ביקורת ספרות למה אתה בוחר מותחן ומקבל אקשן ועל סוכני ביון וגיבורי על

  • הוסף לסימניות
  • #41
  • הוסף לסימניות
  • #47
הופכים להיות פעמים רבות דווקא לנבלים ברשות החוק
יש מצב שאנחנו מסיקים באופן טבעי שסופר כנראה אינטליגנט, חכם, מעמיק, ורגיש יותר ממני. אולי הנטייה הפוכה?
אפלטון הציע שסופרים טובים, מרגשים, מעוררי הערצה - נוטים להיות משולי הציבור, ויש כמה סיבות שיכולות לתמוך בהשערה הזאת.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #48
ביקורת מדויקת נשכנית, לצערי או שמחתי, לא זיהיתי אף ספר ( אולי כי בשנים האחרונות הספרים היחידים שמגיעים ליידי הם יותר דרמטיים)

ואיך מחכה שמישהו כאן ירים את המושכות ויכתוב מותחן בפסיכולוגי / משפטי....



הנקודה שהכי תפסה אותי זה, לפני שמתחילים לכתוב, קודם לבדוק בויקיפדיה לאיזה ז'אנר הולכים לכתוב ולהיצמד אליו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
הספרים של ישראל פלר נחשבים או שזה רק משהו שכתוב על הכריכה האחורית?
חכמולוג חביב
בעיני, בהחלט לא עונה על ההגדרה.
לפחות לא בצורה גורפת
 
  • הוסף לסימניות
  • #54
וואו!
האמת שהזדהיתי עם כל מילה..
למרות שתכלס בשביל הפאן ואקשן אני אוהבת לקרוא את הספרים האלו.
לא מכירה מותחנים ממקומות אחרים ב"ה, וזה בהחלט מספיק לי על כל האי - הגיוניות וכו'...
ש ליקר בווארט, רבותי, רק תבואו.
:ROFLMAO::ROFLMAO:
זה הרס אותי
יואווו
אחד הדברים שממש הפריעו לי!!

מעבר לזה הביקורת מצוינת!!
כתובה טובבב מאוד!

אפשר להזמין אצלך ביקורות כאלו לעוד כמה ספרים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
טוב, אז אני מניחה שמעניין אותנו למצוא דרך התקדמות. מישהו פה קרא את מועדון קרב? הקשבתי להרבה שיחות עם הסופר, וחשבתי על זה, שבעצם גם אני יכולתי לכתוב את העלילה הזאת. כלומר, לו יצויר שהיה לי את כישורי התיאור והחשיבה ומעוף והאמת והכל של פלאניק, נגיד שהיה לי את כל זה - הייתי יכולה להגיע לסיפור כזה.

הסופר לא טרוריסט, לא לוקה בהפרעה נפשית מסוימת שלא אספיילר, ולא ידוע לי שהוא נוהג להרביץ לחברים שלו לעיתים תכופות. אבל פיסות קטנות של חיים שהוא עבר, ושהרבה אנשים עברו, ושגם אני עברתי, סיפקו לו את ההשראה לכתוב מותחן אקשן פסיכולוגי.

אני אישה, גדלתי בקהילה חרדית, לא עשיתי צבא. אבל אני יודעת מה זה חבטה למצח, ואת תחושת ההלם, ואיך שהייתי רוצה להגיב אבל מה באמת עשיתי ומה דעתי על כך. אני יודעת מה זה לרוץ, וליפול. אף אחד פה לא עבר חיים, כי כולנו אמורים להיות ילדים טובים ירושלים? אני יודעת שכולכם זוכרים את דברים כאלה. אני טועה?

הדרך האחת: כל אחד שרוצה לכתוב, הוא אחד שעבר משהו. ואתה יכול לכתוב על זה בדיוק, וזה יכול לצאת דרמה מעניינת מאוד. רק תשים לב שאתה כותב באמת את מה שאתה יודע ומכיר, ולא כותב את מה שנראה לך שאמור להיות "נכון" ו"ראוי" להיות מה שאתה מכיר.

דרך נוספת: לשריין את החוויה שלך כדי לכתוב על "כאילו" זה בדיוק. זה העניין של סיפור, שזה לא חייב לייצג מציאות. סיפור זה לא רק דרך לתעד את מה שקרה. זה גם דרך לבטא רעיון, שקיים בך, בזכרונות שלך, ברגשות שלך, ובחוויה האנושית שאתה עברת ואתה חושב שכולם סביבך עברו גם כן.

גם אם זה מתחפש בסיפור שלך למותחן - זה עדיין הדרך שלך לבטא את מה שכולנו עוברים בחיים שלנו. אם הדמות שלך בסכנה, תמצא את הרגע הזה שאתה היית בסכנה ותחשוב מה חשבת לעשות באותו רגע, ומה הגבת, ומה אתה חושב על מה שהגבת. אם הדמות שלך אמורה למלא פקודות - תחפש בתוך עצמך את הרגע הזה, אמרו לך מה לעשות, וכולם סביבך עושים את זה, אבל מישהו לוחש לך שזה טעות. מה עשית? ומה הרגשת על זה? ומה חשבת על זה? ואיך אתה שופט את זה? זה הסיפור שלך, וזה לא משנה איזה כובע הוא לובש, ומה צבע החולצה שלו.

הדרך השלישית היא לכתוב בכאילו, בדיוק כמו בינה מלאכותית, שלא באמת מבינה מה היא עושה, ולא באמת רוצה להגיד משהו, אבל יש לכם כישרון גדול, אין לכם בעיה לקנות מסר ולסדר אותה יפה יפה סביב, ואתם זורמים עם זה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #56
גם אם זה מתחפש בסיפור שלך למותחן - זה עדיין הדרך שלך לבטא את מה שכולנו עוברים בחיים שלנו. אם הדמות שלך בסכנה, תמצא את הרגע הזה שאתה היית בסכנה ותחשוב מה חשבת לעשות באותו רגע, ומה הגבת, ומה אתה חושב על מה שהגבת. אם הדמות שלך אמורה למלא פקודות - תחפש בתוך עצמך את הרגע הזה, אמרו לך מה לעשות, וכולם סביבך עושים את זה, אבל מישהו לוחש לך שזה טעות. מה עשית? ומה הרגשת על זה? ומה חשבת על זה? ואיך אתה שופט את זה? זה הסיפור שלך, וזה לא משנה איזה כובע הוא לובש, ומה צבע החולצה שלו.
זה אולי הפתרון אבל הזכיר לי עוד משהו שמדגדג לי הרבה זמן.
ברוב ספרי האקשן יש התעלמות מרגשות או תיאור מאוד שטחי שלהם.
לגיבור יש אקדח מול הרקה? אה בטח הוא מפחד למות כמובן אבל אולי תסבירו לי מה זה נקרא פחד, איך הוא מתבטא. אולי תתנו לי להרגיש את הפחד הזה ולא לקרוא ולהגיד 'אה עכשיו הוא אמור לפחד'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
מישהו פה קרא את מועדון קרב?
את מתכוונת לספר של צ'אק פלאניוק כן?
לא קראתי כך שיכול בהחלט להיות שאני טועה, אבל עשיתי חיפוש קטן בגוגל על הספר ועל העלילה ואני לא בטוחה שהייתי יכולה לכתוב ספר כזה בלי תחקיר רציני ומעמיק מאד. ללא קשר לעובדה שאני אישה.
אף אחד פה לא עבר חיים, כי כולנו אמורים להיות ילדים טובים ירושלים? אני יודעת שכולכם זוכרים את דברים כאלה. אני טועה?
אני לא חושבת שזאת הייתה הטענה הכללית שרווחה כאן...
לגבי עולם הביון וצבא - היא נכונה מה אפשר לעשות? ומכיוון שרוב המותחנים החרדים מתעסקים בנישה הזאת הידע המעשי בולט במיוחד.
התעסקות בחוויה האישית ובמה שעברנו זה בהחלט מניע ורצון לכתיבה, יותר מזה - אנחנו כנראה רוב הזמן נכתוב מהפוזיציה של עצמנו האישי והעמוק ולפי איך שאנחנו חווים את החיים. אבל השראה ונפש עמוקה תעבור ככל שתעבור לא פותרים העדר ידע.
בעיני אלו שני תחומים שונים. עד כמה אתה מצליח להעביר את החוויות העמוקות שלך או ליצור מהתובנות שיש לך בחיים דמויות מאופיינות היטב - עניין אחד.
בהתייחס לספר הנ"ל, האם צפיתי לפחות פעם אחת בקרב אגרוף במועדון קרב? עניין שני המצריך בירור מעמיק אם אכן אין לי חוויה כזאת בהיסטוריה האישית שלי. ואין לו קשר לעניין הקודם.
אם הדמות שלך בסכנה, תמצא את הרגע הזה שאתה היית בסכנה ותחשוב מה חשבת לעשות באותו רגע, ומה הגבת, ומה אתה חושב על מה שהגבת. אם הדמות שלך אמורה למלא פקודות - תחפש בתוך עצמך את הרגע הזה, אמרו לך מה לעשות,
זה רעיון טוב אבל קצת בעייתי, כי אם נשתמש בו עבור רוב הדמויות - כולן בעצם יחשבו אותו הדבר.
אולי אפשר להשליך התנהגות עבור כל דמות מאדם אחר שאנחנו מכירים.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #58
זה אולי הפתרון אבל הזכיר לי עוד משהו שמדגדג לי הרבה זמן.
ברוב ספרי האקשן יש התעלמות מרגשות או תיאור מאוד שטחי שלהם.
לגיבור יש אקדח מול הרקה? אה בטח הוא מפחד למות כמובן אבל אולי תסבירו לי מה זה נקרא פחד, איך הוא מתבטא. אולי תתנו לי להרגיש את הפחד הזה ולא לקרוא ולהגיד 'אה עכשיו הוא אמור לפחד'.
את מתכוונת ממש לתאר באריכות (יחסית) מה הדמות מרגישה בלי לקרוא לילד בשמו - "פחד"?
לתת לקורא להבין לבד, אה, הוא מפחד עכשיו?!

נקודה חשובה מאוד. קניתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #59
ברוב ספרי האקשן יש התעלמות מרגשות או תיאור מאוד שטחי שלהם.
לגיבור יש אקדח מול הרקה? אה בטח הוא מפחד למות כמובן אבל אולי תסבירו לי מה זה נקרא פחד, איך הוא מתבטא. אולי תתנו לי להרגיש את הפחד הזה ולא לקרוא ולהגיד 'אה עכשיו הוא אמור לפחד'.
ניסוח מדויק, תודה.
כשכתבתי את הביקורת על "סוף העולם דרומה" ניסיתי לנסח מה כל כך מפריע לי בתיאור הנערים הנושרים שם, והתקשתי לנסח. בצער רב וביגון קודר פשוט דילגתי על כל החלק הזה.
אבל זה בדיוק מה שמפריע לי. הרגשות חסרי משמעות, שטחיים ונפתרים בהנף יד עם המילים "סלחתי" "התבגרתי" ו"הבנתי". אפס תהליך, אפס העמקה.
זה רעיון טוב אבל קצת בעייתי, כי אם נשתמש בו עבור רוב הדמויות - כולן בעצם יחשבו אותו הדבר.
אולי אפשר להשליך התנהגות עבור כל דמות מאדם אחר שאנחנו מכירים.
בניית דמות ואפיון דמות זו עבודה מקדימה, שאמורה להתבצע לפני שאת מתיישבת לכתוב.
אחרי שכבר התיישבת לכתוב, ויש לך סצנה בה אמורה לשבת דמות שכבר בנית, ועל פי האפיון מתאים לה לחוש כרגע תחושה מסויימת - את הביטוי של התחושה תכתבי על פי מה שאת מכירה מהחיים.
כך לפחות אני מבינה (ומבצעת) את הדברים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #60
מכיוון שרוב המותחנים החרדים מתעסקים בנישה הזאת הידע המעשי בולט במיוחד.
לזה אפלטון מכנה את היצירה שקר. "שיוצר טוב לא יכול לכתוב היטב אלא אם כן הוא יודע את הנושא שלו, אך אותו אחד שיודע את הנושא לא יהיה יוצר..."

"נומר לו, אז אם אתה כה מוכשר להבחין בין טוב לרע... ספר לנו איזה ציבור הנהגת בעזרת הידע הזה שלך? לאיזו עיר יש מה לומר עליך... איזו מלחמה צלחה בזכותך, האם חכמתך החייתה אי מי? האם יש איזו המצאה שהכנת שתועיל לציבור, האם תרמת את חלקך, או לפחות הדרכת אחרים?"

אם אתה סופר, אז לדעתך יש לסיפור תועלת כלשהית. אינך מבין בהנעלה יותר מהסנלדר, ואינך מבין בטקטיקות צבאיות יותר מהמצביא, האם תתעקש לתעד את הדברים האלה? למה?

בבקשה אל תטעי לחשוב שאני מדברת על "השראה" "ועומק" מעורפלים. אני מדברת על צעד מהותי ביצירה. סיפור יש בו תועלת רק אם זה משהו אחר מתיעוד! לדעתי הדבר הזה הוא שיתוף בחוויה אנושית קולקטיבית. [כסופר אתה משתמש בצבא (נגיד) כדי להסביר את את החוויה האנושית שלך, וממילא אתה שם את עצמך במקום של הדמות, מתעניין בידע שיתמוך בחוויה הזאת, ולפני שתרכוש לדמות שלך את האקדח המגוחך של ג'יימז בונד, אתה תחפש את הביקורות באמזון.

אבל אתה לא רק מספר על עצמך, אלא עלינו. כלומר על אנשים כמותך. לכן תרחיב את דעתך, לשפוט ולבחון את הדברים שאתה והדמויות שלך עושים. את נמשכת לכתוב בעזרת ג'אנר שמיטיב להביע את מה שאת רוצה להגיד.

זה פחות קשור להיגיון ולמציאות ממה שאנחנו נוטים לחשוב. כשהדמות מכינה פצצה עם מאיץ אך בלי מצת או פריצה של מנעול עם סיכה בודדת, זה לא גורם לך לחשוב: אופס, צריך לתת קנס לעורך. זה גורם לך לחשוב: הסיפור עובד עלי! כי את מזהה תסמין לסיפור שלא באמת אכפת לו מהתקשורת איתך, לא משתף אותך בשום דבר אמיתי לא מבין מה הג'אנר ומה סיפור יכולים ואמורים לעשות. זה פשוט חיקוי של ג'אנר, חיקוי של סיפור, משהו שלא אומר לך כלום. אבל אולי, אולי, עדיין כיף.

אם הז'אנר כן מנוצל כדי לשתף אותך במשהו שגם אתה מכיר מהחיים שלך, משהו שאתה מזהה ומזדהה איתו - מה אכפת לך שקליאו זה לא המכונית הכי מדהימה למרדף על הכביש? אכפת לך שאין לך מושג איך הדמות השיגה את האמצעים לרכוש קליאו חדשה, אכפת לך שהדרך הכי יעילה להגיע לחרמון בשקט זה לא להותיר עשרות תלונות שוד מאחוריך, זה מה שאכפת לך. וזה מחשבה וסבירות, ולא ידע שלומדים אחרי חמש דקות בוויקיפדיה.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה