ביקורת ספרות למה אתה בוחר מותחן ומקבל אקשן ועל סוכני ביון וגיבורי על

בדיוק נתקלתי בדוגמא מעניינת: דמות נורת (לרוב לא בראשה) ורגע אחרי שסיימה להגיד את בקשתה האחרונה, היא הולכת לבית עולמה בדיוק מושלם.
זה פשוט מה שהיה מתאים לסופר בראש, זה מה שהוא תכנן, אז דקותיה\שניותיה של הדמות נקצבו במדוייק ;)
 
זה פשוט מה שהיה מתאים לסופר בראש, זה מה שהוא תכנן, אז דקותיה\שניותיה של הדמות נקצבו במדוייק ;)
אני יודע, אבל אם מטרת הפורום לעורר בין היתר על דיוק בתחקיר, מומלץ לבדוק (ואגב אני בדקתי) כמה זמן נשאר לאדם במצב הזה (ל"ע)...
זה גם יכול לייצר טווסיטים מעניינים:
1. הדמות לא הספיקה לומר כלום ומתה.
2. הדמות מתחילה לומר את הבקשה האחרונה שלה ומתה לפני שהספיקה להשלים אותה או לומר בכלל.
3. קומדיה - "אופס, אני רואה שיש לי עוד זמן... אז תגיד מי ניצח במשחק אתמול?..."
וכו', וכד', כיד הדמיון.
 
אני יודע, אבל אם מטרת הפורום לעורר בין היתר על דיוק בתחקיר, מומלץ לבדוק (ואגב אני בדקתי) כמה זמן נשאר לאדם במצב הזה (ל"ע)...
זה גם יכול לייצר טווסיטים מעניינים:
1. הדמות לא הספיקה לומר כלום ומתה.
2. הדמות מתחילה לומר את הבקשה האחרונה שלה ומתה לפני שהספיקה להשלים אותה או לומר בכלל.
3. קומדיה - "אופס, אני רואה שיש לי עוד זמן... אז תגיד מי ניצח במשחק אתמול?..."
וכו', וכד', כיד הדמיון.
דווקא כבר נתקלתי בשלושתם.
אבל כקוראת, אין גבול לתסכול כשמישהו מת באמצע לומר משהו חשוב שרק הוא ידע:sne:
 
מקוצר הזמן קראתי ברפרוף את תגובות קודמיי (הגם שנראה שיש בחלקם תובנות רבות וחשובות).
אני תוהה, האם סופרי המתח בציבור החרדי לא מגדירים מראש את קהל קוראיהם על פי החלוקה דלהלן:
ילדים עד גיל 12 - קומיקס בלבד (רצוי עיבוד של שמואל ארגמן)
גיל 12 עד גיל 16 - קהל היעד העיקרי
גברים בני 16 עד החתונה מתחלקים לשניים:
הבחורים השמרנים - שוקדים בעולמה של תורה (בשביל ביה"ז, הרמה מספקת בהחלט)
הבחורים הפתוחים יותר בלאו הכי מעדיפים לקרוא את לי צ'יילד ודן בראון.
כנ"ל גם לאחר הנישואין.
הנשים בלאו הכי רוצות לקרוא רק דרמות משפחתיות בהן הגיסה משוויצה בבגד היוקרתי והשנייה במוס אגוזים מעללף.
אם כך -למה להשקיע??
 
אני יודע, אבל אם מטרת הפורום לעורר בין היתר על דיוק בתחקיר, מומלץ לבדוק (ואגב אני בדקתי) כמה זמן נשאר לאדם במצב הזה (ל"ע)...
מי אמר שזאת שאלה של זמן? אם הולכים על אמינות עד הסוף - זאת גם שאלה של יכולת (נתיב אוויר חסום, בעיה נשימתית...)
אפשר גם לתת לדמות לדבר קצת (לא נאומים חסרי היגיון), לתת לקוראים את התחושה שהיא גוססת ולדלג על רגע המוות - ככה מרוויחים אמינות שלא הכול מתוזמן וידוע.
הנשים בלאו הכי רוצות לקרוא רק דרמות משפחתיות בהן הגיסה משוויצה בבגד היוקרתי והשנייה במוס אגוזים מעללף.
סליחה? מוחה בתוקף בשם הנשים שרוצות לקרוא עוד כמה דברים אחרים :)
 
זה גם יכול לייצר טווסיטים מעניינים:
1. הדמות לא הספיקה לומר כלום ומתה.
2. הדמות מתחילה לומר את הבקשה האחרונה שלה ומתה לפני שהספיקה להשלים אותה או לומר בכלל.
3. קומדיה - "אופס, אני רואה שיש לי עוד זמן... אז תגיד מי ניצח במשחק אתמול?..."
וכו', וכד', כיד הדמיון.
4. האמין ביותר שפגשתי - דמות שמצליחה להגיד שברי מילים ואחר כך מנסים לשבור את הראש ולהשלים אותן למשפט הגיוני.
מקוצר הזמן קראתי ברפרוף את תגובות קודמיי (הגם שנראה שיש בחלקם תובנות רבות וחשובות).
אני תוהה, האם סופרי המתח בציבור החרדי לא מגדירים מראש את קהל קוראיהם על פי החלוקה דלהלן:
ילדים עד גיל 12 - קומיקס בלבד (רצוי עיבוד של שמואל ארגמן)
גיל 12 עד גיל 16 - קהל היעד העיקרי
גברים בני 16 עד החתונה מתחלקים לשניים:
הבחורים השמרנים - שוקדים בעולמה של תורה (בשביל ביה"ז, הרמה מספקת בהחלט)
הבחורים הפתוחים יותר בלאו הכי מעדיפים לקרוא את לי צ'יילד ודן בראון.
כנ"ל גם לאחר הנישואין.
הנשים בלאו הכי רוצות לקרוא רק דרמות משפחתיות בהן הגיסה משוויצה בבגד היוקרתי והשנייה במוס אגוזים מעללף.
אם כך -למה להשקיע??
אם זה אכן המצב, זו ראייה ניצחת לטענה של @הגיבן (ת) בעניין חוסר האינטלגנציה החמור של הסופרים ביחס לקוראים.
לדעתי, חלוקת הקהל בציבור החרדי עובדת קצת אחרת (לא יודעת האם ההוצאות לאור מסכימות איתי):
ילדים שקוראים מה שיש - קומיקס (ומעט ספרים בסגנון 21 בבית אחד וכהאי גוונא).
גיל 10 עד 18 - קוראי כל, קהל היעד העיקרי. אלו שאפשר למכור להם הכל, אם הגיבור מחייך מספיק.
מעל 18 - כאן הספרות הנשית מפותחת לכיוון הרגשי, והספרות הגברית לכיוון שלא עמדתי על קנקנו, אבל רגשי זה לא. היינו ספר שמיועד לנשים יהיה חסר כל ערך עבור גברים ולהיפך. אני קוראת לזה "מעלה אחת ואלף חסרונות".
קוראי ספרות חיצונית - לא קהל. כלומר, הספרות החרדית לא מנסה להתאים להם דבר.
 
ראוי להבהיר שהתגובה דלעיל נאמרה עם הרבה יותר מקורט אחד של ציניות.
החלוקה חטאה לאמת בכוונה תחילה בכדי לחדד את העניין.
אם זה אכן המצב, זו ראייה ניצחת לטענה של @הגיבן (ת) בעניין חוסר האינטלגנציה החמור של הסופרים ביחס לקוראים.
אינני יודע האם המצב הוא כך.
נראה לי שרוב הסופרים מסוגלים להוציא יצירות טובות ומושקעות יותר, אבל זה יצריך מהם הרבה מאוד שעות עבודה + השקעה כספית מכובדת על עורך ראשי, עורך לשוני, תחקירן וכו' וכו'.
כל זה אומר שהכתיבה לא תוכל להיות תחביב מן הצד אלא העבודה העיקרית של הסופר/ת.
מכיוון שבודדים מסוגלים להפיק לאחר ההשקעה הנ"ל ספר שיכול לפרנס אותם, הם מעדיפים להשקיע פחות בספר ויותר בחיים עצמם, במיוחד לאור העובדה שהספר יתפרסם ויירכש גם כך.
בשונה מסופרים חילונים או גויים שמתמודדים עם עשרות או מאות אלפי מתחרים (כולל מתורגמים) שאצלם אם אתה מהטובים ביותר והשקעת את נשמתך(או נפשך אצל הגויים...) וכספך, יש לך סיכוי להתפרנס היטב ממכירת הספר ותרגומיו.
נ.ב.
היות ומימיי לא פגשתי סופר/ת בגודל טבעי, פעם חשבתי שאני רואה מרחוק מישהו כזה, אבל עד שהתקרבתי הוא נכנס למבורגיני כסופה ונעלם... כל הנ"ל נכתב בהשערה בלבד ממעמקי מוחי הקודח.
ראו הוזהרתם!!
 
קראתי את מירב התגובות ועלתה בי השאלה הזו מספר פעמים - האם במצב שמישהו היה מרים את הכפפה ומנסה לעשות שינוי בז'אנר המתח במגזר החרדי ומוציא ספר מותחן פסיכולוגי, משפטי או כל סוגה אחרת - האם זה היה נוחל כישלון או הצלחה?

בסופו של יום, הביקורת יש לה מקום חשוב, אבל ישנה גם המציאות.

מי יקרא את הספר הנ''ל? מי יהיה זה שישקיע את מיטב כספו ויוציא ספר שלא יכסה את ההוצאות וישאר עם חובות?!

אני לא מעודדת להוציא עבור הכסף, ממש לא.
אבל רק מעלה פה נקודה חשובה - אתם לא חושבים שמעשי יהיה להוציא רק עם רשת תמיכה? משמע גורם כלשהוא שיהיה מוכן לממן 'הפיכה' חיובית שכזו בספרות החרדית, הרי אם ננתק שניה את הביקורת - נכונה ככל שתהיה, הרי בפועל נראה שיש צורך בשינוי, ולא תמיד יהיה נחשון שיקפוץ למים - וגם אם כן, סביר להניח שבימינו אנו, בנושא זה, הוא יטבע...

ומעבר לזה, עוד לפני שהתחילו לצוץ ספרי המרדפים והסוכנים, גם אז לא היו ספרים כאלה - מניסיוני, קראתי מותחן פסיכולוגי (לא חרדי כמובן), התיאורים והסיטואציות גדולים מידי על הציבור שלנו לדעתי, לא כולם מספיק יבינו ויש כאלו שזה יהיה יותר מידי עבורם, מידי זר, מידי קשה וכו'

מעניין אותי מה הפרקטיקה, כי ביקורת ניתן להביע אבל מה עם פתרונות?

מה אנחנו בפועל יכולים לעשות כדי לשנות את המצב? - זה מה שאותי מעניין בשורה התחתונה.
 
בסופו של יום, הביקורת יש לה מקום חשוב, אבל ישנה גם המציאות.

מי יקרא את הספר הנ''ל? מי יהיה זה שישקיע את מיטב כספו ויוציא ספר שלא יכסה את ההוצאות וישאר עם חובות?!
אולי זה דיון נפרד, אבל אם ספר הוא טוב ומושקע ויש בו חידוש, למה באמת שלא יימכר? כלומר מה יכולות להיות הסיבות שיגרמו לו להיכשל ועוד באקלים ספרותי שיש בו ז'אנרים מועטים מאד?
הרי בפועל נראה שיש צורך בשינוי, ולא תמיד יהיה נחשון שיקפוץ למים - וגם אם כן, סביר להניח שבימינו אנו, בנושא זה, הוא יטבע...
אם את מדברת על נחשון, אני דווקא חושבת שסופר טוב שינצל את המומנטום ויקפוץ למים (קרי מותחנים המיועדים למבוגרים) יכול להצליח מאד - ולו רק מהסיבה שאין לו כמעט במי להתחרות.
סליחה שאני אומרת אבל קראתי ספרים שמפאת כבוד סופריהם לא ציינתי את שמם כאן, ולהפתעתי הרבה התברר לי שהם הצליחו למכור גם מהדורה שנייה! ואם אלו הצליחו לעשות את זה, אני לא חושבת שסופר שינסה להיות קצת יותר טוב יכשל עד כדי כך...
ניסיוני, קראתי מותחן פסיכולוגי (לא חרדי כמובן), התיאורים והסיטואציות גדולים מידי על הציבור שלנו לדעתי, לא כולם מספיק יבינו ויש כאלו שזה יהיה יותר מידי עבורם, מידי זר, מידי קשה וכו'
זאת הכללה רצינית בעיני. זה שיש חלק בציבור שמעדיף נישה ספציפית מאד (כי זה מה שיש ברוב המקרים...) לא אומר שאין חלק גדול שיאהב נישות אחרות. וחוץ מזה יש גם את עניין ההרגל.
על כל ספר אפשר לומר את המשפט הזה, יש כאלו ששונאים רגש מוגזם, יש כאלו שאלימות תרתיע אותם, אחרים לא יאהבו לקרוא על אנשים הלוקים בהפרעות נפשיות מסוימות...
העולם מלא בז'אנרים, ואנשים, ורעיונות ואי אפשר לנסות לכתוב ספר שיתאים לכולם.
אני לא מעודדת להוציא עבור הכסף, ממש לא.
ספציפית זה דווקא מובן בעיני. מצאו להם נישה טובה שגם תכניס להם קצת, למה לא? רק שאז המטרה היחידה שדורשת שיפור תמידי היא להוציא ספר נוסף לפורים או פסח ולהצליח להגדיל מכירות. ואז כמובן אין שום צורך לקיים דיון כזה בקהילת כתיבה, אולי בפורום שיווק ומכירות (יש דבר כזה?)
מעניין אותי מה הפרקטיקה, כי ביקורת ניתן להביע אבל מה עם פתרונות?
נכון. ביקורת באמת מציבה רק מראה. אולי באמת תפתחי על זה דיון נפרד :) יהיה מעניין לשמוע את הרעיונות.
 
נערך לאחרונה ב:
אולי זה דיון נפרד, אבל אם ספר הוא טוב ומושקע ויש בו חידוש, למה באמת שלא יימכר? כלומר מה יכולות להיות הסיבות שיגרמו לו להיכשל ועוד באקלים ספרותי שיש בו ז'אנרים מועטים מאד?
האמת היא שיש פה נקודה, כי אם יש מעט ז'אנרים לכאורה זה אמור להצליח - אבל האם יש ביקוש?
שואלת באמת, אולי זו הכללה, אבל כמה נשים ילכו לקרוא מותחן פסיכולוגי/משפטי מאשר לקרוא ספר רגש איכותי מסופרת מוכרת?
שוב, אני שואלת בכנות גמורה ולא במטרה להכלי.
אם את מדברת על נחשון, אני דווקא חושבת שסופר טוב שינצל את המומנטום ויקפוץ למים (קרי מותחנים המיועדים למבוגרים) יכול להצליח מאד - ולו רק מהסיבה שאין לו כמעט במי להתחרות.
בהתאם למה שאמרתי קודם לכן, מי יקרא אותו? מה הגודל של קהל היעד?
אני לא מצליחה לדמיין מותחן רצח במגזר החרדי, פשוט לא מצליחה, יכול להיות שאני טועה במחשבה שלי, אבל לא מצליחה לדמיין את זה. בטח כשרוב הסיכויים שהדמות הראשית תהיה גבר ולא אישה - כי מכוונים שגם גברים יקראו את הספרים הנ"ל.
סליחה שאני אומרת אבל קראתי ספרים שמפאת כבוד סופריהם לא ציינתי את שמם כאן, ולהפתעתי הרבה התברר לי שהם הצליחו למכור גם מהדורה שנייה! ואם אלו הצליחו לעשות את זה, אני לא חושבת שסופר שינסה להיות קצת יותר טוב יכשל עד כדי כך...
אני מסכימה שאכן יש כאלו שעל אף שהספר לא היה איכותי במיוחד הוציאו מהדורה נוספת, וזה בגלל שכמו שאמרנו - קהל היעד הוא נוער בעיקר ורמות שונות של איכות יכולות להתאים לטווח גילאים רחב יותר במה שנקרא 'נוער'.

זאת הכללה רצינית בעיני. זה שיש חלק בציבור שמעדיף נישה ספציפית מאד (כי זה מה שיש ברוב המקרים...) לא אומר שאין חלק גדול שיאהב נישות אחרות. וחוץ מזה יש גם את עניין ההרגל.
בדיוק ההרגל הוא מה שמציב את הסיכון למי שינסה לעשות את השינוי, אני מאמינה שאם כמה סופרים ירימו את הכפפה ויוציאו כמה ספרים בסגנון בו זמנית, או אפילו ספר אחד עם מהלך שיווקי טוב אולי יצליחו כאן - אבל שוב מגיעים לסוגיית הסיכון והמימון של המהפך החיובי הזה.
נכון. ביקורת באמת מציבה רק מראה. אולי באמת תפתחי על זה דיון נפרד :) יהיה מעניין לשמוע את הרעיונות.
אני אשמח, ואע"פ שאני לא טכנופובית, משום מה אני לא יודעת איך לפתוח כאן דיון בפרוג :sne:
אשמח לעזרה בהרמת הכפפה, אולי באמת נצליח לעשות פה שינוי.
 
אבל כמה נשים ילכו לקרוא מותחן פסיכולוגי/משפטי מאשר לקרוא ספר רגש איכותי מסופרת מוכרת?
המשפט הזה מעלה לי שתי שאלות מעניינות...
א. האם הספרות החרדית מיועדת ברובה לנשים. (כרגע נראה שכן, למעט נוער שכולל את כולם).
ב. האם סופרות שכותבות בעיקר עבור נשים מאמינות שנשים יעדיפו לקרוא ספר רגש סוחט דמעות.
אני לא מצליחה לדמיין מותחן רצח במגזר החרדי, פשוט לא מצליחה,
כי הוא לא קיים עדיין. איך תצליחי לדמיין אותו?...
אבל שוב מגיעים לסוגיית הסיכון והמימון של המהפך החיובי הזה.
להוציא ספר ועוד בפעם הראשונה זה כמעט תמיד לקחת סיכון. בעצם כמעט כל שלב של התקדמות בחיים דורש לקיחת סיכונים ברמה כלשהי...
אני אשמח, ואע"פ שאני לא טכנופובית, משום מה אני לא יודעת איך לפתוח כאן דיון בפרוג :sne:
האפשרות נמצאת בראש הדף של קהילת כתיבה.
1682685497293.png
 
נערך לאחרונה ב:
קראתי את מירב התגובות ועלתה בי השאלה הזו מספר פעמים - האם במצב שמישהו היה מרים את הכפפה ומנסה לעשות שינוי בז'אנר המתח במגזר החרדי ומוציא ספר מותחן פסיכולוגי, משפטי או כל סוגה אחרת - האם זה היה נוחל כישלון או הצלחה?

יש ספרים כאלה. יש עוד מותחנים חרדיים שמפוזרים פה ושם לאורך תתי הז'אנר חוץ ממותחן פעולה, וחלק מהם טובים מאד. (האמת שרובם ישנים, מעניין לחקור).

אז אולי הסיבה למה היום הספרים הם כאלה לא קשורה לזה לחרדיות או לסיכון כספי, אלא שקהל היעד רוצה דווקא את הבינוניות? קריאה קלילה, שלא דורשת עומק מחשבתי ולא שואבת את הקורא לתוך הספר.
באחד מהדיונים באא"ר על ספר אפשר לראות את הקוראים מצביעים על טעויות/נפילות של הסופר, ומצד שני זה לא מוריד כחוט השערה מההערצה שלהם לסופר ולספר ולדמויות...
כנראה שאין הרבה שדורשים יותר, ולמיעוט הזה לא משתלם לכתוב. או שהאחוז הקטן מתוך המיעוט הזה שיכול ורוצה לכתוב - זה מה שתרם את הספרים שכבר יש על המדף, וזו הסיבה לגדילה הלא ניכרת של ספרים כאלה.
 
יש ספרים כאלה. יש עוד מותחנים חרדיים שמפוזרים פה ושם לאורך תתי הז'אנר חוץ ממותחן פעולה, וחלק מהם טובים מאד. (האמת שרובם ישנים, מעניין לחקור).

אז אולי הסיבה למה היום הספרים הם כאלה לא קשורה לזה לחרדיות או לסיכון כספי, אלא שקהל היעד רוצה דווקא את הבינוניות? קריאה קלילה, שלא דורשת עומק מחשבתי ולא שואבת את הקורא לתוך הספר.
באחד מהדיונים באא"ר על ספר אפשר לראות את הקוראים מצביעים על טעויות/נפילות של הסופר, ומצד שני זה לא מוריד כחוט השערה מההערצה שלהם לסופר ולספר ולדמויות...
כנראה שאין הרבה שדורשים יותר, ולמיעוט הזה לא משתלם לכתוב. או שהאחוז הקטן מתוך המיעוט הזה שיכול ורוצה לכתוב - זה מה שתרם את הספרים שכבר יש על המדף, וזו הסיבה לגדילה הלא ניכרת של ספרים כאלה.
מעניין מאוד, אני יפתח על זה דיון בעז"ה ויתייג כאן
 
העליתי את השאלות שצפו לי לאור מה שנכתב, אשמח לשמוע את דעתכם :)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

ביקורת ספרות לכוד בקוד
לכל הסופרים והסופרות!
כפי שביקשו בפורום הכללי, החלטתי לפרסם קטעים מספרי החדשים שם, כדי שכולם יוכלו להגיב.
בכל מקרה, למי שעוקב במיוחד אחר חדשות פורום הכתיבה משכפלת לכאן את החדשות ואת הלינק לאשכול.

ספר מתח - עלילה - מדע בדיוני (הקף את הנכון :)) יוצא לאור א"יה, לקראת ראש השנה.
קבלו אותו:
"לכוד בקוד" (אם תפתחו את הלינק - תוכלו לראות את הכריכה ולקרוא פרקים לדוגמא)

וכדי שהדיון פה יהיה יותר ספרותי ומקצועי, אכתוב שאלה שבה התחבטנו וקיבלנו תשובה לא חד משמעית של המבקר הספרותי.
והיא:
האם אפשר לקטלג את הספר כ-"מדע בדיוני"?
אני אישית רציתי לכתוב את ההגדרה בכריכה, אך המבקר טען אחרת והנה ציטוט מדבריו:
"הסיווג של הספר כמדע בדיוני מציב רף מאוד גבוה. כי מדע בדיוני מחייב להתיישר מבחינת הרמה המדעית עם ...(וכאן הוא כתב דוגמאות של סופרים מהציבור הכללי שאיני רוצה להזכיר ולא חושבת שיש לכך מקום). לענ"ד היה נכון יותר לסווגו כמותחן בדיוני." עד"כ דבריו.

את המילה "מותחן" אני לא אהבתי. כי אני בעצמי לא אוהבת ספרים שהמתח הוא עמוד השדרה המרכזי שמחזיק את העלילה. עלילה שכל מה שמתניע את הקורא להמשיך בה הוא המשחק ברגשותיו שהוא עדיין לא יודע אם הגיבור ינצל או לא...
וזה לא שאין מתח בספרים שלי, אלא אני הייתי רוצה לחשוב שאנשים קוראים אותם לא רק בגלל שדחוף להם לדעת אם יהיה לסיפור סוף טוב או לא :)

מעניין לראות מה יגיד הציבור לאחר שיקרא את הספר בקשר לשאלה הזאת.

בכל מקרה, המבקר גם האיר הרבה נקודות מעניינות, הנה כמה מהן (מקווה שזה לא יחשב לספוילר):

בחירת השמות (המאוד מוצלחת):
  • וויקטור וינטר. מעביר בתת מודע את השאיפה לניצחון (בכל מחיר) בשם הפרטי וגם מורגש היטיב הקור (השכל הקר, נטול הרגש) שמנשב משם המשפחה.
  • שלוימי – הניגוד בין השלמות (עילוי, חריף, גאון וכו') לבין הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. כגודל הפוטנציאל כך גודל הנפילה.
  • נתנאל – יותר מכיל ומקבל, כשמו כן הוא. מתייחס לכשרונותיו ויכולותיו כמתנת שמיים ופחות סומך על עצמו ושיקול דעתו (בניגוד לשלוימי).
  • חזקי, שנותר בדרגתו, חזק במקום שבו הוא נמצא ויוצא מחוזק עוד יותר.
  • ג'ק, לא יודע אם היתה כוונה לכף אבל בתת-מודע זה מצטלצל עם הביטוי Jack-In-The-Box שבא לתאר את השדון שמתחבא בקופסא וקופץ החוצה כשאיש אינו מצפה לו.
  • ברנשטיין, כמו אבן צור שצורבים באמצעותה (או עליה). יציב, אפשר לסמוך עליו.
  • שרגא – כמו הנר (=שרגא) מאיר בגאונותו, ביושרתו, באמונתו.
  • אלי (ולא אליהו) – שעדיו לגדולות. וכשם שאליהו לא מת, כך יש משהו באלי שמשדר שהמפעל הזה ימשיך לעד, אל תוך הנצח שיבוא.
  • דניאל הורביץ – מזכיר את דניאל הנביא שלא נכנע לרשעים והיה לו חזון, חלום אותו פירש לעולם. והורביץ – החלק התורני-עכשוי, השל"ה הקדוש, שאולי דניאל מצאצאיו.
קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
קלעים/נעמי צוובנר

ספר די ישן
שמשום מה שלא השאיר את רישומו
לרוב האנשים, גם חובבי קריאה, שם הספר לא אומר דבר.

בעיניי הוא מעולה,
עד כדי כך שקראתי לטור סקירה ספרותית -
כי, אממ, אין לי ביקורת.


קלעים הוא ספר קליל אבל עמוק,
זורם ונוגע
דרמה משפחתית עם מתח עלילה שנראה בלתי פתיר.
אין בו את הכבדות שמאפינת את שאר ספריה של הכותבת
(שמזמנת את התגובה האוומטית: נעמי צובנר, פחות הטעם שלי..)

לכל מי שרוצה פשוט לקרוא סיפור ולרוץ איתו,
בלי ריצות לזירה אחרת בקצה השני של העולם,
בלי קפיצות לחדרי חקירות וחורשי מזימות,
בלי הבלחות עבר עתיד ויקום מקביל.
בעיניי זה מחייב כתיבה מושכת ועלילה ברמה גבוהה
הרבה יותר קל להחזיק מתח וערנות קוראים ע"י אלמנטים של סכנה
או ע"י סקרנות מה קורה בינתיים בעלילה השניה
במיוחד בדור המסכים שאנחנו,
להשאיר אותנו במקום אחד בלי לזפזפ
זו אומנות.


הספר עוקב אחרי יחסים של שתי בנות דודות,
תלי (אתל) ואסנת,
מהגן ועד האירוסין.
יחסים עקומים, הזויים, פוגעניים,
היום אולי היו קוראים להם רעילים ועוד כל מיני אבחנות.
ספרים כאלו יש הרבה.
מה שמיוחד בספר הזה
זה כמה נקודות:

* הסריקה של כל התקופות.
איך התצוגה משתנה עם הגיל, אבל לא המהות.
איך אי אפשר להפסיק אם זה גם כשמבחינים מגיל גן,
גם כשמפרידים מסגרות.
גם כשנפגע יודע כבר לא להתקרב.

* איך עובד תעתוע,
גם עלינו הקוראים.
אנסה איך מוליכים שולל את כל העולם כמעט.
איך הנטיה להרס של הני כדי לרומם אותי
יכול להיות נסתר,
מההורים, מהחברות, מהפוגע עצמו.
שבאמת בטוח שהוא מיטיב.

*כשהפוגע הוא ילד.
ילד לא יכול להיות הרע בשום סיפור.
והוא גדל, והוא שואף ומשפר כל מיני צדדים,
אבל הנטיה החזקה והנסתרת ממנו -
איך ומתי משתלטים עליה.

*המורכבות של הדמויות.
המעשים הטובים והצרכים העמוקים של הפוגע,
טוב לב ונסיון לעבוד על המידות ולשמור על הלשון ועל השלום - של הנפגע
בשילוב עם התפתחות האופי ולמידה להגיד לא, עד כאן.
איך מרגישים המבוגרים באותה משפחה
כמה ההורים צריכים לתמוך בילד מול התנהגויות שלו
כמה סבים צריכים לאחד משפחה או להאפשר הפרדה
ואם כ"כ רחוקים שלא רואים את הנזק
ואף אחד לא מתנדב להסביר.


נכון נוצר רושם של ספר קשה?
ההיפך הוא הנכון.
ספר מלא תיאורי מלאי צבע וענין
של ילדות, של בית ספר, של מסיבות ושמחות
של תקשורת ואינטראקציה של בנות בכל הגילאים
עם כל מה שמעסיק בנות. בכל הגילאים.


כלל כל הדמויות מאופינות בכשרון ואמינות אבסולוטית.
לכל אחד תפקיד ברור, אופי יחודי,
וגם גמישות מפליאה.
איידי, אמא של אסנת, שחוזה את האת הסרט מראש.
הסבתא, שרוצה כ"כ לקרב ולא להרגיש.
בלה, אמא של תלי, שנחושה להוציא ממה שיש את המיטב
ומהמשפחה שלה, כמה שהיא קטנה, את גאות היחידה.
הוא דמות מורכבת, ששנאתי כנערה,
ועכשיו אני מאוד מעריכה. אותה ואת הכתיבה עליה.
מרגלית, החברה של אסנת בסמינר,
שהוא דמות צבעונית בלפני עצמה אבל יש לה גםתפקיד מאד חשוב
לדברר את אסנת. לשמוע מה יושב מתחת לערימת טוב לב הזאת.

שאם לא הייתי מכירה,
הייתי חושבת שאין ילדות כאלה. אין נערות כאלה, ואין בחורות כאלה.
שתמיד רוצות להיות טובות.
שתמיד רוצות להיטיב עם השני, וללמד זכות.
האופי שלהם טוב בעצם והתמימות, גם כשהיא נשברת, שומרת על טוהר.
אבל אני מכירה בנות כאלה. והן קיימות.
אני חושבת שמה שהכי אמין פה, זה שככל שהיא גדלה ומתבגרת,
הטוב הזה נסדק.
גם אם נלחמת בו כמו ילדה טובה, היא כבר לא יכולה להתעלם.
ובסוף היא גם נשברת. אבל מה זה נשברת.
מה שמפתיע, אולי קצת פחות אמין, שתלי הופך את עורה, בדיוק באותה הסיטואציה.

ותלי,
ולרגעים כבוגרת אני מקנאה בה.
איך אפשר תמיד להיות מרוצה מעצמך.
תמיד לשווק את עצמך מעולה.
וכולם, כולם, מאמינים לך.
גם אם אין לך אחים, גם כשיש.
גם כשיצאת לעבודה במקום ללמוד,
גם שלא ק בלו אותך.
כשרצו אותך, כשלא רצו אותך.
ובשקט בשקט נודה כולנו שלא קל בכלל לגדול ליד מישהי כמו אסנת
שנראה ששכחו לחלק לה חסרונות - בערכים ובמידות בפנימיות.
ואת הקנאה שלה במשפחה גדולה - קשה לא לראות.


אז איך זה המשיך כשהלכו לסמינרים שונים בתכלית
איך השפיע פשיטת הרגל
איך התנהלו השידוכים
ואיך אפשר לעשות גם באירוסין, ופעמיים,

תקראו ותספרו לי.
במבט ראשון - כריכה
שהגיע הספר לידי לראשונה כבר חשתי במתח העוטף את הספר בקרח קפוא.
דגל משולב מרמז על אולי המלחמה הקרה? ארה"ב ורוסיה לא נראות כידידות משכבר הימים הלא כן? מה שאינו מטיל צל של ספק זה שמדובר בדרך זאת או אחרת בעלילה המתרחשת בארצות הללו.
מתח, נוער בוגר - טוב, בחשיבות מעלעלת בכריכה האחורית, הודפת את השגרה המלחיצה וצוללת לתוך עולם קפוא.
התחלנו.

1750853900176.png

במבט שני - עלילה
במקום להתיש החלטתי לערוך סיקור קצר, ולא דווח יבש ואדיש על עלילה מותחת.
הפרק הראשון נראה כאילו נפתח באמצעו של הספר, נער שאיבד את זכרונו, ולפי המשיכות והנטיות מתגלה כיהודי שומר תורה ומצוות. לפי דבריהם של הרופאים הוא איבד את זכרונו עקב הרעלת מזון שאותה הגו האמריקאים חסרי המצפון. רבים מתו, חלקם ניצלו אך למרבה הצער איבדו את זכרונם עקב הסיבה הטראגית.
כפי שאפשר לצפות הוא מאמין בדברי הכזב, אך תחושה עמומה מאותתת לו בדבר מה שאינו כשורה.
נדלג קדימה - הוא נמצא בתוך פנימיה צבאית, עם כללים נוקשים כמו שרק רוסיה יכולה להעניק. מכיר חברים שכמוהו איבדו את זכרונם.
במקביל נפרסת עלילה על דיוויד, יהודי אשר נרתם לחיפושים אחר ילד בן ארבע, אף על פי סירוב נחרץ של ההורים.
הקו אשר מתחבר לבסוף לפסיפס מושלם של עלילה מוקפדת - יצחק, יהודי אשר מציל נער אשר לפי דבריו איבד את שני אחיניו.
עוד קדימה - סלבה בורח לשלג יחד עם אחיו הקטן בן הארבע, וחברו מן הפנימיה הצבאית אשר הצליח לערום על הרופא ואינו איבד את זכרונו.
לבסוף מצליחים גיבורנו משכבר הימים לחזור הביתה, להינצל ע"י דן הרופא היהודי ולמצוא את התרופה אשר נוגדת את איבוד הזיכרון, ודיויד מצליח להשיב את הילדון האבוד בחזרה להוריו. אביו מבטיח חגיגית להניח תפילין כי כך אמר אם ימצא בנו.
אנדריי בסיום העלילה חוזר לבסוף ליהדותו אשר לה התכחש.

במבט שלישי - חוות דעת
כמו כל ספריה מצליחה מאיה לקחת את הקורא ולהישאב פנימה לתוך הסיפור. זהו אינו ספר שאפשר להניח מהידיים ולשוב אחר כך לקריאה חוזרת. בתור חובבת מתח הספר בהחלט משלב מתח מוגבר לאורך הסיפור, מן העמוד הראשון כבר גיבורנו מונחים בתוך דרמה מותחת ואימה קרה. סגנון הכתיבה יפהפה ומושחז עם המונולוגים המלוטשים והדמויות הבלתי נשכחות אשר אליהם מתחברים מן הרגע הראשון.
ואחרי התשבחות מגיעה הביקורת: דיוויד, בעל הזיכרון צילומי וחיפושיו אינו קריטי לעלילה, כי אם רק בסוף. היה ניתן לחתוך את קטעיו בתחילה ולשים קטע קצר שמסביר על נוכחותו בדפיו האחרונים של הספר. כנ"ל גם דן, אשר אמנם הוסיפו נופח ונאפקט לסיפור המתרקם בין השורות, אך מול הפנימיה הצבאית המנותקת ואברהם האורח התמוה והמסכן אשר כובד האחריות והחרטה ניכרים בכל דיבור ותיאור של הדמות לדעתי יכולים בהחלט לחכות ולצמצם את נוכחותם בעיקר הסיפור שזהו אמצעו.
הייתי בהחלט מעונינת לקרוא את הרגע שבו סלבה - אהרל'ה נזכר בעברו הנשכח. הקטע שכל הסיפור נסוב סביבו מן הרגע הראשון.
מה שמאוד התאים מבחינת העלילה זהו אשר המשך קורותיו של אנדריי מופרד יחסית משאר הסיפור, מה שגורם שעדיין נישאר בתחושה המתוקה של הזיכרון חוזר.
בנוגע לשם - לב של קרח: לפי תאורו של אהרל'ה (- אהרון - סרבה או איך שתרצו) ליבו קרח, אשר אין בו רגשות ותחושות כלפי עברו, לעומת אנדריי אשר זוכר היטב וליבו נמס מגעגוע. זה מוזכר שוב ושוב, כדי להדגיש זאת כדי שלא אסגור את הספר בטפיחה עזה. סליחה, למי יש פה לב של קרח? אולי למנהל הפנימיה - הקצין מנישקוב? זה לא מפורט!
הילד בן הארבע בנג'י לדעתי יותר מדי נועז, היה צריך להגדיל את גילו אך לא מדי, כך שבהחלט ניתן יהיה להשתלט עליו בעדינות ראויה.
הבהלה של אברהם מאחותו הייתה קיצונית, אך לפי הרושם המסתבר אחותו הייתה בהחלט קשה עימו. זהו לדעתי ההסבר היחיד אשר הגיוני שגבר צעיר מסתובב ברוסיה לבדו ומחפש ללא שום עזרה נוספת.
אם לא הפחד מאחותו, הייתה כבר ועדת חיפוש שלמה ואברהם היה אולי בראש המחפשים, אך אינו מופקר בתחנת רכבת במעמקי רוסיה.

במבט רביעי - סיכום
ספר שבהחלט משאיר בפה טעם טוב של עוד.
אחד הספרים היפים של מאיה, לפחות לדעתי.

אשמח לביקורת.
 תגובה אחרונה 
ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה