עזרה הוא לא יודע לקרוא מילה!

  • הוסף לסימניות
  • #21
אם אתה מחפש מורה שמתמחה בהוראה מתקנת יש לי להמליץ. מפנים אליה מחיידר "סורוצקין" בב"ב.
קחו בחשבון שזה הוצאה כספית לא קטנה אך היא יכולה לאבחן את הבעיה ולתת לכם דרכי טיפול.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
זה בדיוק הפואנטה
לא יודע לקרוא מילה. אפס. גורנשיט מיט א גרונשיט.

לא מבין, לא קולט, מה זה חולם ציירה סגול. כאילו קשה לו לקרוא מילים.... :cry: :cry:
ואז פתאום-
הוא מצליח רק איזה שתי שורות.
:unsure: :rolleyes:
שתי שורות זה גורנישט מט א גורנישט, אפס?
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
הכל נכון ראשית לבדוק ראיה\מיקוד.

ולדעתי חשוב מאוד ל-ת-ר-ג-ל-!!
בלי להתיאש, נכון, קשה לראות שקשה לו אבל אפשר להרוויח המון עם חזרה שוב ושוב עוד לפני כל הריצה למכונים.

בכנות, האם עד עכשיו הייתם קשובים לנושא? האם ישבתם איתו בתשומת לב ובעקביות לחזרה ושינון?
(לא צריך להזכיר את התנא שאמר שלימד תלמיד יותר ממאה פעם) זה לא לחיצת כפתור! באמת...
הרי הוא לא החיל ללמוד אתמול... מה היה עד עכשיו? איך הוא?
כל ילד (וגם מבוגר) הכי רגיל ונורמלי בשלבי לימוד בכל נושא ובעיקר בעיקר הקניית קריאה צריך לחזור ולתרגל ולא לסמוך רק על מסגרת הלימוד. זוהי חובה בסיסית ביותר.
אז זו לא תגלית חדשה ומלחיצה במיוחד, פשוט להפשיל שרוולים ו-היידה לעבודה! מחזיקה אצבעות!! בטוחה שתראו שכר לעמלכם!! ויהיו הפירות מתוקים! הצלחה וס"ד!!

סליחה אם אני נשמעת מטיפה, לא מתכוונת לשפוט אבל לפי ההודעה הלחוצה שנכתבה נראה שדולגו כמה שלבים...אז מנסה להאיר נקודה בסיסית ויסודית בתחום הלמידה. כמובן זה דורש זמן ופניות ואין לי מושג מה מצבכם כרגע, אבל כן חשוב מאוד לנסות למצוא זמן קבוע גם אם קצר כל יום(-אמרנו עקבי, כן? זה חשוב מאוד לתהליך הלמידה בפרט כשניכר קושי) ואולי כמה שיעורים בשבוע אצל אברך מסור גם יעזור?
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
כמה אולי טיפים
אני לומד עם הילד שלי בדרך כלל כשהוא רוצה ומבקש [אני גם מציע לו בזמנים שנראה לי שירצה]
לפעמים זה תוכ"ד משחק
אני יושב תמיד לידו ולא מולו [לפעמים על הרצפה]
אני מציע לו שהוא יכול להגיד לי איזה אות/מילה/הברה אני אומר ומה הוא אומר
מתלהב מכל דבר שהצליח
בלימוד האותיות היינו מחפשים אותיות במודעות גדולות ברחוב-זה להשחיל לילד חומר בחוויה ובלי מאמץ
אם יש לו טעות לא חייבים לתקן מיד אפשר בהתחלה לקרא בעצמך בצורה הנכונה, ואחה"כ שגומרים להסביר לו... אחרי המחמאות כמובן-אפשר גם חצי שעה אחרי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
כמו שכמה פה כתבו, זה תקין שבשלות לקריאה תגיע רק בגיל 6.
(בהחלט יש הרבה ילדים שמצליחים לרכוש קריאה קודם. אבל, יש הרבה ילדים, שאין להם בעי'ה, והם לא מצליחים לרכוש קריאה/ללמוד את האותיות היטב לפני גיל 6. וזה ממש בסדר, אם זו ה"בעי'ה" היחידה שלהם.
הוא מזהה את כל האותיות? (כך הבנתי מההודעה)
אם במיומנויות למידה אחרות אין קושי, ותואם גיל-אפשר להוריד מתח,
לתרגל בכיף, ברוגע, בהתמדה ובלי לחץ של הספקים.
כדאי לשנן ו'לטחון' את האותיות והנקודות בהדרגה,
על מנת לרכוש שליטה טובה ולמנוע בלבול בהמשך.
**אם הקושי מופיע בתחומים נוספים-אכן יש צורך באבחון ובטיפול מתאים**

תחומי ידע ולמידה בגיל הזה:
שפה (מודעות פונולוגית-פירוק מילים להברות, זיהוי צליל פותח וסוגר, זיהוי של חלק מהאותיות)
חשבון (זיהוי ספרות, ספירה עד 20, מני'ה עד 10-20, חיבור וחיסור עד 10)
זיהוי צבעים
הכרת רצף ימי השבוע
כתיבת השם הפרטי, ועוד..
כמובן שכל הנ"ל תלוי בחשיפה ובתרגול.

בהצלחה רבה והרבה נחת יהודי אמיתי!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
אגב, אנקדוטה.
שמעתי השנה סיפור אמיתי על ילד בכיתה ב (בן 7) שלא ידע לקרוא כלל (!)
ההורים ניסו הרבה שיטות, בדיקות, ונאדא.

בר"ה לפני שנתיים, האבא שהיה חזן עמד לפני העמוד, ובנו יושב לידו במדרגות ההיכל משועמם לגמרי ולא מצא ענין בשום חלק בתפילה.

האב שראה כך, אחזו פלצות 😱
התחיל מבכה במר ליבו את מצבו של הבן, מה יהיה, הוא גדל, חבריו לספסל הלימודים כבר אוחזים ועוקבים באצבעם בחלקים שונים בתפילה והוא אפי' צורת א' לא קולט.
אמיתי. מזעזע!!

חיכה לשעת הכושר והתחיל מבקש ומתחנן (בהרהור הלב בלבד - חזן הוא) בדמעות שיחון אותו השם בלב מבין ויתן בו חכמה בינה ודעת להבין וללמוד את צורת האותיות כיתר בני גילו.

מיד אחרי החגים, האב מקבל טלפון מהמלמד,
"מה קרה עם הילד בתקופת החגים, הילד השתנה מקצה לקצה"
האבא, שכבר הספיק לשכוח את ים הדמעות ששפך עבורו לא ידע מה לחשוב, מה יכול בנו לעולל??

אמר לו המלמד, בנך פשוט עלה על דרך המלך בקריאה. ביום הראשון אמרתי מקרה הוא, אך מיום ליום התחיל לקרוא כאחד הילדים כאילו מעולם לא התקשה בקריאה.

האבא אמר "רק התפילה של ר"ה שהתחננתי מעומק הלב היא שהביאה לו את הישועה".

כמה גדולה כחה של תפילה ביום ראש השנה!

* שמעתי מרבה של מבשרת ציון הגר"א פנחסי שליט"א כפי שסיפר לו האבא את המעשה.
היום הילד בכיתה ד' ולא ניכר עליו מאומה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
לאח שלי זה קרה בכיתה א ילד בן 5.5 ראו שהילד לא מצליח לקראו אחרי שבוע של נסיונות הורידו אותו בחזרה למכינה אמא שלי לקחה אותו לבדיקת ראיה וגילו לו מס 7 במשקפיים
והנס פשוט קרה עם משקפיים הילד יצליח לקראו חלק המלמד היה בהלם .
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
שמעתי על שיטת רנגיני כשיטה מאוד מאוד מועילה
תעשי גוגל
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
לפני שאתה משלם עשרות אלפי שקלים למכונים למיניהם תברר טוב טוב,
גם בפרוג עצמו יש כמה אשכולות עליהם,

השיטה שלהם להלחיץ ולהחתים על חוזה שאח"כ רק אפשר לבכות על הטיפשות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
בלת"ק
יש מישהי אלופה בירושלים לאבחון קריאה, רבים נושעו בזכותה.
האם שמעתם עליה??
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
נדיר מאוד ילד קטן שהולך ורץ תוך כמה ימים.
כמו שלוקח זמן ללמוד ללכת, כך לוקח זמן ללמוד לקרוא.

בניגוד להליכה - קריאה צריך לרכוש:
  1. הגיל המתאים והבשל ביותר לקריאה הוא גיל 6, לכן כל תהליך הקניית הקריאה לבנים צריך להיות תוך כדי התפעלות עצומה, כמו ילד בן חצי שנה שהולך.
  2. אותיות וניקוד צריך לראות. כדי לדעת אם הילד רואה או לא - עדיף ללכת למומחה גדול, כי פגשתי כמה רופאי עיניים שמפספסים בענק (עם אחד מהם התווכחתי עד שנתן משקפיים והילד נתן קפיצה תוך כמה ימים).
  3. אותיות לומדים באהבה. במיוחד בנים. שיצבע אות אות, ינשק אותם כי הן קדושות, ירקוד את הניקוד.
כואב לי מאוד מאוד שמוציאים את הילד טיפש או זקוק לעזרה.
הוא בסך הכל ילד בן 5, ואם הוא קורא מעולה - הוא עוקף 50% מהבנות.

לא צריך שום אבחון ושומכלום.
צריך בדיקת ראיה ושמיעה, וללמד אותו מתוך כיף והנאה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
נדיר מאוד ילד קטן שהולך ורץ תוך כמה ימים.
כמו שלוקח זמן ללמוד ללכת, כך לוקח זמן ללמוד לקרוא.

בניגוד להליכה - קריאה צריך לרכוש:
  1. הגיל המתאים והבשל ביותר לקריאה הוא גיל 6, לכן כל תהליך הקניית הקריאה לבנים צריך להיות תוך כדי התפעלות עצומה, כמו ילד בן חצי שנה שהולך.
  2. אותיות וניקוד צריך לראות. כדי לדעת אם הילד רואה או לא - עדיף ללכת למומחה גדול, כי פגשתי כמה רופאי עיניים שמפספסים בענק (עם אחד מהם התווכחתי עד שנתן משקפיים והילד נתן קפיצה תוך כמה ימים).
  3. אותיות לומדים באהבה. במיוחד בנים. שיצבע אות אות, ינשק אותם כי הן קדושות, ירקוד את הניקוד.
כואב לי מאוד מאוד שמוציאים את הילד טיפש או זקוק לעזרה.
הוא בסך הכל ילד בן 5, ואם הוא קורא מעולה - הוא עוקף 50% מהבנות.

לא צריך שום אבחון ושומכלום.
צריך בדיקת ראיה ושמיעה, וללמד אותו מתוך כיף והנאה.
סוף סוף תגובה שפויה ומסודרת!
ול]ותח האשכול, בבקשה בלי הלחץ הזה, בטח לא על הילד או לידו, זה לא מועיל וחלילה מזיק!!
הוא ילד קטן!!
עוד נקודה ששמתי לב בבנים, בגלל שהמלמדים לצערינו לפעמים חסרי השכלה כיצד להעביר חומר, אז כל שנת הלימודים יפול\יקום על טיבו של המלמד. צריך לבדוק אם מי שלימד אותו יודע ללמד, כמה ילדים יש בכיתה ועוד המון פרמטרים שכבר צוינו בתגובות.
השנה הזאת בקושי החלה, לבדוק במתינות ואורך רוח, דבר ראשון לדבר עם המלמד, לברר איפה הוא שם לב שיש קושי, אולי הוא בכלל יגיד לך שהילד לא מקשיב? אולי הוא יספר לך שהוא נרדם? שהוא מפטפט עם חבר? תשאל אותו גם כמה אחוזים מהכיתה כן יודעים, זה יכול לתת אינדיקציה מה קורה בכיתה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
מזל שאני מנוסה, והבן שלי בן חמש וחצי לא הראשון
אחרת האשכול הזה היה מלחיץ אותי, ילד בן חמש לא קורא!! (הוא כבר יודע פתח).
אבל חמשת אחיו למדו לקרוא אחרי גיל שש ומאז הם לא עושים כלום חוץ מלקרוא (וללמוד, ב"ה).
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
מה עושים עם ילד שמתקשה בכתיבה? חורט על הדף... לא כותב ברור, בקריאה הוא מצוין
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
אני רק רוצה לציין שבאופן כללי, לכל הילדים- בדיקות ראיה ושמיעה מומלץ לעשות לפני כיתה א' ואצל בנים שלומדים אותיות מוקדם מומלץ פעמיים- פעם אחת בגיל 3-4 ופעם אחת בגיל 6.
בדיקת שמיעה גם מומלץ לעשות באזור גיל 6 (ואצל בנים 5) גם אם נראה שהילד שומע מצוין, כי לפעמים יש לילד קושי בעיבוד שמיעתי ואז זה יבוא לידי ביטוי בעיקר בכיתה ומבחינה לימודית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
מצליח 2 שורות ב"נח בר מח"? ברוך ה'! זה מוריד 90 אחוז מהפחדים שלא יקרא וכו'
פשוט צריך תרגול בסבלנות
התמודדתי גם עם אחד הבנים ושלחתי אותו כמה פעמים בשבוע למורה לחינוך מיוחד שתקרא איתו, כי הרגשתי שאם אני אתרגל איתו-באיזשהו שלב אאבד את הסבלנות
איתי תרגלנו בדרך כיפית: בסקויטים אותיות שהרכבנו מילים ואפשר לאכול עד שתהיה מילה אחרת, למשל: משה-אכל ש נשאר מה, אכל מ נשאר ה'...
יצרנו אותיות מבצק, פלסטלינה, חימר, דאס, קאפלה ולגו הרכבנו מילים ופירקנו, פשוט כל עולם המשחקים הפך לחלק מהלמידה, ורק בהנאה! כשהרגשתי שכבד כבר- הפסקנו.
תחשבי מה יקל על הילד ותעשי עכשיו. תחשבי מה תוכלי לעשות בהנאה ותעשי, ואם לא-תשלמי שיעשו במקומך.
תבשרי כשהצליח...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

להלן טקסט שכתב ילד!
כל מילה נוספת מיותרת!
הורים, תבדקו עם הילדים האם הם או אחד מהחברים שלהם מוחרם!




"אני רוצה לקחת אתכם רק לתחילת השנה.
אני ילד שעבר הרבה דברים בחיים שלו, ויום אחד החלטתי שבא לי מקום שאף אחד לא מכיר אותי.
אז עברתי לפנימייה אחרת — לא כי אני רציתי, אלא כי אמא שלי חשבה שיהיה לי טוב שם.
וכן, היה לי טוב בהתחלה.

אבל אז סיפרתי להם שאני יוצר סרטונים ביוטיוב, והם ראו בזה נקודת חולשה.
סיפרתי להם שאני אוהב לשיר, שזה החלום שלי — וגם בזה הם מצאו על מה לרדת עליי.
"ניצחון לחרשים", "אתה ילד פדחן"...

אני אגיד את האמת — זה לא היה לי חדש.
גם בבית ספר קודם ירדו עליי, ניסו להקניט ולהקטין אותי.
ולאט לאט המילים שלהם חלחלו לי למוח.
כמעט הפסקתי לעשות את הסרטונים שאני אוהב, בגלל כל מה שאמרו לי לפני ואחרי שהצטרפתי לבית הספר.

בהתחלה אמרתי לעצמי: "טוב, מה אכפת לי, שיגידו מה שבא להם — זה לא מזיז לי".
אבל זה היה שקר.
והתחלתי להגיד את זה כל הזמן לעצמי בראש.

בגלל שאני לומד בפנימייה, יש לנו שם כל מיני דברים כמו חדר מוזיקה.
אז מהשעה 14:00 הייתי הולך לשם כדי לשכוח קצת מהבעיות שלי.
בהתחלה זה עבד, אבל התחילו להציק לי.

היה לנו טקס לציון 7.10 בפנימייה, ואני עבדתי על שיר לשיר בטקס.
בסוף שרתי שיר אחר.
בהתחלה קיבלתי מלא מחמאות.

אבל יום למחרת, ילד בן איזה 16–17 — לא ילד קטן — חשב שזה מצחיק להרים אותי, להשכיב אותי על שולחן ולהכריח אותי לשיר לו.
וכשסיפרתי על זה למנהל, הוא התחיל לקרוא לי "שטינקר", כי הילד עשה משהו מטומטם וחשב שזה מצחיק — אז כולם חייבים לקחת את זה בתור בדיחה.

---

סיפור שני:
אני יושב לי על ספסל, כי אני אגיד את האמת — אני מרגיש שאין לי הרבה חברים.
יש לי אולי 5 בבית הספר, ואני לא צריך יותר מזה.
אבל הם לא תמיד מגיעים לבית הספר, רוב הזמן הם בבית — אז יוצא שאני לבד רוב הזמן.

אז אני יושב על ספסל לבד, ופתאום חבורה של ילדים בני 17 זורקים עליי מלא תפוזים.
בנס לא פגע בי, אבל זה לא קרה פעם אחת — זה קרה שוב ושוב.
עד שסוף סוף זה פגע לי בבטן.

ולא תגידו שמי שזרק עליי בא והתנצל — הוא פשוט ברח.
בהתחלה לא ידעתי מי זה, פשוט ניחשתי לבד — וצדקתי.
ועד עכשיו אני לא יודע מה עשו איתו.

---

אז אני רק רוצה להבהיר למשרד החינוך — הגיע הזמן שתטפלו בתופעה הזו שנקראת בריונות, חרם וכל דבר פוגעני כזה.
כי אם לא — יהיה פה גל שלם של ילדים ש×××××× חס ושלום.

ובואו נגיד דבר כזה:
אם לא הייתה לי את המוזיקה שלי ואת השירים שאני כותב — כנראה שמזמן לא הייתי פה.

ולכל הילדים שכאן — אני רוצה להעביר לכם מסר:
גם אלה מהפנימייה שלי שאולי מסתלבטים עליי עכשיו —
תחשבו שאולי, רק אולי, יש ילד שחושב ל×××× את ה×××× שלו בגלל שאתם מחרימים אותו.
תחשבו לפני שאתם פועלים ❤️"
לאחרונה נודע לי שיש לבן שלי בכיתה ילד שמנודה מאוד בחברה.
עוד יותר היה לי עצוב לדעת שגם הבן שלי משתף עם זה פעולה.

לא אלאה אתכם בדברים, רק אומר שדיברתי עם הבן שלי (בן 8) על הנושא, הסברתי לו מה עובר על הילד ועודדתי אותו להזמין אותו אליו ולשתף אותו במשחקים, ותודה לה' זה עבד.

אמא של אותו ילד התקשרה אלי בהתרגשות גדולה ואמרה לי "עשיתם דבר גדול!".

כדי שזה יחזיק מעמד, כתבתי סיפור בעזרת צ'אט GPT, ויצרתי תמונות לסיפור, על מנת לעזור לילד שלי להבין טוב יותר את הדברים, איך הילד הרגיש כשהיה לבד, ועד כמה זה שמשתפים אותו בכיתה בדברים, משמעותי עבור הילד הזה.

הסיפור וגם התמונות לא מושלמים, למרות ששיפצרתי לא מעט, אבל את העבודה הם עושים!

כל מי שמעוניין לקחת ולספר לילדים שלו כדי לרכך להם את הלב, ולפתוח להם את העיניים לילדים שסביבם, קדימה!
אנחנו בתור הורים יכולים לעזור כל כך לילדים שלנו להיות אכפתיים ואמפטיים יותר ולשנות את החיים שלהם עצמם ושל כל הסובבים אותם.



הסיפור

אהרן עמד לבד במסדרון של כיתה ד’, ליד וו המעילים. כל שאר הילדים רצו, קפצו, דיברו וצחקו. הרצפה רעדה מעט מהרעש של ארבעים זוגות נעליים שחזרו מהפסקת עשר. אבל הוא – רק עמד שם. החזיק את המעיל שלו חזק־חזק, כאילו הוא מגן עליו מפני כל העולם. הוא לא ידע בדיוק ממה הוא מפחד – אבל הרגיש שכל תזוזה שלו תגרום לכולם להסתכל. כל מבט, כל לחשוש קטן מאחורי הגב – כאילו מדביק לו מדבקה של “אחר”.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_31_00 AM.png
הוא ידע שהוא שונה. אינו אהוב עליהם. הוא ראה את זה בעיניים של הילדים האחרים, גם כשהם ניסו להסתיר. הוא הרגיש את זה בלחישה של המילים כשהיה עובר לידם. הוא שמע. הוא הבין.


הוא הגיע רק לפני חודש מבני־ברק. הבית שם היה קטן מידי בשבילם, והם החליטו לעבור דירה וגם עיר, לירושלים. אמא שלו הייתה אומרת לו כל בוקר: “אתה ילד מיוחד, אהרן. אתה תאיר איפה שתהיה” אבל עכשיו, בתוך החיידר החדש הזה, היה לו קשה מאוד להאמין בזה.


החולצה שלו הייתה תמיד נקיה ומגוהצת בצורה מושלמת. אמא שלו, שידיה תמיד היו עסוקות, גיהצה אותה כל בוקר בקפידה – אולי בתקווה שאם הוא ייראה מסודר, יהיה לו קל יותר למצוא חברים. אבל הילדים בכיתה ראו בזה משהו מוזר. הם לבשו בגדים רגילים, לפעמים מקומטים, לפעמים לא תואמים. החולצה המושלמת של אהרן רק חיזקה את הרגשת הזרות. כאילו הוא משדר: “אני לא שייך.”


בהתחלה כשהגיע לחיידר, עוד ניסה לדבר עם חברים שם, לספר משהו. אבל הילדים האחרים היו מסתכלים עליו בלעג, ואז מתלחששים ביניהם. הוא שמע את הלחישות. לא תמיד הבין את כולן, אבל הבין מספיק. מספיק כדי לדעת שמדברים עליו.


וכל הפסקה – כל הפסקה! – הוא היה יושב בפינה, לבד, ומוציא את קופסת הפלסטיק שלו. בתוכה היה תמיד כריך גבינה לבנה, חתוך לשניים בדיוק שווה, ובתוך כל אחד מהחצאים שורה של זיתים ירוקים. תמיד אותם זיתים. תמיד אותה הקפדה. הוא היה לוקח ביס קטן, לועס לאט־לאט, לא כי היה רעב – אלא כדי להרגיש שיש לו מה לעשות. הוא פחד מהרגע שבו האוכל ייגמר. כי אז לא תהיה לו שום סיבה להישאר לשבת. ואז – מה יעשה? יעמוד לבד? יטייל במסדרון לבד? יבהה בילדים משחקים?


לפעמים הוא היה מרגיש שהלב שלו רוצה לבכות. אבל הוא לא בכה. לא ליד כולם. רק בערב, מתחת לשמיכה. שם, רק שם, היה מרשה לדמעות ליפול. אבל אפילו אז – בשקט. למה אף אחד לא משחק איתי? לא שואל אותי למה אתמול לא באתי לכיתה?? למה לא אוהבים אותי כאן?

ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_54 AM.png

המלמד, הרב בלוי, היה טוב לב. הוא השתדל לעזור, לשים אותו ליד ילדים חדשים בכל פעם, אולי תיווצר חברות. אבל כמעט תמיד, כשהגיע תורו של אהרן להחליף מקום – היה שקט מוזר. מין רחש כזה. מישהו היה לוחש משהו. ובסוף – אהרן שוב מצא את עצמו יושב לבדו, ליד הקיר. קרוב למדפי החומשים. רחוק מהלב של הכיתה. אף אחד לא היה מעוניין לשבת ליד הילד הזה, שעליו כל הילדים לועגים.


הוא היה מסתכל על הילדים, איך הם צוחקים, מתווכחים, משתעשעים. ואילו הוא – לבד. לפעמים דמיין שהוא שקוף, כמו אוויר. הוא נמצא, אבל אף אחד לא רואה אותו באמת.


בכל פעם שהיה צריך לקרוא בקול – שפתיו רעדו. הוא פחד שיטעה. פחד שיצחקו. לפעמים האותיות התבלבלו לו. הפה יבש. והמילים – לא יצאו חלק. הוא ידע שהוא יודע, אבל הפחד שיתקע, שיגמגם – עצר אותו. והוא שמע את הלחישות, את הגיחוכים, גם אם היו חלשים. הם היו מספיק חזקים כדי לפגוע.


ואז הגיע חיים דוד.


חיים דוד ברנשטיין היה ההפך הגמור מאהרן. הוא היה מרכז הכיתה. חכם, שמח, חרוץ, עם חיוך רחב שכולם אהבו. אפילו המלמד הקשוח של הצהריים היה נמס כשהוא היה שר “אהבת תורה” בלחן חדש שהמציא. כל הילדים רצו לשבת לידו. הוא ידע להקשיב, ידע לעזור, אבל הוא היה עסוק. כל כך עסוק. והוא – לא ראה את אהרן.


עד לאותו יום.


זה היה שיעור גמרא. המלמד חילק דפים. לדף של אהרן היה קרע. הוא ניסה לחבר אותו עם מהדק סיכות שהיה לו בקלמר. אל לא ממש הצליח בזה. פתאום – חיים דוד קם, הלך לשולחן של המלמד, לקח דבק סלוטייפ, התכופף ליד אהרן והדביק לו את הדף בזהירות. בלי לומר מילה. אהרן לחש "תודה." חיים דוד רק חייך קלות וחזר למקומו.


ומשהו קרה.


למחרת בהפסקה, כששיחקו טאקי, חיים דוד הניח יד על כתפו של אהרן ואמר: “רוצה להצטרף?”


הלב של אהרן דפק מהר. הוא לא ידע לשחק. הוא לא זכר את הצבעים. והוא באמת טעה ומאוד מהר הפסיד. כמה ילדים צחקו. אבל חיים דוד רק עשה בידו “ששש” והמשיך לשחק כאילו כלום. ואחר כך חילק וופל שוקולד שהיה לו בתיק. חצי אחד – הוגש לאהרן. וזה... שינה הכל.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_47 AM.png
אהרן הרגיש כאילו השמש זרחה בתוך הלב שלו. פתאום – הוא לא היה לבד. פתאום – מישהו ראה אותו.


באותו ערב, כשחזר הביתה, אמא שלו אמרה: “מה קרה? אתה נראה אחר.” והוא רק חייך. חיוך קטן. אבל מלא אור.


אבל לא הכול היה קל. יוסי לנדאו – שידע להצחיק ולהרעיש – אמר בקול: “המלך מצא לו קבצן!” והילדים צחקו. לא חזק. אבל מספיק.


אהרן הוריד את הראש. הבושה חזרה. כאילו הרגע היפה מאתמול – נמחק.


אבל חיים דוד קם. נעמד מול יוסי ואמר בשקט ובביטחון: “דיבורים כאלה לא בכיתה שלנו.” והמלמד שמע ושיבח. והכיתה שתקה. וחשבה.


ואז – דברים התחילו להשתנות.


כשאהרן גילה יום אחד לחיים דוד, שבחופש סבא שלו לימד אותו קליגרפיה – לכתוב אותיות יפות כמו סופר סת”ם – חיים דוד מיד תלה שלט: “בואו ללמוד מאהרן!” והילדים באו. ובכל יום בהפסקה הגדולה – אהרן הדריך בכתיבה קליגרפית את הילדים. חיים דוד ישב לידו, הסתכל בהתפעלות, ואהרןכל כך שמח. הוא הרגיש שהוא נותן. שהוא חשוב.


במסיבת החומש – כל האולם היה מקושט בכתובות שהוא עזר לצייר. והוא קיבל תעודה. ומחיאות כפיים. ויוסי לנדאו – אפילו הוא חייך.


במירון, בטיול השנתי של הכיתה, אהרן התחיל לשיר מה שתמיד הם היו שרים בטיולים, כשהיה בחיידר בבני ברק. חיים דוד הצטרף, ולאט־לאט גם שאר הילדים עד שכל האוטובוס התמלא בשירת ילדים צוהלת. הוא הפך להיות זה שמחכים לשמוע ממנו עוד, שיש לו סיפורים ורעיונות מעניינים, שהביא איתו מבני ברק. זה היה רגע שבו לא רק הוא הרגיש שייך – אלא כל הכיתה הרגישה את זה גם.

ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_42 AMמ.png

בלילה, בנסיעה חזור, פנה אליו לפתע חיים דוד, ואמר לו: “חשבתי שאני עוזר לך, אבל בסוף אני לומד ממך” – אהרן הרגיש שדמעה של התרגשות מתגלגלת לו על הלחי, ואמר לחיים דוד "אני לא אשכח לך לעולם את מה שעשית למעני".


בסוף השנה, במסיבת סיום הגדולה, קראו בשמו: “פרס חברותא למופת – אהרן!”

ומיד אחריו: “פרס מנהיגות – חיים דוד!”
והם עלו יחד לבמה. כתף נוגעת בכתף. עיניים נוצצות.


והכיתה מחאה כפיים. ואמא של אהרן – מחתה דמעה.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_38 AMמ.png
וגם כשהם גדלו, ואהרן הפך לתלמיד חכם גדול, וחיים דוד למשגיח בישיבה קטנה, בכל פעם שחיים דוד סיפר לתלמידים צעירים על חסד – הוא אמר: “פעם אחת, ילד הושיט יד במשחק. והוא לא ידע – שהוא בעצם הוציא ילד אחר מהצל אל האור.”
שיתוף בפני עצמו, או המשך לשעה של אמהוּת ובסוף הוא בא.

"אמא, אני רוצה לומר לך משהו". המילים של ברוכי פוגשות אותי בעיצומה של התארגנות, בוקר שגרתי.
אני עוצרת בעצמי מלהביט בשעון הממהר. מניחה בכיור סכין משוקלדת ומסתובבת בתנועה חלקה, אפס דרמות.
"אני מקשיבה, צדיק".
אופס, הוא מתכווץ למשמע המילה האחרונה, אני רואה בבירור. ממולל בידיו ציצית ואחר כך פורס את כף ידו, מאפשר לחוט להשמט ממנה.
"אה... אני. אה" הוא נתקע.
"הרבה זמן לא היינו לבד, רק אני ואתה", אני אוחזת פתאום. "אולי ניסע מחר לכותל?" הוא מגיב בניע ראש, קפוץ עדיין.
אני מהנהנת: אמא כאן, ילד. היא רוצה לשמוע אותך.

"אני מתפלל שמנחם לא יבוא הביתה", הוא משליך את המילים ממנו והלאה, מבטו מתחמק ממני, נתלה במגבת המשובצת.
המילים הולמות בי, אני מתעלמת מהכאב שפועם בין הצלעות. מניחה יד על בן, אשמה בעיניו היפות.
"למה קשה לך שמנחם יבוא לבקר"? אני מעדנת את האמירה שלו, נותנת מקום לתחושה. מתפללת בלי מילים לסיעתא דשמיא.
"ככה!" הוא מתפרץ פתאום, מילים שחנקו את גרונו ניתזות בעוצמה "את חושבת שאני לא יודע שהוא הולך בלי כיפה? נראה לך שאני טיפש? הוא חי-לו-ני! אז מה שהוא שם כיפה כשהוא בא הביתה, הוא חי-לו-ני!" הוא הוגה את המילה שוב, בכעס ואין אונים.
ילד עדין שלי משתתק באחת; מבוהל.
אני מהנהנת שוב, מאשרת לו בשתיקה להמשיך. אמהות רוצות לשמוע את הילדים שלהם, תמיד. הן לא נבהלות ממה שיש להם לומר.
הוא מהסס, ומשלים בקול נמוך: "הוא אח רע, אני לא רוצה שיבוא לפה".

רק אז, הלב שלי משמיע את דברו. בן שלי, שאוהַב לעולם. בן נוסף, חלקת אהבה משלו. מתפלל שלא יבוא הביתה.

מנחם מכסה את ראשו בביקוריו, והמחווה הזאת יקרה כל כך לליבי. ברוכי עודנו ילד, ואת המורכבות הזו אני מסופקת אם יוכל להבין.
מחשבה איומה חולפת בראשי, נער תם ומתוק מתבגר, מסיר כיפה. בטוח באהבת אם, אהבת עולם. אני נרעדת.
'מה פתאום', אני נואמת הגיון, 'אהבה מעולם לא הרחיקה בנים. להפך!'
גורליותו של הרגע מבעיתה אותי, מונעת ממני להסכים, להפנים.
ברוכי נשען על השולחן, מצפה. הלב שלי מתפקע מרגש, המח- ריק. מנסה לדלות ממנו מילה אקראית, נכשלת.

הבזק של הבנה, והשאלה מאליה נשאלת: "מי פגש את מנחם?"
אור קלוש חוזר אלי מעיניו, מאשר.
"שרולי הסמן".

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה