דיון הסדרה המיתולוגית ממלכה במבחן - במבחן הסדרה המיתולוגית

  • הוסף לסימניות
  • #41
אגב, אני לא משווה את ממלכה במבחן ברמה שלה ל"חבורת תרי"ג"
אחרת היינו מוצאים את עצמנו באשכול ביקורת על חבורת תרי"ג....

אין מה להשוות מבחינת איכות ספרותית וכתיבה אין מה לדבר בכלל.
ההשוואה מצחיקה ואני יכולה להבין את הזעם הקדוש. זה בערך כמו להשוות פטל של ויטמינצ'יק ליין מבציר 2015...

דיברתי על מבנה וניהול מסרים, ובניית דמויות סביב מסר.
אז לצורך הדיון :)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #42
שוב. זה נכון לגוף הטקסט עצמו. הטענות הן על הבחירה בבניית הטקסט מלכתחילה. תשובות מתוך הטקסט עצמו יוצרות מעגל אינסופי.
ומה מפריע לך בסיפור הזוגיות שלהם? שהוא לא מעצים ומקסים : ) ?
אולי זאת אני שרואה עומק איפה שלא הייתה כוונה לשים אותו. אבל לדעתי הייתה בבחירה הזאת השפעה לא קטנה בכלל על קשת האופי של בסטיאן: אדם טוב עם לב ענק שלמרות כל מה שהיה לו, בסופו של דבר היה די בודד.
(אגב, מוטיב שחוזר לא מעט לאורך הסדרה).
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #43
זהו שממש ממש לא. זה לא מדויק. תתעמקי בעלילות, או תסבלי בשקט בזמן שהטייפ עובד ברקע, ותביני שהמסרים מושחלים שם לא רע בכלל, אם ההשוואה היא לספרי נוער וילדים חרדיים אחרים
בהשוואה לקומיקסים אחרים? ובכן, אין ספק שעולם הקומיקסים החרדי טעון שיפור.
בהשוואה לספרי ילדים אחרים אני לא בטוחה בכלל.
זהו שממש ממש לא. זה לא מדויק. תתעמקי בעלילות, או תסבלי בשקט בזמן שהטייפ עובד ברקע, ותביני שהמסרים מושחלים שם לא רע בכלל, אם ההשוואה היא לספרי נוער וילדים חרדיים אחרים.
יכול להיות שאם אתעמק אני אגיע לרעיונות יפים, דיברתי על המסרים הגלויים והמוצהרים שם.
מלאכותי תספרי לילדי ישראל. הם לא מלאכותיים :D
גם מי שקונה רק אפל לא מלאכותי, יודעת מה לא מלאכותי, תוצר של שיווק מאסיבי ויצירת מותג טוב.
השוואה בין באזז של מותג טוב, ליצירת אומנות היא מוטעית בעייני. אבל מעניינת.
(בוחנת את זה אצל ילדי ישראל הקרובים בסביבתי, לא יודעת מה קורה במקומות אחרים.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
ומה מפריע לך בסיפור הזוגיות שלהם? שהוא לא מעצים ומקסים : ) ?
אולי זאת אני שרואה עומק איפה שלא הייתה כוונה לשים אותו. אבל לדעתי הייתה בבחירה הזאת השפעה לא קטנה בכלל על קשת האופן של בסטיאן: אדם טוב עם לב ענק שלמרות כל מה שהיה לו היה בסופו של דבר די בודד.
(אגב, מוטיב שחוזר לא מעט לאורך הסדרה).
שכנעת אותי לגבי בסטיאן. בגלל בניית הדמות.

אבל זה כל כך חוזר על עצמו, הייצוגים המשטיחים של נשים שזה מבאס :(
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
בהשוואה לקומיקסים אחרים? ובכן, אין ספק שעולם הקומיקסים החרדי טעון שיפור.
עולם הקומיקסים נקודה, את מתכוונת ? חחחח
בהשוואה לספרי ילדים אחרים אני לא בטוחה בכלל.
אהמ... יש ויש. פגשתי כמה זוועות שילדיי קיבלו מתנה בגן וכיוב'
יכול להיות שאם אתעמק אני אגיע לרעיונות יפים, דיברתי על המסרים הגלויים והמוצהרים שם.
אני מדברת על מה שבין השורות ויש שם לא מעט. המון המון שטויות וגם המון מסרים לא רעים בכלל שמותאמים לדור הילדונים הזה ולמה שהם מתמודדים איתו.
גם מי שקונה רק אפל לא מלאכותי, יודעת מה לא מלאכותי, תוצר של שיווק מאסיבי ויצירת מותג טוב.
הא ???

