הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
העתקתי עבורכם טור סאטירי שיעשה לכם את היום, התכתבות ישנה מפעם, מפורום חב"ד אינפו
תשרי תשרי שלי - סאטירה / פרק א'.
אצלנו במשפחה אוהבים הפתעות, כאלה אנחנו. כבר כילד בגיל 4 אני זוכר שאמרו לי כי רשמו אותי לגן רק 5 דקות לפני שלקחו אותי לשם (אמא שלי אומרת שזה היה בגלל הצרחות שהיא ידעה שיגיעו. אבל אתם יודעים, תירוצים).
בבר מצוה שלי למשל, לא סיפרו לי באיזה אולם הוא יערך. אבא שלי התקשר באופן אישי לכל החברים שלי ואמר להם להיכן להגיע. את ההזמנות ממש החביאו ממני. ברגע האחרון, בגלל מכתב שנשלח בטעות לסבתא שכבר נפטרה וחזר לתיבת הדואר שלנו, נודע לי איפה יערך הבר מצוה.
בבית שלי תמיד מספרים את הבדיחה (או אולי זאת לא ממש בדיחה) שגם את החתונה יעשו לנו בהפתעה. יום אחד אקבל הודעת sms (ככה מודיעים אצלנו על אירועים משפחתיים) עם הזמנה לחתונה שלי. אני מקווה שאם זאת לא תהיה בדיחה, לא ישכחו לציין בהודעה את קווי האוטובוס המגיעים לאולם.
כאלה אנחנו, וכך קרה גם השנה. בכ"ח אלול, בשעה שמונה בבוקר - הייתי בהשגחה פרטית בבית בגלל מחזור ששכחתי לראש השנה - ההורים שלי קוראים לי ומודיעים לי בהתרגשות שאני מספיק גדול לטוס השנה לרבי. מכיון שכך, הם החליטו להפתיע אותי וקנו לי כרטיס!
בתור ילד שליווה את אבא שלו לשדה תעופה, תמיד חלמתי שברגע האחרון, רגע לפני שאבא שלי נעלם במדרגות הנעות לדיוטיפרי, יודיעו לי שהחליטו להפתיע גם אותי ואני מצטרף אליו. עכשיו, כשזה ממש קרה (בעצם לא ממש, אני עדיין בבית ולא בשדה תעופה) הייתי ממש בשמים.
לאחר שנרגעתי קצת, אבא שלי – בשיא האדישות – הודיע לי כי כדאי קצת שנזדרז, מכיוון שהטיסה שלי יוצאת בעוד ארבע שעות ועוד צריך להספיק לעבור דרך הקונסוליה.
כשהמוח שלי חזר לעבוד בהיגיון, נזכרתי שבכלל אין לי ויזה ודרכון, אף פעם לא יצאתי מהארץ לפני כן.
את אבא שלי, משום מה, הבעיה הזו כלל לא הלחיצה. הוא גילה לי שהמשרד הענק שהוא לקח אותי אליו לפני חודש היה לצורך הכנת דרכון. בנימה קצת פגועה הוא אפילו שאל אותי אם אני לא סומך עליו.
טוב, ב"ה דרכון יש, אבל מה עם ויזה שאלתי אותו. אבל גם הפעם אבא שלי לא אכזב. עם חיוך שאומר "סמוך עלי" הוא הודיע לי שכבר לפני שבוע הוא שלח את הדרכון עם סוכן הנסיעות לקונסוליה על מנת שינפיקו לי ויזה. "מה שנשאר עכשיו זה רק לעבור דרך הקונסוליה בדרך לשדה ולקחת אותה".
בהשגחה פרטית אנחנו גרים באיזור המרכז. בלי להתחשב בפקקים ובתורות בקונסוליה, ועם לקחת בחשבון שאשלח את החפצים שאשכח עם חבר שמגיע אחרי ראש השנה, היינו במצב די טוב מבחינת זמן. אמא שלי אפילו הציעה שנקפוץ לירושלים לכותל המערבי לפני הטיסה.
קצת בציניות שאלתי אותה "ומה עם מערת המכפלה, לא כדאי לקפוץ גם לשם?" שלא תחשבו שאמא שלי לא מבינה בדיחות, אבל בקטעים של דת היא ממש רצינית. היא דווקא אמרה שזה רעיון לא רע, אבל בכל זאת לא כדאי להתעכב, אי אפשר לדעת אלו בעיות יעשו לנו החיילים בכניסה למערה. נו, עם ההיגיון הבריא של אמא אף אחד לא מתווכח.
במהירות האופיינית למשפחה שחיה על הפתעות ארזתי מזוודה, ואחרי כמה דקות כבר הייתי מוכן ברכב. על הכותל נאלצנו לוותר בגלל דודה ירושלמית שהתקשרה והודיעה = ציוותה - שאנחנו מוכרחים לעבור דרכה בדרך לכותל. בגלל ששהייה אצלה לוקחת לפחות 4 שעות, ויתרנו על רעיון ירושלים.
שמעתי פעם שהקב"ה תמיד מקדים רפואה למכה. ז"א שהוא לא נותן חיסרון למישהו בלי הכוחות להתמודד. גם אצלנו זה כך. הכבישים אמנם היו מלאים רכבים אבל באופן בלתי מובן הגענו לקונסוליה תוך דקות ספורות. גם בקונסוליה הכל הלך במהירות (כל מי שראה את כרטיס הטיסה לעוד 3 וחצי שעות נתן לנו להתקדם, תנסו את זה פעם). לאחר 45 דקות כבר היינו – אבא, אמא שלי ואני – בדרך לשדה תעופה.
לשדה הגענו שעתיים וחצי לפני הטיסה. המון זמן לפי כל הדעות. אמא שלי שוב התחילה עם הרעיון לנסוע לירושלים. "לדודה" היא אמרה "נקפוץ רק לשלוש דקות". כבר התחלנו לזוז כשהיא נזכרה שיש איזה מרשם שהיא הבטיחה לדודה במסיבת ההפתעה לברית של בן דוד שלי. המרשם כמובן לא היה איתה.
לעבור שוב דרך הבית כבר לא היה שייך ולהגיע לדודה בלי המרשם אמא שלי אמרה שהיא לא מרגישה נעים, הדודה עוד תחשוב שלא חושבים עליה. כך נשארנו בשדה עד ששמענו קריאה אחרונה לנוסעים בטיסת 232 של ישראייר לניו יורק. אז נפרדתי מהורי והתקדמתי לכיוון חודש תשרי שלי עם הרבי.
פרק ב' בעזרת השם בלי נדר בקרוב.
תשרי תשרי שלי / סטירה / תחרות כתיבה / חלק ב'.
רק לאחר שעברתי את המחסום אותו יכולים לעבור רק הטסים, נזכרתי שאת המחזור לראש השנה שכחתי בבית. "נו מילא, כבר נסתדר" חשבתי לעצמי.
הגעתי לדיוטיפרי. פעם ראשונה בחיי. ובחיי שזה היה מחזה מרהיב. כל האנשים האלה, החנויות, המזרקה עם בריכת המים. התקרבתי לבריכה והרגשתי איך שהלחיים שלי מתמלאות ברטיבות. מבט לשני הצדדים הבהיר לי כי הרטיבות לא הגיעה מהמזרקה אלא משני חברים שכיבדו אותי בנשיקה חסידית.
יחד עם חבריי התקדמנו במהירות למטוס. אז התחילו הבעיות. הסתבר שבספסל של חבריי יושבת אשה מבוגרת, ודווקא על המושב האמצעי. אותי תקעו מול מה שחבריי הסבירו לי כי זהו מסך וידיאו. לא הבנתי איך הבד הזה קשור לוידיאו אבל סמכתי על האנטיליגנציה שלהם. ביקשנו (יפה) מהגברת במושב של חבריי להחליף איתי מקום. אבל היא, בעקשנות של זקנים, הודיעה שהיא לא רוצה. היא שילמה מחיר מלא על המקום, וכאן היא תישאר. חוץ מזה ש"כאן לא יעירו אותי כל רגע בשביל לעבור לנוחיות". כך היא.
טוב, מה נותר לי לעשות. "ויתרתי" וחזרתי לשבת מול מסך הוידיאו. אבל חברי העקשנים לא הסכימו לשבת כל הטיסה כשגברת ביניהם (ובטח לא כשהגברת הזוביניהם).
הם ניגשו לדייל וביקשו ממנו לסדר את העניין. לאחר ניסיונות כושלים מצידו, הוא העביר אותם למחלקת העסקים. אז נזכרתי שגם אני לא מוכן בשום אופן להיתקע מול המסך המעצבן הזה טיסה שלמה. מיהרתי לדייל וביקשתי את השידרוג הזה ג"כ.
לאחר תחנונים מרובים, והצהרה כי לא אנסע יותר עם חברה שמושיבה אותי בלי להתחשב בערכי הדת שלי, העבירו גם אותי לכיסא במחלקת העסקים, כמה מושבים מאחורי חבריי. כבר חיכיתי להגיע לארה"ב, להתקשר ולספר להורים שלי.
המטוס כנראה היה קצת ישן, או שלא התאים למזג האויר הסוער שהלך בחוץ. בחלקים נכבדים מהטיסה הרגשתי את מילות השיר "כולנו טסים, טסים על עננים" מתקיימות בנו. הייתי בטוח שאם גם עננים לא היו בחוץ, המטוס שלנו מזמן היה נופל למטה.
הגענו לניו יורק. המזוודה שלי כמובן הפתיעה ויצאה אחרונה. חברי הזמינו מונית ויצאנו לדרך לכיוון בית רבינו שבבבל 770.
הגענו. "הלב שלי ממש חדל מלפעום" (זה משפט שקראתי פעם באיזה ספר ותמיד רציתי לכתוב). בתיאורים על 770 שמעתי שהזאל הגדול נמצא בתוך הבייסמנט של הבניין. לכן לא התפלאתי כשחברי אמרו לי "תרוץ מהר, עוד רגע השעה 12" וסחבו אותי לתוך מה שנראה היה בייסמנט של בניין.
כשנכנסו לבייסמנט חיפשתי מיד את המראות המוכרים לי מהתמונות, אך לתדהמתי נגלה אלי חדר הלבשה... הריח הבהיר לי כי הגענו למקוה המפורסם של שכונת קראון הייטס. טוב, מאיפה לי לדעת. (בשעה 12 המקווה נסגר).
לאחר טבילה, במה שהיה נראה והריח כ... (אין לי ממש תיאור) יצאנו החוצה לאוויר הניו יורקי. לאחר צעידה של דקה נגלה לעיני המחזה המרהיב, מרטיט הלב: בית משיח - בית רבינו שבבל.
הלחי שלי כבר הייתה רטובה לגמרי. את כל חברי פגשתי שם. אחד מהם, חבר טוב, שאל אותי אם כבר נרשמתי לאש"ל. לא הבנתי מה הוא רוצה. "יש לך מזרון לישון עליו הלילה?" הוא שאל, ואז נזכרתי שההורים שלי באמת שכחו לדאוג לפרט השולי הזה. מזל שיש חברים.
הוא לקח אותי לבסיימנט של הבסיימנט. נאמר לי שהמקום הזה נקרא "מרכז גוטניק". "אולי כאן הוא מחביא את היהלומים שלו" חשבתי. בחור מבוגר בשם מני, עם זקן ארוך, אמר לי לחכות "קצת" עד שיגיע תורי להיכנס לחדר ההרשמה. השעה הייתה 12:45 בצהריים.
...
כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי באותו המקום בו נרדמתי - ליד חדר ההרשמה. הסתכלתי על התור וראיתי שב"ה חצי ממנו כבר הסתיים. מבט לשעון הבהיר לי שנרדמתי לשעתיים וחצי.
אם יהיו תגובות חיוביות אכתוב בל"נ המשך.
לאחר בקשות משניאור ז. שבזכותו אגב נודע לי שהמשרד שלנו בצפון הארץ (תמיד חשבתי שהוא בכלל בניו יורק), הנה הוא לפניכם: פרק ג'.
בנתיים, בזמן ההמתנה לחדר ההרשמה, שאלתי את מני עם הזקן הארוך איך אני מתקשר מכאן הביתה. הוא צעק לתוך החדר "שולם" ובחור עם זקן ג'ינג'י הגיע. שולם נתן לי את הפלאפון האישי שלו (התרגשתי!) הסביר לי איך מתקשרים ונתן לי כרטיס חיוג. את ההתרגשות שלי משיחת הטלפון יכולתי להרגיש מיד, אמרתי "יחי המלך המשיח שלום" ואחרי שתי שניות הייתי בטוח שאני שומע את עצמי דרך השפופרת אומר "יחי המלך המשיח שלום". כך זה נמשך כל השיחה. מה שההתרגשות עושה לבנאדם.
איך שהוא הזמן עבר והגיע תורי להיכנס. סידרתי את הכובע, סגרתי את הכפתור בחליפה וישרתי את העניבה (אין לי עניבה אבל זה תמיד מגיע אחרי החליפה) ונכנסתי פנימה.
הייתי בטוח שנכנסתי לאחד החדרים הסודיים של ארה"ב מהספרים של מ. ארבל. עשרות בחורים רצים בחדר הלוך ושוב, ניירות עפו באוויר, צלצולי פלאפון ללא הפסקה. ראיתי שם אחד שתוך כדי שיחה בפלאפון המכשיר שלו החל לצלצל (כנראה דגם חדש שיצא בארה"ב). על שולחן בחזית עמדו חמישה מחשבים ניידים, מהדגם המתקדם ביותר (-מסתמא) כשמסביבם צוות שלם של תמימים עם מבט חתום, שהיה מהופנט למסכים.
בחור נחמד בשם בערל'ה ביקש ממני לשבת על יד שולחן ובכמה דקות הסביר לי - עם חיוך נעים - מהי מטרת בואי לתשרי. לא ממש הבנתי ת'קטע, אבל בחור שישב לידי לחש לי באוזן שזהו "הפסיכולוג של תשרי".
....
ראש השנה הגיע. לאחר תפילה של חג, צעדתי עם שתיים מחברי לאכול אצל אחד מתושבי השכונה - ישראלי לשעבר - שהזמין אותם לארוחה. "רק אל תעשה פאדיחות" ביקשו ממני.
לאחר נטילת ידיים התיישבתי מול שלוש צלחות ריקות וסט מרשים של סכו"ם. בצלחת הרביעית שהניחו מולי הייתה חתיכת דג מרשימה. אבל אז החלו הלבטים, באיזה מזלג לאכול. משפטם של חברי "רק אל תעשה פאדיחות" היה חקוק אצלי היטב.
פזילה לכיוון חבריי הבהיר לי שהם, בדיוק כמוני, מפחדים לעשות פאדיחות. חיכיתי לבעל הבית, שייקח מזלג. לו אבל היה המון זמן. הוא הוציא ספר ליקוטי שיחות והחל לעיין, כשהוא אומר לנו "תאכלו תאכלו, אל תחכו לי". מבט לשאר בני המשפחה הבהיר לי כי יש עניין של כבוד במשפחה הזו, לא מתחילים לאכול לפני האבא.
לאחר דקת דומיה, הרגשתי איך שהבטן שלי מתחילה לדבר. הדג הריח נפלא ולא יכולתי לחכות יותר. בהברקה של רגע הפלתי את סט המזלגות על הרצפה חוץ ממזלג אחד, איתו התחלתי לאכול. ברגע שהכנסתי אותו לפה ראיתי איך כל בני המשפחה נוטלים את אותו המזלג, ובתאבון מוגבר מתחילים לאכול. אפילו בעל הבית סגר את הלקו"ש והחל לאכול – עם אותו מזלג כמובן.
הנימוס הזה, לחכות לאורח שיתחיל לאכול הדהים אותי. ולי סיפרו שלישראלים אין נימוסין. מה שאמריקה עושה לבנאדם.
כשהגענו למרק לא לקחתי צ'אנסים. מתוך שלוש הכפות שהונחו לידי זרקתי שתיים על הרצפה. אז שמתי לב שהכף השלישית היא לא כף אלא כפית. מחוסר ברירה החילותי לאכול עם כפית. מבט נדהם לעבר שאר בני המשפחה גילה לי כי היה זה צעד של השגחה פרטית מופלאה, כל בני המשפחה אכלו את המרק עם כפית. בליבי הודתי לקב"ה שלא פידחתי.
לאחר המרק ביקש ממני בעל הבית להגיד שיחה. שיחה בראש לא הייתה לי, לא הספקתי ללמוד, ופאדיחות לא יכולתי לעשות. אמרתי לבעל הבית שישנה שיחה אותה אני זוכר מהבר מצווה, שיחה ממש יפה. לכן אחזור עליה, וכשאסיים יחזור אחד מחברי על שיחה מראש השנה. בעיטה רצינית שקיבלתי מתחת לשולחן גרמה לי לצעוק "היי". זרמתי עם הצעקה והמשכתי לנגן "היי היי היי". בעל הבית הצטרף בשמחה.
לאחר השירה ביקש בעל הבית שאתחיל בשיחה. מבט אחרון של רחמים לכיוון חברי, והתחלתי: "הרבי שואל בשיחה, איתא במדרש תהילים, רבי מאיר אומר אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. . " אמרתי את פרק א' של המאמר והכרזתי "יחי" לאות כי סיימתי.
בעל הבית, בהתלהבות, אמר לנו כי נראה לו שהוא זוכר את השבת שהרבי אמר את השיחה הזו. אם הוא לא טועה, זה היה באחת משבתות החורף הראשונות שלו אצל הרבי.
התלהבתי. אוכל לספר להורי שהתארחתי אצל חסיד מתקופת אדמו"ר הרש"ב.
כשהגענו למנה אחרונה הייתי בבעיה רצינית. מבט מסביב לצלחתי הבהיר לי כי נשארו לי רק סכינים. ראיתי איך כל המשפחה מסתכלת עלי ומחכה שאתחיל לאכול. לא הייתה ברירה. הפלתי את כל הסכינים לרצפה וביקשתי מבעלת הבית סט סכו"ם חדש. לאחר חצי דקה חזרה בעלת הבית כשבידה שלושה מזלגות, שתי כפות, שני סכינים וכפית.
ראיתי איך כל בני המשפחה עוקבים אחרי בריכוז. מה נותר לי לעשות, ביקשתי מאלוקיי שלא אעשה פאדיחות והפלתי את כל הסט על הרצפה, חוץ מאת הכפית. הנחת רווחה נשמעה מפי כל השפחה.
כמה תמונות מחוויותיי בחדר ההרשמה. הסבר מעל כל תמונה.
בעקבות העלמותו של 'חב"ד ניק' מזירת הפורום תיכף לאחר הודעת המערכת על הזוכה הלא-מוצדק בתחרות - התנדבתי לעשות את מלאכתו - מקווה שתהינו.
12 בלילה, ז' תשרי התשס"ו.
תוך כדי נסיונות חוזרים ונשנים להדק את השמיכה הקוצנית אל גופי בכדי להתחמם ולו מעט בכפור הניו-יורקי, אני מבחין באחד מהבחורים (משום מה כך קוראים לו, למרות שגובהו לא עולה על זה של אחי בן החמש, ורמת ה-IQ שלו מתקרבת לזה של בן השלוש) אוסף את קרשי-הבניה שהתעקשו לעמוד בכל מקום בו אין מזרון. (מה, יש מקומות כאלה?!...)
"בטח הוא חושב שכך הוא יגרש את העכברים" הרהרתי, לא מבין איך אפשר שלא התרגל אליהם שעה שהם מונים מינימום פי חמישים מחברי הדירה.
הוא הביט בסיפוק-מה בקרשים שנערמו להם לגובה לא-מבוטל (כמעט פעמיים ת'גובה שלו!) וחכך ידיו בהנאה.
כשראה שאני עדיין ער, ניגש אלי ושאל בלחישה: "יש לך מצית?".
חטפתי שוק. לא, לא מכך שלחישתו הלא שקטה העירה משום-מה חצי מחברי הדירה (פשוט נקמה בערך 'לחישה' של מילון אבן-שושן), וגם לא מי-יודע-מה הפריעה לי העובדה שהוא מעיז לפנות אלי לאחר שהספיק להפיל עלי יותר מעשרה קרשים, ולשפוך עלי 3 'נעגעל-וואסרים'.
"בכזה גיל ומעשן?..." שאלתי אותו בתדהמה.
פניו התרכמו, וצבעם דמה יותר לפצעי הדם שעל ידיו מאשר למצעי הלבנים, כפי שהם היו לפני שהוא התחיל לעבוד. פיו נפתח ונסגר חליפות - בניגוד גמור לדלת חדר הרישום שבד"כ רק נסגרת - אך הוא לא הצליח להוציא הגה.
לאחר כמה שניות הוא הסתובב והלך.
כעבור כמה דקות חזר, שעה שאני מתכרבל בין ידיו המפנקות של מלאך החלומות.
הנה, אני רואה את הכהן ניגש להקריב את הקורבן על המזבח ב-770!... כן, אני ממש מריח את ריח העשן!...
עיני נפקחו בבהלה, מביטות בעירמת העצים הבוערת, ובפניו הצוהלות של אוסף הקרשים.
"אתה לא הבנת?" פנה אלי בשמחה, "אני מדליק אש כדי לעשות כאן קצת חם!" הוא מכריז כמעט בצעקה, מרגיש שבכך כיפר על החשד הנורא שהטלתי בו.
נס שהוא צעק, אחרת חלק מחברי הדירה לא היו מתעוררים לעולם...
לא אלאה אתכם בתיאורים על תחנת כיבוי האש שמשום-מה החליטה לעבור לרחוב שלנו, וגם לא בפניו התמיהות של המבעיר - שלא בדיוק הבין למה המזרונים שהוא הניח סביב המדורה לא עצרו את האש. רק אספר בקיצור שהמשאית של 'הכנסת אורחים' נחתה משום-מקום (אתם לא מזהים אותה? נו... זו שלוקחת כל שנה את האליפות בהורדת מראות) אספה את כל ה"מזרונים" (מילה באנגלית המתארת את את הספוגים האלה שאנחנו ישנים עליהם) ונתנה לנו כתובת ל"דירה חדשה, שתי דקות מ-770".
"באיזה רחוב?" שאלנו.
"1818 יוטיקה". הגיעה התשובה.
מענין, תמיד ידעתי שבשתי דקות יש רק מאה עשרים שניות...
* * *
10 בלילה, ח' תשרי.
זהו, עכשיו אנחנו כאן, בדירה החדשה. למרות חששותי שהדירה תהיה חדשה בערך כמו המרחק המובטח בינה ובין 770, הם דווקא דייקו החבר'ה האלה מהמשאית. "בגלל שהיא חדשה אז אין כאן חשמל ומים" הסביר לי ידענוביץ בידענות מופגנת.
חשבתי להתקשר לאמא ולהגיד לה שלא כדאי שנעבור לבית החדש שלנו בשכונת לוי יצחק - כי זה לא שווה חדש כשאין איפה להתפנות, אבל החלטתי לוותר על הרעיון. 'למה לוותר' אתם שואלים? כי... לא ענו לי בבית.
דוקא גרסתי שבשביל כזו ידיעה שווה שהם יתעוררו מהצילצול שלי בשעה 3:00 לפנות בוקר.
אני מכוון את השעון המעורר ל-6:00 בבוקר, "אולי בערב יום-כיפור אצליח סוף סוף להתעורר ממנו" אני חושב.
צלצולו החד של השעון הקפיץ אותי בבהלה מהמזרון, מה שגרם לראשי להתקע בגג (למה הוא כל-כך נמוך כאן?) ולתיקי לעוף על שכני למזרון שיכל לקחת אליפות בשינה 'איטית' (ככה הוא הסביר לי כששאלתי אותו למה הוא ישן כל כך הרבה, "אני לא ישן הרבה, אני ישן לאט"), כך שלא נראה לי שהיה סיכוי שהוא יתעורר.
בחוץ היה עדיין חשוך, דבר שלא נתן לי לשים לב שאת המכנסיים אני לובש הפוך, ושכפתור החליפה נכנס משום-מה לחור המיועד לזה של החולצה.
מעניין איזה מהירות הגיע הבוקר, היה נדמה לי שכמעט ולא ישנתי.
ה'עיניים' של הכובע מוקומו באותו בוקר למרבא הפלא בצד הגב, ואת הקנייטש היה קשה לי להוריד - אבל זה לא מנע ממני לקחת את המגבת הרטובה (מה אתם רוצים? אתמול קיימתי בהידור את הפסוק "13 במגבת אחת!") ולמהר למקווה.
"למה דוקא כשאני קם מוקדם זה קורה?" שאלתי את עצמי כשעמדתי מול הדלת הנעולה של המקווה. עלעול קצר באייפוד, והפעלת שיר ה'מאה ואחת מי יודע' (ידענוביץ אומר/ת: שירו של הזמר יפתח לא-זי"ע מתוך אלבום המאה ואחת. נ.ב. אם יפתח יתעקש שלא להודות בכך, ניתן לפנות לאימייל של שיינברגר ולבקש ממנו שיתן לכם תלוש ע"ס 15$ בקה"תנוביץ, שם תוכלו להמירו בספר 'המוסר והמאסר' מאת נכדו של לא-זי"ע המתאר את השתלשלות סיפורי המסירה בקראון הייטס.) מוכיח לי שוב ש"בחמש וחצי המקווה נפתח". השמעת השיר לא כל-כך משכנעת את המנעול שמתעקש לא להישבר למרות מהלומותי.
מבט סוקר במאות המודעות המודבקות לאורך גדירות הירידה למקוה, מגלה מודעה מטעם ההנהלת המקווה. "בעקבות גניבת המגבות לפני חודשיים" נכתב שם "הוחלט שמהחודש הבא רק מי שיקנה מנוי לחודש, וישלם 10 דולר נוספים בכל יום יקבל מגבת, וזאת בתנאי שהוא יהיה בו לא יותר משתי דקות".
עיני מרפרפות על פני המודעה, מנסות לאתר איזשהו רמז לאחראי על המקוה. "התימנים" חתום שם. יש לכם מושג מי זה?..
נכנסתי ל-1414. (בהזדמנות אחרת אתאר בעז"ה את המבצע הדי-מסובך להכנס לבנין למרות שומריו של ב. המקיפים את הבנין). נחירי שואפות שוב ושוב את ריחם של החדרים, מנסים לגלות באיזה חדר נמצא מעוזם של התימנים.
313. נראה שזה כאן.
תוך כדי שאני ממלמל פרקי תודה לקב"ה שחנן ברוב-בינה את בחורי הישיבות המשוכנעים שהמקום הכי בטוח להשארת המפתח הוא מעל ה- Exit הקרוב - אני פותח את הדלת החורקת.
המחזה שנגלה לעיני כאילו לקוח מהפורום הדמיוני 'אנשי שצעדרין' (ידענוביץ: אני מעדיף שלא להסביר על-כך מאחר שבוגרי col יחד עם 'בני היכלא' כבר בעקבותי, כמו כל העולם שרודף אחרי ומנסה לגלות מי אני. אבל כיון שאתם כל-כך מבקשים והרמה שלכם רדודה אתן לכם בפעם הבאה תשובות בשיטה האמריקאית). אם חשבתי עד עכשיו שבדירות של הכנסת אורחים צפוף, התברר שפשוט לא ידעתי את פירושה של המילה. מתחת המיטות, מעל לארונות, על הכסאות ואפי' על גבי חבלים מתוחים מצד אחד לשני ישנו עשרת בחורים בחדר שגודלו לא עלה על גודל המשרד של 'את"ה העולמי' (כן, זה עם השעונים. אבל למה הם לא עובדים?!).
לא טעיתי, החדר תימני למהדרין.
למרות מבטי הבוחנים לא הצלחתי לזהות את פניו של התמני ביותר, האפלולית ששררה בחוץ הקשתה עלי את הזיהוי עוד יותר.
החלטי לנער את הראשון מצד שמאל. למה דוקא אותו? כי תווי פניו הזכירו לי במקצת את אלו של 'חב"ד ניק'. "אם הוא יודע לכתוב סאטירות - כנראה הוא לא טיפוס עצבני" חשבתי, מתעלם לחלוטין מגלולות הצחוק שבלעתי לפני קריאת הסאטירה האחרונה שלו.
"המקווה סגור!" לחשתי-צעקתי תוך כדי שאני מנער אותו בחוזקה.
התימני התעורר ברגע, שולח זוג עיניים מבוהלות לכיווני.
נלחצתי. התעוררתו המיידית הוכיחה לי למעלה מכל ספק שאופיו הוא בניגוד גמור לזה של 'חב"ד ניק'.
"מה אתה רוצה"?
- "שתפתח את המקווה".
- "למה שאני יפתח לך אותו?..."
- "כי אני צריך לטבול!"
- "ואז?.."
- "מה ואז???? המקווה סגור!"
לא הבנתי למה צריך להסביר לו דברים כאלו ברורים. חשבון פשוט: אם הוא תמני, הוא אחראי על המקווה. ואם הוא אחראי הוא צריך לפתוח. מה לא מובן כאן?!
הוא התיישב על המיטה, מקפיד שרגליו לא ידרכו על ארבעת אלו שישנים על המזרון הקרוב אליו. "אתה מוכן להסביר לי מה אתה רוצה?"
"מה אתה רוצה" חיכתי אותו בלעג בלתי מוסתר. "עכשיו השעה כבר 6:40 והמקווה עדיין סגור!"
בסיבוב חד הוא הסתובב לעבר השעון התלוי על קיר החדר. מספריו הזורחים לא הותירו מקום לספק:
3:40. רק עכשיו נפל לי האסימון.
נס שלתימנים יש לב טוב, למה אם היו עושים לי את מה שעשיתי לו - לא מאמין שהייתי יכול לכתוב לכם את הפרק הזה...
בעצם כן. היה לי הרבה זמן לשכב בבית-רפואה, ואולי אף לכתוב פרק נוסף.
אבל הוא הסתפק בחיוך מבין ועייף, וחזר לישון.
יחד איתו אני גם עוזב כאן את המחשב לאחר תקתוק מעייף ובלתי פוסק על המקשים השחורים, ופורש לחדרי לשינה.
אל תדאגו, לא אשכח לכוון את השעון...
שלכם, חב"ד ללא ניק.
תמונות שלי מהנסיעה: (ישנו הסבר מעל כל תמונה)
רואים את הרגליים המוקפות בסגול ?
אלו שלי אחרי שנרדמתי
לומדים את הקודים -
חדר ההרשמה
כאן אני מאחורי התמימים -
לומד איך נותנים נשיקה חסידית
בשולחן הפסיכולוג -
לא רואים אותי מחשש לשידוכים
אחת מפינות חדר ההרשמה -
רק אלוקים (ולהבדיל מ. ארבל) יודעים מה הוא עושה שמה
תשרי תשרי שלי - סאטירה / פרק א'.
אצלנו במשפחה אוהבים הפתעות, כאלה אנחנו. כבר כילד בגיל 4 אני זוכר שאמרו לי כי רשמו אותי לגן רק 5 דקות לפני שלקחו אותי לשם (אמא שלי אומרת שזה היה בגלל הצרחות שהיא ידעה שיגיעו. אבל אתם יודעים, תירוצים).
בבר מצוה שלי למשל, לא סיפרו לי באיזה אולם הוא יערך. אבא שלי התקשר באופן אישי לכל החברים שלי ואמר להם להיכן להגיע. את ההזמנות ממש החביאו ממני. ברגע האחרון, בגלל מכתב שנשלח בטעות לסבתא שכבר נפטרה וחזר לתיבת הדואר שלנו, נודע לי איפה יערך הבר מצוה.
בבית שלי תמיד מספרים את הבדיחה (או אולי זאת לא ממש בדיחה) שגם את החתונה יעשו לנו בהפתעה. יום אחד אקבל הודעת sms (ככה מודיעים אצלנו על אירועים משפחתיים) עם הזמנה לחתונה שלי. אני מקווה שאם זאת לא תהיה בדיחה, לא ישכחו לציין בהודעה את קווי האוטובוס המגיעים לאולם.
כאלה אנחנו, וכך קרה גם השנה. בכ"ח אלול, בשעה שמונה בבוקר - הייתי בהשגחה פרטית בבית בגלל מחזור ששכחתי לראש השנה - ההורים שלי קוראים לי ומודיעים לי בהתרגשות שאני מספיק גדול לטוס השנה לרבי. מכיון שכך, הם החליטו להפתיע אותי וקנו לי כרטיס!
בתור ילד שליווה את אבא שלו לשדה תעופה, תמיד חלמתי שברגע האחרון, רגע לפני שאבא שלי נעלם במדרגות הנעות לדיוטיפרי, יודיעו לי שהחליטו להפתיע גם אותי ואני מצטרף אליו. עכשיו, כשזה ממש קרה (בעצם לא ממש, אני עדיין בבית ולא בשדה תעופה) הייתי ממש בשמים.
לאחר שנרגעתי קצת, אבא שלי – בשיא האדישות – הודיע לי כי כדאי קצת שנזדרז, מכיוון שהטיסה שלי יוצאת בעוד ארבע שעות ועוד צריך להספיק לעבור דרך הקונסוליה.
כשהמוח שלי חזר לעבוד בהיגיון, נזכרתי שבכלל אין לי ויזה ודרכון, אף פעם לא יצאתי מהארץ לפני כן.
את אבא שלי, משום מה, הבעיה הזו כלל לא הלחיצה. הוא גילה לי שהמשרד הענק שהוא לקח אותי אליו לפני חודש היה לצורך הכנת דרכון. בנימה קצת פגועה הוא אפילו שאל אותי אם אני לא סומך עליו.
טוב, ב"ה דרכון יש, אבל מה עם ויזה שאלתי אותו. אבל גם הפעם אבא שלי לא אכזב. עם חיוך שאומר "סמוך עלי" הוא הודיע לי שכבר לפני שבוע הוא שלח את הדרכון עם סוכן הנסיעות לקונסוליה על מנת שינפיקו לי ויזה. "מה שנשאר עכשיו זה רק לעבור דרך הקונסוליה בדרך לשדה ולקחת אותה".
בהשגחה פרטית אנחנו גרים באיזור המרכז. בלי להתחשב בפקקים ובתורות בקונסוליה, ועם לקחת בחשבון שאשלח את החפצים שאשכח עם חבר שמגיע אחרי ראש השנה, היינו במצב די טוב מבחינת זמן. אמא שלי אפילו הציעה שנקפוץ לירושלים לכותל המערבי לפני הטיסה.
קצת בציניות שאלתי אותה "ומה עם מערת המכפלה, לא כדאי לקפוץ גם לשם?" שלא תחשבו שאמא שלי לא מבינה בדיחות, אבל בקטעים של דת היא ממש רצינית. היא דווקא אמרה שזה רעיון לא רע, אבל בכל זאת לא כדאי להתעכב, אי אפשר לדעת אלו בעיות יעשו לנו החיילים בכניסה למערה. נו, עם ההיגיון הבריא של אמא אף אחד לא מתווכח.
במהירות האופיינית למשפחה שחיה על הפתעות ארזתי מזוודה, ואחרי כמה דקות כבר הייתי מוכן ברכב. על הכותל נאלצנו לוותר בגלל דודה ירושלמית שהתקשרה והודיעה = ציוותה - שאנחנו מוכרחים לעבור דרכה בדרך לכותל. בגלל ששהייה אצלה לוקחת לפחות 4 שעות, ויתרנו על רעיון ירושלים.
שמעתי פעם שהקב"ה תמיד מקדים רפואה למכה. ז"א שהוא לא נותן חיסרון למישהו בלי הכוחות להתמודד. גם אצלנו זה כך. הכבישים אמנם היו מלאים רכבים אבל באופן בלתי מובן הגענו לקונסוליה תוך דקות ספורות. גם בקונסוליה הכל הלך במהירות (כל מי שראה את כרטיס הטיסה לעוד 3 וחצי שעות נתן לנו להתקדם, תנסו את זה פעם). לאחר 45 דקות כבר היינו – אבא, אמא שלי ואני – בדרך לשדה תעופה.
לשדה הגענו שעתיים וחצי לפני הטיסה. המון זמן לפי כל הדעות. אמא שלי שוב התחילה עם הרעיון לנסוע לירושלים. "לדודה" היא אמרה "נקפוץ רק לשלוש דקות". כבר התחלנו לזוז כשהיא נזכרה שיש איזה מרשם שהיא הבטיחה לדודה במסיבת ההפתעה לברית של בן דוד שלי. המרשם כמובן לא היה איתה.
לעבור שוב דרך הבית כבר לא היה שייך ולהגיע לדודה בלי המרשם אמא שלי אמרה שהיא לא מרגישה נעים, הדודה עוד תחשוב שלא חושבים עליה. כך נשארנו בשדה עד ששמענו קריאה אחרונה לנוסעים בטיסת 232 של ישראייר לניו יורק. אז נפרדתי מהורי והתקדמתי לכיוון חודש תשרי שלי עם הרבי.
פרק ב' בעזרת השם בלי נדר בקרוב.
תשרי תשרי שלי / סטירה / תחרות כתיבה / חלק ב'.
רק לאחר שעברתי את המחסום אותו יכולים לעבור רק הטסים, נזכרתי שאת המחזור לראש השנה שכחתי בבית. "נו מילא, כבר נסתדר" חשבתי לעצמי.
הגעתי לדיוטיפרי. פעם ראשונה בחיי. ובחיי שזה היה מחזה מרהיב. כל האנשים האלה, החנויות, המזרקה עם בריכת המים. התקרבתי לבריכה והרגשתי איך שהלחיים שלי מתמלאות ברטיבות. מבט לשני הצדדים הבהיר לי כי הרטיבות לא הגיעה מהמזרקה אלא משני חברים שכיבדו אותי בנשיקה חסידית.
יחד עם חבריי התקדמנו במהירות למטוס. אז התחילו הבעיות. הסתבר שבספסל של חבריי יושבת אשה מבוגרת, ודווקא על המושב האמצעי. אותי תקעו מול מה שחבריי הסבירו לי כי זהו מסך וידיאו. לא הבנתי איך הבד הזה קשור לוידיאו אבל סמכתי על האנטיליגנציה שלהם. ביקשנו (יפה) מהגברת במושב של חבריי להחליף איתי מקום. אבל היא, בעקשנות של זקנים, הודיעה שהיא לא רוצה. היא שילמה מחיר מלא על המקום, וכאן היא תישאר. חוץ מזה ש"כאן לא יעירו אותי כל רגע בשביל לעבור לנוחיות". כך היא.
טוב, מה נותר לי לעשות. "ויתרתי" וחזרתי לשבת מול מסך הוידיאו. אבל חברי העקשנים לא הסכימו לשבת כל הטיסה כשגברת ביניהם (ובטח לא כשהגברת הזוביניהם).
הם ניגשו לדייל וביקשו ממנו לסדר את העניין. לאחר ניסיונות כושלים מצידו, הוא העביר אותם למחלקת העסקים. אז נזכרתי שגם אני לא מוכן בשום אופן להיתקע מול המסך המעצבן הזה טיסה שלמה. מיהרתי לדייל וביקשתי את השידרוג הזה ג"כ.
לאחר תחנונים מרובים, והצהרה כי לא אנסע יותר עם חברה שמושיבה אותי בלי להתחשב בערכי הדת שלי, העבירו גם אותי לכיסא במחלקת העסקים, כמה מושבים מאחורי חבריי. כבר חיכיתי להגיע לארה"ב, להתקשר ולספר להורים שלי.
המטוס כנראה היה קצת ישן, או שלא התאים למזג האויר הסוער שהלך בחוץ. בחלקים נכבדים מהטיסה הרגשתי את מילות השיר "כולנו טסים, טסים על עננים" מתקיימות בנו. הייתי בטוח שאם גם עננים לא היו בחוץ, המטוס שלנו מזמן היה נופל למטה.
הגענו לניו יורק. המזוודה שלי כמובן הפתיעה ויצאה אחרונה. חברי הזמינו מונית ויצאנו לדרך לכיוון בית רבינו שבבבל 770.
הגענו. "הלב שלי ממש חדל מלפעום" (זה משפט שקראתי פעם באיזה ספר ותמיד רציתי לכתוב). בתיאורים על 770 שמעתי שהזאל הגדול נמצא בתוך הבייסמנט של הבניין. לכן לא התפלאתי כשחברי אמרו לי "תרוץ מהר, עוד רגע השעה 12" וסחבו אותי לתוך מה שנראה היה בייסמנט של בניין.
כשנכנסו לבייסמנט חיפשתי מיד את המראות המוכרים לי מהתמונות, אך לתדהמתי נגלה אלי חדר הלבשה... הריח הבהיר לי כי הגענו למקוה המפורסם של שכונת קראון הייטס. טוב, מאיפה לי לדעת. (בשעה 12 המקווה נסגר).
לאחר טבילה, במה שהיה נראה והריח כ... (אין לי ממש תיאור) יצאנו החוצה לאוויר הניו יורקי. לאחר צעידה של דקה נגלה לעיני המחזה המרהיב, מרטיט הלב: בית משיח - בית רבינו שבבל.
הלחי שלי כבר הייתה רטובה לגמרי. את כל חברי פגשתי שם. אחד מהם, חבר טוב, שאל אותי אם כבר נרשמתי לאש"ל. לא הבנתי מה הוא רוצה. "יש לך מזרון לישון עליו הלילה?" הוא שאל, ואז נזכרתי שההורים שלי באמת שכחו לדאוג לפרט השולי הזה. מזל שיש חברים.
הוא לקח אותי לבסיימנט של הבסיימנט. נאמר לי שהמקום הזה נקרא "מרכז גוטניק". "אולי כאן הוא מחביא את היהלומים שלו" חשבתי. בחור מבוגר בשם מני, עם זקן ארוך, אמר לי לחכות "קצת" עד שיגיע תורי להיכנס לחדר ההרשמה. השעה הייתה 12:45 בצהריים.
...
כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי באותו המקום בו נרדמתי - ליד חדר ההרשמה. הסתכלתי על התור וראיתי שב"ה חצי ממנו כבר הסתיים. מבט לשעון הבהיר לי שנרדמתי לשעתיים וחצי.
אם יהיו תגובות חיוביות אכתוב בל"נ המשך.
לאחר בקשות משניאור ז. שבזכותו אגב נודע לי שהמשרד שלנו בצפון הארץ (תמיד חשבתי שהוא בכלל בניו יורק), הנה הוא לפניכם: פרק ג'.
בנתיים, בזמן ההמתנה לחדר ההרשמה, שאלתי את מני עם הזקן הארוך איך אני מתקשר מכאן הביתה. הוא צעק לתוך החדר "שולם" ובחור עם זקן ג'ינג'י הגיע. שולם נתן לי את הפלאפון האישי שלו (התרגשתי!) הסביר לי איך מתקשרים ונתן לי כרטיס חיוג. את ההתרגשות שלי משיחת הטלפון יכולתי להרגיש מיד, אמרתי "יחי המלך המשיח שלום" ואחרי שתי שניות הייתי בטוח שאני שומע את עצמי דרך השפופרת אומר "יחי המלך המשיח שלום". כך זה נמשך כל השיחה. מה שההתרגשות עושה לבנאדם.
איך שהוא הזמן עבר והגיע תורי להיכנס. סידרתי את הכובע, סגרתי את הכפתור בחליפה וישרתי את העניבה (אין לי עניבה אבל זה תמיד מגיע אחרי החליפה) ונכנסתי פנימה.
הייתי בטוח שנכנסתי לאחד החדרים הסודיים של ארה"ב מהספרים של מ. ארבל. עשרות בחורים רצים בחדר הלוך ושוב, ניירות עפו באוויר, צלצולי פלאפון ללא הפסקה. ראיתי שם אחד שתוך כדי שיחה בפלאפון המכשיר שלו החל לצלצל (כנראה דגם חדש שיצא בארה"ב). על שולחן בחזית עמדו חמישה מחשבים ניידים, מהדגם המתקדם ביותר (-מסתמא) כשמסביבם צוות שלם של תמימים עם מבט חתום, שהיה מהופנט למסכים.
בחור נחמד בשם בערל'ה ביקש ממני לשבת על יד שולחן ובכמה דקות הסביר לי - עם חיוך נעים - מהי מטרת בואי לתשרי. לא ממש הבנתי ת'קטע, אבל בחור שישב לידי לחש לי באוזן שזהו "הפסיכולוג של תשרי".
....
ראש השנה הגיע. לאחר תפילה של חג, צעדתי עם שתיים מחברי לאכול אצל אחד מתושבי השכונה - ישראלי לשעבר - שהזמין אותם לארוחה. "רק אל תעשה פאדיחות" ביקשו ממני.
לאחר נטילת ידיים התיישבתי מול שלוש צלחות ריקות וסט מרשים של סכו"ם. בצלחת הרביעית שהניחו מולי הייתה חתיכת דג מרשימה. אבל אז החלו הלבטים, באיזה מזלג לאכול. משפטם של חברי "רק אל תעשה פאדיחות" היה חקוק אצלי היטב.
פזילה לכיוון חבריי הבהיר לי שהם, בדיוק כמוני, מפחדים לעשות פאדיחות. חיכיתי לבעל הבית, שייקח מזלג. לו אבל היה המון זמן. הוא הוציא ספר ליקוטי שיחות והחל לעיין, כשהוא אומר לנו "תאכלו תאכלו, אל תחכו לי". מבט לשאר בני המשפחה הבהיר לי כי יש עניין של כבוד במשפחה הזו, לא מתחילים לאכול לפני האבא.
לאחר דקת דומיה, הרגשתי איך שהבטן שלי מתחילה לדבר. הדג הריח נפלא ולא יכולתי לחכות יותר. בהברקה של רגע הפלתי את סט המזלגות על הרצפה חוץ ממזלג אחד, איתו התחלתי לאכול. ברגע שהכנסתי אותו לפה ראיתי איך כל בני המשפחה נוטלים את אותו המזלג, ובתאבון מוגבר מתחילים לאכול. אפילו בעל הבית סגר את הלקו"ש והחל לאכול – עם אותו מזלג כמובן.
הנימוס הזה, לחכות לאורח שיתחיל לאכול הדהים אותי. ולי סיפרו שלישראלים אין נימוסין. מה שאמריקה עושה לבנאדם.
כשהגענו למרק לא לקחתי צ'אנסים. מתוך שלוש הכפות שהונחו לידי זרקתי שתיים על הרצפה. אז שמתי לב שהכף השלישית היא לא כף אלא כפית. מחוסר ברירה החילותי לאכול עם כפית. מבט נדהם לעבר שאר בני המשפחה גילה לי כי היה זה צעד של השגחה פרטית מופלאה, כל בני המשפחה אכלו את המרק עם כפית. בליבי הודתי לקב"ה שלא פידחתי.
לאחר המרק ביקש ממני בעל הבית להגיד שיחה. שיחה בראש לא הייתה לי, לא הספקתי ללמוד, ופאדיחות לא יכולתי לעשות. אמרתי לבעל הבית שישנה שיחה אותה אני זוכר מהבר מצווה, שיחה ממש יפה. לכן אחזור עליה, וכשאסיים יחזור אחד מחברי על שיחה מראש השנה. בעיטה רצינית שקיבלתי מתחת לשולחן גרמה לי לצעוק "היי". זרמתי עם הצעקה והמשכתי לנגן "היי היי היי". בעל הבית הצטרף בשמחה.
לאחר השירה ביקש בעל הבית שאתחיל בשיחה. מבט אחרון של רחמים לכיוון חברי, והתחלתי: "הרבי שואל בשיחה, איתא במדרש תהילים, רבי מאיר אומר אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. . " אמרתי את פרק א' של המאמר והכרזתי "יחי" לאות כי סיימתי.
בעל הבית, בהתלהבות, אמר לנו כי נראה לו שהוא זוכר את השבת שהרבי אמר את השיחה הזו. אם הוא לא טועה, זה היה באחת משבתות החורף הראשונות שלו אצל הרבי.
התלהבתי. אוכל לספר להורי שהתארחתי אצל חסיד מתקופת אדמו"ר הרש"ב.
כשהגענו למנה אחרונה הייתי בבעיה רצינית. מבט מסביב לצלחתי הבהיר לי כי נשארו לי רק סכינים. ראיתי איך כל המשפחה מסתכלת עלי ומחכה שאתחיל לאכול. לא הייתה ברירה. הפלתי את כל הסכינים לרצפה וביקשתי מבעלת הבית סט סכו"ם חדש. לאחר חצי דקה חזרה בעלת הבית כשבידה שלושה מזלגות, שתי כפות, שני סכינים וכפית.
ראיתי איך כל בני המשפחה עוקבים אחרי בריכוז. מה נותר לי לעשות, ביקשתי מאלוקיי שלא אעשה פאדיחות והפלתי את כל הסט על הרצפה, חוץ מאת הכפית. הנחת רווחה נשמעה מפי כל השפחה.
כמה תמונות מחוויותיי בחדר ההרשמה. הסבר מעל כל תמונה.
בעקבות העלמותו של 'חב"ד ניק' מזירת הפורום תיכף לאחר הודעת המערכת על הזוכה הלא-מוצדק בתחרות - התנדבתי לעשות את מלאכתו - מקווה שתהינו.
12 בלילה, ז' תשרי התשס"ו.
תוך כדי נסיונות חוזרים ונשנים להדק את השמיכה הקוצנית אל גופי בכדי להתחמם ולו מעט בכפור הניו-יורקי, אני מבחין באחד מהבחורים (משום מה כך קוראים לו, למרות שגובהו לא עולה על זה של אחי בן החמש, ורמת ה-IQ שלו מתקרבת לזה של בן השלוש) אוסף את קרשי-הבניה שהתעקשו לעמוד בכל מקום בו אין מזרון. (מה, יש מקומות כאלה?!...)
"בטח הוא חושב שכך הוא יגרש את העכברים" הרהרתי, לא מבין איך אפשר שלא התרגל אליהם שעה שהם מונים מינימום פי חמישים מחברי הדירה.
הוא הביט בסיפוק-מה בקרשים שנערמו להם לגובה לא-מבוטל (כמעט פעמיים ת'גובה שלו!) וחכך ידיו בהנאה.
כשראה שאני עדיין ער, ניגש אלי ושאל בלחישה: "יש לך מצית?".
חטפתי שוק. לא, לא מכך שלחישתו הלא שקטה העירה משום-מה חצי מחברי הדירה (פשוט נקמה בערך 'לחישה' של מילון אבן-שושן), וגם לא מי-יודע-מה הפריעה לי העובדה שהוא מעיז לפנות אלי לאחר שהספיק להפיל עלי יותר מעשרה קרשים, ולשפוך עלי 3 'נעגעל-וואסרים'.
"בכזה גיל ומעשן?..." שאלתי אותו בתדהמה.
פניו התרכמו, וצבעם דמה יותר לפצעי הדם שעל ידיו מאשר למצעי הלבנים, כפי שהם היו לפני שהוא התחיל לעבוד. פיו נפתח ונסגר חליפות - בניגוד גמור לדלת חדר הרישום שבד"כ רק נסגרת - אך הוא לא הצליח להוציא הגה.
לאחר כמה שניות הוא הסתובב והלך.
כעבור כמה דקות חזר, שעה שאני מתכרבל בין ידיו המפנקות של מלאך החלומות.
הנה, אני רואה את הכהן ניגש להקריב את הקורבן על המזבח ב-770!... כן, אני ממש מריח את ריח העשן!...
עיני נפקחו בבהלה, מביטות בעירמת העצים הבוערת, ובפניו הצוהלות של אוסף הקרשים.
"אתה לא הבנת?" פנה אלי בשמחה, "אני מדליק אש כדי לעשות כאן קצת חם!" הוא מכריז כמעט בצעקה, מרגיש שבכך כיפר על החשד הנורא שהטלתי בו.
נס שהוא צעק, אחרת חלק מחברי הדירה לא היו מתעוררים לעולם...
לא אלאה אתכם בתיאורים על תחנת כיבוי האש שמשום-מה החליטה לעבור לרחוב שלנו, וגם לא בפניו התמיהות של המבעיר - שלא בדיוק הבין למה המזרונים שהוא הניח סביב המדורה לא עצרו את האש. רק אספר בקיצור שהמשאית של 'הכנסת אורחים' נחתה משום-מקום (אתם לא מזהים אותה? נו... זו שלוקחת כל שנה את האליפות בהורדת מראות) אספה את כל ה"מזרונים" (מילה באנגלית המתארת את את הספוגים האלה שאנחנו ישנים עליהם) ונתנה לנו כתובת ל"דירה חדשה, שתי דקות מ-770".
"באיזה רחוב?" שאלנו.
"1818 יוטיקה". הגיעה התשובה.
מענין, תמיד ידעתי שבשתי דקות יש רק מאה עשרים שניות...
* * *
10 בלילה, ח' תשרי.
זהו, עכשיו אנחנו כאן, בדירה החדשה. למרות חששותי שהדירה תהיה חדשה בערך כמו המרחק המובטח בינה ובין 770, הם דווקא דייקו החבר'ה האלה מהמשאית. "בגלל שהיא חדשה אז אין כאן חשמל ומים" הסביר לי ידענוביץ בידענות מופגנת.
חשבתי להתקשר לאמא ולהגיד לה שלא כדאי שנעבור לבית החדש שלנו בשכונת לוי יצחק - כי זה לא שווה חדש כשאין איפה להתפנות, אבל החלטתי לוותר על הרעיון. 'למה לוותר' אתם שואלים? כי... לא ענו לי בבית.
דוקא גרסתי שבשביל כזו ידיעה שווה שהם יתעוררו מהצילצול שלי בשעה 3:00 לפנות בוקר.
אני מכוון את השעון המעורר ל-6:00 בבוקר, "אולי בערב יום-כיפור אצליח סוף סוף להתעורר ממנו" אני חושב.
צלצולו החד של השעון הקפיץ אותי בבהלה מהמזרון, מה שגרם לראשי להתקע בגג (למה הוא כל-כך נמוך כאן?) ולתיקי לעוף על שכני למזרון שיכל לקחת אליפות בשינה 'איטית' (ככה הוא הסביר לי כששאלתי אותו למה הוא ישן כל כך הרבה, "אני לא ישן הרבה, אני ישן לאט"), כך שלא נראה לי שהיה סיכוי שהוא יתעורר.
בחוץ היה עדיין חשוך, דבר שלא נתן לי לשים לב שאת המכנסיים אני לובש הפוך, ושכפתור החליפה נכנס משום-מה לחור המיועד לזה של החולצה.
מעניין איזה מהירות הגיע הבוקר, היה נדמה לי שכמעט ולא ישנתי.
ה'עיניים' של הכובע מוקומו באותו בוקר למרבא הפלא בצד הגב, ואת הקנייטש היה קשה לי להוריד - אבל זה לא מנע ממני לקחת את המגבת הרטובה (מה אתם רוצים? אתמול קיימתי בהידור את הפסוק "13 במגבת אחת!") ולמהר למקווה.
"למה דוקא כשאני קם מוקדם זה קורה?" שאלתי את עצמי כשעמדתי מול הדלת הנעולה של המקווה. עלעול קצר באייפוד, והפעלת שיר ה'מאה ואחת מי יודע' (ידענוביץ אומר/ת: שירו של הזמר יפתח לא-זי"ע מתוך אלבום המאה ואחת. נ.ב. אם יפתח יתעקש שלא להודות בכך, ניתן לפנות לאימייל של שיינברגר ולבקש ממנו שיתן לכם תלוש ע"ס 15$ בקה"תנוביץ, שם תוכלו להמירו בספר 'המוסר והמאסר' מאת נכדו של לא-זי"ע המתאר את השתלשלות סיפורי המסירה בקראון הייטס.) מוכיח לי שוב ש"בחמש וחצי המקווה נפתח". השמעת השיר לא כל-כך משכנעת את המנעול שמתעקש לא להישבר למרות מהלומותי.
מבט סוקר במאות המודעות המודבקות לאורך גדירות הירידה למקוה, מגלה מודעה מטעם ההנהלת המקווה. "בעקבות גניבת המגבות לפני חודשיים" נכתב שם "הוחלט שמהחודש הבא רק מי שיקנה מנוי לחודש, וישלם 10 דולר נוספים בכל יום יקבל מגבת, וזאת בתנאי שהוא יהיה בו לא יותר משתי דקות".
עיני מרפרפות על פני המודעה, מנסות לאתר איזשהו רמז לאחראי על המקוה. "התימנים" חתום שם. יש לכם מושג מי זה?..
נכנסתי ל-1414. (בהזדמנות אחרת אתאר בעז"ה את המבצע הדי-מסובך להכנס לבנין למרות שומריו של ב. המקיפים את הבנין). נחירי שואפות שוב ושוב את ריחם של החדרים, מנסים לגלות באיזה חדר נמצא מעוזם של התימנים.
313. נראה שזה כאן.
תוך כדי שאני ממלמל פרקי תודה לקב"ה שחנן ברוב-בינה את בחורי הישיבות המשוכנעים שהמקום הכי בטוח להשארת המפתח הוא מעל ה- Exit הקרוב - אני פותח את הדלת החורקת.
המחזה שנגלה לעיני כאילו לקוח מהפורום הדמיוני 'אנשי שצעדרין' (ידענוביץ: אני מעדיף שלא להסביר על-כך מאחר שבוגרי col יחד עם 'בני היכלא' כבר בעקבותי, כמו כל העולם שרודף אחרי ומנסה לגלות מי אני. אבל כיון שאתם כל-כך מבקשים והרמה שלכם רדודה אתן לכם בפעם הבאה תשובות בשיטה האמריקאית). אם חשבתי עד עכשיו שבדירות של הכנסת אורחים צפוף, התברר שפשוט לא ידעתי את פירושה של המילה. מתחת המיטות, מעל לארונות, על הכסאות ואפי' על גבי חבלים מתוחים מצד אחד לשני ישנו עשרת בחורים בחדר שגודלו לא עלה על גודל המשרד של 'את"ה העולמי' (כן, זה עם השעונים. אבל למה הם לא עובדים?!).
לא טעיתי, החדר תימני למהדרין.
למרות מבטי הבוחנים לא הצלחתי לזהות את פניו של התמני ביותר, האפלולית ששררה בחוץ הקשתה עלי את הזיהוי עוד יותר.
החלטי לנער את הראשון מצד שמאל. למה דוקא אותו? כי תווי פניו הזכירו לי במקצת את אלו של 'חב"ד ניק'. "אם הוא יודע לכתוב סאטירות - כנראה הוא לא טיפוס עצבני" חשבתי, מתעלם לחלוטין מגלולות הצחוק שבלעתי לפני קריאת הסאטירה האחרונה שלו.
"המקווה סגור!" לחשתי-צעקתי תוך כדי שאני מנער אותו בחוזקה.
התימני התעורר ברגע, שולח זוג עיניים מבוהלות לכיווני.
נלחצתי. התעוררתו המיידית הוכיחה לי למעלה מכל ספק שאופיו הוא בניגוד גמור לזה של 'חב"ד ניק'.
"מה אתה רוצה"?
- "שתפתח את המקווה".
- "למה שאני יפתח לך אותו?..."
- "כי אני צריך לטבול!"
- "ואז?.."
- "מה ואז???? המקווה סגור!"
לא הבנתי למה צריך להסביר לו דברים כאלו ברורים. חשבון פשוט: אם הוא תמני, הוא אחראי על המקווה. ואם הוא אחראי הוא צריך לפתוח. מה לא מובן כאן?!
הוא התיישב על המיטה, מקפיד שרגליו לא ידרכו על ארבעת אלו שישנים על המזרון הקרוב אליו. "אתה מוכן להסביר לי מה אתה רוצה?"
"מה אתה רוצה" חיכתי אותו בלעג בלתי מוסתר. "עכשיו השעה כבר 6:40 והמקווה עדיין סגור!"
בסיבוב חד הוא הסתובב לעבר השעון התלוי על קיר החדר. מספריו הזורחים לא הותירו מקום לספק:
3:40. רק עכשיו נפל לי האסימון.
נס שלתימנים יש לב טוב, למה אם היו עושים לי את מה שעשיתי לו - לא מאמין שהייתי יכול לכתוב לכם את הפרק הזה...
בעצם כן. היה לי הרבה זמן לשכב בבית-רפואה, ואולי אף לכתוב פרק נוסף.
אבל הוא הסתפק בחיוך מבין ועייף, וחזר לישון.
יחד איתו אני גם עוזב כאן את המחשב לאחר תקתוק מעייף ובלתי פוסק על המקשים השחורים, ופורש לחדרי לשינה.
אל תדאגו, לא אשכח לכוון את השעון...
שלכם, חב"ד ללא ניק.
תמונות שלי מהנסיעה: (ישנו הסבר מעל כל תמונה)
רואים את הרגליים המוקפות בסגול ?
אלו שלי אחרי שנרדמתי
לומדים את הקודים -
חדר ההרשמה
כאן אני מאחורי התמימים -
לומד איך נותנים נשיקה חסידית
בשולחן הפסיכולוג -
לא רואים אותי מחשש לשידוכים
אחת מפינות חדר ההרשמה -
רק אלוקים (ולהבדיל מ. ארבל) יודעים מה הוא עושה שמה
