מרדכי כיון שהסכמת לפתוח את הדיון הייתי שמח לדעת עוד בנושא:
בשמחה. אם כבר פתחתי, אז בלי נדר, עד הסוף.
דבר ראשון מעניין אותי איך זה הולך עם המשפחה נניח כילד מול הורים (או כבחור עוד יותר גרוע)
האם אתם אין התנגשויות?
קודם כל, לוקח הרבה זמן עד שההורים קולטים, וגם כשהם קולטים שלילד רע בחברה, הם חשים צורך לגונן על הבן שלהם, ואין אדם רואה נגעי עצמו. בבית, מתי אני מספר להורים כבר סיפורים? רק כשהם שואלים מי שבר/קרע/קפץ וכו', איזה ילד לא משקר אז? הם כמובן מענישים.
ופה אכן יש נקודה, שתמיד הרגשתי מקופח בשל כך גם בבית, כי ראיתי שההורים לא מאמינים לי, על אף שהייתי בטוח שהאמת איתי, וצברתי הרבה הרבה כעסים עליהם, אבל הם לא ראו פה משהו חריג, כל ילד שמשקר ונתפס בשקר מתמרד ומתמרמר. לא זכור לי שהם קלטו שאצלי זה אחרת.
ובכל אופן, הם תמיד גוננו עליי, וכשכבר מספיק גדלתי (גיל 16) כבר היה נדיר מאוד שאתפס בשקר.
שאלה שניה: האם לא היה כדאי לשלוח את התגובה דרך ניק אחר שיספר ששלחו לו בעילום שם?
את האמת, היה כדאי. אבל שני דברים.
א. כשלא משקרים, אז לא משקרים. וכשמתחילים לשקר, אף פעם לא תדע היכן זה יעצר, ומי שנכווה ברותחין וכו'.
ב. היה ברור לי שכשאפתח את הנושא בכזה שחנ"ש (שיחת נפש) לא יאמינו לי שזה חבר.... הוא עד כדי כך שיתף אותך? הוא יושב על ידך? בביתך? על יד מחשבך? אז בין כה ידעו שזה אני. אז למה לי לשקר???
ג. רציתי לפתוח ניק חדש, אבל אז לא אוכל להגיב. אז הלכתי על זה וזהו, ואני סומך על בגרות החברים כאן, שיבינו שנכות (מנטלית) כעין זאת, זה לא דבר שבחרתי בו, וזה לא גנאי עלי, אם כבר להיפך, שהצלחתי לצאת מזה. ב"ה.
שאלה שלישית: האם זה לא יכול להיות קשור לתקשורת? (דהיינו אדם סטנדרטי קולט את הניואנסים החברתיים ויודע איזה אי דיוק זה נורמלי וכולם מבינים (למשל ביטויי הגזמה וכדומה) ואיזה אי דיוק זה לא מקובל ונתפס כשקר ומרגיז את החברה והסביבה?)
לא נראה לי. כי את שאר הניואנסים קלטתי מצויין, ובאופן כללי מלידה הייתי מאוד טאקטי וחברותי. אז בדיוק זה נתקע?
זה פשוט שהאדם מאבד את היכולת לדייק עד כדי איבוד הצפון, והוא כבר לא שם לב, כשהוא מדבר, מה הגיוני ומה לא. ולכן, הוא גם לא יודע לערוך שקר כמו שצריך.
כשהייתי שומע שקרן אחר, אם זה לא היה מוצלח, והסיפור לא היה הגיוני, הייתי קולט את זה. רק בקשר לעצמי זה היה.
למשל, אתה אם היית רואה משהו הזוי, לא היית מספר אותו כי הוא לא הגיוני?? היית מספר, כי ראית. לא היית חושב אפילו אם זה הגיוני או לא.
שם זה ישב אצלי. אני דיברתי אמת, לא שיקרתי, סיפרתי מה ראיתי, רק שמרוב חוסר דיוק, יצאו דברים הזויים, ולא עצרתי לבדוק אותם אפילו. וכשניסו לדייק אותי, הרגשתי כאילו מחפשים "לתפוס אותי על המילה", ולהטריל אותי סתם.
כשהיו דברים כאוטיים (והיו) שתוך כדי שיחה אתה קולט שזה לא היה... ודאי שתזרום הלאה, זה נסיון עצום לעצור, ולהודות בשקר מול כולם. אתה משקר לעצמך שאף אחד לא יקלוט את זה, ואם קולטים את זה, אתה עוד יותר מסתבך.
אבל גם אחרי דברים כאלו, כשאתה עוצר עם עצמך ושואל כמה פעמים שיקרתי החודש? לא הרבה. כמו אדם ממוצע. (כי לא הרבה פעמים אתה קולט ששיקרת.)
הנקודה היא, שלא ידעתי פשוט שאני לא מדייק, עד שעמדתי על כך. סיפרתי דברים כהווייתם, ופשוט לא ברור לי למה כולם בזים לי, ואיש אינו מאמין לי. החוסר אונים, הוא עצום.