ביקורת ספרות למה אתה בוחר מותחן ומקבל אקשן ועל סוכני ביון וגיבורי על

  • הוסף לסימניות
  • #61
ועכשיו מסכימה עם מה שכתבת.
מכיוון שרוב המותחנים החרדים מתעסקים בנישה הזאת הידע המעשי בולט במיוחד.
אחוז גבוה מסופרי צבא, במאים של סרטי מלחמה - לא יצאו צבא ולפעמים לאף אחד לא אכפת. תכף אדגים.
בהתייחס לספר הנ"ל, האם צפיתי לפחות פעם אחת בקרב אגרוף במועדון קרב? עניין שני המצריך בירור מעמיק אם אכן אין לי חוויה כזאת בהיסטוריה האישית שלי. ואין לו קשר לעניין הקודם.
אם זה לא מעניין אותך ולא עברת משהו דומה, ליתר דיוק אם אינך רואה איך עברת משהו דומה. אין סיבה שתכתבי על זה כי כל מחקר שבעולם רק יעזור לך להמשיך לשקר והקוראים ירגישו את זה. אני לא בטוחה שגוגל אודות הספר עצמו מעביר את זה, בכל אופן, וודאי שיש איפשהו ספר מתח/אקשן/פנטזיה שמשקפים לך הרבה דברים אודות החיים שלך - וזו הסיבה שאת מעוניינת לכתוב בשפה של הז'אנר הזה. את אמרת לעצמך: זה בדיוק אני! זה רק נדמה כמו עולם אחר... וזו הסיבה שגם תצליחי לכתוב סבירות דרך הז'אנר הזה. אם את לא מרגישה כך, למה את כותבת בז'אנר הזה בכלל?

עכשיו ההדגמה:
"כמה אנשים טובים" זה סרט על משפט צבאי. ראיתי תגובות של עורכי דין ויוצאי צבא שמסבירים בדיוק למה והיכן הם טעו (חלק קטן מהסצינות קריטיות למדי). האם זה היה אכפת למישהו? האם זה הפריע למישהו להתרגש? האם זה מנע מהסרט לזכות בפרסים?

השאלה הראשונה של סופר חרדי, כשהוא כותב על "עולם אחר" צריכה להיות: איפה אני רואה את עצמי בכל זה, למה זה מרגש אותי, למה אני מזדהה עם זה.

עכשיו אדגים מהביקורת שלך:
אני אישה ויש לי רגשות ודעות והשקפות שמקצתם נובעים מהחיים שלי כאישה. (רק קצת, לא נגזים). האם אדם כמוני יכתוב לגיבור אישה ששוטפת כלים, מזילה דמעה בצד, ואז מביטה בו בהערצה ונותנת לילד שלי לדבר איתו במקומי? זה לא קשור למחקר, זה קשור לקשר האישי ביני לבין מה שאני כותבת. כמובן יש עוד דבר לחשוב עליו זה

קצת בעייתי, כי אם נשתמש בו עבור רוב הדמויות - כולן בעצם יחשבו אותו הדבר.
אולי אפשר להשליך התנהגות עבור כל דמות מאדם אחר שאנחנו מכירים.
צודקת, זה לא מספיק! אבל אני דיברתי על בסיס מהותי, שחסר בעיני.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #62
הכל נכון, אבל עדיין יש ציפייה של הקורא שבספר לא יהיו טעויות, לפחות לא גסות עד כדי כך שגם הוא יכול להבחין בהן. כשיש בספר טעויות הוא משדר חוסר מקצועיות, ואם הסופר לא עושה עבודת הכנה מינימלית - זה מרגיז, ומרחיק את הקורא.

כן, גם יצירה מצוינת שתהיה מחוברת היטב למהות שלה, אבל תטעה טעויות גסות בפרטים - תרגיז. זה ימנע ממנה לזכות בלב של הקהל? זה ימנע ממנה לזכות בפרסים? לא ולא. זה יהיה אכפת למישהו? הה.. כן, אני מניח. וגם מניח שזה יהיה הרבה פחות אכפת, אם היחידים שיוכלו להבחין בטעויות הם משפטנים, או מקצוענים לתחום הספציפי.

אז איפה זה עומד כשחוזרים לנושא שלשמו התכנסנו מלכתחילה, היינו - אי דיוק חמור בפרטים בספרי המתח באזורנו? לא יודע בדיוק, אבל הדוגמאות שהובאו הן קיצוניות מספיק כדי להפריע, גם אם בכל מובן אחר הספר הוא משובח ממש. האם ספר צריך להיות מדויק כך שאנשים שמכירים נשק/ביון/גיבורי-על מקרוב יסמכו עליו את ידיהם? לא נדמה לי שמישהו טוען כך.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #63
אחוז גבוה מסופרי צבא, במאים של סרטי מלחמה - לא יצאו צבא.
כשמדובר בסרטים בעיני יש הבדל גדול בניתוח. זה לא סוד שישנם סרטים שוברי קופות ואהודים מאד בקהל על אף שהמבקרים נותנים להם ציונים גרועים.
לגבי סופרים, לא בדקתי סטטיסטית ואין לי מספיק נתונים כדי לעסוק בשאלה האם ספרי צבא/ביון מוצלחים יותר נכתבו על ידי אנשים מהתחום. אני מניחה שגם אם יהיה מחקר כזה הפיזור בתוצאות יהיה גדול. אבל עדיין מעניין באמת לבדוק.
בישראל בעיני זה אפילו מעניין יותר, בעיקר בגלל שכמו שציינת זאת מדינה עם גיוס חובה.
אגב ג'ון לה קארה שכתב כמה וכמה רומני ריגול מוצלחים במיוחד היה סוכן של MI5 הבריטי והוא נחשב בין סופרי המתח הטובים בעולם - אבל זאת דוגמא ולא בדקתי מה היא אומרת על הרוב.
כשאת כותבת אחוז גבוה את מתבססת על נתון מסוים? כי אם כן אשמח אם תוכלי לשתף מקור.

אני לא בטוחה שמחקר גוגל אודות הספר עצמו מעביר את זה
מסכימה. לכן אני מנועה מלדבר עליו מעבר לדעתי עליו כרגע על פי הנתונים המעטים שברשותי. ספציפית נושא הספר מעניין אותי אז לכשאקרא אותו אגבש את דעתי עליו :)
כמה אנשים טובים זה סרט על משפט צבאי. כבר ראיתי תגובות של עורכי דין ויוצאי צבא שמסבירים בדיוק למה והיכן הם טעו (חלק קטן מהסצינות קריטיות למדי). האם זה היה אכפת למישהו? האם זה הפריע למישהו להתרגש? האם זה מנע מהסרט לזכות בפרסים?
נכון. כנראה הבעיות הטכניות והדיוק בפרטים יפריעו יותר לאנשים שנמצאים בתחום המדובר.
יש סדרה רפואית, לא נקרא לה בשמה, זוכת פרסים ומצליחה במיוחד שהרבה רופאים טובים ונבונים התגייסו כבר כדי לנתח סצנות ממנה ולומר עד כמה היא חוטאת לאמת או טועה על אף שמושקעים בה מאמצים גדולים לדמות את המציאות ככל וניתן.

זה נכון לגבי דיוק טכני בפרטים. לגבי אפיון דמויות לא אמין, והשתדלתי להעביר בביקורת למה אני קוראת אפיון דמויות לא אמין - אין דרך לייפות את המציאות.
כשאני מתארת אדם חילוני כאדם חרדי רק בלי כיפה אני מאבדת אחוז קוראים גדול שחי בעולמנו המציאותי והגשמי במיוחד. ומכיוון שחרדים לא חיים על אי בודד ואני מניחה שרובם פגשו חילוני בגודל מציאותי הם יקלטו מהר מאד עד כמה האפיון חוטא לאמת.
אגב גם הסופר כנראה מודע לכך, בהנחה שהוא לא חי ביקום מקביל כמובן, אבל משום מה הוא עדיין מתעקש להמשיך לשקר וזאת בעיה גדולה ומהותית שקשה להתעלם ממנה.
הקורא אולי יסיים את הספר כי זה מה יש, אולי העלילה תחפה קצת אז הוא ישתוק ויגיד שהספר די בסדר ויש מצב גדול שהוא יעצור ויסגור את הספר בייאוש.
השאלה צריכה להיות: איפה אני רואה את עצמי בכל זה, למה זה מרגש אותי, למה אני מזדהה עם זה.
לי לדוגמא יש חלום לכתוב איזה מותחן שמתרחש במערב הפרוע. למה זה מרגש אותי וגורם לי לרצות לכתוב עליו? שאלה טובה. האם אצליח להעביר את אפיון הדמויות בצורה המדויקת זאת שאלה גדולה יותר.
אז יש לי אהבה לנושא וגם קצת ידע כי הרי אהבה לתחום לא נולדת יש מאין, וזה נחמד אבל ממש לא פותר אותי מתחקיר מעמיק ומהכרות רצינית מאד עם הנושא עליו אני רוצה לכתוב.
וזה, אם נאמר באנוכיות קצת, לא רק בגלל שאני צריכה לכבד את הקוראים אלא גם ובעיקר לכבד את עצמי.
ובעיני זאת נקודה רצינית בדיון הזה.
אני אישה ויש לי רגשות ודעות והשקפות שמקצתם נובעים מהחיים שלי כאישה. (רק קצת, לא נגזים). האם אדם כמוני יכתוב לגיבור אישה ששוטפת כלים, מזילה דמעה בצד, ואז מביטה בו בהערצה ונותנת לילד שלי לדבר איתו במקומי? זה לא קשור למחקר, זה קשור לקשר האישי ביני לבין מה שאני כותבת. כמובן יש עוד דבר לחשוב עליו זה
הטענה שלך מחזקת בעיני את העמדה שלי לגבי ההערה הספציפית שכתבתי על נשים בעלילה.
לכל אישה ולכל גבר תהיה כנראה השקפה שונה על מה מצופה מדמות שנקראת 'אשתו של הגיבור' והעובדה שברוב גדול של הספרים שקראתי האפיון זהה מעלה תמיהה גדולה מאד על חיקוי.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #64
קראתי תגובות של עמ' 1 בלבד. לא היה לי כוח. מסכימה עם כל הנאמר.
ובמיוחד:
בדרך כלל הוא יהיה בוגר יחידה צבאית מובחרת, מטכ"ל, שייטת או איזה פרי מט"ו בשבט. תהיה לו קריירה של סוכן מוסד/שב"כ או יחידת מודיעין עלומה. ההבדלים לא משמעותיים במיוחד אם הקוראים שלנו בכל מקרה יתרגשו בקלות מכל מה שריח צבאי מחוספס נודף ממנו.
הא, הגיבור גם חזר בתשובה באיזה שלב בחייו, או יחזור או חוזר או מחזיר, מה משנה הדרך ובלבד שיכוון את ליבו לאביו שבשמים.
אוח. זה פשוט מעצבן. נורא.
הנה דוגמא שצרמה לי במיוחד: בשלושה ספרי מתח שונים שקראתי נכללו סצנות פציעה של הגיבורים מקליעים בחזה. הדרך המדהימה להצילם הייתה פשוטה מאד: שליפה בתנאי שדה של הקליעים.

בלי לדבר על זיהומים קטלניים שבדרך כלל מלווים פעולות שטח כאלו וגורמים למטופלים פעמים רבות שלא לשרוד, ודימומים חמורים שיכולים להתפרץ כתוצאה מתזוזת הגוף הזר, גם צורת תיאור הפגיעה תמוהה מאד.
אוי, ברמודה, הרי צריך את הגיבור!, הוא אדיר, מוצלח.... איך ימות פתאום?.
במהירות שולפים, מנקים קצת, והופה! הוא חוזר לפעולה.
;)
החלק הכואב באמת היא התוצאה של הסתירה הזו. בשונה מכל הקודמות, שסתם יוצרות ספר בינוני (ומטה) - כאן מגיעות סתירות מהותיות, שיוצרות מצבים בעייתיים מאוד בציבור.
אמירות כמו "פעם החרדים התנגדו לציונות, אבל היום לשמור מצוות זה אומר גם להיות בעד המדינה", "הלוואי שהייתי גבר ואז היו מגייסים אותי לצה"ל", ואפילו "אם את לא רוצה ללכת לסמינר, למה את לא מתגייסת?".
כל אלו אמירות של נערות בגיל ההתבגרות, שצצו ספציפית כשדשנו אודות מותחנים חרדיים.
מעניין למה.
כמה נכון....
זה תמיד הפריע לי נורא, מאז ומעולם. האמת היא שיש לי מה לומר, דבר חזק, אבל חוששני שקצת גלשנו כולנו והסימנים לגבי חלק מהספרים מידי מובהקים. כלומר, ייתכן והסופר\ת נמצא כאן בפורום...
אולי לא כל כך נורא, שילמד וישנה, אבל מרגיש לי קצת חסר רגש.

אחרי כל זה, שגם אני מסכימה ומזדהה, לא קל לכתוב ספר וכל שכן משובח.
אז חוץ מפריקה וחיזוק עמדות, לי נראה ששום דבר לא ישתנה בקרוב.
אולי הדיון הוא האם עדיף את מה שיש או היה עדיף שהספרים האלה לא יצאו לאור.
זאת הייתה המסקנה. אני יודעת שהרמה שלי לא שם. בין הביצוע שלי לידע - מרחק יבשות.
לכן כבר מזמן הפסקתי לחשוב על 'להוציא ספר'. כותבת בשביל עצמי, בנחת, עוברת ומשפרת כמה שיותר, בלי לחץ ופחד קהל (שחשבתי שיהיו... אוי נו...).
כשיבוא יום ואעבור על הנכתב בראש האשכול, אראה שלא חטאתי, ואוסיף ואבקש קבוצת ביקורת - אז, אולי, אוציא ספר.
לא רוצה לחשוב שטעויות נוראיות כאלה יצאו תחת ידי. עדיף לחכות ולבשל.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #65
את מתכוונת ממש לתאר באריכות (יחסית) מה הדמות מרגישה בלי לקרוא לילד בשמו - "פחד"?
לתת לקורא להבין לבד, אה, הוא מפחד עכשיו?!

נקודה חשובה מאוד. קניתי.
ברור. חובה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #66
הכל נכון, אבל עדיין יש ציפייה של הקורא שבספר לא יהיו טעויות, לפחות לא גסות עד כדי כך שגם הוא יכול להבחין בהן. כשיש בספר טעויות הוא משדר חוסר מקצועיות, ואם הסופר לא עושה עבודת הכנה מינימלית - זה מרגיז, ומרחיק את הקורא.

כן, גם יצירה מצוינת שתהיה מחוברת היטב למהות שלה, אבל תטעה טעויות גסות בפרטים - תרגיז. זה ימנע ממנה לזכות בלב של הקהל? זה ימנע ממנה לזכות בפרסים? לא ולא. זה יהיה אכפת למישהו? הה.. כן, אני מניח. וגם מניח שזה יהיה הרבה פחות אכפת, אם היחידים שיוכלו להבחין בטעויות הם משפטנים, או מקצוענים לתחום הספציפי.

אז איפה זה עומד כשחוזרים לנושא שלשמו התכנסנו מלכתחילה, היינו - אי דיוק חמור בפרטים בספרי המתח באזורנו? לא יודע בדיוק, אבל הדוגמאות שהובאו הן קיצוניות מספיק כדי להפריע, גם אם בכל מובן אחר הספר הוא משובח ממש. האם ספר צריך להיות מדויק כך שאנשים שמכירים נשק/ביון/גיבורי-על מקרוב יסמכו עליו את ידיהם? לא נדמה לי שמישהו טוען כך.
בתור קוראת, ברור שאני מצפה שהספר שאני קוראת יהיה מושלם, חף מטעויות, ולא משנה מאיזה סוג הטעויות, אני רוצה חוויה מושלמת, כל עוד אהבתי את הספר...
אבל בתור כותבת, אני בטוחה שהציפייה הזו לא הולכת להתממש מתישהו.
סופר הוא בן אנוש, כמו שכולנו יודעים. מותר לו לטעות, ואף אחד לא אמר שלא.
ביקשו שלא תהינה טעויות גסות, וצר לי לאכזב, אבל יש, וכנראה שימשיכו להיות. זה טבע האדם. נכון שטעויות גסות מראות על חוסר מקצועיות בנושא המדובר באותו קטע, גם מראה על חוסר ידע, אבל זה לא מחייב שהסופר לא עשה עבודת מחקר.
הוא עשה, ברוב הפעמים אפילו תחקיר טוב מאודלא חושבת שאדם שמשקיע, ומוציא ספר, יכתוב הררי שטויות בלי לבדוק אותם לפני כן. לפחות ברמה המינימלית. אבל הוא פספס משהו. קטן. קריטי. מעצבן. מציק.
אבל אנושי.

שוב, מסכימה עם הביקורת, מבינה אותה ושותפה לה. כל חומר קריאה שמגיע לידיי עובר מייד לקריאה תחת משקפי עריכהמוצאת בדרך כלל דיי הרבה טעויות... אבל באותה מידה יודעת שאף פעם אי אפשר לכסות על כל הטעויות.

הטעויות שמשולש ברמודה הציגה, הן מביכות, מאוד, ונכון, מציקות לאמינות הסיפור. ובכל אופן, אני מעדיפה לחשוב שהסופר פספס משהו, שהוא לא יודע לכתוב מי-יודע-מה, מאשר שהוא זלזל במכוון בקורא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #67
יש כאן ערבוב בין 2 סוגים של חוסר ידע:
1. חוסר ידע שנובע מבורות.
2. חוסר ידע שנובע מאנושיות.

בורות היא מצבו של אדם שלא למד. פשוט שרבט על דף והעביר להוצאה לאור, ללא ביקורת. אדם שכותב ש"קופץ ומקפץ זה חרוז מעולה!" - זו בורות. אדם שיורה כדורי אקדח מרובה סער - זו בורות.
אם ננסה לפשט: כדי להיות בורים צריכים:
א. לא ללמוד.
ב. לא לבקש עזרה ממי שלמד.
ג. לזלזל קשות באינטלגנציה של הקוראים.

אנושיות היא מצב שלא קשור בבורות. אדם יכול להיות בור ואנושי, ויכול להיות רחב אופקים ואנושי. לכן גם טעויות אנושיות הן נסלחות. כסופרים וכקוראים, אין לנו ברירה אלא לקבל בהבנה את העובדה שבכל יצירה יהיו טעויות אנושיות.
כדי להגיע למצב בו היצירה כוללת רק טעויות אנושיות ולא כאלה הנובעות מבורות, צריכים:
א. ללמוד.
ב. לקחת עורך טוב.
ג. לחשוב פעמיים לפני ששופכים מילים על הדף.
בלשונה של @משולש ברמודה :
לא רק בגלל שאני צריכה לכבד את הקוראים אלא גם ובעיקר לכבד את עצמי.
ובעיני זאת נקודה רצינית בדיון הזה.
כן, הספרים שלנו לא אמורים להיות כתובים מתוך בורות.
גם אם לנצח הם יהיו אנושיים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #68
כשאת כותבת אחוז גבוה את מתבססת על נתון מסוים? כי אם כן אשמח אם תוכלי לשתף מקור.
את בהחלט צודקת בשאלה. אז אשיב שהמדד הוא רק מתוך הכותבים של היצירות שאני נהניתי מהם. זה לא נתון מחייב, אבל זה תורם להשקפה שלי ביצירה. עוד מישהו שתומך בהשערה הזאת הוא אפלטון, כמו שציטטתי. יש כמה גורמים להניח שאדם שמקצועי בדבר, אינו כותב על זה סיפור. אם כי יש יוצאי דופן.

מה זה אומר לגבי תכלס?
א - איני סומכת על סופרים, עד שיוכח אחרת כולם משולי החברה בעיני. אני לא מוכנה ללמוד שום דבר מאף סיפור. סיפורים אינם מקור לידע אלא מקור לבידור. צריך לעשות הפרדה, ודחוף. זה בריא לנפש, וטוב לכולם.
ב- אני מתירה לעצמי לקוות שאכתוב. לא בגלל שאני ראויה לדבר על איזה נושא, אלא להפך :devilish:
כשמדובר בסרטים בעיני יש הבדל גדול בניתוח. זה לא סוד שישנם סרטים שוברי קופות ואהודים מאד בקהל על אף שהמבקרים נותנים להם ציונים גרועים.
למה, מה ההבדל?
וזה, אם נאמר באנוכיות קצת, לא רק בגלל שאני צריכה לכבד את הקוראים אלא גם ובעיקר לכבד את עצמי.
ובעיני זאת נקודה רצינית בדיון הזה
מסכימה ממש. עכשיו האם את שונה מהסופרים עליהם פתחת את הדיון? הרבה מגיבים פה חושבים שמדובר ברוב! רוב הסופרים לא מבינים דבר כל כך פשוט! האם אתם החייזר היחיד שגילה איך כותבים נכון?

יש לי שתי הצעות לתשובה
1. כן. את יוצאת דופן כי את לא סופרת. את קוראת. הנחת היסוד שלי היא שקוראים לרוב אינטליגנטים ונבונים יותר מסופרים ואני אמשיך לחשוב את זה גם על הקוראים שלי אם אי פעם אזכה לזה.
2. לא, את סופרת כמו כולם, והשיטה שלך כן עוזר לך ביעילות לכתוב ולהוציא לאור את מה שאת רוצה. כפי שרואים מהדיון פה דווקא יש קהל לסיפורים שבנויים כמו שתיארת. אני בהחלט רואה את ההשקפה שלך באה לידי ביטוי ביצירות מצליחות, אז אפשר להגיד שיש איזה אופק של השקעה מסוים, גבול שמתחתיו, בורות, כמו שגל כנתה את זה, הוא בלתי נסלח. אבל ממנו והלאה אפשר להתדיין אם יותר חשוב הדמיון או ההיגיון. כמובן, אתם יודעים איפה אני יושבת במאזן הזה...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #69
א - איני סומכת על סופרים, עד שיוכח אחרת כולם משולי החברה בעיני. אני לא מוכנה ללמוד שום דבר מאף סיפור. סיפורים אינם מקור לידע אלא מקור לבידור. צריך לעשות הפרדה, ודחוף. זה בריא לנפש, וטוב לכולם.
למה את שחור לבן?. אם מצאת משהו נכון שאפשר ללמוד ממנו לפי דעתך, כן, לא חייבו אותך לבלוע את הכל, אז למה לא?.
אני לא חושבת שסיפור הוא רק מקור לבידור, הוא גם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #70
צודקת, אני צריכה להיזהר מזה. אבל העניין הכי חשוב לי הוא לדבר אל יוצרים:
למה את שחור לבן?. אם מצאת משהו נכון שאפשר ללמוד ממנו לפי דעתך, כן, לא חייבו אותך לבלוע את הכל, אז למה לא?.
אני לא חושבת שסיפור הוא רק מקור לבידור, הוא גם.
הדרך היעילה להתקדם הלאה, לכתוב משהו מושלם, ולצאת לאור, ולא רק לשקוע בתלונות וביקורת ואלף שנה במחקר. זאת עצתי. להבין שאתה. לא. מלמד. אתה משתף. אתה לא מעל הקוראים ואין לך סיבה לקוות שזה אי פעם יקרה. אל תכתוב למטה אלא כלפי מעלה. ואז לקוראים לא יהיה אכפת שטעית! כי לא טעית, שיתפת את ההשקפה שלך, והז’אנר והעולם היו הצבעים הכי יעילים בשבילך לעשות את זה.

א. תכתוב על מה שאתה עובר ואתה חושב שכולם גם עוברים. סיפור זה כלי תקשורת מיוחד מאוד.
ב. תשתמש בתחפושת של איזה ג’אנר שאתה מתחבר אליו
ג. תחקור ותלמד ותרחיב את דעתך על הנושאים שכבר מעניינים אותך, על הז’אנר שכבר מדבר אליך, אם זה כבד לך, אתה לא מצליח להבין את ההיגיוןוהסבירות בנושא, אתה לא מרגיש איך זה קשור אליך, איך זה מרגש אותך ואיך אתה מזדהה עם זה, תחשוב שוב האם אתה בז’אנר הנכון בשבילך ובשביל הסיפור שאתה מנסה לשתף.
 
  • הוסף לסימניות
  • #71
איני סומכת על סופרים, עד שיוכח אחרת כולם משולי החברה בעיני. אני לא מוכנה ללמוד שום דבר מאף סיפור. סיפורים אינם מקור לידע אלא מקור לבידור. צריך לעשות הפרדה, ודחוף. זה בריא לנפש, וטוב לכולם.
אני קצת פחות קיצונית :) ולא חושבת שסופרים הם שולי החברה ואי אפשר ללמוד כלום מסיפורים, אבל מסכימה עם הרעיון הכללי, נקרא לזה במליצה 'עיקרון אי הוודאות' או ביקורתיות בריאה וחשובה.
ולגבי ידע אמפירי - סיפורים הם בהחלט לא מקור אמין במיוחד.
למה, מה ההבדל?
מצטטת כאן משהו שכבר כתבתי לפני, אני חושבת שזה בולט בסוגת סרטי האקשן ויכול להסביר יותר.
מותחנים עם גיבור ונבל בסגנון המוזכר קיימים יותר בגרסתם הקולנועית - מה שנקרא בלעז סרטי אקשן. אלו סרטים שוברי קופות בהם משתתפים בדרך כלל שחקנים ובימאים נודעים ומושקעים בהם מיליוני דולרים.
בסוגה הזאת באמת לא רלוונטי ההיגיון ולא תקפים חוקי הפיזיקה, הגיבור ושבע נשמותיו מצליחים לקום לתחייה מכל פיצוץ ולהימלט מהנבל שלפעמים גם מניע הגיוני אין לו, ולקום לתחייה אם יש ביקוש מספק מהקהל לסרט נוסף.
כל עוד יש סצנת אקשן אלימה במיוחד ושחקנים מעולים גם אם מניעיהם לא מובנים בעליל - הקהל המוטרף יצביע עדיין ברגליו.
מותחנים כתובים לעומת זאת מושקעים הרבה יותר, ולו רק בגלל שכל מה שאפשר לתת לקורא הן מילים מודפסות שחור על גבי לבן. כל השאר באחריות הסופר בלבד.
מכיוון שאפשר לשתף חושים נוספים בחוויה בשונה מקריאה, אני חושבת שאם הסצנות אותן דורש הקהל יענו על הצד הטוב ביותר האפשרי (מבחינה וויזואלית, מבחינת הבימוי, שחקנים וכו') הקהל יסלח בקלות גם על טעויות הגיון רציניות בתסריט ובפיתוח הדמויות. מבקרים לעומת זאת יתייחסו לעניין בצורה שונה לחלוטין מהקהל.
זאת דעתי האישית, בהתבסס על הניסיון האישי שלי, יכול בהחלט להיות שאני טועה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #72
הדרך היעילה להתקדם הלאה, לכתוב משהו מושלם, ולצאת לאור, ולא רק לשקוע בתלונות וביקורת ואלף שנה במחקר. זאת עצתי. להבין שאתה. לא. מלמד. אתה משתף. אתה לא מעל הקוראים ואין לך סיבה לקוות שזה אי פעם יקרה. אל תכתוב למטה אלא כלפי מעלה. ואז לקוראים לא יהיה אכפת שטעית! כי לא טעית, שיתפת את ההשקפה שלך, והז’אנר והעולם היו הצבעים הכי יעילים בשבילך לעשות את זה.

א. תכתוב על מה שאתה עובר ואתה חושב שכולם גם עוברים. סיפור זה כלי תקשורת מיוחד מאוד.
ב. תשתמש בתחפושת של איזה ג’אנר שאתה מתחבר אליו
ג. תחקור ותלמד ותרחיב את דעתך על הנושאים שכבר מעניינים אותך, על הז’אנר שכבר מדבר אליך, אם זה כבד לך, אתה לא מצליח להבין את ההיגיוןוהסבירות בנושא, אתה לא מרגיש איך זה קור אליך מרגש אותך ואיך אתה מזדהה עם זה, תחשוב שוב האם אתה בז’אנר הנכון בשבילך ובשביל הסיפור שאתה מנסה לשתף.
ממה שאני מבינה ממך, מה שאת מנסה לומר זה- שהסופר לא יבוא במטרה של 'נטו לחנך ולשנות את העולם כי אני טוב' (לא חייב את 3 המילים האחרונות), אלא יבוא במטרת שיתוף, שמי שחושב שהעובדות, הארות, הערות, מסרים, דעות, השקפה, איך שתקראו את זה, נכונות, ייקח את זה למסע שלו בעולם. ואז, הנה! על ידי השיתוף הסופר הצליח לעשות טוב בעולם (בתקווה שהקורא הבין נכון את כוונותיו).

והתמקדות בעניין השיתוף: עם כל זאת שאת רוצה שהסופר יבוא כ'משתף', ואף אחד לא יבקר אותו, יתלונן וכו', כי הוא כתב כלפי מעלה, כלשונך, חשוב להבין שכן יש אחריות לטעויות. כי אנחנו ציבור מסוים, ויש הרבה נקודות שהשקפה לא נכונה שנוער\אדם עם אופי לא מספיק חזק, בולע - יפגעו. וזה שהסופר רק רצה לשתף לא עוזר כאן. הוא צריך לשקול את ה'שיתוף' שלו מאוד מאוד.

מקווה שהבנתי והובנתי נכון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #73
טוב יש לי הרבה מה להגיד.
אני קצת פחות קיצונית :) ולא חושבת שסופרים הם שולי החברה ואי אפשר ללמוד כלום מסיפורים, אבל מסכימה עם הרעיון הכללי, נקרא לזה במליצה 'עיקרון אי הוודאות' או ביקורתיות בריאה וחשובה.
ולגבי ידע אמפירי - סיפורים הם בהחלט לא מקור אמין במיוחד.
חותמת.
מצטטת כאן משהו שכבר כתבתי לפני, אני חושבת שזה בולט בסוגת סרטי האקשן ויכול להסביר יותר.

מכיוון שאפשר לשתף חושים נוספים בחוויה בשונה מקריאה, אני חושבת שאם הסצנות אותן דורש הקהל יענו על הצד הטוב ביותר האפשרי (מבחינה וויזואלית, מבחינת הבימוי וכו') הקהל יסלח בקלות גם על טעויות הגיון רציניות בתסריט ובפיתוח הדמויות. מבקרים לעומת זאת יתייחסו לעניין בצורה שונה לחלוטין מהקהל.
כן, שמתי לב שהמרכיב החזותי תורם להרים את הסיפור במקרה של סרט או קומיקס, מקריון אירועים חסר ייחודיות - אל מחול חזותי מעניין. אבל היופי הפואטי בכתיבה יכול לעשות את זה גם בכתיבה. ההבדל ביו מבקרים לקהל מעלה את השאלה עבור מי את כותבת - עבור מבקר או עבור קהל (גם ברומן).
זאת דעתי האישית, בהתבסס על הניסיון האישי שלי, יכול בהחלט להיות שאני טועה.
את לא יכולה לטעות כשמדובר באומנות, את חייבת ליצור מתוך ההשקפה שלך, השאלה לא מה "נכון" אלא מה באמת יעזור לך לצאת לאור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #74
והתמקדות בעניין השיתוף: עם כל זאת שאת רוצה שהסופר יבוא כ'משתף', ואף אחד לא יבקר אותו, יתלונן וכו', כי הוא כתב כלפי מעלה, כלשונך, חשוב להבין שכן יש אחריות לטעויות. כי אנחנו ציבור מסוים, ויש הרבה נקודות שהשקפה לא נכונה שנוער\אדם עם אופי לא מספיק חזק, בולע - יפגעו. וזה שהסופר רק רצה לשתף לא עוזר כאן. הוא צריך לשקול את ה'שיתוף' שלו מאוד מאוד.
דווקא לגבי זה אני קצת מסתייגת.
נכון שזה בולט אצלנו במיוחד, אבל לסופר לא אמורה להיות אחריות מבחינה השקפתית, הוא לא רב ולא מחנך הדור.
הוא כותב בשביל הכיף, וכי הוא רוצה לשתף משהו, אולי או וודאי בשביל הפרנסה.
מה שכתבתי בביקורת לגבי הדיסוננס בתיאורים על גופי הביטחון ובמקביל בנאומי ההטפה על הגישה החרדית היו בעיקר כדי לציין קונפליקט לא הגיוני גם ברמה האישית עבור הסופר.
או בקצרה: "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים".
שהסופרים יבחרו צד בכיף, אני לא חושבת שתפקידם לחנך, רק שלא ינסו למכור לוקשים בשביל לעבור עיניים חרדיות ובמקביל לכתוב משהו אחר לחלוטין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #75
השאלה היא אחת: האם אפשרי לכתוב ספר מתח כובש שיעסוק אך ורק בנבכי הציבור החרדי?

הרי אי אפשר להתעלם מהבעיות הבאות:
1. אי אפשר להקצין מידי
2. אלימות קשה לא עוברת מסך אצלנו
3. רובים, אקדחים, בניית פצצות מחומרי ניקוי (איך באמת?) לא נכללים, אם לא מחשבים גם פצצות סירחון מביצים מקולקלות...
4. דיבור גבוה וסרקסטי לא כל כך מצוי אצלנו
5. יש גבולות ברורים מאוד לכל סיטואציה, ומה שעובר בין אותן גבולות - כבר לא מעניין...

על מה כן אפשר לכתוב בציבור שלנו - ונכלל תחת הגדרת 'מתח'?
1. על כתות
2. חזרה בתשובה והורים שמוכנים לעשות הכול בדרך להתנגדות
3. התנכלות המדינה / גופים וארגונים להליכות הציבור החרדי (גם כאן בדרך כלל הכול יהיה צפוי מראש)
4. סיפורת שואה ופרטיזנים
5. תעלומות עתיקות יומין, חורבן וכו'
6. המקסימום (שגם עלול לעבור את הגבול) - מערכות בחירות ופוליטיקה פנים חרדית

מעבר לזה - כמעט ולא קיים מתח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #76
דווקא לגבי זה אני קצת מסתייגת.
נכון שזה בולט אצלנו במיוחד, אבל לסופר לא אמורה להיות אחריות מבחינה השקפתית, הוא לא רב ולא מחנך הדור.
הוא כותב בשביל הכיף, וכי הוא רוצה לשתף משהו, אולי או וודאי בשביל הפרנסה.
וואו, בזה אני ממש לא מסכימה איתך ;) לדעתי לסופר יש אחריות מאוד כבדה על התוצאות של החומרים שלו, כמובן שזה תלוי בקהל שלו, אבל עדיין... לדעתי אי אפשר לתת לסופר לכתוב מה שבא לו, ואז לומר שאין לו אחריות על מה שהקוראים הבינו - קלטו - לקחו כמסר מהספר שלו.
מה שכתבתי בביקורת לגבי הדיסוננס בתיאורים על גופי הביטחון ובמקביל בנאומי ההטפה על הגישה החרדית היו בעיקר כדי לציין קונפליקט לא הגיוני גם ברמה האישית עבור הסופר.
צריך להכניס מסר בסופו של דבר לא?! ;)

לדעתי לא חובה להכניס מסר, אבל מי שמנסה כן להכניס, שיעשה את זה בצורה טובה ואמינה. שהקוראים אכן ייקחו את המסר שלו.


השאלה היא אחת: האם אפשרי לכתוב ספר מתח כובש שיעסוק אך ורק בנבכי הציבור החרדי?

הרי אי אפשר להתעלם מהבעיות הבאות:
1. אי אפשר להקצין מידי
2. אלימות קשה לא עוברת מסך אצלנו
3. רובים, אקדחים, בניית פצצות מחומרי ניקוי (איך באמת?) לא נכללים, אם לא מחשבים גם פצצות סירחון מביצים מקולקלות...
4. דיבור גבוה וסרקסטי לא כל כך מצוי אצלנו
5. יש גבולות ברורים מאוד לכל סיטואציה, ומה שעובר בין אותן גבולות - כבר לא מעניין...

על מה כן אפשר לכתוב בציבור שלנו - ונכלל תחת הגדרת 'מתח'?
1. על כתות
2. חזרה בתשובה והורים שמוכנים לעשות הכול בדרך להתנגדות
3. התנכלות המדינה / גופים וארגונים להליכות הציבור החרדי (גם כאן בדרך כלל הכול יהיה צפוי מראש)
4. סיפורת שואה ופרטיזנים
5. תעלומות עתיקות יומין, חורבן וכו'
6. המקסימום (שגם עלול לעבור את הגבול) - מערכות בחירות ופוליטיקה פנים חרדית

מעבר לזה - כמעט ולא קיים מתח.
כשהכוונה היא למתח בגבולות הציבור החרדי, אתה 100% צודק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #77
השאלה היא אחת: האם אפשרי לכתוב ספר מתח כובש שיעסוק אך ורק בנבכי הציבור החרדי?
למה לעסוק רק בנבכי הציבור החרדי?
מה עם קצת אסקפיזם מכל הרעש היומיומי הזה?
1. אי אפשר להקצין מידי
זאת עובדה שדורשת שתי שאלות: מה נקרא הקצנה, ומה לא יעבור בשום אופן קהל חרדי.
ולדעתי התשובות גמישות ויתגמשו עם הזמן.
4. דיבור גבוה וסרקסטי לא כל כך מצוי אצלנו
לא נכון בעיני.
5. יש גבולות ברורים מאוד לכל סיטואציה, ומה שעובר בין אותן גבולות - כבר לא מעניין...
שוב פעם, בחזרה לסעיף 1, הגבולות שברורים עבור אחד לא בטוח ברורים עבור השני, ובכלל גבולות זה דבר גמיש...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #78
ממה שאני מבינה ממך, מה שאת מנסה לומר זה- שהסופר לא יבוא במטרה של 'נטו לחנך ולשנות את העולם כי אני טוב' (לא חייב את 3 המילים האחרונות), אלא יבוא במטרת שיתוף, שמי שחושב שהעובדות, הארות, הערות, מסרים, דעות, השקפה, איך שתקראו את זה, נכונות, ייקח את זה למסע שלו בעולם. ואז, הנה! על ידי השיתוף הסופר הצליח לעשות טוב בעולם (בתקווה שהקורא הבין נכון את כוונותיו).

והתמקדות בעניין השיתוף: עם כל זאת שאת רוצה שהסופר יבוא כ'משתף', ואף אחד לא יבקר אותו, יתלונן וכו', כי הוא כתב כלפי מעלה, כלשונך, חשוב להבין שכן יש אחריות לטעויות. כי אנחנו ציבור מסוים, ויש הרבה נקודות שהשקפה לא נכונה שנוער\אדם עם אופי לא מספיק חזק, בולע - יפגעו. וזה שהסופר רק רצה לשתף לא עוזר כאן. הוא צריך לשקול את ה'שיתוף' שלו מאוד מאוד.

מקווה שהבנתי והובנתי נכון.
אני חושבת שהבנת, אבל הבעת השקפה שעלולה למנוע יצירתיות. (קודם כל מותר לקהל להצביע על דרכים לסופר להשתפר, אומנות זו שיחה).

להורים יש אחריות על הילדים שלהם. למורה יש אחריות על הידע שהוא חולק. לאדם יש אחריות על עצמו. אבל סופר כמעט לא שולט על ההשפעה של הסיפור. הסופר כן אחראי על עצמו, מה שיוצא מהפה שלו, ומה הוא עושה במרחב ציבורי. זה אחריות אישית, מתקרב למה שברמודה כתבה אודות "כבוד עצמי". מצד אחד אין לי יותר מידי ציפיות מסופרים, מצד שני אני מקווה להתעלות על הציפיות האלה באשר לגבי כשאכתוב. זה סתירה?
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #79
לדעתי לסופר יש אחריות מאוד כבדה על התוצאות של החומרים שלו
איך אפשר לכתוב עם כזאת אחריות? זה מגביל מאד בעיני, ברמה היצירתית ובחופש של הדעות. אני לא חושבת שהציבור שילם לי כאילו הייתי מורה שאמורה להתיישר עם תקנון מסוים.
לומר שאין לו אחריות על מה שהקוראים הבינו - קלטו - לקחו כמסר מהספר שלו.
קרה לי בפורום הזה כבר שכתבתי איזה שיר והובנתי אחרת לחלוטין ממה שרציתי להעביר.
שני לקחים למדתי מזה:
1. אני לא יכולה לשלוט בפרשנות שהקוראים יעניקו ליצירות שלי. היא מושפעת מרגשות, השקפות ועובדות חיים שמשתנים מאדם לאדם.
2. אני יכולה לקחת אחריות על היצירה שלי במובן של שיפור היכולות כך שאצא ברורה ככל וניתן על ידי, אני ממש לא מתכוונת לקחת אחריות על הפרשנות שקוראים יעניקו ליצירות שלי כאן או בעתיד.
צריך להכניס מסר בסופו של דבר לא?! ;)
שאלת השאלות...
אבל גם אם צריך הדיסוננס שהוצג כאן מפריע בעיני להעברת המסר הרצוי על הסופר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #80
נכון שזה בולט אצלנו במיוחד, אבל לסופר לא אמורה להיות אחריות מבחינה השקפתית, הוא לא רב ולא מחנך הדור.
לא, לא לזה כוונתי. אלא על הרעיון של לקחת אחריות. עומדת לי דוג טובה אבל היא מלאת לשון הרע. וזה כבר הביא דוג'!.
דעה הרסנית\לשון הרע שמושתלת בספר - , האם מותר לו לסופר לעשות ולכתוב מה שבא לו ?!.

מבחינה פשוטה הוא כן, הוא יכול להוציא את הספר, אבל ההרס שהוא עושה במידה ולא בדק שהכל בסדר - רב, וכאן יש מקום לדעה של @הגיבן (ת) , לא לקחת מהסופר. כי הדעות וכל מיני שהוא יכול להעביר לא תמיד טובות וראויות.


את התחלת ו @נ. גל המשיכה אותך מעולה:
1681422478343.png
זאת לא דוג מספיקה?
לסופרת הייתה כאן אחריות. כי היא כתבה לציבור מסוים!.
הגיוני ומה שאני מדברת זה כי נכתב לציבור החרדי, וההישמרות צריכה להיות כפולה.

אהל הדוד תום, גם הוא היה לעזר בגיוס דעת קהל!. כאן ההשפעה הייתה לטובה, כזכור לי.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

ביקורת ספרות לכוד בקוד
לכל הסופרים והסופרות!
כפי שביקשו בפורום הכללי, החלטתי לפרסם קטעים מספרי החדשים שם, כדי שכולם יוכלו להגיב.
בכל מקרה, למי שעוקב במיוחד אחר חדשות פורום הכתיבה משכפלת לכאן את החדשות ואת הלינק לאשכול.

ספר מתח - עלילה - מדע בדיוני (הקף את הנכון :)) יוצא לאור א"יה, לקראת ראש השנה.
קבלו אותו:
"לכוד בקוד" (אם תפתחו את הלינק - תוכלו לראות את הכריכה ולקרוא פרקים לדוגמא)

וכדי שהדיון פה יהיה יותר ספרותי ומקצועי, אכתוב שאלה שבה התחבטנו וקיבלנו תשובה לא חד משמעית של המבקר הספרותי.
והיא:
האם אפשר לקטלג את הספר כ-"מדע בדיוני"?
אני אישית רציתי לכתוב את ההגדרה בכריכה, אך המבקר טען אחרת והנה ציטוט מדבריו:
"הסיווג של הספר כמדע בדיוני מציב רף מאוד גבוה. כי מדע בדיוני מחייב להתיישר מבחינת הרמה המדעית עם ...(וכאן הוא כתב דוגמאות של סופרים מהציבור הכללי שאיני רוצה להזכיר ולא חושבת שיש לכך מקום). לענ"ד היה נכון יותר לסווגו כמותחן בדיוני." עד"כ דבריו.

את המילה "מותחן" אני לא אהבתי. כי אני בעצמי לא אוהבת ספרים שהמתח הוא עמוד השדרה המרכזי שמחזיק את העלילה. עלילה שכל מה שמתניע את הקורא להמשיך בה הוא המשחק ברגשותיו שהוא עדיין לא יודע אם הגיבור ינצל או לא...
וזה לא שאין מתח בספרים שלי, אלא אני הייתי רוצה לחשוב שאנשים קוראים אותם לא רק בגלל שדחוף להם לדעת אם יהיה לסיפור סוף טוב או לא :)

מעניין לראות מה יגיד הציבור לאחר שיקרא את הספר בקשר לשאלה הזאת.

בכל מקרה, המבקר גם האיר הרבה נקודות מעניינות, הנה כמה מהן (מקווה שזה לא יחשב לספוילר):

בחירת השמות (המאוד מוצלחת):
  • וויקטור וינטר. מעביר בתת מודע את השאיפה לניצחון (בכל מחיר) בשם הפרטי וגם מורגש היטיב הקור (השכל הקר, נטול הרגש) שמנשב משם המשפחה.
  • שלוימי – הניגוד בין השלמות (עילוי, חריף, גאון וכו') לבין הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. כגודל הפוטנציאל כך גודל הנפילה.
  • נתנאל – יותר מכיל ומקבל, כשמו כן הוא. מתייחס לכשרונותיו ויכולותיו כמתנת שמיים ופחות סומך על עצמו ושיקול דעתו (בניגוד לשלוימי).
  • חזקי, שנותר בדרגתו, חזק במקום שבו הוא נמצא ויוצא מחוזק עוד יותר.
  • ג'ק, לא יודע אם היתה כוונה לכף אבל בתת-מודע זה מצטלצל עם הביטוי Jack-In-The-Box שבא לתאר את השדון שמתחבא בקופסא וקופץ החוצה כשאיש אינו מצפה לו.
  • ברנשטיין, כמו אבן צור שצורבים באמצעותה (או עליה). יציב, אפשר לסמוך עליו.
  • שרגא – כמו הנר (=שרגא) מאיר בגאונותו, ביושרתו, באמונתו.
  • אלי (ולא אליהו) – שעדיו לגדולות. וכשם שאליהו לא מת, כך יש משהו באלי שמשדר שהמפעל הזה ימשיך לעד, אל תוך הנצח שיבוא.
  • דניאל הורביץ – מזכיר את דניאל הנביא שלא נכנע לרשעים והיה לו חזון, חלום אותו פירש לעולם. והורביץ – החלק התורני-עכשוי, השל"ה הקדוש, שאולי דניאל מצאצאיו.
קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
קלעים/נעמי צוובנר

ספר די ישן
שמשום מה שלא השאיר את רישומו
לרוב האנשים, גם חובבי קריאה, שם הספר לא אומר דבר.

בעיניי הוא מעולה,
עד כדי כך שקראתי לטור סקירה ספרותית -
כי, אממ, אין לי ביקורת.


קלעים הוא ספר קליל אבל עמוק,
זורם ונוגע
דרמה משפחתית עם מתח עלילה שנראה בלתי פתיר.
אין בו את הכבדות שמאפינת את שאר ספריה של הכותבת
(שמזמנת את התגובה האוומטית: נעמי צובנר, פחות הטעם שלי..)

לכל מי שרוצה פשוט לקרוא סיפור ולרוץ איתו,
בלי ריצות לזירה אחרת בקצה השני של העולם,
בלי קפיצות לחדרי חקירות וחורשי מזימות,
בלי הבלחות עבר עתיד ויקום מקביל.
בעיניי זה מחייב כתיבה מושכת ועלילה ברמה גבוהה
הרבה יותר קל להחזיק מתח וערנות קוראים ע"י אלמנטים של סכנה
או ע"י סקרנות מה קורה בינתיים בעלילה השניה
במיוחד בדור המסכים שאנחנו,
להשאיר אותנו במקום אחד בלי לזפזפ
זו אומנות.


הספר עוקב אחרי יחסים של שתי בנות דודות,
תלי (אתל) ואסנת,
מהגן ועד האירוסין.
יחסים עקומים, הזויים, פוגעניים,
היום אולי היו קוראים להם רעילים ועוד כל מיני אבחנות.
ספרים כאלו יש הרבה.
מה שמיוחד בספר הזה
זה כמה נקודות:

* הסריקה של כל התקופות.
איך התצוגה משתנה עם הגיל, אבל לא המהות.
איך אי אפשר להפסיק אם זה גם כשמבחינים מגיל גן,
גם כשמפרידים מסגרות.
גם כשנפגע יודע כבר לא להתקרב.

* איך עובד תעתוע,
גם עלינו הקוראים.
אנסה איך מוליכים שולל את כל העולם כמעט.
איך הנטיה להרס של הני כדי לרומם אותי
יכול להיות נסתר,
מההורים, מהחברות, מהפוגע עצמו.
שבאמת בטוח שהוא מיטיב.

*כשהפוגע הוא ילד.
ילד לא יכול להיות הרע בשום סיפור.
והוא גדל, והוא שואף ומשפר כל מיני צדדים,
אבל הנטיה החזקה והנסתרת ממנו -
איך ומתי משתלטים עליה.

*המורכבות של הדמויות.
המעשים הטובים והצרכים העמוקים של הפוגע,
טוב לב ונסיון לעבוד על המידות ולשמור על הלשון ועל השלום - של הנפגע
בשילוב עם התפתחות האופי ולמידה להגיד לא, עד כאן.
איך מרגישים המבוגרים באותה משפחה
כמה ההורים צריכים לתמוך בילד מול התנהגויות שלו
כמה סבים צריכים לאחד משפחה או להאפשר הפרדה
ואם כ"כ רחוקים שלא רואים את הנזק
ואף אחד לא מתנדב להסביר.


נכון נוצר רושם של ספר קשה?
ההיפך הוא הנכון.
ספר מלא תיאורי מלאי צבע וענין
של ילדות, של בית ספר, של מסיבות ושמחות
של תקשורת ואינטראקציה של בנות בכל הגילאים
עם כל מה שמעסיק בנות. בכל הגילאים.


כלל כל הדמויות מאופינות בכשרון ואמינות אבסולוטית.
לכל אחד תפקיד ברור, אופי יחודי,
וגם גמישות מפליאה.
איידי, אמא של אסנת, שחוזה את האת הסרט מראש.
הסבתא, שרוצה כ"כ לקרב ולא להרגיש.
בלה, אמא של תלי, שנחושה להוציא ממה שיש את המיטב
ומהמשפחה שלה, כמה שהיא קטנה, את גאות היחידה.
הוא דמות מורכבת, ששנאתי כנערה,
ועכשיו אני מאוד מעריכה. אותה ואת הכתיבה עליה.
מרגלית, החברה של אסנת בסמינר,
שהוא דמות צבעונית בלפני עצמה אבל יש לה גםתפקיד מאד חשוב
לדברר את אסנת. לשמוע מה יושב מתחת לערימת טוב לב הזאת.

שאם לא הייתי מכירה,
הייתי חושבת שאין ילדות כאלה. אין נערות כאלה, ואין בחורות כאלה.
שתמיד רוצות להיות טובות.
שתמיד רוצות להיטיב עם השני, וללמד זכות.
האופי שלהם טוב בעצם והתמימות, גם כשהיא נשברת, שומרת על טוהר.
אבל אני מכירה בנות כאלה. והן קיימות.
אני חושבת שמה שהכי אמין פה, זה שככל שהיא גדלה ומתבגרת,
הטוב הזה נסדק.
גם אם נלחמת בו כמו ילדה טובה, היא כבר לא יכולה להתעלם.
ובסוף היא גם נשברת. אבל מה זה נשברת.
מה שמפתיע, אולי קצת פחות אמין, שתלי הופך את עורה, בדיוק באותה הסיטואציה.

ותלי,
ולרגעים כבוגרת אני מקנאה בה.
איך אפשר תמיד להיות מרוצה מעצמך.
תמיד לשווק את עצמך מעולה.
וכולם, כולם, מאמינים לך.
גם אם אין לך אחים, גם כשיש.
גם כשיצאת לעבודה במקום ללמוד,
גם שלא ק בלו אותך.
כשרצו אותך, כשלא רצו אותך.
ובשקט בשקט נודה כולנו שלא קל בכלל לגדול ליד מישהי כמו אסנת
שנראה ששכחו לחלק לה חסרונות - בערכים ובמידות בפנימיות.
ואת הקנאה שלה במשפחה גדולה - קשה לא לראות.


אז איך זה המשיך כשהלכו לסמינרים שונים בתכלית
איך השפיע פשיטת הרגל
איך התנהלו השידוכים
ואיך אפשר לעשות גם באירוסין, ופעמיים,

תקראו ותספרו לי.
במבט ראשון - כריכה
שהגיע הספר לידי לראשונה כבר חשתי במתח העוטף את הספר בקרח קפוא.
דגל משולב מרמז על אולי המלחמה הקרה? ארה"ב ורוסיה לא נראות כידידות משכבר הימים הלא כן? מה שאינו מטיל צל של ספק זה שמדובר בדרך זאת או אחרת בעלילה המתרחשת בארצות הללו.
מתח, נוער בוגר - טוב, בחשיבות מעלעלת בכריכה האחורית, הודפת את השגרה המלחיצה וצוללת לתוך עולם קפוא.
התחלנו.

1750853900176.png

במבט שני - עלילה
במקום להתיש החלטתי לערוך סיקור קצר, ולא דווח יבש ואדיש על עלילה מותחת.
הפרק הראשון נראה כאילו נפתח באמצעו של הספר, נער שאיבד את זכרונו, ולפי המשיכות והנטיות מתגלה כיהודי שומר תורה ומצוות. לפי דבריהם של הרופאים הוא איבד את זכרונו עקב הרעלת מזון שאותה הגו האמריקאים חסרי המצפון. רבים מתו, חלקם ניצלו אך למרבה הצער איבדו את זכרונם עקב הסיבה הטראגית.
כפי שאפשר לצפות הוא מאמין בדברי הכזב, אך תחושה עמומה מאותתת לו בדבר מה שאינו כשורה.
נדלג קדימה - הוא נמצא בתוך פנימיה צבאית, עם כללים נוקשים כמו שרק רוסיה יכולה להעניק. מכיר חברים שכמוהו איבדו את זכרונם.
במקביל נפרסת עלילה על דיוויד, יהודי אשר נרתם לחיפושים אחר ילד בן ארבע, אף על פי סירוב נחרץ של ההורים.
הקו אשר מתחבר לבסוף לפסיפס מושלם של עלילה מוקפדת - יצחק, יהודי אשר מציל נער אשר לפי דבריו איבד את שני אחיניו.
עוד קדימה - סלבה בורח לשלג יחד עם אחיו הקטן בן הארבע, וחברו מן הפנימיה הצבאית אשר הצליח לערום על הרופא ואינו איבד את זכרונו.
לבסוף מצליחים גיבורנו משכבר הימים לחזור הביתה, להינצל ע"י דן הרופא היהודי ולמצוא את התרופה אשר נוגדת את איבוד הזיכרון, ודיויד מצליח להשיב את הילדון האבוד בחזרה להוריו. אביו מבטיח חגיגית להניח תפילין כי כך אמר אם ימצא בנו.
אנדריי בסיום העלילה חוזר לבסוף ליהדותו אשר לה התכחש.

במבט שלישי - חוות דעת
כמו כל ספריה מצליחה מאיה לקחת את הקורא ולהישאב פנימה לתוך הסיפור. זהו אינו ספר שאפשר להניח מהידיים ולשוב אחר כך לקריאה חוזרת. בתור חובבת מתח הספר בהחלט משלב מתח מוגבר לאורך הסיפור, מן העמוד הראשון כבר גיבורנו מונחים בתוך דרמה מותחת ואימה קרה. סגנון הכתיבה יפהפה ומושחז עם המונולוגים המלוטשים והדמויות הבלתי נשכחות אשר אליהם מתחברים מן הרגע הראשון.
ואחרי התשבחות מגיעה הביקורת: דיוויד, בעל הזיכרון צילומי וחיפושיו אינו קריטי לעלילה, כי אם רק בסוף. היה ניתן לחתוך את קטעיו בתחילה ולשים קטע קצר שמסביר על נוכחותו בדפיו האחרונים של הספר. כנ"ל גם דן, אשר אמנם הוסיפו נופח ונאפקט לסיפור המתרקם בין השורות, אך מול הפנימיה הצבאית המנותקת ואברהם האורח התמוה והמסכן אשר כובד האחריות והחרטה ניכרים בכל דיבור ותיאור של הדמות לדעתי יכולים בהחלט לחכות ולצמצם את נוכחותם בעיקר הסיפור שזהו אמצעו.
הייתי בהחלט מעונינת לקרוא את הרגע שבו סלבה - אהרל'ה נזכר בעברו הנשכח. הקטע שכל הסיפור נסוב סביבו מן הרגע הראשון.
מה שמאוד התאים מבחינת העלילה זהו אשר המשך קורותיו של אנדריי מופרד יחסית משאר הסיפור, מה שגורם שעדיין נישאר בתחושה המתוקה של הזיכרון חוזר.
בנוגע לשם - לב של קרח: לפי תאורו של אהרל'ה (- אהרון - סרבה או איך שתרצו) ליבו קרח, אשר אין בו רגשות ותחושות כלפי עברו, לעומת אנדריי אשר זוכר היטב וליבו נמס מגעגוע. זה מוזכר שוב ושוב, כדי להדגיש זאת כדי שלא אסגור את הספר בטפיחה עזה. סליחה, למי יש פה לב של קרח? אולי למנהל הפנימיה - הקצין מנישקוב? זה לא מפורט!
הילד בן הארבע בנג'י לדעתי יותר מדי נועז, היה צריך להגדיל את גילו אך לא מדי, כך שבהחלט ניתן יהיה להשתלט עליו בעדינות ראויה.
הבהלה של אברהם מאחותו הייתה קיצונית, אך לפי הרושם המסתבר אחותו הייתה בהחלט קשה עימו. זהו לדעתי ההסבר היחיד אשר הגיוני שגבר צעיר מסתובב ברוסיה לבדו ומחפש ללא שום עזרה נוספת.
אם לא הפחד מאחותו, הייתה כבר ועדת חיפוש שלמה ואברהם היה אולי בראש המחפשים, אך אינו מופקר בתחנת רכבת במעמקי רוסיה.

במבט רביעי - סיכום
ספר שבהחלט משאיר בפה טעם טוב של עוד.
אחד הספרים היפים של מאיה, לפחות לדעתי.

אשמח לביקורת.
 תגובה אחרונה 
ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה