ביקורת ספרות למה אתה בוחר מותחן ומקבל אקשן ועל סוכני ביון וגיבורי על

[נ. גל]

א. תכתוב על מה שאתה עובר ואתה חושב שכולם גם עוברים. סיפור זה כלי תקשורת מיוחד מאוד.
ב. תשתמש בתחפושת של איזה ג’אנר שאתה מתחבר אליו
ג. תחקור ותלמד ותרחיב את דעתך על הנושאים שכבר מעניינים אותך, על הז’אנר שכבר מדבר אליך, אם זה כבד לך, אתה לא מצליח להבין את ההיגיוןוהסבירות בנושא, אתה לא מרגיש איך זה קשור אליך, איך זה מרגש אותך ואיך אתה מזדהה עם זה, תחשוב שוב האם אתה בז’אנר הנכון בשבילך ובשביל הסיפור שאתה מנסה לשתף.

הרעיון הזה מוצא חן בעיניי, כיוון שמי שילך על פיו כנראה לא יגיע בכלל להיות מהכותבים עליהם דיברה הביקורת במקור.

עם כל זאת שאת רוצה שהסופר יבוא כ'משתף', ואף אחד לא יבקר אותו, יתלונן וכו', כי הוא כתב כלפי מעלה, כלשונך, חשוב להבין שכן יש אחריות לטעויות. כי אנחנו ציבור מסוים, ויש הרבה נקודות שהשקפה לא נכונה שנוער\אדם עם אופי לא מספיק חזק, בולע - יפגעו. וזה שהסופר רק רצה לשתף לא עוזר כאן. הוא צריך לשקול את ה'שיתוף' שלו מאוד מאוד.

את לא יכולה לטעות כשמדובר באומנות, את חייבת ליצור מתוך ההשקפה שלך, השאלה לא מה "נכון" אלא מה באמת יעזור לך לצאת לאור.

שהסופרים יבחרו צד בכיף, אני לא חושבת שתפקידם לחנך, רק שלא ינסו למכור לוקשים בשביל לעבור עיניים חרדיות ובמקביל לכתוב משהו אחר לחלוטין.

הסופר כן אחראי על עצמו, מה שיוצא מהפה שלו, ומה הוא עושה במרחב ציבורי.

והנה הגענו לסוגית הפרוגרסיביות מול דמוקרטיה. מי בא להפגין?
העם (או החוקים החברתיים שמנהלים את העם) החרדי קובעים איך עלינו להביע את עצמנו. בעיקרון, אתה יכול לחשוב מה שתרצה ולהחשב חרדי, אבל אם תאמר דברים מסויימים בפומבי - תאבד את התואר.
מדובר בהכללה גסה, אבל תתעלמו מהדקויות כרגע. זה לא העניין.
כבר דשו פה בדיונים ארוכים מהו ספר חרדי, וכאן אנחנו נוגעים בדיון - האם אנחנו אמורים לשמור על החוקים המגדירים מהו ספר חרדי?
התשובה הפרקטית היא: כן, כדי שיסכימו לקנות את מה שאתה כותב. גם אם בבית אתה לא מקפיד על הלכות לשון הרע, בספר תקפיד עליהם. כי זה חלק מחוקי המשחק.
התשובה האידיאולוגית היא: לכו לשרשורים שעוסקים בזה.

מעבר לזה - כמעט ולא קיים מתח.

לצערנו, כיוון שלא מקובל לייצר מותחן משפטי על סכסוך שכנים שמתגלגל כבר עשור בבית דין, מותחן פסיכולוגי על הפרעות נפשיות וכד'.
יש הרבה דברים שקיימים בציבור אבל לא שימושיים בשל הפסקה הקודמת שכתבתי.

מצד אחד אין לי יותר מידי ציפיות מסופרים, מצד שני אני מקווה להתעלות על הציפיות האלה באשר לגבי כשאכתוב. זה סתירה?

זה סתירה רק אם את עמוק בתוך טווח הנורמה (קרי - בינונית).
ממה שקראתי בבלוגים שלך, את בהחלט לא סופרת בינונית, כך שניתן לצפות שגם הספרים שלך יהיו טובים בהרבה מהציפיות שלך.

 

[משולש ברמודה]

את התחלת ו @נ. גל המשיכה אותך מעולה:

נכון. והסברתי בתגובה שלי אלייך שהבעיה בעיני היא בקונפליקט. בכך שיש כאן מסר נסתר שגובר על המסר הגלוי והשטוח. אני לא נכנסת לעניין ההשקפתי כי זה דיון נפרד ודעתי שונה גם מהמסר הגלוי וגם מהמסר הנסתר.

לסופרת הייתה כאן אחריות. כי היא כתבה לציבור מסוים!.
הגיוני ומה שאני מדברת זה כי נכתב לציבור החרדי, וההישמרות צריכה להיות כפולה.

אז בעצם את אומרת, וסליחה על הבוטות, לעזאזל עם יצירתיות ומקוריות. כי בסוף אנחנו נצטרך לכתוב לפי אמות המידה של הציבור החרדי ללא קשר להשקפותינו האישיות אז בשביל מה לטרוח אם כבר נקבעו גבולות לכל כלל?

אהל הדוד תום, גם הוא היה לעזר בגיוס דעת קהל!. כאן ההשפעה הייתה לטובה, כזכור לי.

היה לעזר. לא יצר דעת קהל.
ואני מסכימה שספר יכול להשפיע מאד, לפעמים אי אפשר אפילו לדמיין עד כמה. אבל בעיני זאת אחריות אישית של הסופר על פי אמות המידה שלו, והציבור לא יכול לדרוש שיעשה את הסלקציה על פי הדעות הרווחות על הכלל.

 

[לוטם]

איך אפשר לכתוב עם כזאת אחריות? זה מגביל מאד בעיני, ברמה היצירתית ובחופש של הדעות. אני לא חושבת שהציבור שילם לי כאילו הייתי מורה שאמורה להתיישר עם תקנון מסוים.

קרה לי בפורום הזה כבר שכתבתי איזה שיר והובנתי אחרת לחלוטין ממה שרציתי להעביר.
שני לקחים למדתי מזה:
1. אני לא יכולה לשלוט בפרשנות שהקוראים יעניקו ליצירות שלי. היא מושפעת מרגשות, השקפות ועובדות חיים שמשתנים מאדם לאדם.
2. אני יכולה לקחת אחריות על היצירה שלי במובן של שיפור היכולות כך שאצא ברורה ככל וניתן על ידי, אני ממש לא מתכוונת לקחת אחריות על הפרשנות שקוראים יעניקו ליצירות שלי כאן או בעתיד.

לא מתכוונת שאת צריכה לקחת אחריות על הפרשנות. את גם לא צריכה לחשוש איך יפרשנו את מה שאת כותבת. כל עוד את כותבת משהו שאין בו מכשול מבחינה רוחנית, מבחינתך, זה בסדר.
בדיוק כמו שכתבת, את צריכה לדאוג לצאת ברורה, אבל אם את בכוונה כותבת משהו בעייתי ולא מתאים, פה יש לך אחריות.

שאלת השאלות...
אבל גם אם צריך הדיסוננס שהוצג כאן מפריע בעיני להעברת המסר הרצוי על הסופר.

כתבתי את זה בציניות...
יש כאלה שחשוב להם להוסיף מסר, יש שפחות, רק צריך לדעת לעשות את זה נכון.

 

[משולש ברמודה]

כל עוד את כותבת משהו שאין בו מכשול מבחינה רוחנית, מבחינתך, זה בסדר.

כל עוד זה מבחינתי אני מסכימה. אבל המשפט הבא שלך קצת סותר את זה.

בדיוק כמו שכתבת, את צריכה לדאוג לצאת ברורה, אבל אם את בכוונה כותבת משהו בעייתי ולא מתאים, פה יש לך אחריות

בעייתי בעיני מי? לא מתאים בעיני מי? בעיני זאת השאלה.
הבעיה שיש מוסכמות ודעות קבועות שיש עליהן קונצנזוס, או לפחות מקובלות להיחשב כדעת רוב ועל פיהן נדרש לכתוב.

כתבתי את זה בציניות...

חוק פו... ולא שמתי לב לאימוג'י.

 

[לוטם]

כל זה מבחינתי אני מסכימה. אבל המשפט הבא שלך קצת סותר את זה.

בעייתי בעיני מי? לא מתאים בעיני מי? בעיני זאת השאלה.
הבעיה שיש מוסכמות ודעות קבועות שיש עליהן קונצנזוס, או לפחות מקובלות להיחשב כדעת רוב ועל פיהן נדרש לכתוב.

אם את כותבת לציבור מסוים, את כנראה שייכת אליו ומסכימה עם דעותיו, מה שאת כותבת אמור להיות תואם פחות או יותר לתכנים שהציבור צורך.
יכולות להיות סטיות קטנות, כי לכל אחד יש דעות והשגות, אבל אם את שייכת לציבור הזה, שוב, הדעות שלך יהיו חופפות לאלו של הציבור.

 

[משולש ברמודה]

אם את כותבת לציבור מסוים, את כנראה שייכת אליו ומסכימה עם דעותיו, מה שאת כותבת אמור להיות תואם פחות או יותר לתכנים שהציבור צורך.
יכולות להיות סטיות קטנות, כי לכל אחד יש דעות והשגות, אבל אם את שייכת לציבור הזה, שוב, הדעות שלך יהיו חופפות לאלו של הציבור.

זאת הכללה גדולה מאד.
אבל מכן אנחנו נסטה ישירות לדיון השקפתי שאין בי רצון לקיים, לכן נראה לי נסכים שלא להסכים

 

[~שפרה~]

אז בעצם את אומרת, וסליחה על הבוטות, לעזאזל עם יצירתיות ומקוריות. כי בסוף אנחנו נצטרך לכתוב לפי אמות המידה של הציבור החרדי ללא קשר להשקפותינו האישיות אז בשביל מה לטרוח אם כבר נקבעו גבולות לכל כלל?

אני מסכימה איתך. אבל לא הובנתי נכון וייתכן שנכשלתי במה שרציתי להסביר.
לא אומרת גבולות יצירתיות! בשום אופן!. אינסוף ליצירתיות, בכבוד!.
ברגע שיצרת משהו יצירתי מאוד, מטורף בקנה מידה, הזוי, משגע, מה שתרצי!, או אז, עכשיו תבדקי
(לפני זה הגיוני שיכול להרוס את היצירתיות, אבל לא בהכרח!. כלומר, קודם כל שתהיה עלילה, שתנבא ממך ותשתפך, אחרי שיצרת את הרוב, או מה שזה לא יהיה אין לי כוח להיכנס לזה, תבדקי. אם את מתכננת להוציא את הספר לאור - האם המסרים\המידע\הדמויות שהעברתי כאן, מתאימים לרוח?!. את לא חייבת להוציא לאור, אולי זאת הנקודה כאן?. אסור לכתוב ספר כדי שיעמוד במדף שלך?*) שהוא ראוי מבחינה דתית (אית שתקראו לזה!) לצאת לציבור. בעיות? צנזרי, תהיי מקורית, כן! נדרשים ממך כוחות, לא אומרת שלא.
כתיבה לציבור מסוים דורשת כוחות גדולים אם רוצים להיות יצירתיים ומדהימים, אבל זה א פ ש ר י !.
מגביל? אני לא אומרת שלא. זה ברור לנו. ולדוש בזה תמיד אפשר. אבל דווקא מזה נדרשת יצירתיות כפולה.

*למה לא להביע את היצירתיות חסרת הגבולות שלא תגרום לתסכול נורא מ'הציבור' אליו רצית לכתוב, בספר משלך?, שיעמוד על המדף שמה למעלה. ויהיה נכס. בשבילך, לא בשביל אף אחד.

היה לעזר. לא יצר דעת קהל.

עזר ליצור דעת קהל, לא?.

(ציטוט מויקיפדיה).
ההדגש השני הוא אמנם סבירות. אבל עדיין מדגיש את ההשפעה הרבה של הספר.

 

[~שפרה~]

זאת הכללה גדולה מאד.
אבל מכן אנחנו נסטה ישירות לדיון השקפתי שאין בי רצון לקיים, לכן נראה לי נסכים שלא להסכים

חושבני שפה קבור הכלב. ולא נפתח את זה כי את לא רוצה... וגם כי פרוג מלא ומגוון, וכל אחד ודעותיו...


משולש, אני צודקת?

 

[משולש ברמודה]

משולש, אני צודקת?

1. זה פורום ספרותי ובוודאי אין כאן המקום לדיוני השקפה.
2. יש מקום לדון האם בכתיבה על פי כללים המקובלים על ציבור יש טעם לפגם באיכות התוצרים. כתבתי את דעתי ואני חושבת שאני יכולה לחיות בשלווה יחסית עם העובדה שלא כולם משתפים את אותה הדעה

 

[~שפרה~]

יכולה לחיות בשלווה יחסית עם העובדה שלא כולם משתפים את אותה הדעה

נפלא

 

[פירי]

1. כן. את יוצאת דופן כי את לא סופרת. את קוראת. הנחת היסוד שלי היא שקוראים לרוב אינטליגנטים ונבונים יותר מסופרים ואני אמשיך לחשוב את זה גם על הקוראים שלי אם אי פעם אזכה לזה.

אני לא יכולה לחלוק על המשפט הזה, אבל זה ממש לא תרם לי אישית לעידוד המשך העיסוק שלי בכתיבה.

צריך להכניס מסר בסופו של דבר לא?!

לדעתי לא חובה להכניס מסר, אבל מי שמנסה כן להכניס, שיעשה את זה בצורה טובה ואמינה. שהקוראים אכן ייקחו את המסר שלו.

לדעתי, זה הרבה יותר גרוע מלא להכניס מסר.
ספר אלים ומעודד פשיעה, הערצה לציוניות, לכוחניות, להתעלמות מרגשות, הקדשת המטרה על חשבון הדרך או כל דבר נוסף מהסגנון הזה, לא יכול להיות גם ספר שמעודד אמונת חכמים וחיי יהדות על פי התורה.
זה רק מוריד וגורם לזלזול כלפי המסר הלא משכנע שנכנס בכח. וזה מכעיס אותי אישית שזה מה ש"מחרד" את הספר ומאפשר לו להכנס לספריות חרדיות.
וזה פשוט שקוראים רואים מיד מה המסר שבא רק כי חייבים וכי זה ספר חרדי, ומה עובר בכל שאר הספר להוציא את נאום ההטפה המוכרח. ואיזה מהמסרים יותר משפיע. אם כבר באים מתוך גישה שקריאת ספרים משפיעה על הקוראים.

 

[פירי]

התשובה הפרקטית היא: כן, כדי שיסכימו לקנות את מה שאתה כותב. גם אם בבית אתה לא מקפיד על הלכות לשון הרע, בספר תקפיד עליהם. כי זה חלק מחוקי המשחק.

הענין הוא, שהתשובה הזו לא לגמרי מדויקת.
יש דברים שאסור לעשות, אם אתה יהודי. ואם תעשה אותם לא יחשבו אותך לחרדי. אבל לכתוב את זה בספר - בוודאי שאפשר. אם מתקיימים כמה תנאים נוספים שהובאו בפוסט הראשון כאן. כמו אזכור של רב מדי פעם, תפילה לפני או אחרי מעשה.

 

[Talya kadosh]

אם נדבר על דרך העיקרון, סופר יכול לכתוב מה שהוא רוצה, על מה שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה. אבל, הוא יורה לעצמו ברגל. ההוצאה לא תוציא, הציבור לא יקרא, בזבוז זמן. אלא אם כן הוא מהסוג ששמח להשקיע ולהעניק לעצמו ספר שכתב לעצמו כמתנת יום הולדת.

יש נושאים שהם וטו בציבור, כן. אף אחד לא מתכוון לשנות אותם. זאת אומרת, מדובר בגבולות. וכמו שלא זוכרת מי, במחילה, כתב כאן, אפשר למתוח אותם. וזה קרה, קורה ויקרה - עד מקום מסוים. יש קווים אדומים שלא יחצו.

ואם כבר מתלוננים שחייב להכניס מסר ולחשוב בתוך הקופסא. גבולות, על פי דעתי, הם היצירתיות הכי טובה שאפשר לבקש. כי כשאפשר לכתוב על כל דבר, אפשר לכתוב על כל דבר, וזהו. כשאין אפשרות כזו, זה מכריח אותך להיות יותר מקורי, יותר חושב. (עד כמה ספרים כאלו יש? זה כבר תלוי עד כמה הסופרים מוכנים להשקיע. לא ניכנס לזה).

אגב, גם לגבי מסר. מסר, זה כל דבר חיובי וטוב. אין חיוב לכתוב על מעלת מצוות התפילה ונטילת הידיים. יש עניין להוציא את הקורא עם תוכן שהוא לא רדוד, שיצא עם משהו מעבר. אני לא חושבת שיש אפשרות, בכלל, לכתוב ספר עם אפס מסר. הוא יהיה שם, לחיוב או לשלילה. ואם זה כבר בידיים שלך ויש לך אחריות (כן, יש. אפשר לומר, גדולה מאוד) תשתדל לתת את הטוב. בסופו של דבר, מסר הוא לא דבר נורא כל כך כפי שמציגים אותו בשנים האחרונות.

 

[פירי]

לא יודעת אם ראוי לכתוב את שם הסופר/ת במפורש, אבל נזכרתי בדוגמה של כמה ספרים שנחשבים ל"פתוחים" ולא תואמים לסגנון החרדי ישראלי. אבל הם ספרים טובים והציבור קרא וביקש עוד.
ואז יצאו עוד ספרים מאותו סופר/ת כשהם ערוכים ו"מותאמים" לציבור, וכולם הפסידו.

אם נדבר על דרך העיקרון, סופר יכול לכתוב מה שהוא רוצה, על מה שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה. אבל, הוא יורה לעצמו ברגל. ההוצאה לא תוציא, הציבור לא יקרא, בזבוז זמן. אלא אם כן הוא מהסוג ששמח להשקיע ולהעניק לעצמו ספר שכתב לעצמו כמתנת יום הולדת.

בהקשר לזה, אם הספר באמת ערכי ויהודי, גם אם יש שם גויים גלוי ראש או דברים כאלה שלא היו עוברים בעיתונות החרדית כאן, אנשים מזהים את זה.
הגבולות הרדודים והעקומים שנפוצים כאן משום מה, בסופו של דבר לא תורמים לא לרמת היצירה ולא לתוכן היהודי.

 

[Talya kadosh]

את האמת, אני לא יודעות מה הגבולות של הציבור החרדי לפרטי פרטים. אם הם תורמים או לא.
אני מדברת באופן כללי על גבולות, על המתנה הזאת.
יכול להיות שיש קווים שיראו בעיני חלקנו מגוחכים. כמו, סוכן מוסד/שב"כ/לא באמת אכפת לי, שחייב להיות בעל תשובה, חרדי שנקלע בטעות לסיטואציה וכן על זו הדרך. חיוב האכלת מסר בכפית, עד כי יש מסר אבל אין עלילה. וכו וכו, כי אין לכך סוף.

גויים גלוי ראש לא עוברים? אולי רק בקומיקס. למרות שגם שם אני לא בטוחה, כי זכור לי קומקיקסים שכל איש שני בהם גלוי ראש. ואם כבר, צריך גם לעשות משהו בנוגע לרמה שלהם. חוץ משל @מרים יעל, תענוג לעיניים.

בקיצור, נתמקד. אני לא מדברת על הגבולות האלו, אלא על הרגילים והבסיסיים לגמרי. לא רואה טעם בהסרה שלהם. לעומת זאת, בדוגמאות שהבאתי לעייל, כן, אני לא אוהבת אותם בכלל. ובנוגע אליהם, אין לי אלא להסכים איתך.

 

[הגיבן (ת)]

אם את כותבת לציבור מסוים, את כנראה שייכת אליו ומסכימה עם דעותיו,

אולי אחד הדחפים שמוליד את האמן, שהוא דווקא שונה ורואה דברים אחרת.

האם מותר לו לסופר לעשות ולכתוב מה שבא לו ?!.
אם את מתכננת להוציא את הספר לאור - האם המסרים\המידע\הדמויות שהעברתי כאן, מתאימים לרוח?!

צודקת! ויש עניין של בפני עיוור לא תשים מכשול. אז ככה אני רואה את האחריות שלי: האם אני כיוונתי לטובה? זה מספיק עבורי. אני לא חומקת מאחריות, להפך: אני מכירה במקום שלי. הנה דוגמא מצוינת שהבאת:

אהל הדוד תום, גם הוא היה לעזר בגיוס דעת קהל!. כאן ההשפעה הייתה לטובה, כזכור לי.

הצעה: ייתכן שקהל שכבר היה מגויס, קנה את הסיפור כחיזוק למה שכבר האמין. כי יש עוד צד להשפעה: ביקורת שטוענת שהספר חיזק סטיגמה קליאשתית, ו"דוד תום" שימש ככינוי גנאי בפי גזענים. החברה מחליטה מה ההשפעה תהיה בסופו של דבר. לסופר יש מעט שליטה על זה. אומנות לא מנהיגה - אלא חלק מהשיח, תגובה ופעולה, מושפעת ומשפיעה.

אגב, סיפור מגויס מסתכן בהצתה של התנגדות חריפה. למה? לכתחילה התפקיד למצוא משמעות בסיפור - נמצא אצל הקורא: הדמיון מרגש אותו, מעורר אותו למצוא בסיפור את עצמו וכך דוחק בו להמציא בליבו תובנה עצמאית. זו הסיבה שסיפור משפיע. כי הקורא אחראי לזה. סופר שלוקח ממנו את התפקיד עלול להציף אנטגוניזם.

יש לי אנטקדוטה בעניין: אני כותבת קומיקס מעט פנטסטי על רקע השואה וקיבלתי ביקורות סותרות. האחד: רואים שאת מגויסת חרדית אנטי ציונית. השני: חבל שאת מביעה רעיונות ציוניים תשקלי אם את אמורה לכתוב לחרדים בכלל. מה אני אמורה להבין מזה כיוצרת? לאחר שאקבע עם איזה קורא אני "רבה" אחליט איזה חלקים מהיצירה לצנזר ואכתוב את הסיפור שיחנך אותו? אני לא חושבת כך.

אני חושבת ששני הקוראים האלה הרגישו משהו אחד משותף: שאני משתלטת על התפקיד שלהם.

 

[פירי]

את האמת, אני לא יודעות מה הגבולות של הציבור החרדי לפרטי פרטים. אם הם תורמים או לא.
אני מדברת באופן כללי על גבולות, על המתנה הזאת.
יכול להיות שיש קווים שיראו בעיני חלקנו מגוחכים. כמו, סוכן מוסד/שב"כ/לא באמת אכפת לי, שחייב להיות בעל תשובה, חרדי שנקלע בטעות לסיטואציה וכן על זו הדרך. חיוב האכלת מסר בכפית, עד כי יש מסר אבל אין עלילה. וכו וכו, כי אין לכך סוף.

אבל זה בדיוק הדיון... על הגבולות האלה והתוצר שזה מוציא.

גויים גלוי ראש לא עוברים?

זו היתה דוגמה, כמובן.

 

[Talya kadosh]

וזה בדיוק העניין. אין גבולות ברורים. יש קווים אדומים ועם כל השאר אנחנו מזגזגים. לפעמים, הספר עובר חלק בגרון ולפעמים נצא על הסופר/ת. אני מתחילה לחשוד שיש כאן חלק נכבד למצבי רוח.

זו דוגמא. אבל מעניין אותי אם היא נפוצה.

 

[נ. גל]

וזה בדיוק העניין. אין גבולות ברורים. יש קווים אדומים ועם כל השאר אנחנו מזגזגים. לפעמים, הספר עובר חלק בגרון ולפעמים נצא על הסופר/ת. אני מתחילה לחשוד שיש כאן חלק נכבד למצבי רוח.

לדעתי לא מדובר במצב רוח, אלא בנתונים שמורכבים יותר מאשר "מותר ואסור". בדיוק כמו שההלכה היא לא רק "מותר ואסור" אלא מתייחסת למקרים ספציפיים, ולדיין אסור להשליך ממקרה ספציפי על מקרה ספציפי בלי לבדוק.
כמה אלמנטים ששמתי לב אליהם:
א. תלוי מאוד לאיזה מגזר שייך הקורא.
ב. תלוי מאוד באיזה ז'אנר הספר. (למשל, רצח בספר דרמה לא ילך טוב, למרות שזה הרבה יותר כואב ומדמיע כשמישהו מת בכוונה. רצח באקשן יעבור בלי שמץ ביקורת בטענה ש"זה הז'אנר".)
ג. תלוי בצורת ההעברה. לסופר יש אפשרות לתאר את אותה הסצנה בצורות שונות מאוד, ולעורר בקורא רגשות שונים (במכוון או בשוגג).
מן הסתם יש עוד רבים.

 

[יוסף יצחק פ.]

בדיוק נתקלתי בדוגמא מעניינת: דמות נורת (לרוב לא בראשה) ורגע אחרי שסיימה להגיד את בקשתה האחרונה, היא הולכת לבית עולמה בדיוק מושלם.