התייעצות חרם...

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #81
ילד שמנהיג חרם יודע להזהר היטב ולשחק את הילד הטוב למורה!!
ולכן גם מורה שחושבת שמבינה את הסיטואציה צריכה לדעת שמדובר בספק.
יש כללי אצבע שיכולים לעזור לכל מורה, גם אם היא לא מבינה לגמרי את הסיטואציה:
כאשר הכיתה במצב רגיש:
לא נותנים לילדים להתחלק לקבוצות (בפעילות חברתית, תוכנית וכו) בכוחות עצמם!
המורה בלבד בוחרת תפקידים לכל משימה
העברת מקומות ע"י המורה\גורל לא ע"י בחירת הבנות
זכור לי מורה שנתנה לילדה שהנהיגה חרם (אלגנטי ולא רשמי) לחלק לקבוצות בטיול...
 
  • הוסף לסימניות
  • #82
פרוטוקול טיפול בחרם, מאמר של אודליה אלקובי (מרכז תעצומות) ועוד כותבים.
קריאה מומלצת להורים ואנשי חינוך.
אם רוצים להעביר שיעור בן אדם לחברו על נושא החרם, צריך לשים דגש לא רק על כמה חרם זה חמור אלא גם, ואולי בעיקר, על מה התפקיד של כל ילד/ה בכיתה במניעת חרם. רוב הילדות לא יעלו על דעתן שהן יהיו אחראיות לפגיעה כזו חמורה, זה נשמע מנותק מהמציאות עד שזה קורה. אם רוצים שילדות יצאו עם מסר שהן מיישמות באופן אישי, ולא רק עם רושם חזק על סיפור שהוא אולי נורא ואיום אבל לא קשור אליהן, צריך להבהיר היטב את "חובת הדיווח". ראיתן שמתייחסים לא יפה לילדה מהכיתה, ספרו למבוגר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #83
הנושא כאוב להרבה ילדים והורים שעברו חרם כיתתי ע''כ חובה להתריע בשער גם למלמדים הורים וילדים בכיתה שימו לב שלא יקרה במשמרת שלכם אתם מצילים דורות בזה
 
  • הוסף לסימניות
  • #84
אני לא נתקלתי ב"חרם" מוצהר וגם לא בהתעללות מכוונת, יותר בבעיות התנהגותיות וחברתיות משני הצדדים.

אנשים עם בעיות אישיות קיימים בכל גיל,
אדם מבוגר שמזלזל באנשים בסביבה שלו, עושה גזלייטינג, פוגע בלי לראות את סבל השני, נרקסיסט
כנראה נולד ככה...
גם בגיל מבוגר, הרבה פעמים הסביבה הולכת אחרי החזק, כי הוא חזק ויודע לדבר וגם מפחדים מהתגובה שלו,
אז כמובן שבגיל הצעיר ...
מה גם שהרבה פעמים הילד הסובל (לא כותבת מוחרם, כי ברב המקרים אי אפשר לקרוא לזה כך)
קצת מתקשה להסתדר חברתית, פחות מבין קודים חברתיים (לא בהכרח בעיה אמיתית, יש כאלה שלומדים להסתדר עם הגיל) והילדים האחרים שגם כך לא תמיד מסתדרים איתו מעדיפים להיות בצד החזק,
או שאין צד חזק אבל הילדים לא יודעים איך להתנהל מולו ומעדיפים להתעלם ממנו.
לרב קשה לטפל בפוגע וגם לא תמיד יש פוגע

צריך לעורר מודעות לילדים מסביב, שהם לא רעים, רק נגררים, או לא יודעים איך להתנהל עם הילד הסובל,
צריך לעורר מודעות לסבל, גם בפן התורני אבל גם בפן הרגשי, כמו מבוגרים, גם ילדים זורמים עם הסביבה וגם דואגים לדימוי של עצמם ולא תמיד שמים לב שיש ילד אומלל בסביבה,
צריך גם לתת כלים לילד הסובל, ללמד הבנה של סיטואציות חברתיות, כללי התנהגות וגם לתת גב וכח.

כמובן שתפקיד המבוגרים מסביב לזהות לנהל ולכוון ונתקלתי בכמה כאילו שממש ידעו לטפל בבעיה ברגישות גדולה
אבל הבעיה שלפעמים המבוגרים גם לוקים בבעיות מסוימות....
 
  • הוסף לסימניות
  • #86
חרם לא קשור לדעות כאלה או אחרות או השתייכות דתית או מגזרית. טבע האדם לא משתנה בהתאם לכך. ללא עבודה
 
  • הוסף לסימניות
  • #87
בתור מבוגרים, עלינו לנסות לגרום לכך שהחרם ייפסק, אבל עם כמה שפחות נפגעים!
קחו בחשבון את כל הילדים!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #88
לי לא זכור שהיה חרם על מישהו כל שנות ילדותי
(הכרתי את המושג הזה רק מהספרים...)
אבל בעלי מספר שעשו עליו חרם (לא הרבה זמן. יום יומיים...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #91
בלת"ק
אני חוויתי חרם. שנה שלימה. כתה ד'. בית יעקב..........
המורה היתה מודעת. גם המנהלת.
לא עשו כלום!!!!!!!!!!!!!
רק לקראת סוף השנה, כשאמא שלי גילתה את זה (הייתי מציגה מושלם בבית) היא הפעילה את כל ההנהלה והצוות למגר את התופעה הזו.
ולא, לא הייתי בשוליים בכלל, וגם כשרונות לא היו חסרים ב"ה (אולי בגלל זה?!) זה היה יותר על רקע גזעני שקיבל שת"פ:(
 
  • הוסף לסימניות
  • #92
בתור אחת שילקוטה הועלם, תכולת קלמרה נשפכה מהחלון, חיברו עליה שירים והמנונים ששורתן המסכמת היתה "אפרת הזנב", הכריחו אותה לנגב רוק של חברה מהרצפה, זרקו עליה כיסא עד זוב דם ועוד.
1. הדבר הכי חשוב בסיפור זה יחס חם ואוהב מההורים ושהם יקבלו הדרכה נכונה. אבל לצערי בדרך כלל זה קורה לילדים להורים חלשים יותר מבחינה רגשית.
2. כל שיחות המוסר המזעזעות של המורות על עולם הבא למי שפוגע, או מורה אחת שראתה את המצב והתחילה לצרוח על חברותי הפוגעות "אני הכרתי בחור שהתאבד בגלל זה! אתן רוצות שהיא גם תתאבד?" והפחדות על עונשים של בין אדם לחברו (אם היא לא תסלח לכן לא יהיו לכן ילדים או שלא תתחתנו) - כל זה רק מזיק לילדה ומגביר את הדחיה.
אציין שמורות אלו היו המורות הטובות, היחידות שתיקפו את החוויה שלי, אם כי זה לא שיטה יעילה בכלל. אבל להן עוד היה כוונה טובה לעזור והן לא פיתחו הזדהות עם הפוגעות כמו מורות אחרות.
לא צריך להפחיד את הילדות, הן לא פועלות מרוע. צריך להעצים את הילד הדחוי ולהראות שלכל אחת יש מעלות וכשרונות גם למי שכולן מתרחקות ממנה ושולחות לה פתקים אנונימיים פוגעים.
3. זה לא היה נקרא חרם בשם "חרם" לכן בנות כיתתי , אילו היו רואות תוכנית על חרם, רובן לא היו מקשרות את התכנית למתחולל בכיתה. כי לא קראו לזה חרם למרות שבפועל החרימו.
כבר אז היה את הסיפור בשם "חרם" בספר ילדים מספרים על עצמם, ורק בת אחת חכמה אמרה לי אז "גם עלייך עושים חרם" אבל רוב הכיתה לא קראה לזה חרם.
4. שנים עברו ואין לי שום כעס כלפי הבנות הפוגעות. הן היו ילדות בכיתה א-ה, ולא קיבלו מספיק חינוך למידות.
יש לי המון כעס על מורות שבהתנהגות שלהן ובשדרים ששידרו העצימו את הדחיה.
מובילות החרם היו בנות למשפחות הנכונות, ונראות כמו שצריך. ואילו אני הייתי מהמשפחה הלא נכונה ונראית מוזנחת ומגושמת.
5. הרבה יותר ממה שצריך לדבר על זה עם הבנות, צריך לדבר עם מורות. אם הן לא יודעות לעזור, לפחות שלא יזיקו.
וכאן אני מקפיצה אלי את כל מעריצות החינוך החרדי על עיוור, אני נכוותי על בשרי ממורות מושחתות מאוד שידעו על הפגיעה והתעלמו. ראו את הסבל ושיתפו איתו פעולה. הוסיפו שמן למדורה כשהענישו אותי בכל מיני עונשים על כך שהתחצפתי אליהן, ניסיון אחרון ונואש לזכות בטיפת תשומת לב. הגבירו את השנאה והדחיה על ידי הערות פומביות בלתי פוסקות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #93
דבר ראשון בתור אחת שעברה חרם בילדותה במשך 4 שנים ברציפות, תודה, תודה על העלאת הנושא הכל כך חשוב גם כאן, כדי לשמוע את הקולות. האמת אני חושבת כבר זמן רב כי אני צריכה לצאת עם הסיפור שלי אבל לא יודעת איך לעשות את זה. במיוחד שהסיפור מאוד ציורי ומתאים לבמה. אם תוכלי לשלוח לי הודעה פרטית ואפתח איתך את הנושא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #94
כשהייתי בכתה ז' היה לנו מקרה כואב בכתה:
אחת החברויות החזקות בכתה התפרקה לטובת בת שלישית, וזו שנותרה בודדה התחילה
להתנהג מאוד מוזר, לספר סיפורים לא הגיוניים על עצמה ועל משפחתה, ולדבר על כשרונותיה ומעלותיה (שהיו רבים מאוד!) בקול רם כדי לזכות בתשומת לב, והיא לא היססה אף לרמוס בנות אחרות בדרך...
תגובות בנות הכתה לא אחרו לבוא והיא הפכה למושא ללעג וקלס, כל משפט שלה היה מעורר גלי צחוק. בנות עקבו אחרי כל תנועה שלה כדי למצוא על מה להתבדח ועל מה לגחך.
נוצר מצב שכמעט כל הכתה הייתה נגד אותה בת, והיא נלחמה בחזרה, 'הלשינה' על בנות שביצעו תעלולים, צחקה על בנות בקול, מה שעורר כעס כלפיה, ובנות הכתה התייחסו אליה באופן מחפיר אף יותר.
זו הייתה התמודדות חברתית יומיומית, גם לבנות שניסו 'לעשות שלום' וכשלו פעם אחר פעם, הפסקה אחר הפסקה...
היא סבלה, הכתה סבלה, הבנות שהיא שילחה בהן את לשונה סבלו... שמה הפך לסמל המוזרות וההתנשאות.
באמצע כתה ח' אותה בת התלוננה על היחס למחנכת שמיהרה לנסות לטפל בנושא (היא לא ידעה שזו משוואה דו צדדית, ושני הצדדים צריכים עזרה), ובשיתוף פעולה של אחת הבנות היותר בוגרות בכתה שהסבירה למחנכת בעדינות את המורכבות, המחנכת הצליחה לשפר את המצב פלאים! היא דברה איתנו הרבה על בין אדם לחברו ועל לדון לכף זכות (הרבה ממה שאמרה נחרט בי חזק), וההצקות משני הצדדים התמעטו באופן משמעותי מאד.

חשוב לדבר על כך עם המורות, ולהסב את תשומת ליבן שלפעמים המצב מורכב הרבה יותר ממה שנראה מבחוץ.
וכן, גם עם התלמידות. אם לא אותה נערה בוגרת, אחראית ורגישה שנגשה למורה ודיברה איתה - כולנו היינו ממשיכות לסבול ולסיים את בית הספר היסודי עם טעם מר בפה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #96
דבר ראשון בתור אחת שעברה חרם בילדותה במשך 4 שנים ברציפות, תודה, תודה על העלאת הנושא הכל כך חשוב גם כאן, כדי לשמוע את הקולות. האמת אני חושבת כבר זמן רב כי אני צריכה לצאת עם הסיפור שלי אבל לא יודעת איך לעשות את זה. במיוחד שהסיפור מאוד ציורי ומתאים לבמה. אם תוכלי לשלוח לי הודעה פרטית ואפתח איתך את הנושא.
יש לך הודעות פרטיות?
מייל?
 
  • הוסף לסימניות
  • #98
לא זוכרת אפילו חרם אחד בכל שנות ילדותי
בעצם נזכרתי באחד, לא "רישמי"
גם אני לא זוכרת כזה בכל שנות ילדותי.
ושאלתי את בנותי (גיל 17) והן מעולם לא ראו דבר כזה ולא יודעות על כך.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

הי לכולם, אני לא יודעת אם פה זה המקום המתאים.
אשמח באמת אם יש למישהו תשובה בשבילי, אשמח לקבל אותה.
אני כותבת את זה והידיים שלי קצת רועדות. אני באמצע ההכנות לשבת, הבית מסביב רוחש, סירים, לחץ של ערב שבת... אבל הלב שלי? הלב שלי נזרק אחורה, למקום חשוך שחשבתי שסגרתי בו את הדלת.
קראתי כאן על הנער הזה, בן 14, על המילים המדממות שהוא כתב כשהיה לבד. ואני פשוט עצרתי הכול. כי אני לא רואה מילים על מסך – אני רואה את הילדה שהייתי. אני מריחה את הפחד של המסדרונות בבית הספר, אני מרגישה את המחנק הזה בגרון, את התקופה שבה את מבינה שהפכת לאוויר. שכולם החליטו, בשתיקה אכזרית, שאת פשוט לא קיימת.
עברתי חרם. שנה שלמה. שנה שבה כל בוקר היה קרב הישרדות ביכתה. ביני לבין עצמי. שנה שבה הנשמה שלי נסדקה לאלפי רסיסים, וגם הגוף שלי נושא עד היום סימנים של הכאב הזה, עדות שקטה למה שעברתי. הייתי בת 13, וביקשתי רק שמישהו יסתכל לי בעיניים. במקום זה נתקלתי בקיר של קרח.
גם כשזה נגמר, כש"ניצחתי", זה לא באמת נגמר. לקח לי שנה פלוס ללמוד איך לנשום שוב בלי פחד. ועד היום, כשאני כבר רחוקה משם, בוגרת, חזקה – הצלקות האלו מתעוררות לפעמים. הן צורבות. הן מזכירות לי שמתחת לעור, הילדה שהייתי עדיין פצועה. לא משנה כמה גדלתי.

נכון, עליתי מהתהום. כי כשאת בקרקעית של הבור, כשאין לך יותר לאן ליפול, הדבר היחיד שנשאר זה לנסות לטפס למעלה עם ציפורניים מדממות.
והיום בבוקר כשקראתי את המאמר הזה. עלתה לי שאלה כואבת.
למה?! למה בכלל הייתי צריכה להיות שם?!

אני פונה אליכם, אנשי החינוך, בזעקה שבאה מהמקום הכי עמוק שבי: איך יכול להיות שהעולם התהפך, שהטכנולוגיה שינתה את חיינו, אבל הלב של הילדים נשאר מופקר באותה צורה? למה לפני עשרים שנה ילד בכה במיטה בגלל חרם, וגם היום, ב-2026, ילד בן 14 צריך להרגיש שאין לו מקום בעולם הזה? למה?! תאמרו לי! אני באמת רוצה לדעת! אני רוצה להתחיל את השבוע הזה עם תשובה!

למה ילדה קטנה צריכה להתכווץ מתחת לשמיכה ולתהות מה לא בסדר בה, למה כולם שונאים אותה, למה היא שקופה? למה אף אחד לא עוצר את הרכבת הזאת לפני שהיא דורסת עוד נשמה, ולתמיד! אני זוכרת, שגם שנה -שנתיים אחרי, כשהייתי בנויה, בוגרת, כביכול עברתי את זה, סבלתי מחרדות חברתיות. וזאת רק דוגמא קטנטונת לדברים שסבלתי מהם אחר כך.
למה?! מה מניע ילדי/נער/בחור לעשות דבר כזה? למה?!

פעם ראשונה שלי בכתיבת ביקורת ספרות, אשמח לביקורת על הביקורת.

כריכה נוגה ומסתורית משהו, של עדר כבשים במנהרת יער עמוקה-עמוקה, מחפה על דפי ספר מטלטל.
כן, אני יודעת שצמד המילים האלו זוכה בלי מאמץ בתחרות הקלישאות הבינלאומית. אף על פי כן, אינני נמנעת מן השימוש בו, כיוון שהוא מיטיב לתאר את החוויה האישית שהספר הזה העניק לי.

הווה
בתחילת הספר מופיעה שרי, אישה צעירה ואם לקטנטנים, שבאופן מפתיע חלקית מקבלת מכתב פיטורין. הוא, מלבד הטלטלה ה'רגילה' שהוא ממיט על ראשו של כל מי שאוחז בו, מעיר בליבה שדים שהיו מורדמים היטב במהלך השנים האחרונות.
צבי, בעלה, הינו אדם בעל ראייה רחבה וכושר ניתוח מעולה. הוא שונא את עובדת היותו פריט בעדר המגזרי, ומשתמש בתכונותיו השכליות כדי לבחון מחדש דברים שבסביבת גידולו אסור לפתוח. הוא מיישם את מסקנותיו: מוסיף מנהג לא מקובל, משמיט אחר, כיוון שלא מצא לו מקור מספק. מתיר לעצמו להימצא במקומות בו אדם בעל חזות כשלו אינו מחזה נפוץ, כיוון שבבדיקתו לא מצא בהם פסול. ובאופן כללי משיל מעצמו את תלבושת הצמר העדרית החונקת.
שרי רואה מהצד, תוהה, נבוכה. צבי שולף נימוקים ערוכים היטב על כל אחד מהשינויים שהוא מוציא לפועל. הוא בסך הכול ירא שמיים וגם למדן, איש טוב ובעל מתחשב וגם קשוב לדעתה. אין לה מה לבוא אליו בטענות, גם אין לה סיבה ממשית לדאוג. אך דאגות אינן זקוקות לסיבות. שרי רואה ושותקת, שומעת ובולעת, עדה לתהליך שבעלה עובר ונושכת שפתיים, מחניקה סוד.
צבי מתאמץ כל כך לרצות את שרי. שרי מנסה כל כך להכיל את דרכו הייחודית של בעלה. שרי לא אומרת מילה. צבי שומע גם מילים שלא נאמרות. פני הבית שלהם רגועים ושלווים, אבל סערות גועשות תחתם.
רות, החברה ששרי הכירה בליל דמעות אחד, מייצגת את מי שאינו מחויב לתלבושת המגזרית. היא משקפת, בדרכה הישרה והמבקשת, את האמת שקיימת, אולי, בהשלכת המוסכמות הציבוריות.

עבר
במקביל, מופיעים בספר מנחם ורחלה, זוג שהקדים, כל אחד בנפרד, לעלות מאירופה לארץ ישראל, ובכך נפשם הייתה להם לשלל. השמועות הקשות מאירופה מבהירות להם שהם נותרו יחידים ממשפחתם.
הם מקימים את ביתם זמן קצר לפני קום המדינה. דרכם, מתחילתה, רצופה תהיות ושאלות. פעילות המחתרת, החברים שמאמצים מנהגים שונים ממה שהכירו באירופה, רוח ציונית ומסורת שמרנית. מותר ואסור מתערבבים עם רצוי ופחות. שחור לבן והרבה-הרבה אפור.
מילותיו של אבא של מנחם, הופכות לצוואה: עשה לך רב. זה לא קל, זה דורש מחיר יקר, אבל הם לא בוחרים בדרך הקלה דווקא. הם מקריבים את הקשרים הקרובים ביותר, בציוויו של הרב. במהלך שנים ארוכות של נתק, הידיעה שדעת תורה היא זו שהנחתה את דרכם, היא המרגוע היחיד שהם מצליחים להביא לליבם המדמם עדיין.

מתחבר
הקשר הדי-צפוי בין מנחם ורחלה לצבי ושרי, מתגלה בערך באמצע הספר בדמות קשר של סבא-סבתא ונכדים. הביקורים של צבי ושרי בבית האבות מחברים את שתי זירות הסיפור בקשר שמחד- מאחד את הדמויות, ומאידך- מדגיש את הקוטביות בין התמסרותם של מנחם ורחלה לדעת תורה, לבין צבי שאינו חושש לבחון בעצמו ולהסיק מסקנות.
מתישהו, אחרי הרבה כאבים ושתיקות, שבע נפילות וקימות, צבי ושרי מוצאים את הדרך. הבית שלהם הופך לרגוע ושליו באמת, לא רק נראה כזה.
בשלב זה גם מתחילים להתרחש, באופן יזום ושאינו, התפתחויות שמבקשות לאחות קרעים בני שישים שנה.
ובסוף, כמו שאומרים כולם, שישה עשורים אינם נמחקים בכמה מילים, אבל צעד אחד בדרך חזרה, נעשה. וזה הרבה כל כך.

אנשים
מי שטעם, כבר יודע, הסופרת אינה נוהגת לכתוב על מלאכים. היא גם אינה נוהגת לכתוב על רשעי עולם. היא כותבת פשוט על אנשים. אנשים שבדרכם האנושית נופלים וקמים, מנסים שוב ומצליחים או שלא, ואז קמים שוב ומנסים דרך שלישית שעובדת או שגם לא. תמיד, בסוף, הם תופסים את הכיוון הנכון.

פלוס
מסקנה. היא חדה. התהליך העמוק שעוברת כל אחת מדמויות הסיפור מאפשרת לקורא להכיר את הנושא על כל שלביו, לפגוש את כל הטיעונים לכל אחד מהצדדים, 'לצלול לחומר' ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת.
בדרכה המשובחת מגישה הסופרת סיפור בנוי היטב. ניכר שכל חומר שהוזכר בספר, הוצג לאחר עבודת שטח יסודית. אין בו אזכורים מעורפלים של נושאים בלתי מובנים, עם כמה מילים שנועדו ליצור רושם, ואת השאר תשלימו בעצמכם.
הרקע לזירה של מנחם ורחלה מוציא את החומר משיעור היסטוריה על תקופת קום המדינה להופעה חיה שבריטים ואצ"ל ובלפור ומלחמת תש"ח הם התפאורה שלה. חוויה מענגת למי שאינו מחבב נתונים היסטוריים יבשים, אך את הפן האנושי של ההיסטוריה, המונגש הרבה פחות, לוגם בשקיקה.

מינוס
כיוון שהספר נועד בעקיפין ללבן סוגיה מורכבת, הוא משתמש הרבה בסיפורים, רעיונות או ציטוטים ממקורות תורניים. אלו בוודאי מוסיפים נופך ועומק, אך לעיתים פוגמים ברצף העלילה.
כך, למשל, קיימות בספר סצנות שהוכנסו, לדעתי, רק כדי ליצור מצע מתאים לשתילת הסיפור. או פרק שלם שרובו מציג דיון-ויכוח של דמויות, תוך התייחסות מינימלית לעלילה אקטיבית. ובאופן כללי, כאשר דמות מסיפור מתחילה בעצמה לספר סיפור, הקורא עלול קצת לשכוח איפה הוא.
אך גם המינוס הזה הוא רק ביחס לספריה האחרים של הסופרת. מצד עצמו הספר הזה ראוי לדעתי לתואר 'יצירת מופת'.

ובסוף
איני משחררת לחלל העולם המלצה קולקטיבית לרוץ לקרוא את הספר. אינני מתערבת לקוראים בטעמם הספרותי.
רק זאת אומר, אם קראתם עד פה,
ראשית- תודה לכם, זה היה ארוך, אני יודעת.
שנית- כנראה שהדמויות דיברו אליכם, או רק נגעו בלב שלכם, מבלי לומר מילה. לכם אני מציעה להשיג את הספר ולפנות לו זמן.
ואם תעשו כן- אשמח לשמוע על החוויה שהוא העניק לכם.​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה