קורונה למה עשיתם לי את זה? - זעקת הילדים.

  • הוסף לסימניות
  • #81
ואני כותבת את זה בתסכול עמוק, אחרי ששהגענו למצב שכל יום יש כמה וכמה נפטרים, ומספר גבוה של חולים קשה, וכאשר זעקו והסבירו והתחננו לפני כמה שבועות שזה יגיע, דברו אל הקירות.
אני כל כך מזדהה עם התסכול שלך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #83
סיפרה לי מישהי שהכניסה ילד לבידוד(בן 8 בערך),
יום אחד היא שמה לב שהוא שקט מדי והחליטה להציץ לחדר,
היא גילתה אותו שוכב על הגב ובוהה בתקרה-
ולא שלא היה לו שם תעסוקה היא הכניסה לו כל מה שרק יכלה,
אבל האדם הוא יצור חברותי
וילד בן שמונה לא יכול להיות לבד בחדר במשך שבועיים!
היא לא חשבה אפילו לא שניה והוציאה אותו
לא יכלה לראות את המחזה הקורע הזה
לבכות..
 
  • הוסף לסימניות
  • #85
  • הוסף לסימניות
  • #86
השאלה מה והאם יכלה להשאיר מאחוריה..
כל סיפור והתוכן המורכב שלו.
לא הבנתי..

אם היא הוציאה אותה- עכשיו כל המשפחה צריכה להכנס לבידוד.
אם היתה נכנסת אליו- אז רק היא והילד.
אז מה הרווח?

אלא אם כן את מתכוונת לילד שקשור אל אימו- ואז מקסימום יכלה להכניס גם אותו. ועדיין לא כל המשפחה צריכה להשאר בבידוד.
או שאין בעיה עם זה שכל המשפחה תהיה בבית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #87
לא הבנתי..

אם היא הוציאה אותה- עכשיו כל המשפחה צריכה להכנס לבידוד.
אם היתה נכנסת אליו- אז רק היא והילד.
אז מה הרווח?

אלא אם כן את מתכוונת לילד שקשור אל אימו- ואז מקסימום יכלה להכניס גם אותו. ועדיין לא כל המשפחה צריכה להשאר בבידוד.
או שאין בעיה עם זה שכל המשפחה תהיה בבית.
השאלה אם שאר המשפחה יכולה להסתדר ללא האם.
ולפעמים ולפי דעתי עדיף שכל המשפחה נכנסת לבידוד.
מקסימום אב/מישהו בוגר שמבודד את עצמו כדי להיות שגריר חיצוני.
 
  • הוסף לסימניות
  • #88
יישארו עוד כמה דברים.
400 ומשהו משפחות שאיבדו את יקיריהן.... כבר נמצאות כאן בארץ ישראל.
ושה' יאמר למשחית הרף.
אז בואו נעשה מבחינתינו את ההשתדלות המקסימליתואת השאר נשאיר להקב"ה. כי בסוף בסוף כל מה שהוא רוצה זה מה שקורה!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #89
ואם האמא בסיכון

אז היא אומרת לילד אני מאוד אוהבת אותך ואתה יקר לי מאוד ולכן אני נזהרת שתהיה לך אמא בעז"ה בריאה עד 120

תאמינו לי הרבה הרבה יותר קל להיות כולם יחד בבידוד מאשר התימרונים הבלתי אפשריים כשיש ילד בחדר

בסדר, לא דובר על מצבים מיוחדים. תגובתי כוונה לפותחת האשכול.
 
  • הוסף לסימניות
  • #92
זה כל כך כואב.
מכירה משפחה עם אמא באמת בסיכון,
לא היתה ברירה בודדו ילדה בכיתה ב', אבל באיזה צורה!
עם שירים שחיברו בשבילה, וממתקים, ואוכל מיוחד, ומקרן עם סרט מול הדלת (שמו מפה שקופה), וטלפונים כל הזמן מבנות דודות, סבתות וכו'....
אל תשפטו אנשים בסיכון. חלקם חיים בחרדות, באמת. הם מפחדים על החיים!!! וכל סיפור נוסח הגננת ע"ה מחריד תא שלוותם.
יש בהם הורים מקסימים, מדהימים, שעושים הכל בשביל הילדים.
מצדיעה להם!
 
  • הוסף לסימניות
  • #93
גם אני שמעתי על כמה מקרים ששמו ילדות בנות 6 בחדר מבודד חלקם זה היה מחוסר הבנה ומפחד
מתוקף תפקידי התקשרתי אליהם והסברתי הם ממש הודו לי על זה ...
מעניין מה הסברתם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #97
[/QUOTE]
סגרו את הדלת של החדר, הילדה בפנים... ויש לה חלון להציץ,
שעות שעות ישבה על החלון וחיפשה תעסוקה ברחוב השקט שמתחתיה,
את האוכל מניחים בכניסה לחדר - היא פותחת ואוכלת לבד על החלון....
לא שעה - ולא שעתיים
שבועיים.
נראה לי שזאת הייתה כוונת הפוסט הזה.
לאנשים הקיצוניים האלה.
ולצערנו הם מסתובבים גם כאן, בין כולנו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #98
קוראת את זה ומרגישה מחנק בגרון
ודמעות שעולות לי לעיינים
מעדיפה לחשוב שזה לא אמיתי...
לנו ברור שאם ה"י ח"ו אחד מבני הבית יזדקק לבידוד
ניכנס כולנו.
 
נערך לאחרונה ב:
ואת מוכנה לסגור אותם בחדר לבד?
אפילו ליום אחד?
ולבגר אותם בעל כרוחם כי הם ילדי דור הקורנה?
לעולם לא אמרתי שכך אעשה אני וודאי אדאג שמבוגר ישהה עם הילד אבל עדין גם כשיש עם הילד מבוגר זה קשה לשניהם ולילד בפרט
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

סבתא שלי עלתה מפרס, איראן, הם עלו מהעיר כשאן, שמרו על המסורת: חגים וכו'.
היא מאוד אהבה תורה, אהבה דתיים, כמה שיותר צדיקים יותר טוב.
הם עלו מסורתיים, עם הזמן למדו והתחזקו בגלל ילדיהם שחזרו בתשובה.
למרות המרחק, נהגה ללכת בימי זקנתה לבית הכנסת עם הליכון, למרות הדרך שהיתה מלאה בחול.
היא ודודה שלי סיפרו לא פעם בעלבון על מקרה שקרה להן: הן עלו על אוטובוס לקברי צדיקים, ואדם אחד קפץ וצעק: "הם לא משלנו".
הן ירדו מההסעה בבושת פנים.
*
העולם בתקופות ההן היה עולם עם פחות מודעות.
היום יש יותר שיח על שיוויון, אהבת אדם וכו'.
בעבר היו אתגרים שונים, ביניהם אפשרות של אנשים לשלול או לדחות אלו את אלו.
אני זוכרת שכששמעתי את הסיפור הזה, הבנתי שלי זה לא היה קורה.
כי באופי שלי - לא הבנתי למה ללכת למקום בו יש אנשים שונים ממך, מצידי היה להשאר בבית ולא ללכת ללימודים, אני ממש מעדיפה את אזור הנוחות שלי ולא מבינה למה צריך להידחף איפה שיש סיכוי קל שידחו אותך, זו אחת הסיבות שהייתי מתרחקת מחברות, שמא ידחו אותי מתישהו, כי שהבנתי שיש סיבות לדחות אותי.
אני ממש לא מעניינת אף אחד, לפי דעתי, הכוונה שאין בי משהו שעלול לגרום לחברות תחושת ערך שהן בקרבתי, וכדי להיות חלק מחברה, צריך שיהיה לך ערך כלשהו. (זה לא רע או טוב, זו תוצאה).
*
בקיצור, רציתי לכתוב על היציאה לאור (או על כל עשיה אחרת, כמו למצוא עבודה, שידוך וכו')
שכן מחייבת את האדם פעמים לא מעטות לעמוד מול דחיה: שוב ושוב ושוב.
מה עוזר לי כיום להשתדל פה ושם, להפיץ את הכתיבה שלי, למרות הרצון לא להידחף למקומות לא-לי ולא לחוות דחיה?
זה בגלל ההבנה שאני לא העניין כאן, אלא דרישת העולם ורצון ה'.

ביציאה לאור עדיף לנטרל את החשיבה סביב ה'אני', שזו חשיבה שחוששת מדחיה ויכולה להוביל לתחושות לא טובות.
ביציאה לאור האדם מתנתק מעצמו, או אולי מתחבר לעצמו, ופונה לעבר חשיבה אחרת, חשיבה של שליחות.

הערך בחשיבה של שליחות:

האדם היוצא לאור לא חש מחויב, לא חש שהוא צריך משהו, לא רוצה לתת, לא לקחת, לפיכך גם אין פחד מדחיה, כי אם אתה לא מעורב עם ה'אני' שלך
אתה לא חש מעורבות רגשית אלא להיפך, לשיטתך אתה מגשים את שליחותך בעולם.
אתה מתנדב.
ולבוא ליציאה לאור מתוך גישה נדיבה של "אני מתנדב", זה מקסים כי אתה לא חש צורך להתלהב אם אתה מצליח, כי ההצלחה לא שלך, אבל אתה גם מצליח להיות יותר שכלי ופחות אמוציונלי, כי אתה עושה את שליחותך בעולם, ושליחות זו לא צריכה להיות מופלאה ומעוררת השראה, מספיק שתאפשר לעצמך להסכים לעצמך להגשים את עצמך ולהקשיב לרצון הפנימי שסולל את הדרך, תוך הקשבה לתורה.

אז כיום אני לא חוששת מדחיה כי למדתי להביט על זה ממבט שיכלי ולא רגשי: הרגש חושש מדחיה אבל השכל מבין שהכל בסדר, מלכתחילה אף אחד לא אמור לקרוא אותי או לקבל אותי, מספיק שאני מקבלת את עצמי וקוראת את כתיבתי ומאפשרת לעצמי להתבטא פה ושם.

אני לא צריכה שיקבלו אותי או את הרעיונות שלי או את הכתיבה שלי, להיפך, אני צריכה לשמוח ולהודות על מה שכן הצלחתי עד כה, להבין שזה לא מובן מאליו, ולשמוח שיש בעולם אנשים נוספים שמביאים הרבה אמירות עם מסרים טובים.
אנשים לא ממש צריכים אותי כי תוכן כמו שלי יש במקומות רבים (הרב פנגר, שיטת ימימה , פנימיות התורה, ועוד ועוד) ומה שאני כן משתדלת ואשתדל זה בגלל תחושת שליחות שאמורה להיות משותפת, כי כולנו ערבים זה לזה וכל אחד תורם היכן שאפשר: בתפילה למען הכלל, תרומה, חסד, אומנות, כתיבה, הפצה וכו'

*

הדרך הכי טובה להביא את עצמך לידי ביטוי היא לחיות את עצמך, להקשיב לרגשות, למצוקה, למחשבות, להבין שמה שאתה עובר זה משהו יחודי, כי אף אחד לא חושב כמוך ולא מרגיש כמוך, זווית הראיה שלך חשובה עבור העולם.
כי העולם במצב רחוק מיעודו האמיתי, כרגע, וכל אדם שיכול לצאת לאור תורם לעולם דבר מה.
התורה נותנת במה אפילו לבלעם הרשע ונותנת את האמירות של לבן הארמי, דבר שלדעתי מוכיח שגם אם אתה לא מושלם אתה יכול לומר את האמירות שלך וה' יכוון את הכל לטוב.
*
ולגבי האמירה "הם לא משלנו"
אני חושבת שמשם קורץ החרם, אותו חרם חברתי שקורה כמעט בכל מקום: החל מהמשפחה הגרעינית בה פעמים רבות יש אפליות או השונים מוצאים את עצמם קצת מחוץ לתמונה, ועד לחברה כולה.
אין לי פתרון לחרם (מלבד הספרון דובי שיר והכתר האמיתי שנותן כלים להתמודדות עם חרם)
אבל אני חושבת שהחשיבה צריכה להשתנות: במקום לעודד גאוות יחידה שגורמת לחברתיות רעילה , לעודד שוויון, עין טובה, הקשבה.
לפעמים יש פחד שאם נעודד שוויון אז חלילה הציבור יאבד מהיחודיות שלו ויטמע בעולם הכללי.
החשש הזה מוצדק, אי אפשר לעודד שיוויון בלי להבין את הערך היחודי והתרומה האדירה שיש במגזריות, כי בכל מגזר יש ערך בפני עצמו, ואין צורך לבטל את עצמך כדי להגיע לשיוויון, שיוויון לא הופך אותך לשווה, אלא מוציא את החשיבה מחשיבת פילוג לחשיבה אחדותית שמכירה בכך שבורא עולם הוא המנהיג של העולם כולו, ויש בכל דבר בעולם אלוקות.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה