ביקורת ספרות למה אתה בוחר מותחן ומקבל אקשן ועל סוכני ביון וגיבורי על

  • הוסף לסימניות
  • #81
א. תכתוב על מה שאתה עובר ואתה חושב שכולם גם עוברים. סיפור זה כלי תקשורת מיוחד מאוד.
ב. תשתמש בתחפושת של איזה ג’אנר שאתה מתחבר אליו
ג. תחקור ותלמד ותרחיב את דעתך על הנושאים שכבר מעניינים אותך, על הז’אנר שכבר מדבר אליך, אם זה כבד לך, אתה לא מצליח להבין את ההיגיוןוהסבירות בנושא, אתה לא מרגיש איך זה קשור אליך, איך זה מרגש אותך ואיך אתה מזדהה עם זה, תחשוב שוב האם אתה בז’אנר הנכון בשבילך ובשביל הסיפור שאתה מנסה לשתף.
הרעיון הזה מוצא חן בעיניי, כיוון שמי שילך על פיו כנראה לא יגיע בכלל להיות מהכותבים עליהם דיברה הביקורת במקור.
עם כל זאת שאת רוצה שהסופר יבוא כ'משתף', ואף אחד לא יבקר אותו, יתלונן וכו', כי הוא כתב כלפי מעלה, כלשונך, חשוב להבין שכן יש אחריות לטעויות. כי אנחנו ציבור מסוים, ויש הרבה נקודות שהשקפה לא נכונה שנוער\אדם עם אופי לא מספיק חזק, בולע - יפגעו. וזה שהסופר רק רצה לשתף לא עוזר כאן. הוא צריך לשקול את ה'שיתוף' שלו מאוד מאוד.
את לא יכולה לטעות כשמדובר באומנות, את חייבת ליצור מתוך ההשקפה שלך, השאלה לא מה "נכון" אלא מה באמת יעזור לך לצאת לאור.
שהסופרים יבחרו צד בכיף, אני לא חושבת שתפקידם לחנך, רק שלא ינסו למכור לוקשים בשביל לעבור עיניים חרדיות ובמקביל לכתוב משהו אחר לחלוטין.
הסופר כן אחראי על עצמו, מה שיוצא מהפה שלו, ומה הוא עושה במרחב ציבורי.
והנה הגענו לסוגית הפרוגרסיביות מול דמוקרטיה. מי בא להפגין?
העם (או החוקים החברתיים שמנהלים את העם) החרדי קובעים איך עלינו להביע את עצמנו. בעיקרון, אתה יכול לחשוב מה שתרצה ולהחשב חרדי, אבל אם תאמר דברים מסויימים בפומבי - תאבד את התואר.
מדובר בהכללה גסה, אבל תתעלמו מהדקויות כרגע. זה לא העניין.
כבר דשו פה בדיונים ארוכים מהו ספר חרדי, וכאן אנחנו נוגעים בדיון - האם אנחנו אמורים לשמור על החוקים המגדירים מהו ספר חרדי?
התשובה הפרקטית היא: כן, כדי שיסכימו לקנות את מה שאתה כותב. גם אם בבית אתה לא מקפיד על הלכות לשון הרע, בספר תקפיד עליהם. כי זה חלק מחוקי המשחק.
התשובה האידיאולוגית היא: לכו לשרשורים שעוסקים בזה.
מעבר לזה - כמעט ולא קיים מתח.
לצערנו, כיוון שלא מקובל לייצר מותחן משפטי על סכסוך שכנים שמתגלגל כבר עשור בבית דין, מותחן פסיכולוגי על הפרעות נפשיות וכד'.
יש הרבה דברים שקיימים בציבור אבל לא שימושיים בשל הפסקה הקודמת שכתבתי.
מצד אחד אין לי יותר מידי ציפיות מסופרים, מצד שני אני מקווה להתעלות על הציפיות האלה באשר לגבי כשאכתוב. זה סתירה?
זה סתירה רק אם את עמוק בתוך טווח הנורמה (קרי - בינונית).
ממה שקראתי בבלוגים שלך, את בהחלט לא סופרת בינונית, כך שניתן לצפות שגם הספרים שלך יהיו טובים בהרבה מהציפיות שלך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #82
את התחלת ו @נ. גל המשיכה אותך מעולה:
נכון. והסברתי בתגובה שלי אלייך שהבעיה בעיני היא בקונפליקט. בכך שיש כאן מסר נסתר שגובר על המסר הגלוי והשטוח. אני לא נכנסת לעניין ההשקפתי כי זה דיון נפרד ודעתי שונה גם מהמסר הגלוי וגם מהמסר הנסתר.
לסופרת הייתה כאן אחריות. כי היא כתבה לציבור מסוים!.
הגיוני ומה שאני מדברת זה כי נכתב לציבור החרדי, וההישמרות צריכה להיות כפולה.
אז בעצם את אומרת, וסליחה על הבוטות, לעזאזל עם יצירתיות ומקוריות. כי בסוף אנחנו נצטרך לכתוב לפי אמות המידה של הציבור החרדי ללא קשר להשקפותינו האישיות אז בשביל מה לטרוח אם כבר נקבעו גבולות לכל כלל?
אהל הדוד תום, גם הוא היה לעזר בגיוס דעת קהל!. כאן ההשפעה הייתה לטובה, כזכור לי.
היה לעזר. לא יצר דעת קהל.
ואני מסכימה שספר יכול להשפיע מאד, לפעמים אי אפשר אפילו לדמיין עד כמה. אבל בעיני זאת אחריות אישית של הסופר על פי אמות המידה שלו, והציבור לא יכול לדרוש שיעשה את הסלקציה על פי הדעות הרווחות על הכלל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #83
איך אפשר לכתוב עם כזאת אחריות? זה מגביל מאד בעיני, ברמה היצירתית ובחופש של הדעות. אני לא חושבת שהציבור שילם לי כאילו הייתי מורה שאמורה להתיישר עם תקנון מסוים.

קרה לי בפורום הזה כבר שכתבתי איזה שיר והובנתי אחרת לחלוטין ממה שרציתי להעביר.
שני לקחים למדתי מזה:
1. אני לא יכולה לשלוט בפרשנות שהקוראים יעניקו ליצירות שלי. היא מושפעת מרגשות, השקפות ועובדות חיים שמשתנים מאדם לאדם.
2. אני יכולה לקחת אחריות על היצירה שלי במובן של שיפור היכולות כך שאצא ברורה ככל וניתן על ידי, אני ממש לא מתכוונת לקחת אחריות על הפרשנות שקוראים יעניקו ליצירות שלי כאן או בעתיד.
לא מתכוונת שאת צריכה לקחת אחריות על הפרשנות. את גם לא צריכה לחשוש איך יפרשנו את מה שאת כותבת. כל עוד את כותבת משהו שאין בו מכשול מבחינה רוחנית, מבחינתך, זה בסדר.
בדיוק כמו שכתבת, את צריכה לדאוג לצאת ברורה, אבל אם את בכוונה כותבת משהו בעייתי ולא מתאים, פה יש לך אחריות.
שאלת השאלות...
אבל גם אם צריך הדיסוננס שהוצג כאן מפריע בעיני להעברת המסר הרצוי על הסופר.
כתבתי את זה בציניות...
יש כאלה שחשוב להם להוסיף מסר, יש שפחות, רק צריך לדעת לעשות את זה נכון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #84
כל עוד את כותבת משהו שאין בו מכשול מבחינה רוחנית, מבחינתך, זה בסדר.
כל עוד זה מבחינתי אני מסכימה. אבל המשפט הבא שלך קצת סותר את זה.
בדיוק כמו שכתבת, את צריכה לדאוג לצאת ברורה, אבל אם את בכוונה כותבת משהו בעייתי ולא מתאים, פה יש לך אחריות
בעייתי בעיני מי? לא מתאים בעיני מי? בעיני זאת השאלה.
הבעיה שיש מוסכמות ודעות קבועות שיש עליהן קונצנזוס, או לפחות מקובלות להיחשב כדעת רוב ועל פיהן נדרש לכתוב.
כתבתי את זה בציניות...
חוק פו... ולא שמתי לב לאימוג'י.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #85
כל זה מבחינתי אני מסכימה. אבל המשפט הבא שלך קצת סותר את זה.

בעייתי בעיני מי? לא מתאים בעיני מי? בעיני זאת השאלה.
הבעיה שיש מוסכמות ודעות קבועות שיש עליהן קונצנזוס, או לפחות מקובלות להיחשב כדעת רוב ועל פיהן נדרש לכתוב.
אם את כותבת לציבור מסוים, את כנראה שייכת אליו ומסכימה עם דעותיו, מה שאת כותבת אמור להיות תואם פחות או יותר לתכנים שהציבור צורך.
יכולות להיות סטיות קטנות, כי לכל אחד יש דעות והשגות, אבל אם את שייכת לציבור הזה, שוב, הדעות שלך יהיו חופפות לאלו של הציבור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #86
אם את כותבת לציבור מסוים, את כנראה שייכת אליו ומסכימה עם דעותיו, מה שאת כותבת אמור להיות תואם פחות או יותר לתכנים שהציבור צורך.
יכולות להיות סטיות קטנות, כי לכל אחד יש דעות והשגות, אבל אם את שייכת לציבור הזה, שוב, הדעות שלך יהיו חופפות לאלו של הציבור.
זאת הכללה גדולה מאד.
אבל מכן אנחנו נסטה ישירות לדיון השקפתי שאין בי רצון לקיים, לכן נראה לי נסכים שלא להסכים :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #87
אז בעצם את אומרת, וסליחה על הבוטות, לעזאזל עם יצירתיות ומקוריות. כי בסוף אנחנו נצטרך לכתוב לפי אמות המידה של הציבור החרדי ללא קשר להשקפותינו האישיות אז בשביל מה לטרוח אם כבר נקבעו גבולות לכל כלל?
אני מסכימה איתך. אבל לא הובנתי נכון וייתכן שנכשלתי במה שרציתי להסביר.
לא אומרת גבולות יצירתיות! בשום אופן!. אינסוף ליצירתיות, בכבוד!.
ברגע שיצרת משהו יצירתי מאוד, מטורף בקנה מידה, הזוי, משגע, מה שתרצי!, או אז, עכשיו תבדקי
(לפני זה הגיוני שיכול להרוס את היצירתיות, אבל לא בהכרח!. כלומר, קודם כל שתהיה עלילה, שתנבא ממך ותשתפך, אחרי שיצרת את הרוב, או מה שזה לא יהיה אין לי כוח להיכנס לזה, תבדקי. אם את מתכננת להוציא את הספר לאור - האם המסרים\המידע\הדמויות שהעברתי כאן, מתאימים לרוח?!. את לא חייבת להוציא לאור, אולי זאת הנקודה כאן?. אסור לכתוב ספר כדי שיעמוד במדף שלך?*) שהוא ראוי מבחינה דתית (אית שתקראו לזה!) לצאת לציבור. בעיות? צנזרי, תהיי מקורית, כן! נדרשים ממך כוחות, לא אומרת שלא.
כתיבה לציבור מסוים דורשת כוחות גדולים אם רוצים להיות יצירתיים ומדהימים, אבל זה א פ ש ר י !.
מגביל? אני לא אומרת שלא. זה ברור לנו. ולדוש בזה תמיד אפשר. אבל דווקא מזה נדרשת יצירתיות כפולה.

*למה לא להביע את היצירתיות חסרת הגבולות שלא תגרום לתסכול נורא מ'הציבור' אליו רצית לכתוב, בספר משלך?, שיעמוד על המדף שמה למעלה. ויהיה נכס. בשבילך, לא בשביל אף אחד.

היה לעזר. לא יצר דעת קהל.
עזר ליצור דעת קהל, לא?.
1681425512129.png

(ציטוט מויקיפדיה).
ההדגש השני הוא אמנם סבירות. אבל עדיין מדגיש את ההשפעה הרבה של הספר.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #88
זאת הכללה גדולה מאד.
אבל מכן אנחנו נסטה ישירות לדיון השקפתי שאין בי רצון לקיים, לכן נראה לי נסכים שלא להסכים :)
חושבני שפה קבור הכלב. ולא נפתח את זה כי את לא רוצה... וגם כי פרוג מלא ומגוון, וכל אחד ודעותיו...


משולש, אני צודקת?
 
  • הוסף לסימניות
  • #89
משולש, אני צודקת?
1. זה פורום ספרותי ובוודאי אין כאן המקום לדיוני השקפה.
2. יש מקום לדון האם בכתיבה על פי כללים המקובלים על ציבור יש טעם לפגם באיכות התוצרים. כתבתי את דעתי ואני חושבת שאני יכולה לחיות בשלווה יחסית עם העובדה שלא כולם משתפים את אותה הדעה :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #91
1. כן. את יוצאת דופן כי את לא סופרת. את קוראת. הנחת היסוד שלי היא שקוראים לרוב אינטליגנטים ונבונים יותר מסופרים ואני אמשיך לחשוב את זה גם על הקוראים שלי אם אי פעם אזכה לזה.
אני לא יכולה לחלוק על המשפט הזה, אבל זה ממש לא תרם לי אישית לעידוד המשך העיסוק שלי בכתיבה.

צריך להכניס מסר בסופו של דבר לא?! ;)

לדעתי לא חובה להכניס מסר, אבל מי שמנסה כן להכניס, שיעשה את זה בצורה טובה ואמינה. שהקוראים אכן ייקחו את המסר שלו.
לדעתי, זה הרבה יותר גרוע מלא להכניס מסר.
ספר אלים ומעודד פשיעה, הערצה לציוניות, לכוחניות, להתעלמות מרגשות, הקדשת המטרה על חשבון הדרך או כל דבר נוסף מהסגנון הזה, לא יכול להיות גם ספר שמעודד אמונת חכמים וחיי יהדות על פי התורה.
זה רק מוריד וגורם לזלזול כלפי המסר הלא משכנע שנכנס בכח. וזה מכעיס אותי אישית שזה מה ש"מחרד" את הספר ומאפשר לו להכנס לספריות חרדיות.
וזה פשוט שקוראים רואים מיד מה המסר שבא רק כי חייבים וכי זה ספר חרדי, ומה עובר בכל שאר הספר להוציא את נאום ההטפה המוכרח. ואיזה מהמסרים יותר משפיע. אם כבר באים מתוך גישה שקריאת ספרים משפיעה על הקוראים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #92
התשובה הפרקטית היא: כן, כדי שיסכימו לקנות את מה שאתה כותב. גם אם בבית אתה לא מקפיד על הלכות לשון הרע, בספר תקפיד עליהם. כי זה חלק מחוקי המשחק.
הענין הוא, שהתשובה הזו לא לגמרי מדויקת.
יש דברים שאסור לעשות, אם אתה יהודי. ואם תעשה אותם לא יחשבו אותך לחרדי. אבל לכתוב את זה בספר - בוודאי שאפשר. אם מתקיימים כמה תנאים נוספים שהובאו בפוסט הראשון כאן. כמו אזכור של רב מדי פעם, תפילה לפני או אחרי מעשה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #93
אם נדבר על דרך העיקרון, סופר יכול לכתוב מה שהוא רוצה, על מה שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה. אבל, הוא יורה לעצמו ברגל. ההוצאה לא תוציא, הציבור לא יקרא, בזבוז זמן. אלא אם כן הוא מהסוג ששמח להשקיע ולהעניק לעצמו ספר שכתב לעצמו כמתנת יום הולדת.

יש נושאים שהם וטו בציבור, כן. אף אחד לא מתכוון לשנות אותם. זאת אומרת, מדובר בגבולות. וכמו שלא זוכרת מי, במחילה, כתב כאן, אפשר למתוח אותם. וזה קרה, קורה ויקרה - עד מקום מסוים. יש קווים אדומים שלא יחצו.

ואם כבר מתלוננים שחייב להכניס מסר ולחשוב בתוך הקופסא. גבולות, על פי דעתי, הם היצירתיות הכי טובה שאפשר לבקש. כי כשאפשר לכתוב על כל דבר, אפשר לכתוב על כל דבר, וזהו. כשאין אפשרות כזו, זה מכריח אותך להיות יותר מקורי, יותר חושב. (עד כמה ספרים כאלו יש? זה כבר תלוי עד כמה הסופרים מוכנים להשקיע. לא ניכנס לזה).

אגב, גם לגבי מסר. מסר, זה כל דבר חיובי וטוב. אין חיוב לכתוב על מעלת מצוות התפילה ונטילת הידיים. יש עניין להוציא את הקורא עם תוכן שהוא לא רדוד, שיצא עם משהו מעבר. אני לא חושבת שיש אפשרות, בכלל, לכתוב ספר עם אפס מסר. הוא יהיה שם, לחיוב או לשלילה. ואם זה כבר בידיים שלך ויש לך אחריות (כן, יש. אפשר לומר, גדולה מאוד) תשתדל לתת את הטוב. בסופו של דבר, מסר הוא לא דבר נורא כל כך כפי שמציגים אותו בשנים האחרונות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #94
לא יודעת אם ראוי לכתוב את שם הסופר/ת במפורש, אבל נזכרתי בדוגמה של כמה ספרים שנחשבים ל"פתוחים" ולא תואמים לסגנון החרדי ישראלי. אבל הם ספרים טובים והציבור קרא וביקש עוד.
ואז יצאו עוד ספרים מאותו סופר/ת כשהם ערוכים ו"מותאמים" לציבור, וכולם הפסידו.

אם נדבר על דרך העיקרון, סופר יכול לכתוב מה שהוא רוצה, על מה שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה. אבל, הוא יורה לעצמו ברגל. ההוצאה לא תוציא, הציבור לא יקרא, בזבוז זמן. אלא אם כן הוא מהסוג ששמח להשקיע ולהעניק לעצמו ספר שכתב לעצמו כמתנת יום הולדת.
בהקשר לזה, אם הספר באמת ערכי ויהודי, גם אם יש שם גויים גלוי ראש או דברים כאלה שלא היו עוברים בעיתונות החרדית כאן, אנשים מזהים את זה.
הגבולות הרדודים והעקומים שנפוצים כאן משום מה, בסופו של דבר לא תורמים לא לרמת היצירה ולא לתוכן היהודי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #95
את האמת, אני לא יודעות מה הגבולות של הציבור החרדי לפרטי פרטים. אם הם תורמים או לא.
אני מדברת באופן כללי על גבולות, על המתנה הזאת.
יכול להיות שיש קווים שיראו בעיני חלקנו מגוחכים. כמו, סוכן מוסד/שב"כ/לא באמת אכפת לי, שחייב להיות בעל תשובה, חרדי שנקלע בטעות לסיטואציה וכן על זו הדרך. חיוב האכלת מסר בכפית, עד כי יש מסר אבל אין עלילה. וכו וכו, כי אין לכך סוף.

גויים גלוי ראש לא עוברים? אולי רק בקומיקס. למרות שגם שם אני לא בטוחה, כי זכור לי קומקיקסים שכל איש שני בהם גלוי ראש. ואם כבר, צריך גם לעשות משהו בנוגע לרמה שלהם. חוץ משל @מרים יעל, תענוג לעיניים.

בקיצור, נתמקד. אני לא מדברת על הגבולות האלו, אלא על הרגילים והבסיסיים לגמרי. לא רואה טעם בהסרה שלהם. לעומת זאת, בדוגמאות שהבאתי לעייל, כן, אני לא אוהבת אותם בכלל. ובנוגע אליהם, אין לי אלא להסכים איתך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #96
אם את כותבת לציבור מסוים, את כנראה שייכת אליו ומסכימה עם דעותיו,
אולי אחד הדחפים שמוליד את האמן, שהוא דווקא שונה ורואה דברים אחרת.
האם מותר לו לסופר לעשות ולכתוב מה שבא לו ?!.
אם את מתכננת להוציא את הספר לאור - האם המסרים\המידע\הדמויות שהעברתי כאן, מתאימים לרוח?!
צודקת! ויש עניין של בפני עיוור לא תשים מכשול. אז ככה אני רואה את האחריות שלי: האם אני כיוונתי לטובה? זה מספיק עבורי. אני לא חומקת מאחריות, להפך: אני מכירה במקום שלי. הנה דוגמא מצוינת שהבאת:
אהל הדוד תום, גם הוא היה לעזר בגיוס דעת קהל!. כאן ההשפעה הייתה לטובה, כזכור לי.
הצעה: ייתכן שקהל שכבר היה מגויס, קנה את הסיפור כחיזוק למה שכבר האמין. כי יש עוד צד להשפעה: ביקורת שטוענת שהספר חיזק סטיגמה קליאשתית, ו"דוד תום" שימש ככינוי גנאי בפי גזענים. החברה מחליטה מה ההשפעה תהיה בסופו של דבר. לסופר יש מעט שליטה על זה. אומנות לא מנהיגה - אלא חלק מהשיח, תגובה ופעולה, מושפעת ומשפיעה.

אגב, סיפור מגויס מסתכן בהצתה של התנגדות חריפה. למה? לכתחילה התפקיד למצוא משמעות בסיפור - נמצא אצל הקורא: הדמיון מרגש אותו, מעורר אותו למצוא בסיפור את עצמו וכך דוחק בו להמציא בליבו תובנה עצמאית. זו הסיבה שסיפור משפיע. כי הקורא אחראי לזה. סופר שלוקח ממנו את התפקיד עלול להציף אנטגוניזם.

יש לי אנטקדוטה בעניין: אני כותבת קומיקס מעט פנטסטי על רקע השואה וקיבלתי ביקורות סותרות. האחד: רואים שאת מגויסת חרדית אנטי ציונית. השני: חבל שאת מביעה רעיונות ציוניים תשקלי אם את אמורה לכתוב לחרדים בכלל. מה אני אמורה להבין מזה כיוצרת? לאחר שאקבע עם איזה קורא אני "רבה" אחליט איזה חלקים מהיצירה לצנזר ואכתוב את הסיפור שיחנך אותו? אני לא חושבת כך.

אני חושבת ששני הקוראים האלה הרגישו משהו אחד משותף: שאני משתלטת על התפקיד שלהם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #97
את האמת, אני לא יודעות מה הגבולות של הציבור החרדי לפרטי פרטים. אם הם תורמים או לא.
אני מדברת באופן כללי על גבולות, על המתנה הזאת.
יכול להיות שיש קווים שיראו בעיני חלקנו מגוחכים. כמו, סוכן מוסד/שב"כ/לא באמת אכפת לי, שחייב להיות בעל תשובה, חרדי שנקלע בטעות לסיטואציה וכן על זו הדרך. חיוב האכלת מסר בכפית, עד כי יש מסר אבל אין עלילה. וכו וכו, כי אין לכך סוף.
אבל זה בדיוק הדיון... על הגבולות האלה והתוצר שזה מוציא.

גויים גלוי ראש לא עוברים?
זו היתה דוגמה, כמובן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #98
וזה בדיוק העניין. אין גבולות ברורים. יש קווים אדומים ועם כל השאר אנחנו מזגזגים. לפעמים, הספר עובר חלק בגרון ולפעמים נצא על הסופר/ת. אני מתחילה לחשוד שיש כאן חלק נכבד למצבי רוח.

זו דוגמא. אבל מעניין אותי אם היא נפוצה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #99
וזה בדיוק העניין. אין גבולות ברורים. יש קווים אדומים ועם כל השאר אנחנו מזגזגים. לפעמים, הספר עובר חלק בגרון ולפעמים נצא על הסופר/ת. אני מתחילה לחשוד שיש כאן חלק נכבד למצבי רוח.
לדעתי לא מדובר במצב רוח, אלא בנתונים שמורכבים יותר מאשר "מותר ואסור". בדיוק כמו שההלכה היא לא רק "מותר ואסור" אלא מתייחסת למקרים ספציפיים, ולדיין אסור להשליך ממקרה ספציפי על מקרה ספציפי בלי לבדוק.
כמה אלמנטים ששמתי לב אליהם:
א. תלוי מאוד לאיזה מגזר שייך הקורא.
ב. תלוי מאוד באיזה ז'אנר הספר. (למשל, רצח בספר דרמה לא ילך טוב, למרות שזה הרבה יותר כואב ומדמיע כשמישהו מת בכוונה. רצח באקשן יעבור בלי שמץ ביקורת בטענה ש"זה הז'אנר".)
ג. תלוי בצורת ההעברה. לסופר יש אפשרות לתאר את אותה הסצנה בצורות שונות מאוד, ולעורר בקורא רגשות שונים (במכוון או בשוגג).
מן הסתם יש עוד רבים.
 
בדיוק נתקלתי בדוגמא מעניינת: דמות נורת (לרוב לא בראשה) ורגע אחרי שסיימה להגיד את בקשתה האחרונה, היא הולכת לבית עולמה בדיוק מושלם.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

ביקורת ספרות לכוד בקוד
לכל הסופרים והסופרות!
כפי שביקשו בפורום הכללי, החלטתי לפרסם קטעים מספרי החדשים שם, כדי שכולם יוכלו להגיב.
בכל מקרה, למי שעוקב במיוחד אחר חדשות פורום הכתיבה משכפלת לכאן את החדשות ואת הלינק לאשכול.

ספר מתח - עלילה - מדע בדיוני (הקף את הנכון :)) יוצא לאור א"יה, לקראת ראש השנה.
קבלו אותו:
"לכוד בקוד" (אם תפתחו את הלינק - תוכלו לראות את הכריכה ולקרוא פרקים לדוגמא)

וכדי שהדיון פה יהיה יותר ספרותי ומקצועי, אכתוב שאלה שבה התחבטנו וקיבלנו תשובה לא חד משמעית של המבקר הספרותי.
והיא:
האם אפשר לקטלג את הספר כ-"מדע בדיוני"?
אני אישית רציתי לכתוב את ההגדרה בכריכה, אך המבקר טען אחרת והנה ציטוט מדבריו:
"הסיווג של הספר כמדע בדיוני מציב רף מאוד גבוה. כי מדע בדיוני מחייב להתיישר מבחינת הרמה המדעית עם ...(וכאן הוא כתב דוגמאות של סופרים מהציבור הכללי שאיני רוצה להזכיר ולא חושבת שיש לכך מקום). לענ"ד היה נכון יותר לסווגו כמותחן בדיוני." עד"כ דבריו.

את המילה "מותחן" אני לא אהבתי. כי אני בעצמי לא אוהבת ספרים שהמתח הוא עמוד השדרה המרכזי שמחזיק את העלילה. עלילה שכל מה שמתניע את הקורא להמשיך בה הוא המשחק ברגשותיו שהוא עדיין לא יודע אם הגיבור ינצל או לא...
וזה לא שאין מתח בספרים שלי, אלא אני הייתי רוצה לחשוב שאנשים קוראים אותם לא רק בגלל שדחוף להם לדעת אם יהיה לסיפור סוף טוב או לא :)

מעניין לראות מה יגיד הציבור לאחר שיקרא את הספר בקשר לשאלה הזאת.

בכל מקרה, המבקר גם האיר הרבה נקודות מעניינות, הנה כמה מהן (מקווה שזה לא יחשב לספוילר):

בחירת השמות (המאוד מוצלחת):
  • וויקטור וינטר. מעביר בתת מודע את השאיפה לניצחון (בכל מחיר) בשם הפרטי וגם מורגש היטיב הקור (השכל הקר, נטול הרגש) שמנשב משם המשפחה.
  • שלוימי – הניגוד בין השלמות (עילוי, חריף, גאון וכו') לבין הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. כגודל הפוטנציאל כך גודל הנפילה.
  • נתנאל – יותר מכיל ומקבל, כשמו כן הוא. מתייחס לכשרונותיו ויכולותיו כמתנת שמיים ופחות סומך על עצמו ושיקול דעתו (בניגוד לשלוימי).
  • חזקי, שנותר בדרגתו, חזק במקום שבו הוא נמצא ויוצא מחוזק עוד יותר.
  • ג'ק, לא יודע אם היתה כוונה לכף אבל בתת-מודע זה מצטלצל עם הביטוי Jack-In-The-Box שבא לתאר את השדון שמתחבא בקופסא וקופץ החוצה כשאיש אינו מצפה לו.
  • ברנשטיין, כמו אבן צור שצורבים באמצעותה (או עליה). יציב, אפשר לסמוך עליו.
  • שרגא – כמו הנר (=שרגא) מאיר בגאונותו, ביושרתו, באמונתו.
  • אלי (ולא אליהו) – שעדיו לגדולות. וכשם שאליהו לא מת, כך יש משהו באלי שמשדר שהמפעל הזה ימשיך לעד, אל תוך הנצח שיבוא.
  • דניאל הורביץ – מזכיר את דניאל הנביא שלא נכנע לרשעים והיה לו חזון, חלום אותו פירש לעולם. והורביץ – החלק התורני-עכשוי, השל"ה הקדוש, שאולי דניאל מצאצאיו.
קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
קלעים/נעמי צוובנר

ספר די ישן
שמשום מה שלא השאיר את רישומו
לרוב האנשים, גם חובבי קריאה, שם הספר לא אומר דבר.

בעיניי הוא מעולה,
עד כדי כך שקראתי לטור סקירה ספרותית -
כי, אממ, אין לי ביקורת.


קלעים הוא ספר קליל אבל עמוק,
זורם ונוגע
דרמה משפחתית עם מתח עלילה שנראה בלתי פתיר.
אין בו את הכבדות שמאפינת את שאר ספריה של הכותבת
(שמזמנת את התגובה האוומטית: נעמי צובנר, פחות הטעם שלי..)

לכל מי שרוצה פשוט לקרוא סיפור ולרוץ איתו,
בלי ריצות לזירה אחרת בקצה השני של העולם,
בלי קפיצות לחדרי חקירות וחורשי מזימות,
בלי הבלחות עבר עתיד ויקום מקביל.
בעיניי זה מחייב כתיבה מושכת ועלילה ברמה גבוהה
הרבה יותר קל להחזיק מתח וערנות קוראים ע"י אלמנטים של סכנה
או ע"י סקרנות מה קורה בינתיים בעלילה השניה
במיוחד בדור המסכים שאנחנו,
להשאיר אותנו במקום אחד בלי לזפזפ
זו אומנות.


הספר עוקב אחרי יחסים של שתי בנות דודות,
תלי (אתל) ואסנת,
מהגן ועד האירוסין.
יחסים עקומים, הזויים, פוגעניים,
היום אולי היו קוראים להם רעילים ועוד כל מיני אבחנות.
ספרים כאלו יש הרבה.
מה שמיוחד בספר הזה
זה כמה נקודות:

* הסריקה של כל התקופות.
איך התצוגה משתנה עם הגיל, אבל לא המהות.
איך אי אפשר להפסיק אם זה גם כשמבחינים מגיל גן,
גם כשמפרידים מסגרות.
גם כשנפגע יודע כבר לא להתקרב.

* איך עובד תעתוע,
גם עלינו הקוראים.
אנסה איך מוליכים שולל את כל העולם כמעט.
איך הנטיה להרס של הני כדי לרומם אותי
יכול להיות נסתר,
מההורים, מהחברות, מהפוגע עצמו.
שבאמת בטוח שהוא מיטיב.

*כשהפוגע הוא ילד.
ילד לא יכול להיות הרע בשום סיפור.
והוא גדל, והוא שואף ומשפר כל מיני צדדים,
אבל הנטיה החזקה והנסתרת ממנו -
איך ומתי משתלטים עליה.

*המורכבות של הדמויות.
המעשים הטובים והצרכים העמוקים של הפוגע,
טוב לב ונסיון לעבוד על המידות ולשמור על הלשון ועל השלום - של הנפגע
בשילוב עם התפתחות האופי ולמידה להגיד לא, עד כאן.
איך מרגישים המבוגרים באותה משפחה
כמה ההורים צריכים לתמוך בילד מול התנהגויות שלו
כמה סבים צריכים לאחד משפחה או להאפשר הפרדה
ואם כ"כ רחוקים שלא רואים את הנזק
ואף אחד לא מתנדב להסביר.


נכון נוצר רושם של ספר קשה?
ההיפך הוא הנכון.
ספר מלא תיאורי מלאי צבע וענין
של ילדות, של בית ספר, של מסיבות ושמחות
של תקשורת ואינטראקציה של בנות בכל הגילאים
עם כל מה שמעסיק בנות. בכל הגילאים.


כלל כל הדמויות מאופינות בכשרון ואמינות אבסולוטית.
לכל אחד תפקיד ברור, אופי יחודי,
וגם גמישות מפליאה.
איידי, אמא של אסנת, שחוזה את האת הסרט מראש.
הסבתא, שרוצה כ"כ לקרב ולא להרגיש.
בלה, אמא של תלי, שנחושה להוציא ממה שיש את המיטב
ומהמשפחה שלה, כמה שהיא קטנה, את גאות היחידה.
הוא דמות מורכבת, ששנאתי כנערה,
ועכשיו אני מאוד מעריכה. אותה ואת הכתיבה עליה.
מרגלית, החברה של אסנת בסמינר,
שהוא דמות צבעונית בלפני עצמה אבל יש לה גםתפקיד מאד חשוב
לדברר את אסנת. לשמוע מה יושב מתחת לערימת טוב לב הזאת.

שאם לא הייתי מכירה,
הייתי חושבת שאין ילדות כאלה. אין נערות כאלה, ואין בחורות כאלה.
שתמיד רוצות להיות טובות.
שתמיד רוצות להיטיב עם השני, וללמד זכות.
האופי שלהם טוב בעצם והתמימות, גם כשהיא נשברת, שומרת על טוהר.
אבל אני מכירה בנות כאלה. והן קיימות.
אני חושבת שמה שהכי אמין פה, זה שככל שהיא גדלה ומתבגרת,
הטוב הזה נסדק.
גם אם נלחמת בו כמו ילדה טובה, היא כבר לא יכולה להתעלם.
ובסוף היא גם נשברת. אבל מה זה נשברת.
מה שמפתיע, אולי קצת פחות אמין, שתלי הופך את עורה, בדיוק באותה הסיטואציה.

ותלי,
ולרגעים כבוגרת אני מקנאה בה.
איך אפשר תמיד להיות מרוצה מעצמך.
תמיד לשווק את עצמך מעולה.
וכולם, כולם, מאמינים לך.
גם אם אין לך אחים, גם כשיש.
גם כשיצאת לעבודה במקום ללמוד,
גם שלא ק בלו אותך.
כשרצו אותך, כשלא רצו אותך.
ובשקט בשקט נודה כולנו שלא קל בכלל לגדול ליד מישהי כמו אסנת
שנראה ששכחו לחלק לה חסרונות - בערכים ובמידות בפנימיות.
ואת הקנאה שלה במשפחה גדולה - קשה לא לראות.


אז איך זה המשיך כשהלכו לסמינרים שונים בתכלית
איך השפיע פשיטת הרגל
איך התנהלו השידוכים
ואיך אפשר לעשות גם באירוסין, ופעמיים,

תקראו ותספרו לי.
במבט ראשון - כריכה
שהגיע הספר לידי לראשונה כבר חשתי במתח העוטף את הספר בקרח קפוא.
דגל משולב מרמז על אולי המלחמה הקרה? ארה"ב ורוסיה לא נראות כידידות משכבר הימים הלא כן? מה שאינו מטיל צל של ספק זה שמדובר בדרך זאת או אחרת בעלילה המתרחשת בארצות הללו.
מתח, נוער בוגר - טוב, בחשיבות מעלעלת בכריכה האחורית, הודפת את השגרה המלחיצה וצוללת לתוך עולם קפוא.
התחלנו.

1750853900176.png

במבט שני - עלילה
במקום להתיש החלטתי לערוך סיקור קצר, ולא דווח יבש ואדיש על עלילה מותחת.
הפרק הראשון נראה כאילו נפתח באמצעו של הספר, נער שאיבד את זכרונו, ולפי המשיכות והנטיות מתגלה כיהודי שומר תורה ומצוות. לפי דבריהם של הרופאים הוא איבד את זכרונו עקב הרעלת מזון שאותה הגו האמריקאים חסרי המצפון. רבים מתו, חלקם ניצלו אך למרבה הצער איבדו את זכרונם עקב הסיבה הטראגית.
כפי שאפשר לצפות הוא מאמין בדברי הכזב, אך תחושה עמומה מאותתת לו בדבר מה שאינו כשורה.
נדלג קדימה - הוא נמצא בתוך פנימיה צבאית, עם כללים נוקשים כמו שרק רוסיה יכולה להעניק. מכיר חברים שכמוהו איבדו את זכרונם.
במקביל נפרסת עלילה על דיוויד, יהודי אשר נרתם לחיפושים אחר ילד בן ארבע, אף על פי סירוב נחרץ של ההורים.
הקו אשר מתחבר לבסוף לפסיפס מושלם של עלילה מוקפדת - יצחק, יהודי אשר מציל נער אשר לפי דבריו איבד את שני אחיניו.
עוד קדימה - סלבה בורח לשלג יחד עם אחיו הקטן בן הארבע, וחברו מן הפנימיה הצבאית אשר הצליח לערום על הרופא ואינו איבד את זכרונו.
לבסוף מצליחים גיבורנו משכבר הימים לחזור הביתה, להינצל ע"י דן הרופא היהודי ולמצוא את התרופה אשר נוגדת את איבוד הזיכרון, ודיויד מצליח להשיב את הילדון האבוד בחזרה להוריו. אביו מבטיח חגיגית להניח תפילין כי כך אמר אם ימצא בנו.
אנדריי בסיום העלילה חוזר לבסוף ליהדותו אשר לה התכחש.

במבט שלישי - חוות דעת
כמו כל ספריה מצליחה מאיה לקחת את הקורא ולהישאב פנימה לתוך הסיפור. זהו אינו ספר שאפשר להניח מהידיים ולשוב אחר כך לקריאה חוזרת. בתור חובבת מתח הספר בהחלט משלב מתח מוגבר לאורך הסיפור, מן העמוד הראשון כבר גיבורנו מונחים בתוך דרמה מותחת ואימה קרה. סגנון הכתיבה יפהפה ומושחז עם המונולוגים המלוטשים והדמויות הבלתי נשכחות אשר אליהם מתחברים מן הרגע הראשון.
ואחרי התשבחות מגיעה הביקורת: דיוויד, בעל הזיכרון צילומי וחיפושיו אינו קריטי לעלילה, כי אם רק בסוף. היה ניתן לחתוך את קטעיו בתחילה ולשים קטע קצר שמסביר על נוכחותו בדפיו האחרונים של הספר. כנ"ל גם דן, אשר אמנם הוסיפו נופח ונאפקט לסיפור המתרקם בין השורות, אך מול הפנימיה הצבאית המנותקת ואברהם האורח התמוה והמסכן אשר כובד האחריות והחרטה ניכרים בכל דיבור ותיאור של הדמות לדעתי יכולים בהחלט לחכות ולצמצם את נוכחותם בעיקר הסיפור שזהו אמצעו.
הייתי בהחלט מעונינת לקרוא את הרגע שבו סלבה - אהרל'ה נזכר בעברו הנשכח. הקטע שכל הסיפור נסוב סביבו מן הרגע הראשון.
מה שמאוד התאים מבחינת העלילה זהו אשר המשך קורותיו של אנדריי מופרד יחסית משאר הסיפור, מה שגורם שעדיין נישאר בתחושה המתוקה של הזיכרון חוזר.
בנוגע לשם - לב של קרח: לפי תאורו של אהרל'ה (- אהרון - סרבה או איך שתרצו) ליבו קרח, אשר אין בו רגשות ותחושות כלפי עברו, לעומת אנדריי אשר זוכר היטב וליבו נמס מגעגוע. זה מוזכר שוב ושוב, כדי להדגיש זאת כדי שלא אסגור את הספר בטפיחה עזה. סליחה, למי יש פה לב של קרח? אולי למנהל הפנימיה - הקצין מנישקוב? זה לא מפורט!
הילד בן הארבע בנג'י לדעתי יותר מדי נועז, היה צריך להגדיל את גילו אך לא מדי, כך שבהחלט ניתן יהיה להשתלט עליו בעדינות ראויה.
הבהלה של אברהם מאחותו הייתה קיצונית, אך לפי הרושם המסתבר אחותו הייתה בהחלט קשה עימו. זהו לדעתי ההסבר היחיד אשר הגיוני שגבר צעיר מסתובב ברוסיה לבדו ומחפש ללא שום עזרה נוספת.
אם לא הפחד מאחותו, הייתה כבר ועדת חיפוש שלמה ואברהם היה אולי בראש המחפשים, אך אינו מופקר בתחנת רכבת במעמקי רוסיה.

במבט רביעי - סיכום
ספר שבהחלט משאיר בפה טעם טוב של עוד.
אחד הספרים היפים של מאיה, לפחות לדעתי.

אשמח לביקורת.
 תגובה אחרונה 
ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה