מידע שימושי כמה הרהורים בתוך אבלות כואבת

  • הוסף לסימניות
  • #41
כל אחד באתגרים שהחיים מציבים לו מכיר את אלו שיש להם רק תשתית למוח...הטיפשים הרשעים שלא מבינים מה הבעיה בשאלות שלהם, לא יעזור שתדפיסו סיכום מחלה ולא יעזור שתדפיסו בענק את תעודת הפטירה, תמיד אבל תמיד הם ימצאו דרך לשאול את שאלותיהם המטופשות...

הדרך היחידה להתנחם במצבים אלו היא לשוחח עם אנשים שנמצאים / עברו מצב דומה ואשכול זה יוכיח !

ובדרך אגב (במחילה מפותחי האשכול אם זה מפריע אמחק)
עכשיו החגים מגיעים ואנו פוגשים את הבחור המתבגר או את הממתין לזש"ק או כל מי שחווה צער שהציבור מודע לו, אל תשאלו שאלות ! אל תאחלו בקרוב אצלך ! אפשר, מותר ורצוי להתעניין בשלום הידידים בלי להיכנס לקישקעס, אם הם רוצים לספר לכם בדיוק מה קורה הם ימצאו את הדרך המקום והזמן לדבר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
אמרו כאן דברים נכונים וחכמים. דבר קטן שיש לי להוסיף: לפני כניסה לניחום אבלים או לכל שיחה שעלולה להיות טעונת רגשות - לשאת תפילה קצרה לבורא העולם, שדברינו יהיו לרצון ושלא נצער שום אדם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #43
אני קוראת את מה שאת שמת ויורדות לי דמעות,
לא מכירה אותך ולא את אביך, אבל
אבא תמיד אבא לא משנה בן כמה, תמיד כשהוא
בסביבה אפילו שלא יכול לעשות כלום מרגישים הרגשה יותר בטוחה,
יש דברים שלא משנה הגיל והבריאות אלא המשמעות!!!
שהשם ינחם אותכם..
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
פותחת האשכול היקרה
אין שום דבר בעולם שיכול לנחם על פטירה של הורה
אני כבר שנה וחצי אחרי השבעה על אבא שלי שנפטר בן 74
החיים ממשיכים כרגיל רק למראית עין
הגעגועים הולכים ומתחזקים
קשה ברמות שרק מי שחווה יבין

המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפי לדאבה עוד
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
בתור אחד שאיבד את אביו בגיל 15 אז באמת אין שוני בגעגוע להורה שנפטר אלא אפי' יותר קשה לאדם מבוגר שאיבד הורה כיון שהיה מחובר אליו הרבה יותר שנים, אבל הקושי בגיל צעיר לאבד אבא זה החברה כי אותם משפטים שפותחת האשכול כתבה לא תשמעו שאומרים אותם לנער בן 15 שאיבד אבא. וההסתגלות לאחר הפטירה היא הקושי הגדול כי פתאום כולם מרחמים עליך וכדו' ולא מבינים שזה רק לשפוך מלח על הפצעים. וכן לשבת שבעה זה סיוט כי כולם באים ושואלים אותם שאלות חיצונויות כגון בן כמה היה? איך נפטר? פתאומי? כמה אמבולנסים הגיעו? כמה ילדים יש לו? ולא מבינים שזה באמת לא צורך של האבלים לספר זאת אלא לשמוע דברי חיזוק וסיפורים על הנפטר. אבל מה שהכי חשוב זה לשלוח לו מתנות שזה מצוות ומשניות ואני יכול לומר מנסיון שזה הדבר שהכי טוב לא רק לנשמה של הנפטר אלא גם לנשמה שלך כי אתה לוקח את הכאב למקום טוב.
מן השמים תנוחמו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
אמרו כאן דברים נכונים וחכמים. דבר קטן שיש לי להוסיף: לפני כניסה לניחום אבלים או לכל שיחה שעלולה להיות טעונת רגשות - לשאת תפילה קצרה לבורא העולם, שדברינו יהיו לרצון ושלא נצער שום אדם.
תודה!!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #48
ועכשיו תור הפרסומים...

אפשר להסתכל על כל דבר מהזווית הזאת, נכון...
אנחנו גם בתוך השנה, הפרטים הם די דומים לשלכם, 69, נפטר מהמחלה ל''ע,
והתחושות מוכרות מאוד לדאבוני.

עם זאת יש דברים שהם מעל לזה,
אין לי שום אינטרס בזה מלבד לעזור למפעל הגדול והקדוש הזה ולהביא את המידע הזה ליותר אנשים שינצלו את ההזדמנות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
לפני כמה שנים החברותא שלי איבד ילד במוות עריסה. היינו ועדיין ידידים קרובים למרות שכבר נפרדו דרכינו. כשקיבלתי את הבשורה נכנסתי להלם, לא הלכתי ללויה ולא לנחם, פשוט לא הייתי מסוגל.
ביום האחרון של השבעה אספתי את שאריות שבריי והלכתי לביתו של החברותא לשעבר שישב לבדו, כשאשתו בחדר השני. נכנסתי בלב הולם לתוך מסך של פיטפוטים והמולה והתיישבתי בצד. עדיין לא מסוגל לשאת את עיני. שמתי לב שהוא מגניב אלי מבטים, וניסיתי לשמור על יציבות.
אחרי כמה דקות כשאירעה הפסקה קלה בפיטפוטים, הוא פנה אלי: לא שמעת?
נחנקתי.
שמעתי, לחשתי, אבל לא הייתי מסוגל.
השתררה שתיקה בחדר.

לאחר כמה שבועות כשנפגשנו, הוא אמר לי: היו אצלי המון אנשים. אבל מנחם היה אחד. וזה היית אתה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
יש ווארט חזק שיכול מאוד לעודד - בתהילים פרק ק"ו והחסידים אומרים אותו בערב שבת לפני מנחה - פרק הודו פסוק מד וירא בצר להם בשמעו את רנתם מה הפירוש שה' רואה את הצרה של כלל ישראל כששומע את את רנתם - שירה, ברם כשהקב"ה שומע על מה הם מודים לו הוא מבין מה גודל הצרה ואם למשל מודים על שלא קיבל כימותרפיה, הצרה היא המחלה הנוראה שלא נדע, ובכן יש ענין להודות על מה שלא מתווסף לצרה קיימת
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
בנוסף למה שכתבתי לעיל יש שני חלקים בניחום - אחד השתתפות בצער, והשני ניחום - שבדר"כ מניסים להפחית את הצרה או בדרך להגדיל צרות של אחרים או בדרך של צרת רבים חצי נחמה.
ידוע לי סיפור אמיתי משטרסבורגר רב הרב הורוביץ שבביהמ"ד שלו נפטרה טראגית אשה צעירה ואחד המתפללים ניגש לרב וסיפר לו שהאבא (התפלל אצלו) כל המערכת שלו תקוע, קם ביחד עם אותו מתפלל והלך לביתו של האבא כשנכנס אליו התנפל על צווארו והתחיל לבכות עד שאבא התעורר וגם התחיל לבכות כך כעשרים דקות, ולאחמ"כ יכלו להתחיל לדבר איתו על הלויה מקום שבעה וכו'
בינה יתירה של הרב בהשתתפות בצערו פתח לו את המוח - שלא נדע -
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
מזדהה איתך מאד!!

רציתי להעלות עוד נושא בעיניין הזה
שאנשים באים לנחם, וכל אחד שואל את אותה שאלה של - "בן כמה היה?", ממה הוא סבל?", "כמה שנים היה חולה?", "האם סבל הרבה?", "היה מנין ביציאת נשמה?", " מי היה איתו?" וכו' וכו' וכו'
והאבלים מתחרפנים מהשאלות החוזרות ונשנות, וכל 5 דק' חוזרים על אותה תקליט..

במקום לשאול כ"כ הרבה שאלות, תספרו איך הכרתם אותו, מה הוא היה בשבילכם, כמה הוא חסר לכם..

בשיא הרצינות - קחו דף גדול, עם לורד ארטליין, ותרשמו את כל קורות חייו של הנפטר..
שם, גיל, עיסוק, כמה זמן סבל, ממה סבל, איך נפטר, מי היה איתו וכו' וכו'...............................
אולי כך נחסוך לחזור שוב ושוב ושוב על אותן תשובות...:confused:
 
  • הוסף לסימניות
  • #54
ומה יעשו כל אותם המנחמים שבאים בגלל הבן/ת ואינם מכירים כלל את הנפטר/ת, להטיח האשמות זה קל...
ואז שהם לא מכירים?!, חייבים לשאול את כל השאלות הללו?,
המתאבלים רוצים שישתתפו בצערם..- כמובן שאם לא הכירו את הנפטר/ת, אין מה לספר עליו,
אבל כן, השתתפות, הזדהות באובדן, ובצער.

סורי אם הרגשת הטחת אשמה, או משהו כזה, זה ממש לא מה שהתכוונתי...
(כמובן שזה מגיע תמיד ממקום טוב, ומתעניין,וחס וחלילה, לא ממקום רע או משהו כזה..
רק הערתי לתשומת לב:eek:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
וגם - אל תבואו עם תינוקות. ואם באתן עם אחד כזה והוא בוכה - אנא קחו אותו וצאו מכאן, אל תנסו לנדנד ולהרגיע מולי (התינוק שלי, אגב, נשאר בבית, והוא יונק).
אה, ושכחתי, אל תשאלו אותי אם יש פה אולי חדר שאפשר להניק בו.
גם הלכתית זה בעיה להביא תינוק לבית האבל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #56
בתור אחד שאיבד את אביו בגיל 15 אז באמת אין שוני בגעגוע להורה שנפטר אלא אפי' יותר קשה לאדם מבוגר שאיבד הורה כיון שהיה מחובר אליו הרבה יותר שנים,
נכון מאוד. אני גם איבדתי אבא קצת אחרי הבר מצווה שלי ואני זוכר שהלכנו פעם להשלים מניין לאזכרה של מישהו מבוגר וכשהוא אמר קדיש הוא בכה כמו תינוק!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
שמענו על אביך הצדיק המון ספורים... היה אדם גדול מאד........
מן השמיים תנוחמו ולא תוסיפו לדאבה עוד...
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
למרות שלכמעט או לכל מה שנאמר פה יש מקום, אני חושב שאי אפשר להכליל.
אני זוכר שפעם יצא לי לבוא לניחום אבלים אצל שכן שלי, ידיד יקר, שישב שבעה עקב פטירת אביו. ישבתי מולו, ולאחר שהוא פתח בדברים, כהלכה, הרגשתי די במבוכה כיון שבאמת לא ידעתי מה עליי לומר ומה לא. כבר שמעתי הרבה אזהרות מהרבה אנשים שלפעמים המנחם היה עושה טובה יותר גדולה אילו היה מתכבד ונשאר בבית וכל ההופעה שלו הייתה רק מביכה ומתישה עקב השטויות שאמר וכו' וכו'. כל האזהרות האלו עמדו למולי כשישבתי מול שכני, ולא ידעתי מה עליי לעשות.
החלטתי להיות כנה.
אמרתי לשכני, שאני ממש לא מעונין להכביד עליו, אני אדבר איתו על כל מה שנראה לי מתאים, אבל אם לרגע אחד הוא ירגיש שאני גולש למקומות לא מתאימים, אז נא ונא, שיעיר לי מיד על כך.
שכני, שהכיר את כנותי וידע שאני טיפוס ישיר ולא דיפלומט, הסכים בשמחה ובחיוך. התגובה הראשונה שלו הייתה, הלוואי שאם כולם היה לי נוח כמוך.
דיברתי איתו אח"כ זמן רב. (ע"פ בקשתו המפורשת). דיברתי איתו על המון נושאים שהוזכרו כאן בפורום כנושאים שאין טעם לדבר עליהם, שאלתי אותו ממה אביו נפטר, ומתיי זה קרה ואיך זה קרה. כן כן, שאלתי אותו מתיי הוא ראה את אביו בפעם האחרונה, והאם הוא מצטער שהוא לא שהה לידו בשעת הפטירה, ומה הוא הרגיש כשהוא שמע על כך, ועוד ועוד.
כשהוא סיים את השבעה, הוא שלח לי מייל נרגש ובו הודה לי במילים חמות על הביקור שלי.
אני לא בא לומר שתמיד צריך להיות כך, ממש לא. אבל כן נראה לי שמערכות יחסים עם אנשים זה דבר כל כך אינדיוינדואלי, כך שממש לא שייך לקבוע במסמרות מה כן לומר ומה לא לומר בסיטואציה כזו או אחרת. יש הרבה דברים שאם א' יאמר אותם זה יהיה חסר טעם ומביך, וכשב' יאמר אותם זה יהיה במקום ולעניין. ותלוי גם למי אומרים, ומה טיב הקשר ביניהם, ובעוד המון פרטים קטנים שלא כ"כ ניתן להגדיר אותם, שקובעים אם סוג האמירה מתאימה או לא.
לכתוב כללים מה כן ומה לא, נראה לי דבר מגוחך. כל אחד צריך להתפלל שמעשיו ודיבוריו ימצאו חן בעיני אלוקים ואדם, ולעשות מאמץ ככל האפשר להיות מספיק רגיש וחכם כדי לא לפגוע ולא לגרום לאי נעימות. צריך גם לתת מקום לאינטואציה האישית, לא להיצמד לכללים מרובעים, ולא להיות ראש בקיר. כמובן שבאופן כללי ולא מכליל אפשר להבין שדברים מסוימים מתאימים או לא מתאימים., אבל כל מקרה לגופו.
ועוד הערה קטנה.
אנשים בכללי מתכוונים לטוב. גם אם הוא אומר דברים חסרי טקט, הכוונה שלו היא טובה. הוא לתומו משוכנע שהאמירה שלו הייתה מתאימה. אז גם אם הוא טועה מרות ומה שהוא אמר גרם לנו להרגיש קוצים מרוב מבוכה, אסור לנו לשכוח שמי שממולינו בסך הכול רצה לעשות לנו טוב על הלב.
אני מניח, שאם נזכור את זה גם ברגעי המבוכה, חלק ניכר מהכעס שלנו כלפיו - ירד.
והלוואי שלא נבוש ולא נכשל ולא נכלם (ולא נכלים) לעולם ועד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #59
אני אבלה ומאוד מאוד כאובה
ומותר לי להגיד את זה כי ככה אני מרגישה
ומי שיש לו בעיה שיאטום את האוזניים עכשיו!
סליחה שיעבור לניק הבא

ותסלחו לי, אבל באמת תסלחו לי
אני מדי כאובה בשביל לשמוע צרות של אחרים
עם רמזים שיש צרות גדולות יותר.
אני לא מבינה רמזים - זה חלק מתופעות הלוואי.

ועוד יותר לא בא לי לשמוע משפטים כמו:
"תסתכלי על הכוס המלאה.."
"וב"ה הוא ראה נחת והוא נפטר ביום הולדת של 69 הוא לא כזה צעיר "
"וב"ה שהוא לא הספיק לקבל טיפולים כימותרפים"
"והוא בקושי סבל רק שבועים מאז שגילו לו את המחלה"
זה ממש נס... ב"ה ב"ה
ואיך זה שלא גיליתם קודם? לא באתם לבקר אותו???? צריך כל הזמן לבוא להורים !
את יודעת כמה אנשים סובלים בת דודה שלי ואמא של חמותי ושכנה שלי וינטה שכנה שלי שלא תדעי מצורעס...
וב"ה יש לך ילדים הבית שמח אז את בטח לא מצטערת בכלל

וכל היום שולחים אותי לשמוח מכל מיני דברים
אה נזכרתיבעוד משהו
ותשמחי
שהוא לא קיבל אלצהיימר (מתי בגיל 50?)
אבל מה לעשות זה לא מפיג לי את הכאב
לא לי ולא לאחי ואחיותי


אבל כן הייתי רוצה
שמי שמכיר יספר עליו איך הוא היה מנקודת מבטו
וישתתפו בצער שלי
ויכילו אותי קצת קצת לא הרבה
כי זכותי להגיד אפילו שקשה לכם לשמוע
שאני מאוד מאוד מצוערת ...
ורק עכשיו נפל לי האסימון
גם זה קורה

ודי... שלא נשמע יותר צרות כי לא יהיה צרות
ושנזכה לראות את ההורים שלנו מזדקנים בכבוד
אבל לראות אותם זקנים ...
ושיזכו לראות נינים (לא מעיזה לחשוב על יותר)
ומי ששואל את עצמו מיהו הנפטר
אני אעדכן אותכן,

אבא שלי אדם גדול באמת
הרב דוד עובדיה זצ"ל נפטר לנו פתאום מבלי לומר שלום...

מצטערת ומבקשת את סליחתכם מראש אם ציערתי מישהו
אני לא צריכה עוד עוונות לפני ר"ה יש לי הרבה בארסנל ...


הי.
שלום יקרה.
כנראה שאנחנו מכירות, אבל רק בפנים- שזאת אחת מבנות עובדיה
ולכולן יש חותמת של חסד מסירות ועזרה- כי כך גדלתן בבית המיוחד.

רציתי לספר לך
שקרית הרצוג כולה אבלה
כולה עצובה.

ההרגשה כי משהו רציני נלקח פה- פשוט מזעזעת את כולם.

את אבא שלך לא זכיתי להכיר אך בעלי ובני משפחתי כולם הכירו.
אביך.
שגם בחודשיו האחרונים
כשעוד הלך ולמד ב'זיו יהודה' בכל זמן שרק יכל.
כשראה את אחד האברכים שמגיע
מיד בדק מה חסר לו.
מיד בדק במה הוא יכול להיטיב עמו.

הדליק מזגנים כדי שלא יהיה חם מידי למי שהגיע כולו מזיע ונוטף, ענה לשאלות.
ודאג דאגה לכל אחד ואחד כמו אב לבנו.


מבינה בהחלט את ההרגשה.
כואב ומיוסרת שלא כולם יודעים לומר את המילה הנכונה ברגע הנכון.
אך זה לפעמים מגיע מבלבול יתר.
מה לומר? איך זה שמולי יקבל את הדברים וכו'.

זוכרת שאמא שלי ישבה שבעה על אמא שלה- שנפטרה בגיל 92
וזכתה לראות צאצאים ובני נינים. והיתה סיעודית בשנותיה האחרונות ונתמכת
ועדיין הילדים קבלו את פטירתה קשה מאד.
כי אין כמו אבא ואמא גם בגיל המבוגר ביותר!!

ויהיה האשכול הזה וההתעוררות סביבו
לעילוי נשמתו הטהורה של אביך היקר
ומן השמים תנוחמו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #60
דבר ראשון, ה' ינחם אתכם ולא תדעו עוד צער.

לגבי אנשים שמציפים בשאלות שלא לענין, יש תופעה אצל אנשים שלא יכולים לבטא את השתתפותם בצערו של הזולת ולכן הם שואלים ושואלים בו בזמן שהשאלות רק מכאיבות, צריך לדון אותם לכף זכות, בד"כ אנשים כאלה לא חוו את טעם השכול (ולא רק)

לפני כחמש שנים איבדתי את אמא שלי, צעירה רק בת 64, באמצע החיים, נפטרה אחרי שנות סבל,
אנשים חפרו בשאלות כך שבשלב מסויים הציע אחי לצלם בגדול את הדו"ח הרפואי שלה ולתלות על דלת הבית, שיתן מענה לכל הסקרנים...

כתוב בגמרא (לא יודעת מקור) שבבית האבל יושבים ושותקים, נותנים לאבלים לדבר ולשחרר, ואין כמו לדבר ולדבר, גם כשחוזרים על אותם הדברים, אוי להם לאנשים שאין להם את ההזדמנות של ימי השבעה, הכל נשאר להם בפנים ה"י. (מי שנפטר סמוך לחג שהחג מבטל את השבעה)


בשמנו, כשישבנו שבעה ניחמה אותי חברה שהיתה כבר 30 שנה אחרי פטירת אמה, לא הבנתי איך שורדים כ"כ הרבה שנים, הרגשנו ממש חסרי אונים, החלל היה עצום, אבל ה' נותן כוחות, השנה הראשונה היא הקשה מכולם, אחרי ה"יארצייט" הראשון משהו מתחיל להשתחרר.

כולנו תפילה שהמשיח יבוא מהר מהר ותהיה תחיית המתים בקרוב,
וניפגש כולנו עם ההורים האהובים שלנו שכל כך מתגעגעים אליהם.


גם עכשיו אני דומעת, הגעגוע צורב,
הנחמה שלנו היא שהנפטר/ת נמצא/ת במקום טוב, אנחנו המסכנים שסובלים.

וכל מעשה טוב שאנו עושים יהיה לעילוי נשמתם.

ת.נ.צ.ב.ה


בשורות טובות,
שנה טובה ומבורכת.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

בס"ד



ווואו, חייבת לשתף במשהו,

חייבת.



אני אישית משתדלת לכבד הורים,
אוהבת את המצווה הזאת,
מבינה, ומתחברת אליה.
אבל כמו כולנו, לא תמיד קל.
לא תמיד הדבר הענק הזה-
הוא מה שבא ובזורם לעשות.

היום פגשתי חברה שלי,
חברה טובה מהילדות.
אני זוכרת אותנו קטנות,
גדלנו ביחד, התפתחנו,
היינו חברות שנים.
גדלנו, החיים עשו את שלהם,
וכל אחת פנתה לעיסוקיה,
בנתה לעצמה את החיים
שטובים בשבילה.

תמיד מאז שהיינו חברות
היה משהו שונה,
לא דיברנו עליו, אבל ידענו
אמא שלה הייתה לא נורמלית.
לא "לא נורמלית" של גרביים נוזלים,
מדברת מוזר, הולכת עקום.
לא, אמא שלה דווקא הייתה נראית
תמיד בטופ, תמיד בשיא.
אבל הפה שלה היה גדול, לא פיזי,
מילולי.

היא הייתה חולה בנפש.
היא יכלה להראות הכי נחמדה
אבל שלא היה את מי להרשים,
זה היה מסוכן,
חברה שלי עברה אלימות מילולית קשה,
בשנים שהייתה הכי צריכה לשמוע מילים טובות,
בזמנים שהכי צריך חיבוק חם, מעריך.
לחברה שלי לא היה את זה.
אני לא אפרט כי זה קשה לי לכתוב על זה,
אבל משפטים כמו "חבל שילדתי אותך", או-
"אם לא תתעוררי בבוקר- זה לא יפריע לאף אחד"
היו מילים שהיא התרגלה לשמוע.
מצמרר, כן. זה נשמה קטנה,
טובה, כל כך טובה.
ששומעת מילים שהיא לא צריכה לשמוע.
לא מגיע לה. זה לשקר לה.
זה לקרוע לה את הנפש,
שהיא גם ככה לא יציבה.

לחברה שלי לא הייתה ילדות קלה,
אבל כשהיינו ביחד, היינו שתי ילדות
נהנות, צוחקות, משחקות.
לא הבנתי כמה החיים שלה שונים.
רק כשגדלתי יותר, התחלתי להבין,
שאני לא מבינה בכלל,
ממה שהגיבורה הזאת עוברת.
אבל היו דברים שראיתי, ששמעתי.
הרווחה התערבה, המשפחה התפרקה
והיא נשארה לבד. עברה בין דירות,
חיפשה את עצמה בעולם המטורף הזה.
היו לה משברים, קשיים מכל הכיוונים
אבל היא החליטה שהיא נלחמת,
שהיא מנצחת. מול כל הסיכויים.
כששאלתי אותה מאיפה הכוחות שלה
היא אמרה לי:
"התיקון שלי זה להיות אמא,
אבל הכי טובה שאני יכולה להיות".

כל הנ"ל הקדמה למשפט ששמעתי היום
מהמלאכית הזאת.
נפגשנו במקרה, אחרי הרבה זמן.
ותוך כדי דיבור היא אומרת לי
"את יודעת, לא היה לי קל,
הנפש שלי סבלה המון, אבל
שתדעי, שאין לי אפילו 1%
שנאה על אמא שלי, שום אחוז.
ואם אני אגיד לך שכן, זה יהיה שקר.
ואת יודעת למה?
כי כל אמא בטבע שלה,
אוהבת את הילדים שלה,
רוצה לעשות את המקסימום בשבילם,
אבל לאמא שלי הייתה מוגבלות
והיא, אני בטוחה- עשתה את המקסימום,
המקסימום שלה, ביכולות שלה
אז איך אני אכעס עליה??
איך אני לא אאהב?!"

עמדתי מצומררת מול הנסיכה הזאת.
אין לי מילים, לפני שנים הייתי שם עדה,
איך היא מצליחה להוציא את המילים
הכל כך נדירות האלה מהפה שלה?
לא היה לי מה להגיב.
רק החלטתי להסתכל מחדש על המצווה-
"כיבוד הורים".

הזכות לכבד את האנשים שעושים בשבילנו-
את המקסימום שלהם.
לאחרונה אני שומעת הרבה מחמאות, לא דווקא כלפיי אלא בסביבה, בכל מקום.
(או אולי רק עכשיו התחלתי לשים לב אליהם).

שמתי לב כמה טוב לשמוע מחמאות, כמה אנשים משתנים בעקבות מחמאות.
איך טיפוסים נרגנים מאירים פנים בעקבות מילה טובה.
לי יש יחס מורכב למחמאות: מצד אחד אני חשה אושר לשמוע מחמאות, מצד שני זה קצת נראה לי ציני,
כי מחמאות נתפס בעיני כמשהו אינטרסנטי לפעמים. כאילו: לא מהעוקץ ולא מהדבש. לא צריך מחמאות וגם לא עקיצות.
כך שהיתה תקופה שממש התנגדתי למחמאות או לא חיבבתי אותן.
מחמאות? זה נשמע לי חלקלק וצבוע.
על מי אנשים עובדים כשהם מחמיאים? הם אולי רוצים להשיג משהו? רוצים להשתלט? אומנם זה משמח לשמוע מחמאות,
אבל גם נראה שמחמאות זה דבר צבוע מעט.

אבל לא משנה מה המניע של המחמאות, אנשים שמחים יותר כשמחמיאים להם!
הם משתנים!
נעשים יותר חביבים ופחות עצבנים!
כמו מעגל של אור, מחמאות זה דבר שמתגלגל מאחד לשני וגורם לאווירה טובה ונינוחה.

לאחר כל הנ"ל אני רוצה להעלות כאן קטע שכתבתי על מחמאות, וגם בקשה מכם, ממי שקורא את הדברים:
יש לכם רעיונות למחמאות? כיתבו כאן וכל אחד יבחר אלו מחמאות מתאים לו לנכס לעצמו ולתת לסביבה.
כי יש כל כך הרבה טוב בעולם.
כי תחשבו על זה: באמצע היום אמא אומרת לילדיה: איך זכיתי בכם, איזה ילדים מיוחדים ה' נתן לי. (למרות שיש לה כלפיהם טענות רבות, היא בוחרת לראות את הטוב ואומרת את הטוב פעם אחר פעם).
רק לחשוב איזה מעגל של טוב יכול להיות.
או מורה אומרת לתלמידות עד כמה הן אהובות מיוחדות כל אחת בדרכה.
וגם להפחית ביקורת, ולומר הערות בדרכי נועם.


קטע שכתבתי כשהבנתי עד כמה מילים טובות זה דבר טוב:

בא לי להציף את העולם במחמאות
לומר לכל אדם עד כמה הוא מיוחד
ויחודי
ואין כמוהו בעולם,

בא לי להטביע את העולם במחמאות
שאנשים ילכו עם מחמאות בכיסים
בתיקים
מכל מקום יישפכו מחמאות
בלי סוף
שאנשים ישמעו רק מילים טובות
ויצופו בתוך טוב

בא לי למלא את העולם במחמאות
כמו מבול
שיכסה ארץ
במחמאות.
שאנשים ילכו מבסוטים מעצמם
ולא יצטרכו דבר.

אבל אז הבנתי
שאי אפשר לומר מחמאות
לאדם שהוא רעיל לעצמו
וכל עוד לא נאמר לעצמנו מחמאות,
גם מבול חיצוני של מילים טובות
לא יוכל לעזור.

אז בבקשה
תמלאו את עצמכם במחמאות
כל הזמן מילים טובות, מעודדות,
קחו מלוא חופניים ים של מחמאות
תדעו כי יחודיים אתם.
ומיוחדים. קחו לכם צידה, מחמאות.
תקציר - לאחר 9 שנים שבהם צברתי חובות, הגעתי לנקודת בחירה בין ירידה משמעותית ברמת חיים, לבין הגדלת הכנסות משמעותית, (או שתיהם) בחרתי ללכת בדרך השניה.
נכון לעכשיו ב"ה עצרתי את החובות והתחלתי לייצר הכנסות, שהמטרה הסופית שלי להגיע לסכום שיאפשר לי חופש כלכלי אם ירצה ה'.
בשנה פלוס האחרונות עברתי הרבה ניסיונות, חלקם נכשלתי, חלקם הצלחתי, וכל התהליך הוא חוויתי, משעשע ועמוס תובנות.
אני מתכוון פעם בשבוע, להביא סיפור אחד, ומה למדתי ממנו, ואני ישמח לשמוע את דעתכם.

השבוע:
סיפור על מכה של (כסף) ערב סוכות:
בסוף בינה"ז אב פגשתי את אחי הצעיר בגאולה, אמרתי לו: " אני צריך הכנסה משמעותית, בחגים אנשים מוציאים הרבה כסף, הכסף הזה הולך לכיס של אנשים אחרים, השנה אני מתכוון שחלק מזה ילך לכיס שלי"
החלטנו שנעשה רשימה מפורטת של כל מה שאנשים צורכים בתקופת החגים, החל מערב ר"ה, ועד מוצאי שמחת תורה.
לאחר חצי שעה יצא רשימה כמעט מושלמת (מושלם לגמרי אני שונא... כי זה אף פעם לא יקרה, יום אחר נרחיב על זה בע"ה),
נתתי לעצמי שעה לקבל החלטה, כיון שאני יודע שאחד הדברים שהכי מעכבים בן אדם מלפעול, זה חוסר החלטה, קיבלתי ע"ע שעד סוף השעה אני מחליט על אחד מהאפשרויות, ומתמקד בו.

קיבלתי החלטה לבנות סוכות לאנשים, אני אישית לא יודע לבנות כלום, ולכן סגרתי עם עובדים שיבנו תמורת 50 ש"ח לשעה, ממוצע של סוכה גדולה לקחתי 1500 ש"ח לקח 10 שעות שתי עובדים, ככה יצא שהרווח הגולמי (רווח על המוצר בלי לחשב הוצאות נוספות שיש לעסק -- במקרה שלי פירסום, במקרים אחרים שכירות מקום\ מזכירות, וכדומה), לסוכה 500 ש"ח.

השלש שבועות הראשונים היו כמו חלום שמתגשם, עשיתי סוכה אחרי סוכה, נשאר לי רק להתאמן איך סופרים מזומנים מהר :)

ואז בין יוה"כ לסוכות, עשיתי סוכה אחת יותר מידי....

ביקשו ממני לתת הצעת מחיר לסוכה מורכבת, היה צריך להכשיר את השטח, להכשיר את המקום לדפנות, ועוד סיבוכים שונים, הציעו לי סכום כפול ממה שהייתי מורגל, ואמרתי כן...
מכאן ואילך נכנסתי לתסבוכת, שגרמה לי להיכנס לחג באופן אישי לא מאורגן, ל3 ימים של חוסר אונים שאני לא מאחל לאף אחד, ולקינוח לאיבוד כל מה שהרווחתי בשלש שבועות !
דבר ראשון, הבחורים שעבדו איתי אמרו לי שקרוב לחג הם לא יכולים... פירסמתי בקבוצות עבודה שונות, הגיעו אליי בחורים שלא ידעו את העבודה.. לקחו כסף ולא נתנו תועלת... בעל הבית עם עיני נץ בלי עין הרע היה חשוב לו עבודה מושלמת כמו שהתחייבתי...
היה ברור לי שהוא מכניס חג בלי סוכה בגללי... ה' ירחם
הייתי חסר אונים.. הרגשתי שאני משתגע.. כבר לא עניין אותי הכסף.. רק רציתי שיהיה לו סוכה איכשהו..
בימים הכי עמוסים לא הייתי בבית.. ויש לזה משמעות... הייתי עסוק בלהסיע מכל רחבי הארץ עובדים שינסו לעשות את העבודה.
...
יום לפני סוכות הבעל הבית קורא לי כולו כועס ובצדק רב, והוא אומר לי יש לך שתי ברירות, או שאתה חותם לי שאני מכניס חג עם סוכה בנויה, או שאני מביא בונה סוכות אחר... (ולא משלם לך שקל, אפילו שחלק מהשטח הוכשר)
לא הייתי צריך לחשוב אפילו...
אמרתי לו, כמובן שאני רוצה שתביא מישהו אחר, לא מעניין אותי הכסף, ואדרבה אם אתה מקפיד עליי אני יפצה אותך על עוגמת הנפש, אבל מאיפה תמצא עכשיו פחות מ24 שעות קודם החג?
ה' עשה לי חסד, והוא מצא כמה חבר'ס מעולים, שהרימו לו סוכה מעולה,
במקרה הזה לא הרווחתי אבל כן שילמתי לעובדים (זה תמיד יהיה ההבדל בין שכיר שמקבל בטוח אבל קצת מהעוגה, לבין עצמאי שלוקח את הסיכון בתקווה שהעוגה תיהיה גדולה).

תובנות שלי:
לקחת מקצוע שאתה מבין בו, באופן אישי.
כי אז אתה לא טועה בהערכת הקושי.
כי אז עובדים לא יכולים לסובב אותך.
כי אז אתה לא חסר אונים בשום שלב, כי תמיד במקרה של הברזה, אתה יכול לעשות בעצמך.

אשמח לשמוע כל תגובה

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה