצה נרחבת!):
האלימות מכל סוג שהיא, אסורה ומסוכנת בהחלט!
וחס וחלילה שלא להמיר אלימות פיזית באלימות מילולית.

זה א'. א' רבתי.

ב':
אשתף אותך מנסיוני שהרעיון שהצגתי בפוסט הפותח
ככל שמשתמשים בו יותר, הוא מפתח שליטה פנימית אמיתית
כזו שמושגת בעמל רב, ומשום כך הופכת לקניין בנפש.
ככל שמתאמנים בה הופכים בס"ד לאומנים בה.
ובכלל, כל הרעיון הזה, של: לעצור רגע, להתבונן, לווסת תגובה - הוא הוא בדיוק שליטה עצמית
מי שמתנהג ככה, סביר להניח שילדיו לא ירגישו שההורה שלהם לא שולט בעצמו.
אדרבה, אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.
בעיניי, זה מעגל:
ההתנהגות של השליטה העצמית "החיצונית" שלי, חייבת לכאורה לנבוע מרגע של יכולת שליטה עצמית פנימית.
והיא גם תגביר אותה בעזרת ה'. (זה הבונוס. והוא משתלם לגמרי!) וכך הלאה...
כי אני פועלת מתוך עמדה פנימית. מתוך תובנה.
לא כרובוט שתוכנת לעצור, אלא כבן אדם שבחר בכך.

בגישה שלי, זה בסדר שילד ידע שלהורה שלו יש גם את כל מנעד הרגשות. כמו לכל בן אדם בעולם.
ושמתעורר בו רוגז פנימי כשילדיו לא מתנהגים כשורה, ושהוא חש אכזבה כשמשהו לא הולך כמו שרצה
ושהוא מתוסכל כששוב לוקחים חמצוצים בלי רשות מהמגירה.
עם זאת, אני רוצה שידע שהבחירה מה לעשות עם מה שאתה מרגיש - זה כבר משהו אחר. והיא אפשרית.
בורא עולם לא היה מצווה אותנו "כבד את אביך ואת אימך" - אם לא שהיה לנו ניסיון בכך...
בורא עולם לא היה מצווה אותנו "אם תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, עזוב תעזוב עימו" - אם לא שהיה סיכוי שנפעל כך
חז"ל לא היו מלמדים אותנו "אין מרצים אדם בשעת כעסו" אם אין בכלל סבירות שתהיה שעה כזו.
אדרבה,
בורא עולם הוא יוצרנו והוא יודע יצרנו,
הוא זה שייצר אותנו עם כל קשת הרגשות, ברא בנו מנעד רחב שלהם.
והוא זה שמבקש מאיתנו לבחור כיצד להתמודד איתם ולהגיב מתוכם.
הוא רצה לזכות אותנו, לפיכך הרבה לנו תורה ומצוות.
יש את הרגע של התעוררות הרגש, זה לגיטימי לחלוטין וכמעט בלתי נמנע (אולי בדרגות גבוהות, שעוד לא הגעתי אליהן)
אני לא רוצה לכבות שום רגש, לא להכחיש אותו, לא להאשים את עצמי בכך שאני מרגישה אותו
אני כן שואפת לווסת אותו ואת התגובה הנובעת ממנו.
ללמוד כלים לכך ולהתאמן בהם. יום יום.
זו עבודת חיים. אכן!

ולגבי זה:
התפקיד שלנו בחיים לחנך את עצמנו, ולתקן את מעשינו,
מכאן- החינוך הטוב של הילדים מובטח בע"ה.
אני מאמינה שהחינוך הטוב שלי הילדים שלי לא מובטח לי.
הם יגדלו לאנשים עצמאיים ובוחרים. שנתונים לכל מיני השפעות.
ואין לי שום ביטוח שתמיד יבחרו בדרך הישר.
אני גם לא הגורם היחיד המשפיע על עיצוב השקפתם והתנהותם.
יש את נטיות הנפש שלהם, את מערכת החינוך, את התרבות שהם חיים בה,
ומגוון חוויות חיים שקשורים גם באנשים אחרים.
נכון, לי, כהורה, יש השפעה גדולה. אחריות גדולה שנובעת ממנה.
והשתדלות גדולה שכדאי לי לעשות בשל כך.
את צודקת!
התפקיד שלי הוא לחנך את עצמי ולתקן את מעשי
לעשות כמיטב יכולתי להתנהג כמו שהייתי רוצה שהם יתנהגו
להוות עבורם דוגמה אישית טובה.
אלא שלדעתי,
מכאן והלאה, עוד לפני שבאו ועד לרגע בו אלך (בעז"ה בבריאות ובנחת עם מלאת 120 שנה טובות ויפות!)
זה בעיקר: תפילות תפילות תפילות.
וגם אמון בטוב שבהם ובכוח שלהם לבטא אותו היטב.

ולמען הסר ספק:
אני רחוקה משלמות, מתמודדת בעצמי.
מצליחה ומתאתגרת. קמה ונופלת.
ולאט לאט, בעמל רב, מזיזה את נקודות הבחירה שלי.
(ותודה לילדים הנהדרים שלי, שבזכות מסע הגידול שלהם אני זוכה לעבור בעצמי מסע של גדילה)
את האמת,
אני לוקחת בחשבון שאני אטעה מדי פעם בחיים האלה, גם בחינוך הילדים
אני מתפללת לא לטעות טעויות חמורות ומתאמצת לשם כך.
מעתירה בעדם שילכו בדרך הישר ומוסיפה בקשה שה' ימציא להם, לאורך חייהם, את השליחים הטובים
לעזור להם להתמודד עם (אם יהיו) השלכות לא טובות כתוצאה מהטעויות שלי.
תאמינו לי,
הם יירשו ככל הנראה (לפחות חלקם, ולפחות חלק מ) את השריטות שלי.
מקווה שיספגו גם את הדרכים הטובות והמיטיבות להתמודד איתם
ואת התוצאות של העמל = השינוי החיובי וההתקדמויות שלי,
והלוואי, הלוואי שיצליחו אפילו יותר טוב ממני!
תפילתי: שיכבדו אחד את השני. את בוראם, את הוריהם, מוריהם, וכל אדם, כולל את עצמם.
ואמן שיהיו בריאים תמיד. בגוף ובנפש.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #52
מי שחושב שסטירה היא כלי חינוכי טוב
שיחשוב רגע לפני שהוא מרים יד מה היה קורה לו אם מישהו היה נותן לו היום סטירה.
איזה השפלה, איזה רגשות כעס, (אולי נקמה??) איזה ריחוק, איזה חוסר הגנה וחוסר אמון...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #53
בעקבות האשכול (הבוער!) השכן
עלו בי כמה הגיגים שאשמח לחלוק אתכם
עברתי על רובו, אם כי לא על כולו לעומק.
את השאלה הפותחת - קראתי כל מילה
לאורך התגובות - השתכנעתי לגמרי מהעמדה שלא להתערב בשום צורה
וכשהדיון גלש לסוגיית הפליק / צ'יפ לילד – כן או לא
הרגשתי שאני רוצה להשמיע איזשהו רעיון
לשתף אתכם בתובנה שעזרה לי רבות בעניין
ולשמוע את דעתכם (היא חשובה לי!) עליה
מדגישה: (ותודה למגיבים שחידדו זאת. זו הבחנה חשובה!)

כל מה שאכתוב כאן מתייחס ורלוונטי אך ורק להכאה שהיא נטולת הכנה מוקדמת של מחשבה ושיקול דעת.
(שזה מה שאני התמודדתי איתו, וזה הרעיון שעזר לי לגבי כך.)

אז קבלו את השנקל שלי
ופרוטה בעד מחשבותיכם, בחזרה:)


"מה שאתה עושה מדבר כל כך בקול, שאני לא יכול לשמוע את מה שאתה אומר"
אמר פעם מישהו חכם.
(באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב, פה קיבלתם תרגום חינם😊)
המשפט הזה הפך להיות אחד המשפט המכוננים והמשפיעים בחיי
כיצד?
ואיך זה קשור לדיון על חינוך והכאה?

אז ככה:
אני רוצה לשאול 2 שאלות פשוטות
בשביל זה אתחיל בתיאור של סיטואציות.

סיטואציה א':
אמרתי כבר עשר !!!!!!!!!! פעמים לבת שלי, בת 6, לא לקחת בלי רשות חמצוצים מהחבילה!
והופ. תפסתי אותה עושה זאת שוב! מלקקת בהיחבא ובהנאה (שנאמר: גנובים – ימתקו...)

מה אני מרגישה?

ומה אני עושה?

התשובה בהמשך.

סיטואציה ב':
הבת שלי, בת 6, אמרה כבר עשר !!!!!!!!!! פעמים לאח שלה, לא לקרוא בלי רשות בספר ספריה שלה!
והופ. היא תופסת אותו עושה זאת שוב! קורא בהיחבא ובהנאה.

מה היא מרגישה?
גל עצום של כעס, ושצף תסכול.

מה היא עושה?
מעיפה לו סטירה, תוך כדי צרחה עזה.

מה הוא עושה?
מחזיר לה.

מה היא עושה?
וחוזר חלילה

התוצאה:
הם מעירים אותי מהשינה / עושים לי בושות מול כל השכונה / רבים שוב בפעם המאה

מה אני מרגישה?
גל עצום של כעס, ושצף תסכול.

מה אני עושה?
מעיפה להם סטירה, תוך כדי צרחה עזה.

מה לימדתי אותם?
מה עושים כשכועסים. (יש כזה ספר, לא? אם כן, זה בטח לא המסר שלו...)

מה ההבדל בינינו?
אין הבדל.

בה התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז היא הפליקה וצרחה
בי התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז אני הפלקתי וצרחתי

מישהו הפעיל אצלנו את אותו לחצן.
יש לנו אותו אימפולס.

הי, אבל יש הבדל!
אני אימא שלה.

אה,
נכון.
אז מה?
בגלל זה יש לי פטור מחוק ויסות עצמי חובה?!
אדרבה, זה רק מחייב אותי יותר.

בגיל שלי, כבר מצופה ממני, ויש לי אחריות
לקחת נשימה
לזהות מה אני בעצם מרגישה
לווסת את הרגש
לשקול את התגובה
ולבחור אחת יותר טובה, עם דוגמה יותר יפה...

אם לא,
בשם מה אני מתפלאה:
"א ב ל ל מ ה ה ה ה ל ה ר ב י ץ ???"
ובשם מה אני "אחנך":
"אני לא מרשה להרביץ."
??

אם אני לא מסוגלת לבחור אחרת
אז איך אני בכלל מעלה בדעתי לצפות לזה ממנה???

ילד הוא בן אדם לכל דבר
אותו דבר, כמו מבוגר, רק בגוף קטן.


ראוי לאותו כבוד.
זקוק לאותם גבולות.
נברא עם אותם צרכים.
מתעוררים בו רגשות ודחפים,
בדיוק כמו שאצלי.
ורגשות, כידוע, לא צריכים הזמנה מראש והם גם לא מתאמים הגעה.
הם פשוט כאן. עכשיו לך תתמודד איתם.

לכן כל כך קל לי להבין אותו כשהוא מרביץ בזעם
לכן כל כך קשה לי לעצור את עצמי מלעשות אותו דבר.
שומע ילד?
מי כמוני יודעת שלתת סטירה זה הכי קל
מי כמוני יודעת שלבלום מכך, זה ממש קשה.
קשה. עם זאת – אפשרי.
מי אמר?
תראה אותי.

יום אחד, הבן אדם שהוא, יגדל ויהיה למבוגר
מה אני רוצה שהילד שבו יזכור?


אז רגע לפני שאני פורקת על ילד את תסכולי, ונותנת לאצבעות ללכת במקומי
אני משתדלת (לא תמיד מצליחה. כן תמיד מתפללת להצליח)
לעצור רגע, ולענות לעצמי על שתי שאלות פשוטות:
  • מה אני מרגישה עכשיו?
  • מה אני רוצה ללמד אותו שעושים, כשככה מרגישים?
אם מתאים בעיניי צרחה – מעולה. אתן לו המחשה חיה.
אם לא – אני מוזמנת להתאים את הטון שלי לזה הרצוי יותר בבית ספרי.
(פעם מה זה התעצבנתי, וצרחתייייייי על הילד העצבני שלי: "אבל למה לצרוחחחחחחחחחח???" וההד ענה לי...)

אם ענישה פיזית זו הדרך להביע את עצמי – קדימה. יש לך את זה אימא.
ואם לא, אז איזו דרך נוספת יש לי כדי לבטא את עצמי ברורות ו"ללמד אותו לקח"?
איזו "סנקציה" אחרת (בעדיפות ל'מידתית' ומסוג 'סיבה-תוצאה') יכולה להעביר את המסר בצורה יותר טובה (תרתי משמע...) ?

ילדים הם תלמידים מצויינים.
אני מזכירה זאת כל יום לעצמי.
ובבית ספר הזה של החיים,
אני היא אימם. מורתם.

ועוד נקודה חשובה:
רגע לפני שהפליק והצ'יפ שכבר בוערים באצבעותיי מתנפצים בתסכול על גופם
אני מתזכרת את עצמי:
האם זה מה שאני רוצה ללמד אותם?
לפרוק רגשות לא נעימים דרך ענישה גופנית?
שהגוף הוא שק חבטות זמין ומשחרר להפליא?
שזו הדרך להתמודד עם זעם, כעס, תסכול, חוסר אונים, אכזבה וייאוש?


זה עצוב. מאד.
ולא חינוכי בעליל.

וכל קשר בין מסר כזה לבין:
התנהגויות של אלימות, פגיעה עצמית, אנורקסיה ושות'
עלול להיות, לעיתים, לא מקרי בהחלט.


נ.ב. 1
הצרחה במקרה של הצלה וסכנת נפשות מותרת בהחלט. (חמצוצים גנובים לא נחשב.)

נ.ב. 2
תודה למורה לאנגלית, מימות הסמינר העליזים, ששיתפה אותנו במשפט החכם הנ"ל.
בזכותה, ורק בסיעתא דשמיא, אני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים ש"התפלק לי פליק" לילד.
בזכותה, גם כשטעיתי בכך, לפחות ידעתי להכיר בכך שזו טעות, והבנתי שעליי לקחת על כך אחריות, כולל בקשת סליחה מהילד.
הרי גם לזה אני רוצה "לחנך" אותו. לבקש סליחה אם טעית. להצטער ולהתנצל שהכאבת.

דעתכם?
וואוו וואו וואו אני מסכימה עם כל מילה!!!!
יש מצב שאני מעתיקה את זה ומעבירה הלאה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #56
אני מאמינה שהחינוך הטוב שלי הילדים שלי לא מובטח לי.
צודקת,
כנראה השעה הוציאה לי את המילה הזו.....
התכוונתי שאין לנו באמת מה לעשות, חוץ מחינוך עצמי ותפילות,
כי "חינוך לשם חינוך" לרוב לא ישיג את מטרתו.
שוב, דוגמא אישית ותפילות הם העיקר.
כמובן שלכל ילד יש את נקודת הבחירה האישית שלו ואנחנו צריכים להתפלל שיבחר בטוב.
(שאגב על בחירות היא מדברת המון, אבל לא זה הנקודה כרגע)
בהצלחה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
לכו לראיין כמה אנשים בגילאי 50-60 לפני הנחות יסוד חסרות בסיס.
סיפור של בן אדם בן 70+:
פעם כשהיה בן 5 נסע עם אביו באוטובוס.
לאוטובוס עלה אדם מבוגר.
האבא אמר לילד לקום לפנות מקום לאדם המבוגר,
והילד במשובה ילדותית - לא הסכים.
האבא פינה בעצמו את מקומו עבור המבוגר בלי מילה נוספת.
כשירדו נכנס איתו לבניין, ואמר לילד: אני מוכרח. ונתן לו סטירה על הלחי.
הסטירה היחידה שקיבל בחייו על הלחי.
לא ישכח אותה לנצח!



@מלכה שליסל, כתבת מיוחד.
הנושא תמיד חשוב לריענון וחיזוק.
והכתיבה והצורה שהגשת את זה - גם מיוחדת.
תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #59
סיפור של בן אדם בן 70+:
פעם כשהיה בן 5 נסע עם אביו באוטובוס.
לאוטובוס עלה אדם מבוגר.
האבא אמר לילד לקום לפנות מקום לאדם המבוגר,
והילד במשובה ילדותית - לא הסכים.
האבא פינה בעצמו את מקומו עבור המבוגר בלי מילה נוספת.
כשירדו נכנס איתו לבניין, ואמר לילד: אני מוכרח. ונתן לו סטירה על הלחי.
הסטירה היחידה שקיבל בחייו על הלחי.
לא ישכח אותה לנצח!



@מלכה שליסל, כתבת מיוחד.
הנושא תמיד חשוב לריענון וחיזוק.
והכתיבה והצורה שהגשת את זה - גם מיוחדת.
תודה!
בדיוק
בגלל שזו סטירה יחידה, ברגע שזה על בסיס שבועי זה מאבד את האפקט
 
  • הוסף לסימניות
  • #60
בעקבות האשכול (הבוער!) השכן
עלו בי כמה הגיגים שאשמח לחלוק אתכם
עברתי על רובו, אם כי לא על כולו לעומק.
את השאלה הפותחת - קראתי כל מילה
לאורך התגובות - השתכנעתי לגמרי מהעמדה שלא להתערב בשום צורה
וכשהדיון גלש לסוגיית הפליק / צ'יפ לילד – כן או לא
הרגשתי שאני רוצה להשמיע איזשהו רעיון
לשתף אתכם בתובנה שעזרה לי רבות בעניין
ולשמוע את דעתכם (היא חשובה לי!) עליה
מדגישה: (ותודה למגיבים שחידדו זאת. זו הבחנה חשובה!)

כל מה שאכתוב כאן מתייחס ורלוונטי אך ורק להכאה שהיא נטולת הכנה מוקדמת של מחשבה ושיקול דעת.
(שזה מה שאני התמודדתי איתו, וזה הרעיון שעזר לי לגבי כך.)

אז קבלו את השנקל שלי
ופרוטה בעד מחשבותיכם, בחזרה:)


"מה שאתה עושה מדבר כל כך בקול, שאני לא יכול לשמוע את מה שאתה אומר"
אמר פעם מישהו חכם.
(באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב, פה קיבלתם תרגום חינם😊)
המשפט הזה הפך להיות אחד המשפט המכוננים והמשפיעים בחיי
כיצד?
ואיך זה קשור לדיון על חינוך והכאה?

אז ככה:
אני רוצה לשאול 2 שאלות פשוטות
בשביל זה אתחיל בתיאור של סיטואציות.

סיטואציה א':
אמרתי כבר עשר !!!!!!!!!! פעמים לבת שלי, בת 6, לא לקחת בלי רשות חמצוצים מהחבילה!
והופ. תפסתי אותה עושה זאת שוב! מלקקת בהיחבא ובהנאה (שנאמר: גנובים – ימתקו...)

מה אני מרגישה?

ומה אני עושה?

התשובה בהמשך.

סיטואציה ב':
הבת שלי, בת 6, אמרה כבר עשר !!!!!!!!!! פעמים לאח שלה, לא לקרוא בלי רשות בספר ספריה שלה!
והופ. היא תופסת אותו עושה זאת שוב! קורא בהיחבא ובהנאה.

מה היא מרגישה?
גל עצום של כעס, ושצף תסכול.

מה היא עושה?
מעיפה לו סטירה, תוך כדי צרחה עזה.

מה הוא עושה?
מחזיר לה.

מה היא עושה?
וחוזר חלילה

התוצאה:
הם מעירים אותי מהשינה / עושים לי בושות מול כל השכונה / רבים שוב בפעם המאה

מה אני מרגישה?
גל עצום של כעס, ושצף תסכול.

מה אני עושה?
מעיפה להם סטירה, תוך כדי צרחה עזה.

מה לימדתי אותם?
מה עושים כשכועסים. (יש כזה ספר, לא? אם כן, זה בטח לא המסר שלו...)

מה ההבדל בינינו?
אין הבדל.

בה התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז היא הפליקה וצרחה
בי התעוררו רגשות כעס ותסכול – אז אני הפלקתי וצרחתי

מישהו הפעיל אצלנו את אותו לחצן.
יש לנו אותו אימפולס.

הי, אבל יש הבדל!
אני אימא שלה.

אה,
נכון.
אז מה?
בגלל זה יש לי פטור מחוק ויסות עצמי חובה?!
אדרבה, זה רק מחייב אותי יותר.

בגיל שלי, כבר מצופה ממני, ויש לי אחריות
לקחת נשימה
לזהות מה אני בעצם מרגישה
לווסת את הרגש
לשקול את התגובה
ולבחור אחת יותר טובה, עם דוגמה יותר יפה...

אם לא,
בשם מה אני מתפלאה:
"א ב ל ל מ ה ה ה ה ל ה ר ב י ץ ???"
ובשם מה אני "אחנך":
"אני לא מרשה להרביץ."
??

אם אני לא מסוגלת לבחור אחרת
אז איך אני בכלל מעלה בדעתי לצפות לזה ממנה???

ילד הוא בן אדם לכל דבר
אותו דבר, כמו מבוגר, רק בגוף קטן.


ראוי לאותו כבוד.
זקוק לאותם גבולות.
נברא עם אותם צרכים.
מתעוררים בו רגשות ודחפים,
בדיוק כמו שאצלי.
ורגשות, כידוע, לא צריכים הזמנה מראש והם גם לא מתאמים הגעה.
הם פשוט כאן. עכשיו לך תתמודד איתם.

לכן כל כך קל לי להבין אותו כשהוא מרביץ בזעם
לכן כל כך קשה לי לעצור את עצמי מלעשות אותו דבר.
שומע ילד?
מי כמוני יודעת שלתת סטירה זה הכי קל
מי כמוני יודעת שלבלום מכך, זה ממש קשה.
קשה. עם זאת – אפשרי.
מי אמר?
תראה אותי.

יום אחד, הבן אדם שהוא, יגדל ויהיה למבוגר
מה אני רוצה שהילד שבו יזכור?


אז רגע לפני שאני פורקת על ילד את תסכולי, ונותנת לאצבעות ללכת במקומי
אני משתדלת (לא תמיד מצליחה. כן תמיד מתפללת להצליח)
לעצור רגע, ולענות לעצמי על שתי שאלות פשוטות:
  • מה אני מרגישה עכשיו?
  • מה אני רוצה ללמד אותו שעושים, כשככה מרגישים?
אם מתאים בעיניי צרחה – מעולה. אתן לו המחשה חיה.
אם לא – אני מוזמנת להתאים את הטון שלי לזה הרצוי יותר בבית ספרי.
(פעם מה זה התעצבנתי, וצרחתייייייי על הילד העצבני שלי: "אבל למה לצרוחחחחחחחחחח???" וההד ענה לי...)

אם ענישה פיזית זו הדרך להביע את עצמי – קדימה. יש לך את זה אימא.
ואם לא, אז איזו דרך נוספת יש לי כדי לבטא את עצמי ברורות ו"ללמד אותו לקח"?
איזו "סנקציה" אחרת (בעדיפות ל'מידתית' ומסוג 'סיבה-תוצאה') יכולה להעביר את המסר בצורה יותר טובה (תרתי משמע...) ?

ילדים הם תלמידים מצויינים.
אני מזכירה זאת כל יום לעצמי.
ובבית ספר הזה של החיים,
אני היא אימם. מורתם.

ועוד נקודה חשובה:
רגע לפני שהפליק והצ'יפ שכבר בוערים באצבעותיי מתנפצים בתסכול על גופם
אני מתזכרת את עצמי:
האם זה מה שאני רוצה ללמד אותם?
לפרוק רגשות לא נעימים דרך ענישה גופנית?
שהגוף הוא שק חבטות זמין ומשחרר להפליא?
שזו הדרך להתמודד עם זעם, כעס, תסכול, חוסר אונים, אכזבה וייאוש?


זה עצוב. מאד.
ולא חינוכי בעליל.

וכל קשר בין מסר כזה לבין:
התנהגויות של אלימות, פגיעה עצמית, אנורקסיה ושות'
עלול להיות, לעיתים, לא מקרי בהחלט.


נ.ב. 1
הצרחה במקרה של הצלה וסכנת נפשות מותרת בהחלט. (חמצוצים גנובים לא נחשב.)

נ.ב. 2
תודה למורה לאנגלית, מימות הסמינר העליזים, ששיתפה אותנו במשפט החכם הנ"ל.
בזכותה, ורק בסיעתא דשמיא, אני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים ש"התפלק לי פליק" לילד.
בזכותה, גם כשטעיתי בכך, לפחות ידעתי להכיר בכך שזו טעות, והבנתי שעליי לקחת על כך אחריות, כולל בקשת סליחה מהילד.
הרי גם לזה אני רוצה "לחנך" אותו. לבקש סליחה אם טעית. להצטער ולהתנצל שהכאבת.

דעתכם?
רק אתייחס לחצי משפט באמצע המלל היפה הנ"ל שצרם לי.
כשהילדים רבים ומרביצים, תיארת את זה כ"עושה לי בושות מול כל השכונה".
אם רק היית יכולה לרגע לא להתבייש מהשכונה, כבר עשית צעד גדול בחינוך הילדים.
ה"שכונה" הזו לא רק תגרום לך לחלק סטירות, אלא גם לשלוח לסמינר/ישיבה שלא מתאימים לילדים רק כי "בושות בשכונה", השכונה הזו תגרום לך להיכנס לחובות כשתברמצי/תבתמצי תחתני, וכו, השכונה הזו תגרום לך לטאטא הכל מתחת לשטיח ולא ללכת לעולם לטפל בעצמך כי "השכונה".
בכלל, בני ברק זו עיר חונקת.
כדאי לעבור משם.
אם לא פיזית, לפחות בראש...
בתקווה להבנה שהכל מתוך אהבה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שלום,
הגדול שלי בן 4 ילד חכם מעל הממוצע ,
ילד עדין וכובש , חברותי ושמח. מביע רגשות ותקשורתי.
בחודשים האחרונים אני שמה לב שהוא משתנה בסגנון השיח,
השיח שלו נהיה אלים..
אני אציין שמדובר בילד מאד מאד מדומיין,
הוא מאד מושפע מסיפורי פרשת השבוע בחיידר,
אני רואה שהוא נוטה יותר לכעוס, יש יותר התפרצויות,
וזה גם לא נעים לאווירה בבית..
בשביל להשיג את מה שרוצה הוא הרבה מאיים על אחותו: "אני יזרוק אותך לבור ואת תהיי עם כל הנחשים" (כמו את יוסף..) ועוד שלל דוגמאות אקטואליות לאותו שבוע... ועכשיו עם עשרת המכות בכלל יש שפע....
או שאם מסרבים לבקשה שלו: אם לא תביאי לי אני ישבור.. אני ייקח לבד.. לא בא לי.. אמא חצופה.. אני לא יזמין אותך לחיידר שלי רק אֶת...😂

כל מה שניסיתי לא עובד!
הגישה שלי היא יותר מאופקת, אני לא מאבדת שליטה.. אני אומרת לאמא אסור להגיד X Y Z... תבקש סליחה מ...
במקרים מוגזמים להיכנס לחדר למחשבה ולהירגע

במקרים מסויימים אני שואלת אותו מה ירגיע אותך אולי חיבוק חזק? הוא אומר כן אבל אני לא הייתי שמח אז לא ביקשתי.. (חמוד..)

אני כבר לא יודעת מה נכון..
יש הרבה התעסקות סביב זה בבית
כך זה אצל כל הבתים בגיל הזה??

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה