הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
הייתי שמחה לדעת האם המסר מובן. או שמא קשה ללוכדו.
הפצע שנפער לי ברגל הותיר עקבות של דם. אך לא היה לי זמן לחבוש אותו. הריצה שלי סידרה את הטיפות כמין מסלול דרך. מבטי החטוף לאחור זיהה זאת.
גלגלתי את רגלי, התעלמתי מהכאב העז והמשכתי לרוץ, מעורפלת.
הרוח נשבה על פני. היא היתה חמה, לחות נדבקה לי לעיניים. אנשים צעדו לידי כהולכים שאננים. לא הבנתי אותם, אבל לא היה לי זמן להתבונן בהם. הייתי עסוקה בלברוח. החשתי את המהירות ורצתי. לא ידעתי לאן אני בורחת. רק ידעתי שאני בורחת. רודפים אחרי. רוצים לתפוס אותי, אני בסכנה!
קולות נפץ נשמעו באוויר. צרחות. קולות גבוהים החרישו אותי. לא שמעתי כלום מלבדם. רעדתי מפחד, חששתי שאפול שוב. אך המשכתי.
קול פרסת סוסים לווה את הניגונים, כמו אוהד לה.
הסוס עם פרשו דילגו. משועשעים. היו לי לרקע נוף חולף.
"ילדה! עצרי, את אינך רואה איך את רצה" מישהו משך בידי, תקע בי מבט נוזף. לא שמתי ליבי אליו. המשכתי בריצה שלי. זכרתי שאני מוכרחת.
ידעתי שאסור לי להתעכב. יתפסו אותי חלילה אם אעצור. נשימתי הפכה טרופה. רק מעט מים נשארו לי בבקבוק. לגמתי אותם, מעונה. דחפתי את רגלי בכוח. הזרמתי בהן כוחות. אולי לחשתי איזו מילה טובה. הבטחתי שאקנה להן מתנה באם ישמעו בקולי.
לרגע סובבתי את הראש. וברגע הבא, הוא חזר למקומו. ראיתי את בליל הרעשים. הם היו מוחשיים. ממש. התחננתי אלי חזק לא לנסות להתחבר אליהם. אז ברחתי. הם מסוכנים. ושוב סובבתי, והחזרתי. ולא רציתי יותר.
סחרחורת עלתה בי, לא היו בי כבר כוחות לרוץ. חשבתי כמעט להתייאש. או אולי להניח גוף מותש בצד הדרך אך לרגע, אבל לא!! צרחתי על עצמי. את בסכנה! הבהרתי לקרקעיות ליבי שוב ושוב. עד שהמוח גם הבין זאת חזק.
היו פעמים בודדות שנעצרתי, לשניה. כשאבני זהב קטנות ישבו בצידי השביל, התכופפתי אליהן. ואספתי אותן אל חיקי. הסכנה נעצרה בזמן הזה. ידעתי שכוח רב לאבנים הללו. חיבקתי אותן חזק. הן נתנו לי כוח להמשיך בבריחה שלי. והסכנה אז התעממה, לא נגעה בחושי המיוסרים.
אנשים עוותו את פרצופם לנוכח מראי המוזר, ילדה קטנה רצה ברחוב כמו מטורפת. אבל אני הייתי דבוקה אל הרצון שלי. ופתאום גם שמתי לב שנחלשו הקולות מעט. רק מעט. נפצי האש עוד הדהדו באוזני, קרועים, צבועים וזוהרים.
ופתאום, נחבט ראשי בעצמה חזקה, נפלתי לאחורי והרמתי עיניים. אבנים צפופות וישנות עמדו לקיר רחב וגבוה.
יונה לבנה התיישבה על הכתף שלי, בפיה תשורה.
הנחתי את היד המיוזעת על אבן אחת קטנה, צמח ירוק דגדג לי את האצבעות. שמטתי ראש. וידעתי, עכשיו סיימתי לברוח. הרגשתי, עכשיו הגעתי.
חלפה לה רוח הסכנה.
הייתי שמחה לדעת האם המסר מובן. או שמא קשה ללוכדו.
הפצע שנפער לי ברגל הותיר עקבות של דם. אך לא היה לי זמן לחבוש אותו. הריצה שלי סידרה את הטיפות כמין מסלול דרך. מבטי החטוף לאחור זיהה זאת.
גלגלתי את רגלי, התעלמתי מהכאב העז והמשכתי לרוץ, מעורפלת.
הרוח נשבה על פני. היא היתה חמה, לחות נדבקה לי לעיניים. אנשים צעדו לידי כהולכים שאננים. לא הבנתי אותם, אבל לא היה לי זמן להתבונן בהם. הייתי עסוקה בלברוח. החשתי את המהירות ורצתי. לא ידעתי לאן אני בורחת. רק ידעתי שאני בורחת. רודפים אחרי. רוצים לתפוס אותי, אני בסכנה!
קולות נפץ נשמעו באוויר. צרחות. קולות גבוהים החרישו אותי. לא שמעתי כלום מלבדם. רעדתי מפחד, חששתי שאפול שוב. אך המשכתי.
קול פרסת סוסים לווה את הניגונים, כמו אוהד לה.
הסוס עם פרשו דילגו. משועשעים. היו לי לרקע נוף חולף.
"ילדה! עצרי, את אינך רואה איך את רצה" מישהו משך בידי, תקע בי מבט נוזף. לא שמתי ליבי אליו. המשכתי בריצה שלי. זכרתי שאני מוכרחת.
ידעתי שאסור לי להתעכב. יתפסו אותי חלילה אם אעצור. נשימתי הפכה טרופה. רק מעט מים נשארו לי בבקבוק. לגמתי אותם, מעונה. דחפתי את רגלי בכוח. הזרמתי בהן כוחות. אולי לחשתי איזו מילה טובה. הבטחתי שאקנה להן מתנה באם ישמעו בקולי.
לרגע סובבתי את הראש. וברגע הבא, הוא חזר למקומו. ראיתי את בליל הרעשים. הם היו מוחשיים. ממש. התחננתי אלי חזק לא לנסות להתחבר אליהם. אז ברחתי. הם מסוכנים. ושוב סובבתי, והחזרתי. ולא רציתי יותר.
סחרחורת עלתה בי, לא היו בי כבר כוחות לרוץ. חשבתי כמעט להתייאש. או אולי להניח גוף מותש בצד הדרך אך לרגע, אבל לא!! צרחתי על עצמי. את בסכנה! הבהרתי לקרקעיות ליבי שוב ושוב. עד שהמוח גם הבין זאת חזק.
היו פעמים בודדות שנעצרתי, לשניה. כשאבני זהב קטנות ישבו בצידי השביל, התכופפתי אליהן. ואספתי אותן אל חיקי. הסכנה נעצרה בזמן הזה. ידעתי שכוח רב לאבנים הללו. חיבקתי אותן חזק. הן נתנו לי כוח להמשיך בבריחה שלי. והסכנה אז התעממה, לא נגעה בחושי המיוסרים.
אנשים עוותו את פרצופם לנוכח מראי המוזר, ילדה קטנה רצה ברחוב כמו מטורפת. אבל אני הייתי דבוקה אל הרצון שלי. ופתאום גם שמתי לב שנחלשו הקולות מעט. רק מעט. נפצי האש עוד הדהדו באוזני, קרועים, צבועים וזוהרים.
ופתאום, נחבט ראשי בעצמה חזקה, נפלתי לאחורי והרמתי עיניים. אבנים צפופות וישנות עמדו לקיר רחב וגבוה.
יונה לבנה התיישבה על הכתף שלי, בפיה תשורה.
הנחתי את היד המיוזעת על אבן אחת קטנה, צמח ירוק דגדג לי את האצבעות. שמטתי ראש. וידעתי, עכשיו סיימתי לברוח. הרגשתי, עכשיו הגעתי.
חלפה לה רוח הסכנה.
נערך לאחרונה ב:
Reactions: אימון- והנחייה בNLP, שוב שכחתי למה נכנסתי, נח שוורצברגנדרוביץ ועוד 56 משתמשים59 //