- הוסף לסימניות
- #181
נכון לגמרי.בתחילת הפוסט חשוב לי להדגשי שאני לא מכירה את הגישה של הגב' וסלי, אלא מגיבה ביחס לנאמר באשכול הזה...
אני פחות מתחברת להבדל בקשר.
אותה הדרך בה תקשרנו עם הורינו, סביר להניח שנתקשר עם בן הזוג.
זוגיות טובה לא נמדדת רק בחיבור עמוק, אלא גם ביכולת לנפרדות. להיות בקשר עמוק, יחד עם לא להבלע בתוך הקשר..
גם ילד מפתח עצמאות אך לא החשבון החיבור להורה. ההיפך, רק כאשר יש בסיס בטוח, והילד בטוח בנוכחות של ההורה שלו, בכך שהוא רואה אותו, אז הילד מתפנה ומעיז להתרחק, לחקור, ולפתח עצמאות. בהיותו בטוח שההורה שלו יחכה לו שם.
אני לא חושבת שיש חולק על כך שילד ער לנקודות רגישות אצל ההורה שלו. כך גם ילדים ערניים לתקופות קשות שעוברות על ההורים, ומגיבים בהתאם (חלקם בריצוי, חלקם בנסיון להשיג דברים וכו וכו).
השאלה איך מתייחסים לכך. לי באופן אישי קשה עם גישות ברורות וחד משמעיות בגידול ילדים בפרט גישות שיש בהן רק חלקים התנהגותיים, או בעיקר חלקים כאלה..
יש הבדל בין התייחסות לצורך, לבין לספק אותו (כנ"ל גם בטיפול). התייחסות לצורך של הילד, אינה מערערת סמכות הורית. אני מתחברת יותר ל" אני רואה שאתה רוצה את הסוכריה"- הראתי לילד שאני רואה אותו. אך אז אגיב "אך כאמא אני לא מרשה לך את זה כרגע".
התעלמות היא קשה.
ילד צריך אותנו כהורים, גם כאשר הוא לא נחמד, סתם מנדנד. באותה מידה שאנו רוצים שבן הזוג שלנו יקשיב לא רק כאשר אנו מביאים רגשות נעימים, אלא גם כאשר אנו עצבניים, רוטנים ולא נחמדים.
שוב, זה לא אומר שניענה לכל בקשה. אלא לראות את הילד, גם כאשר הוא מתקשר "לא נכון"..ומשן ללמד אותו על הצרכים שלו, הרגשות שלו, וגם הרגשות והמחשבות של האחר- "אני לא מרשה, לי קשה לשמוע את זה וכו".
יכול להיות שהילד שם לב שאצלי הבכיות יעזרו יותר מאשר אצל בעלי..וזה צריך שינוי. אבל כמו שכבר נאמר באשכול. צריך לעשות את זה לאט לאט. כי כך הילד למד לתקשר...
וחשוב לזכור שהילד הוא איש קטן בדיוק כמונו.
כמו שלנו נעים שמעריכים ומכירים בכאב ובקושי. כמו שלנו חשוב שיהיו קשובים, כמו שאנחנו רוצים לפעמים גם משו מתוק או יקר.
לא הייתי רוצה שמישהו קרוב אלי יראה אותי בוכה או עצבנית וינקוט בגישה מטרתית. על אף גילי המתקדם והאינטליגנציה שלי.
הנושאים החמים