ובעניין יצירת מותג ושיווק - יש לי פה מחשבה שלא מבוססת על ידע בהכרח. סתם מחשבה שלי:
היות וזו ספרות ויזואלית (קומיקס), היא מן הסתם שואבת השפעות עצומות ממדיומים ויזואליים מקבילים. דהיינו סרטי אנימציה.
ואם אלו בונים פרופילים פסיכולוגיים עבור דמויות (את זה הסבירה לי גרפיקאית שלמדה בקורס תלת-מימד ובניית דמויות מונפשות. מחילה אם המינוחים שלי צולעים) - שגם הייצוג הויזואלי שלהן תואם את תכונות האישיות שלהן -
הגיוני מאוד שההשפעה וההשראה תחלחל גם לעולם הקומיקס החרדי.
כולל הסעיף השיווקי שהופך כל דמות ובדל רעיון למחדד והמחק המעוצבים הבאים עם הפרצוף התורן.
ואין ספק שחבורת תרי"ג בנויה בדיוק כך.
אבל ייתכן ומישהו עם ידע בעיצוב גרפי יבוא לפה ויגיד שאני מקשקשת... אז עד כאן השנקל המשוער שלי.

@נ. גל - מחילה על ההסטה לכיוון הבלתי צפוי.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #46
דווקא בעייני מיה ראויה לצל"ש בתחום, מסיבה פשוטה הגיבורים שלה מאמינים במסרים שהיא מעבירה, הם כואבים אותם, הם מפעילים אותם, יש פה מסר שנעטף בעלילה ומניע אותה.
עד יוזבד הדמות ופדהאל הספר הצלחתי איכשהו להשתכנע שהדמויות מאמינות במסרים שבפיהן.
(במבט לאחור, ללא קשר לרמת ההסכמה וההזדהות שיש לי או אין לי עם המסרים, באיסתרק ובמהללאל הדמויות הרגישו לי הכי כנות. ביוזבד זה כבר היה הרבה יותר חלקי.)
בפדאהל לא הצלחתי להאמין לאף דמות. (רק לאביהוד משום מה הצלחתי להאמין : ) למרות ואולי דווקא בגלל שכולם כולם שם חשבו שהם יותר נעלים ממנו).
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
בפדאהל לא הצלחתי להאמין לאף דמות. (רק לאביהוד משום מה הצלחתי להאמין : ) למרות ואולי דווקא בגלל שכולם כולם שם חשבו שהם יותר נעלים ממנו).
יואו גם אני !
אבל לא התייחסתי אליו בביקורת (הוא הוזכר מאוד בעקיפין בביקורת שלי על פדהאל) כי היה כל כך הרבה על מה לכתוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #48
אבל לא התייחסתי אליו בביקורת (הוא הוזכר מאוד בעקיפין בביקורת שלי על פדהאל) כי היה כל כך הרבה על מה לכתוב.
יש לו את המונולוג הפנימי הכי טוב בפדהאל בעיני, כזה שיצא איכשהו הפוך על הפוך ומדגיש את האירוניה אליה נופלת הסדרה ככל שהיא מנסה להצדיק את מערכת המוסר והערכים בעולם אותו בנתה.
כל כך טוב בעיני שאפילו צילמתי אותו אי אז, וסליחה על האיכות הגרועה : )
 

קבצים מצורפים

  • unnamed.jpg
    unnamed.jpg
    KB 974.3 · צפיות: 33
  • הוסף לסימניות
  • #49
יש לו את המונולוג הפנימי הכי טוב בפדהאל בעיני, כזה שיצא איכשהו הפוך על הפוך ומדגיש את האירוניה אליה נופלת הסדרה ככל שהיא מנסה להצדיק את מערכת המוסר והערכים בעולם אותו בנתה.
כל כך טוב בעיני שאפילו צילמתי אותו אי אז, וסליחה על האיכות הגרועה : )
מונולוג פנימי טוב? אני מנסה להבין מה טוב - הוא בוחן אחרים בשביל לתת צידוק לאורח החיים שלו. בשביל להרגיש טוב בעיני עצמו. גם אם אחרים לא פועלים נכון בהתאם למבחן החיים - שישים עליהם קצוץ וינהג כהוגן.

ואם נעמיק עוד קצת - הוא לא היה מעין דמות מראה לפדהאל, בתור מה לא להיות? כי קל ונוח להתחבא מאחורי תירוצים - המלך הזה (איסתרק) לא שווה את ההתאבדות שלי וכו' וכו' אבל הדבר הנכון שהיה לעשות - נעשה לבסוף. מבחינה מסוימת פדהאל עמד במבחן שלו (ובואו לא ניכנס לאיכות המבחן, בסדר?). אביהוד מצא דרכים לחמוק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
עולם הקומיקסים נקודה, את מתכוונת ? חחחח
חח, לא מכירה מספיק.
אהמ... יש ויש. פגשתי כמה זוועות שילדיי קיבלו מתנה בגן וכיוב'
רגע, על איזה גיל מדברים?
המותג הראשון שעלה לי בראש שאנשים קונים בגלל המותג לא בגלל האיכות, (טוב נו לא אפל, אייפונים בישראל)
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
עד יוזבד הדמות ופדהאל הספר הצלחתי איכשהו להשתכנע שהדמויות מאמינות במסרים שבפיהן.
(במבט לאחור, ללא קשר לרמת ההסכמה וההזדהות שיש לי או אין לי עם המסרים, באיסתרק ובמהללאל הדמויות הרגישו לי הכי כנות. ביוזבד זה כבר היה הרבה יותר חלקי.)
בפדאהל לא הצלחתי להאמין לאף דמות. (רק לאביהוד משום מה הצלחתי להאמין : ) למרות ואולי דווקא בגלל שכולם כולם שם חשבו שהם יותר נעלים ממנו).
כמובן, מבחינתי מספר אחד זה איסתרק בתחום הזה (אולי דווקא כי לא הסכמתי עם המסר)
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
מונולוג פנימי טוב? אני מנסה להבין מה טוב - הוא בוחן אחרים בשביל לתת צידוק לאורח החיים שלו. בשביל להרגיש טוב בעיני עצמו. גם אם אחרים לא פועלים נכון בהתאם למבחן החיים - שישים עליהם קצוץ וינהג כהוגן.

ואם נעמיק עוד קצת - הוא לא היה מעין דמות מראה לפדהאל, בתור מה לא להיות? כי קל ונוח להתחבא מאחורי תירוצים - המלך הזה (איסתרק) לא שווה את ההתאבדות שלי וכו' וכו' אבל הדבר הנכון שהיה לעשות - נעשה לבסוף. מבחינה מסוימת פדהאל עמד במבחן שלו (ובואו לא ניכנס לאיכות המבחן, בסדר?). אביהוד מצא דרכים לחמוק.
בעיקרון את צודקת אבל את מנתחת אותו (אחיהוד) ואת הסדרה בכלל מהבחינה המוסרית, בזמן שהניתוח שעלה פה היה נטו מבחינה סגנונית/מבנית/ספרותית.
@משולש ברמודה אאל"ט מציגה פה בחירה סגנונית של הסופרת שעבדה טוב עבורה כקוראת - הבחירה להציג דמות שהיא לאו דווקא מהצד ה"נכון" מוסרית של המפה ובאמצעות נקודת המבט של הדמות הזו (שמוצגת דרך מונולוג פנימי) לשבור את המבנה העלילתי הצפוי עד אז. מהבחינה הזו אביהוד הוא דמות מרעננת.
הוא צדיק/צודק ? לא.
לא נראה לי שמישהו יתווכח איתך על זה.
אבל זו בכלל לא השאלה.
כשעוסקים במבנה, או בלמה ואיך זה עבד והפך להיות רב-מכר, מי צדיק ומי רשע מי צדק ומי טעה - פשוט לא רלוונטי.

את יכולה לכתוב ספר עם דמות רשע מופלאה. העובדה שהוא רשע הופכת את הדמות לפחות טובה ואת הספר לפחות מושך ומרתק ?
 
  • הוסף לסימניות
  • #54
עצרתי פה. השורה הזו הדליקה לי נורה אדומה. להבנתי מיתולוגיה היא דבר שנוצר מסיפורי עם, לא דרך ספר שקראתי בגיל 12, המשכתי ב17, הלאה ב... וכו' וכו'. העובדה שאני קראתי את הספר לא הופכת אותו למיתולוגיה. אם הספרים היו נתפסים בציבור ברמה שהורים היו מספרים לילדיהם את עלילות כוזר לפני השינה - כן, הייתי מסכימה. ככה קשה לי מאד להסכים.
דיברתי על מיתולוגיה כז'אנר ספרותי ולא כפולקלור תרבות אנושי. מבחינת מוטיבים, סגנון כתיבה ומבנה העלילה - זה הז'אנר הכי דומה שמצאתי. זה לא שיוך מושלם, אבל טרם מצאתי הגדרה שממצאת במילה אחת יותר מאפיינים שקיימים בממלכה במבחן.
אם כן אשמח לדעת מה משמעותן של: תובאל ורבקה. ידרת. רנה. הלה. אונמר. יש עוד. בשביל להוכיח שכל הדמויות בעלות משמעות חינוכית - אשמח שתפרטי אותן אחת לאחת (על פאבין ישראל, חייל הקשר השלישי, אני מוכנה לוותר)
אין לי זמן לזה.
אז החיים שלי מיתיים?! אם מעצבת גרפית שואלת את עצמה כיצד תשפיע עליה הבינה המלאכותית בעוד שנה-שנתיים - היא בעצם מעסיקה את עצמה בשאלות מיתיות?
אני מתקשה להבין את ההשוואה.
הפוך. אז מיתולוגיה מתבססת על החיים הרגילים והפשוטים של בני האדם לאורך הדורות.
נ.ב.ב: מיה קינן היתה צריכה לשקול מרצ'נדייז.
יש מצב הרבה אנשים היו מוכנים לרכוש אילפקה משובצת סברובסקי.
לגמרי. האמת שאני תוהה איך זה עוד לא קרה.
יש כאן הרבה מאפיינים דומים אבל גם קצת מאולצים, ממלכות ונסיכים יש בהרבה סיפורים בעולם, ובהרבה מהם נאבקים גם על טוב ורע מוחלטים בלי להפוך למיתולוגיה.

מה שכן, בטח אפשר לומר שיש כאן דמיון.
הייתי אומרת אפילו במאפיין הנפוץ של 'הפגם הטרגי' של הגיבור. זה שהורס את חייו ומונע ממנו מחילה וכפרה. והוא כמובן מוחלט. מצד שני, הגישה הכל כך נפוצה שפגם זה פגם, גורל זה גורל ואין באמת דרך להימלט ממנו מדלגת כמובן על ממלכה במבחן.
אם כבר להפך, אביי-אליהו ויוסף דיאלידאן הם דוגמא טובה לאיך העיקרון הזה נשבר.
מסכימה.
לא ממש מסכימה. (אודיסאוס למשל לא משנה את האישיות שלו באודיסיאה כדי לשרוד, להפך הוא משתמש בהרבה מהתכונות שלו בשביל לשרוד את המסע).
אולי אפשר לדייק שלכל מיתולוגיה יש את הערכים שבשבילם תהיה מוכנה הדמות להקריב חלקים מסוימים בחייה. מה בדיוק להקריב זאת כבר שאלה שתלויה עמוק בתרבות ממנה צמחה אותה מיתולוגיה.
צודקת.
השאלה היא לאיפה היצירה יכלה להגיע, לא כמה היא טובה ביחס לאחרים. (כי תמיד יהיה יחס. לטוב ולמוטב).
הגדרה נהדרת, אימצתי.
מה שיש לי להגיד על רשימת הסעיפים שלך זה רק:
אני צריכה ללמוד ממך איך להנחית פאנצ'ים ורעיונות מורכבים במינימום מילים :)
תודה:)
מצחיק, כשהייתי בתיכון והמורה התלוננה שאני עונה קצר מדי במבחנים, הלכתי לחרוש ספרים של מיה (המעט שהספיקו כבר לצאת אז) כדי להתאמן בלכתוב במקסימום מילים.
@נ. גל - מחילה על ההסטה לכיוון הבלתי צפוי.
לגמרי בטוב, מה שמעניין את הקהילה - זה בהחלט מה שראוי לדון בו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
בעיקרון את צודקת אבל את מנתחת אותו (אחיהוד) ואת הסדרה בכלל מהבחינה המוסרית, בזמן שהניתוח שעלה פה היה נטו מבחינה סגנונית/מבנית/ספרותית.
@משולש ברמודה אאל"ט מציגה פה בחירה סגנונית של הסופרת שעבדה טוב עבורה כקוראת - הבחירה להציג דמות שהיא לאו דווקא מהצד ה"נכון" מוסרית של המפה ובאמצעות נקודת המבט של הדמות הזו (שמוצגת דרך מונולוג פנימי) לשבור את המבנה העלילתי הצפוי עד אז. מהבחינה הזו אביהוד הוא דמות מרעננת.
הוא צדיק/צודק ? לא.
לא נראה לי שמישהו יתווכח איתך על זה.
אבל זו בכלל לא השאלה.
כשעוסקים במבנה, או בלמה ואיך זה עבד והפך להיות רב-מכר, מי צדיק ומי רשע מי צדק ומי טעה - פשוט לא רלוונטי.

את יכולה לכתוב ספר עם דמות רשע מופלאה. העובדה שהוא רשע הופכת את הדמות לפחות טובה ואת הספר לפחות מושך ומרתק ?
צודקת. מבחינת כתיבת הלך מחשבותיו - הוא היה שקוף ומוצלח. ועדין - לא האמנתי לו. ולמה?
פדהאל - היה נער מריר שיצא לעולם הגדול וגילה כמה המצב, כפי שחשב אותו - חמור עוד יותר.
גדעון - בחור שניסה לברוח מתוויות המשפחה שלו והן התעקשו לדבוק בו לכל מקום שהלך.
טורנאל - ילד מיוחד, ולא מהצד המחמיא של המפה, שרק רצה להיות כמו כולם וידע בוודאות שאף אחד לא רואה אותו ככזה.
אביהוד - בחור כריזמתי, צץ משום מקום, מסייע לפדהאל מסיבה שלא ברורה די הצורך (רחמים??!!) יש לו היכרות יותר מבסיסית עם מאשרר התעודות תאב הכוח והעצמה (כספי) ויש לו יד ורגל עם בחורי דיאלידאן. לי ההיסטוריה הלא ידועה שלו, שנתונה לפרשנות הכי מחמירה שיש, לא אפשרה להאמין להגיגים שלו רק בגלל שמורה בכיתה א' לא עמד במבחנים שלו (וסליחה אם אני לא מדייקת, קראתי את הספר רק פעם אחת).
שאלת על דמות רשע מופלאה? יש לי כזו. הרגתי אותה וקיבלתי כמה תגובות מבואסות מקבוצת הביקורת שלי. אבל לא חסכתי מהקורא את ההיסטוריה העשירה והאכזרית שלה. הצגתי את המחשבות האפלות שלה בדיוק כמו המחשבות הטובות (שלא היו, אגב. היא פשוט מתה מוות לא הוגן, מבחינה מסוימת).
אביהוד היה חסר לי מהבחינה הזו. לא הכרתי את הבחור הזה בשביל להאמין למעט שכן הוצג לי ב500 מילים. אולי זו הייתה בחירה של מיה בשביל לאפשר לקוראים להתחבר אליו ביתר קלות. בחירה חכמה? אישית לא חושבת. עובדה - לא השתכנעתי מהבחור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #56
שאלת על דמות רשע מופלאה? יש לי כזו. הרגתי אותה וקיבלתי כמה תגובות מבואסות מקבוצת הביקורת שלי. אבל לא חסכתי מהקורא את ההיסטוריה העשירה והאכזרית שלה. הצגתי את המחשבות האפלות שלה בדיוק כמו המחשבות הטובות (שלא היו, אגב. היא פשוט מתה מוות לא הוגן, מבחינה מסוימת).
ולכן ? לא היית צריכה לכתוב אותו רשע מופלא ? מן הסתם שלא.
התלוננו שהרגת אותו ? זה מוריד מכך שהוא דמות מוצלחת שבנית אותה היטב ?
להרוג אותו זו בחירה עלילתית, לבנות את הדמות שלו זה סיפור אחר לגמרי.
נראה לי שלא הבנתי מה ניסיתי להסביר מהדוגמא הזו. אז אולי תסבירי שוב ?
אביהוד היה חסר לי מהבחינה הזו. לא הכרתי את הבחור הזה בשביל להאמין למעט שכן הוצג לי ב500 מילים. אולי זו הייתה בחירה של מיה בשביל לאפשר לקוראים להתחבר אליו ביתר קלות. בחירה חכמה? אישית לא חושבת. עובדה - לא השתכנעתי מהבחור.
זו לא איזו דמות שמתמסרים אליה ברמת מהללאל. בכל זאת, 500 מילה כמו שאמרת.
אבל אביהוד, באיזשהו מקום מהדהדה קול פנימי של קוראי הסדרה. הוא דמות קרובה יותר לקורא עצמו,
ולא רק כי אין לו דם כחול כמו מהללאל/איסתרק/יוזבד ושות'
אלא כי הוא ספקן, ציניקן וחושב מבחוץ על דמויות ההוד לעיל, אבל באיזשהו מקום (בדיוק בקטע שצילמה @משולש ברמודה ) חושב בקול את מה שחלקנו לפחות חשבנו בשקט (או למי שרלוונטי - רטנו בפורומים).
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
מיתולוגיה מילה גדולה,
ופחות קשורה בעייני.

מיתולוגיות הן בד"כ מסורת.
סיפורים שעבורים מדור לדור וכל העם (לפחות המלומדים) מכיר
לפעמים ן קשורות לדת, או כתחליף לדת.

אני תמיד ראיתי את מתילוגיות העממיות או האימפרילסטיות
כתחליף לגיבורי התנ"ך שלנו.

יש לנו בתורה בנביא ובמגילה את מה שכתבת:
1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. -
כל האומר X חטא אינו אלא טועה...

5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
קצת התעמקות בספר מלכים...

7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
גם קיים, בעיקר בתור זה יותר בולט.

8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
רק לי זה מזכיר את 'הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו'?

9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים,
תמיד. מאדם הרשון עד סיפורי חז"ל.

10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
אממ


לא משנה.
אני לא מעמידה את זה לדיון כמובן,
על מקומה שלל התורה בתפיסות שלנו
רק להגיד שהם כולם חיקו אותנו.



בעיניי זו סדרת ספרים אפית לגמרי
(ספרו לא מרשה להגיד פנטזיה)
ולא יותר.

דווקא ויקיפדיה מסכימה עם חלק ממה שאמרת. ציטוט:
ספרים וסרטים מודרניים כמו (כל מיני סדרות שדומות לממלכה במבחן)
הם בעלי אספקטים מיתולוגיים.
הם עצמם אינם מיתולוגיה
אך לאנשים מסוימים הם עונים לאותם צרכים פסיכולוגיים כמו המיתולוגיות הקלאסיות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #60
דיון מרתק, אין מה לומר.
כמה זמן עשקתן לי עכשיו... קראתי מילה מילה!
אין לי מה להוסיף. כלומר, זה לא הכי מדויק אז נראה בהמשך : )

אולי ביום מן הימים נציע למיה לאסוף את כל הביקורות כולן בכדי לכרוך אותן לסדרה חדשה, ארוכה, מוסרית ופוטוגנית יותר.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

"ממלכה במבחן" – סדרת ביקורות על סדרת הדגל של מיה קינן


סדרת "ממלכה במבחן" היא כנראה אחת הסדרות השאפתניות, העמוקות והמשוכללות ביותר שנכתבו במדף החרדי. עם עולם עשיר, דמויות מורכבות, שפה גבוהה ורעיונות תיאולוגיים־פוליטיים, היא קנתה לעצמה מקום קבוע בלבם של אלפי קוראים.

מתוך אהבה כנה לכתיבה טובה, ומתוך הערכה לסדרה עצמה — בחרתי לבחון אותה מחדש, ללוות כל ספר בניתוח מעמיק, להדגיש את הראוי הדגשה ואת המיוחד בה שניתן ללמוד ממנו (ויש כל כל הרבה) ולהציב מראה גם מול המקומות שבהם לדעתי היא חוטאת למה שהיא בעצמה ניסתה להיות: מדויקת, עמוקה, מוסרית.

הביקורות נכתבות בגובה עיניים, מתוך ניסיון להרחיב את הדיון הספרותי החרדי בלי להקטין או לבטל. הן כוללות הערות סגנוניות, ניתוחים תמאטיים, דמויות, עלילה, וגם קצת סרקזם עצמי. נשמח לשמוע גם אתכם — האם הרגשתם כמוני? האם דווקא הפוך?

(הביקורות מופיעות בתגובות לפי סדר הקריאה: איסתרק, מהללאל, יוזבד (שני החלקים יחד), פדהאל. ולבסוף – סיכום על הסדרה כולה.)

חשוב לי לציין, ולו רק למען תפארת הקריאה :)
אף שבכל ביקורת אני מתייחסת לספר מסוים, הקריאה שלי אינה "נקייה" או מנותקת. כבר בכתיבה על איסתרק, אני קוראת אותו לא כקוראת תמימה, אלא כמי שכבר מכירה את הסדרה כולה. זו בחירה מודעת — שמביאה איתה גם סיכון וגם רווח. מצד אחד, היא עלולה לטשטש את חוויית הקריאה הראשונית והבתולית. מצד שני, היא מאפשרת לי לחרוש את הסדרה לרוחבה ולעומקה: לזהות קשתות תמטיות, מבנים חוזרים, הדהודים פנימיים ורעיונות שמתפתחים לאורך זמן. כך הביקורת לא רק עוקבת אחר כל פרק בפני עצמו — אלא גם משרטטת את הדי.אן.איי של הסדרה כשלם.
בין קווי הרוחב - ממזרח למערב
אנחנו מתחילים עם שני קווי עלילה מקבילים – אחד במזרח, ברוסיה הלבנה, עמוק בתחום המושב היהודי בתחילת המאה ה-19, והשני במערב ארה"ב, היכן שהאומה האמריקנית מתהווה לה בכור היתוך של מהגרים, כאילו-דמוקרטיה, נהנתנות ותאוות ממון. ועל הדרך מנסה ליישב את המערב הפרוע: סחוף הרוחות, רצוף הנופים מעתיקי הנשימה ושורץ האינדיאנים.

כבר מהרגע הראשון במערב יש הרגשה של חבית אבק שריפה שעומדת להתפוצץ בכל רגע. מן תחושת דריכות שמחזיקה את הקורא על הקצה ולא מניחה לו לסגור את הספר.
במקביל, כבר מהרגע הראשון במזרח, יש תחושת טרגדיה משפחתית ממשמשת ובאה – והיא באה, מהר. על רקע גזירת הקנטוניסטים הנוראה שהטיל ניקולאי הראשון בשם עיקרון השוויון המקודש, לפיו גם היהודים כאזרחי האימפריה הרוסית צריכים להעלות מכסה משלהם לצבא האימפריה.

הפרקים הראשונים בספר עוברים בציפייה דרוכה לרגע בו שני קווי העלילה ייפגשו, ויש לציין כי הסופרת מצליחה למתוח את הזמן עד לרגע בו הקורא אומר לעצמו: "אוקיי, סגור סופית שגדליה זה פיוטר, ופיוטר זה גדליה".
זה מהלך מבריק, מחושב עד הקצה וראוי מאוד להערכה.

חיסכון מופלא בזמן - והעט הנובע של קינן
הכתיבה, כיאה למיה קינן, משובחת ויפהפייה. בספר הזה במיוחד היא מצטיינת בהתאמת משלבים וסגנונות דיבור שונים לדמויות שונות. כל דיאלוג מסייע לאפיין עוד קצת את הדמות ולהעמיק את ההיכרות עימה. הלוואי על כל מושך בעט יכולת כמו שלה לספק תיאורי נוף מוחשיים, שיח קולח וזורם ותיאורי סצנות שמוסיפים המון אינפורמציה – באופן הכי מתוחכם ועקיף, אבל גם הכי יעיל ומהיר שמכניס לקורא מקסימום אקספוזיציה במינימום מילים.
אומנות של ממש.

שניים-שניים באו - צמדים ומראות שבורות
לפי תיאוריה ישנה שלי עוד מימי "ממלכה במבחן", מיה קינן מחבבת צמדים. גיבור וסייד־קיק, חברים/אויבים או כל זיווג אחר.
כאן יש לנו שני צמדים מרכזיים ועוד צמד בונוס:
הראשונים הם צבי הירש וזעליג – הציניקן והעבדקן, על תקן זוג משקפיים יהודיות שדרכן נחשפת דמותו המבלבלת של המלווה שלהם, שמסייע להם להשיג גט כי הוא נראה גוי. ובתמורה, כמו יהודים טובים, הם מפתחים תיאוריות על זהותו.

הצמד השני – פיוטר ברנוב וגדליה כגן. זהים במראה החיצוני (כשגדליה נאלץ לגלח את זקנו), ומייצגים מהות ניגודית של אחים/יריבים, שמבלבלת את הקורא.
רק שמשהו טיפונת חורק פה – הדמיון לדמות ישנה ועלומה. אותו גיבור יהודי יפה תואר ובעל קול נדיר, שמסתיר אותו כדי לשרוד. והוא במקרה גם ממש דומה בקלסתרונו לקצין נאצי מטורף וחולה קנאה. מוכר למישהו ?

והבונוס ? יולי וולודיה שני הקנטוניסטים המבוגרים שזיכרון נרות השבת של אמא כבר עמום בליבם. המפגש של גדליה והתהליך שהוא עובר מולם הוא היפה והעדין ביותר בכל הספר כולו. וולודיה ויולי שאי אפשר שלא לאהוב אותם, משמשים ככלי עלילתי מדויק - אך כזה שעומד בפני עצמו - ומראים לגדליה כמראה צלולה, למי ולמה הוא יכול להפוך להיות בהינתן מספיק שנים בצבא הצאר ירום הודו.

ובינות לזוגות החינניים, המעצבנים ומכמירי הלב, משהו טיפונת חורק פה – הדמיון לדמות ישנה ועלומה. אותו גיבור יהודי יפה תואר ובעל קול נדיר, שמסתיר אותו כדי לשרוד. והוא במקרה גם ממש דומה בקלסתרונו לקצין נאצי מטורף וחולה קנאה. מוכר למישהו ?

הלוך ובכה בעולם החדש – וסוף סוף נשיות של ממש
שני קווי העלילה ממשיכים להשתלב. הצמד היהודי מלווה בגוי המסתורי למערב אמריקה – הם בגט, הוא בדרכו המסתורית. ובינתיים במזרח: גדליה, האברך הצעיר, זה עתה זכה בבת ומיד נחטף לעגלת הקנטוניסטים.

הבחירה בקו עלילה העוסק בגט אינה מקרית. מעגן מול משחרר – והנה גדליה, שכמה שנישואיו מאושרים, מוסר לאשתו גט כריתות כדי שלא לעגנה. ההקבלה מכמירת לב.

חוה, אשתו, מפתיעה לטובה – דמות נשית חזקה ובעלת תושייה שלא נכנעת למסגרות התקופה. "נשים בנות המאה ה-19 למטבח" תגידו לסבתא שלה.
מרת חוה כגן שתחי' חיה בגפה בסנט פטרבורג, מבקרת את בעלה במחנה הצבא, מחלקת ספרים, מחלצת יתומים, ובאופן כללי – מצפצפת על העוילם, על מוסד הכנסיה ועל הצאר ירום הודו.

גדליה עצמו הוא דמות שאי אפשר שלא לאהוב – אבל גם קשה להבין. נקיפות מצפון, הקרבה עצמית, מוסריות בלתי מתפשרת – ומנגד: דמות שטוחה למדי לאורך זמן. קצת קשה להכיל את זה ביחס לדמות שעוברת מסע כל כך קיצוני.

הוא מציל יהודים, שר כזמיר, מציל נסיך ונקלע למלחמת קרים. לבסוף, בעקבות הסתבכות עם פיוטר ברנוב, נאלץ לרצוח ולברוח לאמריקה בזהות בדויה. בארה"ב – אנטישמיות, שודדים, אינדיאנים ושלטון צבאי.


בין נוצה, תפילין ותפילה – וסליחה, אפשר שאלה ?
קו העלילה האלילי עם האינדיאנים והתפילין... מה. זה. היה ?זה התחיל כמו משהו טוב, והרגיש כמו קריצה לאינדיאנים של אנטוניו בן לואיס מ"המסע אל קצה הארץ" של דבורי רנד, שאיכשהו היו קשורים לעשרת השבטים האבודים מעבר לרכס הרי הקורדילירה.ובכלל, אינדיאני עם נוצה, קול צווחה פראי ומחרוזת חרוזים תמיד נותן איזו תחושה מיסטית נחמדת. מוסיפים לזה תפילין עתיקות שאיכשהו צנחו לידיו וזה נשמע כמו פתיח לקו עלילה צדדי ומסתורי.
ואז זה נגמר בקול ענות חלושה וענן קטורת עבודה זרה או מה שזה לא יהיה שהאינדיאנים עשו כשהם לא קירקפו במרץ את חיוורי הפנים או נטבחו בהמוניהם. אז בשביל מה ?
נכון שזה מגניב להשאיר קצוות פתוחים, שמשאירים חומר למחשבה, אבל זה לא קצה פתוח מהסוג הזה. סתם הרמה להנחתה שיצאה לגמרי מחוץ למגרש...

ולצד זה – תסלחו לי – קצת עייפתי מגיבורים יפי תואר. גם עם אף נשרי, שיניים עקומות, אפשר לכבוש את הלב. או לפחות לייצר אמינות. אין לנו צורך לדעת איך נראה הקנקן של הגיבורים שלנו. אנחנו יכולים לחבב אותם גם כך.

המיליטריסט, היהודים - והילדים האבודים
גזירת הקנטוניסטים לא הונחתה סתם – היו לה זרועות. אנושיות ויהודיות. הצאר ניקולאי, מיליטריסט קנאי וציניקן חסר מעצורים, יצר מערכת שבה המנהיגות היהודית המקומית נאלצה לבחור את קורבנות הגזירה מבין בני הקהילה שלה – ממש כמו שהנאצים דרשו מהיודנראט להרכיב רשימות גירוש. ובחירה כזו, מיותר לומר, אינה רק נוראה – היא ממיטה שבר מוסרי בתוך החברה עצמה.

הסופרת רומזת לכך פה ושם, במילים ספורות. אבל הסיפור הזה – על הקונפליקט הפנימי, על הבגידות בתוך הבית, על השיקולים הנואשים של מנהיגים חסרי אונים – כמעט ואינו קיים בספר. הוא מוזכר כמעט ברמז. וזו החמצה. ההיבט הזה של הגזירה היה יכול להעניק לדמותו של גדליה עומק נוסף: לא רק גיבור הנאבק ברשע החיצוני, אלא אדם שנאלץ לבצע בחירה נוראה בתוך מציאות קהילתית מורכבת, מושחתת לעיתים, מרובת פנים.

חשיפה ישירה יותר לא הייתה פוגעת – להיפך. היא הייתה מעניקה עומק מוסרי לספר כולו, וגם מוסיפה שכבה קריטית של כאב, ואף מחדדת עוד יותר את משמעות בחירתו האמיצה של גדליה שבחר שלא יחליפו אותו באיזה ילד יהודי שאף אחד לא ידפוק על התיבה בבית הכנסת ויזעק לאן הוא נעלם.
אולי זו ציפיה מוגזמת שלי וגם ככה יש לגדליה צרות מפה ועד יקטרינבורג.

אז מה יש לנו כאן?
ספר עשיר, חכם, סוחף. כתיבה מעולה, תחקיר מצוין, עלילה מפתיעה ומרעננת לכל אורכה כמעט אם כי הטוויסט הסופי בה די צפוי. למיילך השובב כתוב על המצח באותיות קידוש לבנה "אני האקדח של צ'כוב בסיפור הזה". ואם במערכה הראשונה הוא עשה תעלולים לגבאי רע הלב, ברור לקורא לאורך כל הספר שהוא הולך לירות במערכה האחרונה.
מה עוד ? חלקים היסטוריים שקצת כופפו ושויפו, דמות ראשית שלעתים נשארת דקה מדי, וקו עלילה אינדיאני שצריך היה לחתוך בעריכה.

אבל מעבר לכל – זה ספר שדורש מהקורא ריכוז, סבלנות, ונכונות להפליג איתו רחוק. וזו מחמאה רצינית.

מומלץ בחום :)

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה