שיתוף - לביקורת הגעתי - אליגוריה קצרה.

[ספרי מוסר]

בס"ד
הייתי שמחה לדעת האם המסר מובן. או שמא קשה ללוכדו.


הפצע שנפער לי ברגל הותיר עקבות של דם. אך לא היה לי זמן לחבוש אותו. הריצה שלי סידרה את הטיפות כמין מסלול דרך. מבטי החטוף לאחור זיהה זאת.

גלגלתי את רגלי, התעלמתי מהכאב העז והמשכתי לרוץ, מעורפלת.

הרוח נשבה על פני. היא היתה חמה, לחות נדבקה לי לעיניים. אנשים צעדו לידי כהולכים שאננים. לא הבנתי אותם, אבל לא היה לי זמן להתבונן בהם. הייתי עסוקה בלברוח. החשתי את המהירות ורצתי. לא ידעתי לאן אני בורחת. רק ידעתי שאני בורחת. רודפים אחרי. רוצים לתפוס אותי, אני בסכנה!

קולות נפץ נשמעו באוויר. צרחות. קולות גבוהים החרישו אותי. לא שמעתי כלום מלבדם. רעדתי מפחד, חששתי שאפול שוב. אך המשכתי.
קול פרסת סוסים לווה את הניגונים, כמו אוהד לה.
הסוס עם פרשו דילגו. משועשעים. היו לי לרקע נוף חולף.

"ילדה! עצרי, את אינך רואה איך את רצה" מישהו משך בידי, תקע בי מבט נוזף. לא שמתי ליבי אליו. המשכתי בריצה שלי. זכרתי שאני מוכרחת.

ידעתי שאסור לי להתעכב. יתפסו אותי חלילה אם אעצור. נשימתי הפכה טרופה. רק מעט מים נשארו לי בבקבוק. לגמתי אותם, מעונה. דחפתי את רגלי בכוח. הזרמתי בהן כוחות. אולי לחשתי איזו מילה טובה. הבטחתי שאקנה להן מתנה באם ישמעו בקולי.

לרגע סובבתי את הראש. וברגע הבא, הוא חזר למקומו. ראיתי את בליל הרעשים. הם היו מוחשיים. ממש. התחננתי אלי חזק לא לנסות להתחבר אליהם. אז ברחתי. הם מסוכנים. ושוב סובבתי, והחזרתי. ולא רציתי יותר.

סחרחורת עלתה בי, לא היו בי כבר כוחות לרוץ. חשבתי כמעט להתייאש. או אולי להניח גוף מותש בצד הדרך אך לרגע, אבל לא!! צרחתי על עצמי. את בסכנה! הבהרתי לקרקעיות ליבי שוב ושוב. עד שהמוח גם הבין זאת חזק.

היו פעמים בודדות שנעצרתי, לשניה. כשאבני זהב קטנות ישבו בצידי השביל, התכופפתי אליהן. ואספתי אותן אל חיקי. הסכנה נעצרה בזמן הזה. ידעתי שכוח רב לאבנים הללו. חיבקתי אותן חזק. הן נתנו לי כוח להמשיך בבריחה שלי. והסכנה אז התעממה, לא נגעה בחושי המיוסרים.

אנשים עוותו את פרצופם לנוכח מראי המוזר, ילדה קטנה רצה ברחוב כמו מטורפת. אבל אני הייתי דבוקה אל הרצון שלי. ופתאום גם שמתי לב שנחלשו הקולות מעט. רק מעט. נפצי האש עוד הדהדו באוזני, קרועים, צבועים וזוהרים.

ופתאום, נחבט ראשי בעצמה חזקה, נפלתי לאחורי והרמתי עיניים. אבנים צפופות וישנות עמדו לקיר רחב וגבוה.
יונה לבנה התיישבה על הכתף שלי, בפיה תשורה.

הנחתי את היד המיוזעת על אבן אחת קטנה, צמח ירוק דגדג לי את האצבעות. שמטתי ראש. וידעתי, עכשיו סיימתי לברוח. הרגשתי, עכשיו הגעתי.

חלפה לה רוח הסכנה.

 

[ספרי מוסר]

ביקורת?

 

[ת.עקבי]

כתיבה מאד יפה. את המסר ממש לא הבנתי, אבל אולי אני מוסחת...
עניין לשוני קל - במקום שבו אפשר לשים איות מלא - רצוי. כנראה שזה לא יפריע לכולם, אבל אותי זה תקע בקריאה.
לדוגמא:

רגלי

רגלי ביחיד. רגליי ברבים.

פני

פני - כמו: העדפתי X על פני Y. פניי - פנים שלי

אחרי.

אחרי - אחרי המסיבה... אחריי - תלכו אחריי

התחננתי אלי

א-לי - קלי. אליי - תבואו אליי. פה לא הבנתי את ההקשר.

בחושי

חושי - יחיד. חושיי - רבים

באוזני

על זו הדרך...

 

[ספרי מוסר]

את המסר ממש לא הבנתי, אבל אולי אני מוסחת...

אויש
מישהו כן הבין?

תודה על התיקונים. אבדוק איך מסתדר.

 

[ST.R]

אויש
מישהו כן הבין?

לא,
אבל מעבר לזה הכתיבה יפיפייה

 

[ספרי מוסר]

הדרך לכותל

הדרך לכותל היתה אחת החוויות המרגישות ביותר בחיים שלי.
זה התחיל מהירידה החדה מהרכבת. היא לא היטיבה לי, וכמעט שחישבתי לעלות לקרון הנגדי, לנסוע חזרה הביתה.
מישהו משך בערפי, גזר עלי ללכת.
התחלתי לצעוד, בפעימות לב מואצות, תוהה להיכן אני. להיכן ליבי.
ומדוע.

"ילדה קטנה, בואי" קול בעל צלילי תעתועים הניף את רגליי בריצה מזערית. נבהלתי. מה רוצה ממני המשונה הזה.
חציתי כבישים, ובמעלה הרחוב הסמוך התגלה מראה שלא היה נהיר לי. משהו בו ריצד את עיניי הקטנות, גרם להן לצפות במחזה ללא יכולת ניתוק.
זה היה נראה כמו מסיבה.
הבטתי במתרחש שם, קולות גבוהים נשמעו בווליום גבוה, זיקוקים וניצוצות הציצו אלי מכל פינה. טחבתי אצבעותיי לאוזניים והתקרבתי. רציתי לראות מה יש עוד. הסקרנות עוררה אותי. אולי מדי.
ואז זה קרה. שני שיכורים שתויי יין, מבושמים בכל חלקי גופם ונפשם התרוממו מכיסאות העץ עליהם היו ישובים. חידדתי מבט.
אחד מהם הרים ידו, כשציורים משונים ומפחידים מעטרים את הכף. שני מתגונן מפניו במסכנות מרכימת לב. נרעדתי, וכתגובה ראשונית התחלתי לברוח. לברוח. לברוח רחוק. בלי לדעת לאן.

לאן אני הולכת. ומה. שיחקו בי שניים. לא הרפו אף לרגע.
לאן את רצה. היה אחד מהם מתעלל בי. האורות הם יפים, הקולות גם בסדר. תכנסי, רק לרגע. תחווי, אחר כך תשובי לאבא.
נטיתי להאמין לו, לפרוץ גדר ברזלית ולהיות שם. לעשות מה שבא לי. לקנות לי, לצחוק עד אינסוף. ולהיות.
ומישהו שלח בי זרמי מרץ על אנושיים, דרש ממני שאברח. כי מסוכן שם. ולא טוב. מפחיד להיות עם שיכורים.
התחשק לי, לפשוט את הגרביים שעלי, לפרוע את שערי הדקיק ולצנוח. לשכב על רצפת הרחוב ולצרוח. כמו העם, אלו שישבו שם כל היום.
התחשק לי. ואף על פי כן רצתי כמו שלא רצתי מעולם.
כי הרגשתי סכנה. ולא ידעתי מהיכן תבוא.
רק ידעתי שבטוח.

היו שבזו לי, נוכח מראי המוזר. הריצה שלי באמת לא היתה נורמלית. ובכלל, מקום כל כך הומה, לא ראוי להפיל אנשים בדרך...
האמת, ששמעתי להם. התנשפתי, ולרגעים אחדים פסקתי מלרוץ. לא יפה מצידי הבריחה הזאת, ועוד להפיל את ההולכים? הם אשמים שאני רצה מהר כל כך? חזרתי אחורנית ועזרתי להם לקום. לאחר מכן הבנתי שטעיתי, עלי לסלק את המקטרגים עלי. לדרוך עליהם בכל צורה אפשרית.

ככה המשכתי. בעצימת עיניים ובהגיון לבב, את הבריחה שלי.
קיוויתי שאגיע מתישהו. הסידור כבר הזיע לי ביד.

ופתאום, שמי תכלת ציוריים נפרשו לפני. קיר אבנים רחב וגבוה הזדקר במלוא תוקפו. הוא הציץ אלי, חייכתי לו, אולי משום שהרגשתי כי הנה, כבר אין מאוחרי סכנה.

פתחתי סידור וורוד עם דפים מהוהים, השענתי ראשי על הקיר ודמעות דגדגו את לחיי. מישהו עטף אותי מלמעלה. הרגשתי שהוא גאה בי.
כי ברחתי, עד אליו.