התייעצות חרם...

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #2
אני כותבת לא בתור מורה...
לפי דעתי המורות והמורים לא ממש מודעים למה שהולך בהפסקות!
יש מצב גם שהילדים מפחדים לשתף את המורים כי זה יכול להחמיר להם את המצב...
אני לא יודעת אם זה חד משמעי ככה, אבל יש מצב...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
ילדים הם עם חכם... (לפעמים להרע).
היו המון חרמות אם רשמיים ואם לא...
מורה עם עין פקוחה ולב רגיש לרב קולט...
אבל כשחסר מהנ"ל קשה מאד לשים לב לאינטריגות מתחת לפני השטח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
לצורך הפקה אני מעלה דיון -
עד כמה הנושא והמודעות לחרמות בבית יעקב ראוי להצפה?
(למורות - גישה למקרה ולתלמידות - החוות בעצמן ומניעה...)
אשמח גם לדוגמאות....
תודה רבה!
כשאני הייתי בבית יעקב לפני 10 שנים , לא היה מודעות כלל!
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
יש חרם!!!

יש חרם שזה שסוג של הקשר/תקשורת של הילדה עם הכיתה - זוכרים אותה ועושים עליה חרם. (סוג של "יחס") זה חרם שמלכת כיתה מכריזה ש"אסור לדבר עם ..." ומתעללים הפסקות שלמות בילדה מסוימת.​
ויש חרם שקוף שלא שהילדה באמת כמו אויר... אף אחד לא רואה אותה/שומע עליה/יודע מי היא וכו'- וזה קורה גם בתיכון ולא רק ביסודי...- והוא לא מגיע מתוך כוונה רעה של החברות...​

בשתי סוגי החרמות החרם השקוף הוא הנפוץ
בשתי המקרים המורות לא מתערבות... (במיוחד שזה נגד ילדה מעדה X או ממשפחה X)
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
יש חרם שזה שסוג של הקשר/תקשורת של הילדה עם הכיתה - זוכרים אותה ועושים עליה חרם. (סוג של "יחס") זה חרם שמלכת כיתה מכריזה ש"אסור לדבר עם ..." ומתעללים הפסקות שלמות בילדה מסוימת.
כוונתי לסוג חרם הזה
למרות שאני מגנה גם את הסוג השני

חרם שמלכת הכיתה עושה מה שהיא רוצה ומאיימת על הקורבן.... וגורמת לכל שאר הבנות לפחד להיות חברות שלה.
הילדה מפחדת לפנות לדמות חינוכית כי אז יוציאו עליה שהיא ילדה קטנה ולא יכולה להסתדר לבד

יש פעמים גם שההורים לא מודעים - הילדה שתקנית / מאויימת/ חסרת אמון
והמורה מודעת ואין לה כ"כ מה לעשות כי בשיעורים הכל מתקתק והחרם זורם בהפסקות או אחה"צ
והילדה נותרת בתווך אומללה
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
למה נראה לכם שמורות לא מודעות לעניין?
מורות מנסות לעזור ושואלות בנות אם הן רואות משהו חשוד,
ילדה שיש לה מורה מכילה וטובה אמורה להרגיש בנוח לגשת ולעדכן, ואף מורה לא תזלזל בעניין חמור שכזה.
היום שיש את השילוב, הרבה בנות לומדות פרטני והמורות מודעות כמעט לכל מה שקורה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
כוונתי לסוג חרם הזה
למרות שאני מגנה גם את הסוג השני

חרם שמלכת הכיתה עושה מה שהיא רוצה ומאיימת על הקורבן.... וגורמת לכל שאר הבנות לפחד להיות חברות שלה.
הילדה מפחדת לפנות לדמות חינוכית כי אז יוציאו עליה שהיא ילדה קטנה ולא יכולה להסתדר לבד

יש פעמים גם שההורים לא מודעים - הילדה שתקנית / מאויימת/ חסרת אמון
והמורה מודעת ואין לה כ"כ מה לעשות כי בשיעורים הכל מתקתק והחרם זורם בהפסקות או אחה"צ
והילדה נותרת בתווך אומללה
ומוסיפה ע"כ , הילדה המקובלת שעושה חרם, זאת "חרוצת הכיתה" "הילדה הטובה" מהמשפחה "הנכונה" הטטלה שמקשיבה במרץ בשיעורים ועושה ואהובת המורות
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
באמת באמת לא היה לכם בכיתה ילדה דחויה ככ
שאף אחת ל רצתה להיות איתה בקבוצה/לשבת לידה/לשחק איתה/??
מממ לא חושבת
מנסה להעביר בראש את בנות הכיתה יסודי/תיכון
היו בנות שקטות יותר או פחות אבל לא מעבר..
חרם רישמי בטח לא היה
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
אין לזה מודעות ביכלל בבית יעקב!!(אומנם התופעה פחות רווחת מהציבור הכללי ששם זה מגיעה לאלימות וכו)
באמת הגיעה הזמן להציף את הנושא ולעלות את זה למודעות
הן מבחינת ההורה עם הם יודעים שהילד שלהם חווה חרם
הן מבחינת המורות שידברו על כך בכיתה
והן מבחינת התלמידות
תמיד טוב שיהיה שיח על הדבר הזה
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
אין לזה מודעות ביכלל בבית יעקב!!(אומנם התופעה פחות רווחת מהציבור הכללי ששם זה מגיעה לאלימות וכו)
באמת הגיעה הזמן להציף את הנושא ולעלות את זה למודעות
הן מבחינת ההורה עם הם יודעים שהילד שלהם חווה חרם
הן מבחינת המורות שידברו על כך בכיתה
והן מבחינת התלמידות
תמיד טוב שיהיה שיח על הדבר הזה

וכתוכנית שיעור של 45 דקות עם מסר נוקב, משולב ראיונות וסרטון הסברה לגילאי היסודי (כולל נספח למורה-גישות לתלמידות ולהורים וכו'...), לדעתכם/ן זה ירוץ?
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
וכתוכנית שיעור של 45 דקות עם מסר נוקב, משולב ראיונות וסרטון הסברה לגילאי היסודי (כולל נספח למורה-גישות לתלמידות ולהורים וכו'...), לדעתכם/ן זה ירוץ?
לדעתי לא מספיק!
אל תשכחו שגיל בית ספר הוא גיל מאוד קטן בשביל לקלוט דברים עם מסר עמוק!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

הי לכולם, אני לא יודעת אם פה זה המקום המתאים.
אשמח באמת אם יש למישהו תשובה בשבילי, אשמח לקבל אותה.
אני כותבת את זה והידיים שלי קצת רועדות. אני באמצע ההכנות לשבת, הבית מסביב רוחש, סירים, לחץ של ערב שבת... אבל הלב שלי? הלב שלי נזרק אחורה, למקום חשוך שחשבתי שסגרתי בו את הדלת.
קראתי כאן על הנער הזה, בן 14, על המילים המדממות שהוא כתב כשהיה לבד. ואני פשוט עצרתי הכול. כי אני לא רואה מילים על מסך – אני רואה את הילדה שהייתי. אני מריחה את הפחד של המסדרונות בבית הספר, אני מרגישה את המחנק הזה בגרון, את התקופה שבה את מבינה שהפכת לאוויר. שכולם החליטו, בשתיקה אכזרית, שאת פשוט לא קיימת.
עברתי חרם. שנה שלמה. שנה שבה כל בוקר היה קרב הישרדות ביכתה. ביני לבין עצמי. שנה שבה הנשמה שלי נסדקה לאלפי רסיסים, וגם הגוף שלי נושא עד היום סימנים של הכאב הזה, עדות שקטה למה שעברתי. הייתי בת 13, וביקשתי רק שמישהו יסתכל לי בעיניים. במקום זה נתקלתי בקיר של קרח.
גם כשזה נגמר, כש"ניצחתי", זה לא באמת נגמר. לקח לי שנה פלוס ללמוד איך לנשום שוב בלי פחד. ועד היום, כשאני כבר רחוקה משם, בוגרת, חזקה – הצלקות האלו מתעוררות לפעמים. הן צורבות. הן מזכירות לי שמתחת לעור, הילדה שהייתי עדיין פצועה. לא משנה כמה גדלתי.

נכון, עליתי מהתהום. כי כשאת בקרקעית של הבור, כשאין לך יותר לאן ליפול, הדבר היחיד שנשאר זה לנסות לטפס למעלה עם ציפורניים מדממות.
והיום בבוקר כשקראתי את המאמר הזה. עלתה לי שאלה כואבת.
למה?! למה בכלל הייתי צריכה להיות שם?!

אני פונה אליכם, אנשי החינוך, בזעקה שבאה מהמקום הכי עמוק שבי: איך יכול להיות שהעולם התהפך, שהטכנולוגיה שינתה את חיינו, אבל הלב של הילדים נשאר מופקר באותה צורה? למה לפני עשרים שנה ילד בכה במיטה בגלל חרם, וגם היום, ב-2026, ילד בן 14 צריך להרגיש שאין לו מקום בעולם הזה? למה?! תאמרו לי! אני באמת רוצה לדעת! אני רוצה להתחיל את השבוע הזה עם תשובה!

למה ילדה קטנה צריכה להתכווץ מתחת לשמיכה ולתהות מה לא בסדר בה, למה כולם שונאים אותה, למה היא שקופה? למה אף אחד לא עוצר את הרכבת הזאת לפני שהיא דורסת עוד נשמה, ולתמיד! אני זוכרת, שגם שנה -שנתיים אחרי, כשהייתי בנויה, בוגרת, כביכול עברתי את זה, סבלתי מחרדות חברתיות. וזאת רק דוגמא קטנטונת לדברים שסבלתי מהם אחר כך.
למה?! מה מניע ילדי/נער/בחור לעשות דבר כזה? למה?!

פעם ראשונה שלי בכתיבת ביקורת ספרות, אשמח לביקורת על הביקורת.

כריכה נוגה ומסתורית משהו, של עדר כבשים במנהרת יער עמוקה-עמוקה, מחפה על דפי ספר מטלטל.
כן, אני יודעת שצמד המילים האלו זוכה בלי מאמץ בתחרות הקלישאות הבינלאומית. אף על פי כן, אינני נמנעת מן השימוש בו, כיוון שהוא מיטיב לתאר את החוויה האישית שהספר הזה העניק לי.

הווה
בתחילת הספר מופיעה שרי, אישה צעירה ואם לקטנטנים, שבאופן מפתיע חלקית מקבלת מכתב פיטורין. הוא, מלבד הטלטלה ה'רגילה' שהוא ממיט על ראשו של כל מי שאוחז בו, מעיר בליבה שדים שהיו מורדמים היטב במהלך השנים האחרונות.
צבי, בעלה, הינו אדם בעל ראייה רחבה וכושר ניתוח מעולה. הוא שונא את עובדת היותו פריט בעדר המגזרי, ומשתמש בתכונותיו השכליות כדי לבחון מחדש דברים שבסביבת גידולו אסור לפתוח. הוא מיישם את מסקנותיו: מוסיף מנהג לא מקובל, משמיט אחר, כיוון שלא מצא לו מקור מספק. מתיר לעצמו להימצא במקומות בו אדם בעל חזות כשלו אינו מחזה נפוץ, כיוון שבבדיקתו לא מצא בהם פסול. ובאופן כללי משיל מעצמו את תלבושת הצמר העדרית החונקת.
שרי רואה מהצד, תוהה, נבוכה. צבי שולף נימוקים ערוכים היטב על כל אחד מהשינויים שהוא מוציא לפועל. הוא בסך הכול ירא שמיים וגם למדן, איש טוב ובעל מתחשב וגם קשוב לדעתה. אין לה מה לבוא אליו בטענות, גם אין לה סיבה ממשית לדאוג. אך דאגות אינן זקוקות לסיבות. שרי רואה ושותקת, שומעת ובולעת, עדה לתהליך שבעלה עובר ונושכת שפתיים, מחניקה סוד.
צבי מתאמץ כל כך לרצות את שרי. שרי מנסה כל כך להכיל את דרכו הייחודית של בעלה. שרי לא אומרת מילה. צבי שומע גם מילים שלא נאמרות. פני הבית שלהם רגועים ושלווים, אבל סערות גועשות תחתם.
רות, החברה ששרי הכירה בליל דמעות אחד, מייצגת את מי שאינו מחויב לתלבושת המגזרית. היא משקפת, בדרכה הישרה והמבקשת, את האמת שקיימת, אולי, בהשלכת המוסכמות הציבוריות.

עבר
במקביל, מופיעים בספר מנחם ורחלה, זוג שהקדים, כל אחד בנפרד, לעלות מאירופה לארץ ישראל, ובכך נפשם הייתה להם לשלל. השמועות הקשות מאירופה מבהירות להם שהם נותרו יחידים ממשפחתם.
הם מקימים את ביתם זמן קצר לפני קום המדינה. דרכם, מתחילתה, רצופה תהיות ושאלות. פעילות המחתרת, החברים שמאמצים מנהגים שונים ממה שהכירו באירופה, רוח ציונית ומסורת שמרנית. מותר ואסור מתערבבים עם רצוי ופחות. שחור לבן והרבה-הרבה אפור.
מילותיו של אבא של מנחם, הופכות לצוואה: עשה לך רב. זה לא קל, זה דורש מחיר יקר, אבל הם לא בוחרים בדרך הקלה דווקא. הם מקריבים את הקשרים הקרובים ביותר, בציוויו של הרב. במהלך שנים ארוכות של נתק, הידיעה שדעת תורה היא זו שהנחתה את דרכם, היא המרגוע היחיד שהם מצליחים להביא לליבם המדמם עדיין.

מתחבר
הקשר הדי-צפוי בין מנחם ורחלה לצבי ושרי, מתגלה בערך באמצע הספר בדמות קשר של סבא-סבתא ונכדים. הביקורים של צבי ושרי בבית האבות מחברים את שתי זירות הסיפור בקשר שמחד- מאחד את הדמויות, ומאידך- מדגיש את הקוטביות בין התמסרותם של מנחם ורחלה לדעת תורה, לבין צבי שאינו חושש לבחון בעצמו ולהסיק מסקנות.
מתישהו, אחרי הרבה כאבים ושתיקות, שבע נפילות וקימות, צבי ושרי מוצאים את הדרך. הבית שלהם הופך לרגוע ושליו באמת, לא רק נראה כזה.
בשלב זה גם מתחילים להתרחש, באופן יזום ושאינו, התפתחויות שמבקשות לאחות קרעים בני שישים שנה.
ובסוף, כמו שאומרים כולם, שישה עשורים אינם נמחקים בכמה מילים, אבל צעד אחד בדרך חזרה, נעשה. וזה הרבה כל כך.

אנשים
מי שטעם, כבר יודע, הסופרת אינה נוהגת לכתוב על מלאכים. היא גם אינה נוהגת לכתוב על רשעי עולם. היא כותבת פשוט על אנשים. אנשים שבדרכם האנושית נופלים וקמים, מנסים שוב ומצליחים או שלא, ואז קמים שוב ומנסים דרך שלישית שעובדת או שגם לא. תמיד, בסוף, הם תופסים את הכיוון הנכון.

פלוס
מסקנה. היא חדה. התהליך העמוק שעוברת כל אחת מדמויות הסיפור מאפשרת לקורא להכיר את הנושא על כל שלביו, לפגוש את כל הטיעונים לכל אחד מהצדדים, 'לצלול לחומר' ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת.
בדרכה המשובחת מגישה הסופרת סיפור בנוי היטב. ניכר שכל חומר שהוזכר בספר, הוצג לאחר עבודת שטח יסודית. אין בו אזכורים מעורפלים של נושאים בלתי מובנים, עם כמה מילים שנועדו ליצור רושם, ואת השאר תשלימו בעצמכם.
הרקע לזירה של מנחם ורחלה מוציא את החומר משיעור היסטוריה על תקופת קום המדינה להופעה חיה שבריטים ואצ"ל ובלפור ומלחמת תש"ח הם התפאורה שלה. חוויה מענגת למי שאינו מחבב נתונים היסטוריים יבשים, אך את הפן האנושי של ההיסטוריה, המונגש הרבה פחות, לוגם בשקיקה.

מינוס
כיוון שהספר נועד בעקיפין ללבן סוגיה מורכבת, הוא משתמש הרבה בסיפורים, רעיונות או ציטוטים ממקורות תורניים. אלו בוודאי מוסיפים נופך ועומק, אך לעיתים פוגמים ברצף העלילה.
כך, למשל, קיימות בספר סצנות שהוכנסו, לדעתי, רק כדי ליצור מצע מתאים לשתילת הסיפור. או פרק שלם שרובו מציג דיון-ויכוח של דמויות, תוך התייחסות מינימלית לעלילה אקטיבית. ובאופן כללי, כאשר דמות מסיפור מתחילה בעצמה לספר סיפור, הקורא עלול קצת לשכוח איפה הוא.
אך גם המינוס הזה הוא רק ביחס לספריה האחרים של הסופרת. מצד עצמו הספר הזה ראוי לדעתי לתואר 'יצירת מופת'.

ובסוף
איני משחררת לחלל העולם המלצה קולקטיבית לרוץ לקרוא את הספר. אינני מתערבת לקוראים בטעמם הספרותי.
רק זאת אומר, אם קראתם עד פה,
ראשית- תודה לכם, זה היה ארוך, אני יודעת.
שנית- כנראה שהדמויות דיברו אליכם, או רק נגעו בלב שלכם, מבלי לומר מילה. לכם אני מציעה להשיג את הספר ולפנות לו זמן.
ואם תעשו כן- אשמח לשמוע על החוויה שהוא העניק לכם.​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה