הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #41
@לוטם , סליחה על האיחור, כעת התפניתי לכתוב:
אם הוא משרת מטרה חשובה, שלרוב גם יהיו רמזים או 'תחושות בטן' אם תרצו שפזורים לאורך הספר, אז הוא נצרך וכדאי.
אבל אם הוא רק למטרה סתמית או פחות חשובה, אז היא פחות חשובה.
ככותב: אני אוהב לגוון ולעיתים, לעצבן את הקורא).
כקורא: אני מתעצבן על הכותב שמתעלל בי לפעמים, אבל יודע לפרגן לו על מהלכים יפים.
בסופו של דבר חשוב לזכור שלכל אחד יש טעם שונה, ואי אפשר לרצות את כולם. יהיו את אלו שיאהבו את הסוף שתבחרי לכתוב, והיו כאלו שישנאו אותו שנאת מוות. זה לא כל כך אמור לשנות לך. אם המוות מוצדק, הקורא יעריך את זה, יותר מאשר יהיה את האפי אנד המושלם. למה? כי את נאמנה לחוקי עולם הסיפור שלך.
אגב, שמתי לב להרבה ספרים שנגמרים עם סוף פתוח, דהיינו - סיום העלילה המתוארת בספר הסתיימה (מאבקו של איסתרק ביוסף, עלילותיו של אייל גלבוע, ואפילו מאבק חייו של הארי פוטר (מוקדש ל @אוראל סולטן ) - בסופו של דבר 'הפרק הזה בחייהם' נגמר,) ויש להם סיפור חיים שממשיך לשעמום או לעניין.
ויש ספרים, לא רבים עם סוף לא פתור, וכמו ש @הפצחן אמר, אם (הסופר ו)הסיפור טוב, זה ילך טוב.
במקרים מסוימים ניתן להניח שנעשה שימוש בקליף האנגר, אך שימוש בקליף האנגר ליצירה ללא המשך הוא פחות נפוץ בעולם (ק"ו בציבור החרדי), כי לרוב יש ספר המשך (כמו המנגנון הידוע לשמצה של 'ניצחתי אותך אייכמן'), אבל ספר עם קליף האנגר ללא יצירת המשך, הוא יותר נדיר, אך לא בלתי קיים.
*עריכה: נזכרתי שפתחתי אשכול דומה עם סקר.
אז בסדר, אני יודע שבספר ההמשך הסופר (התותח) יתגבר ע"כ, והוא התגבר ע"כ לדעתי בסצנה מסוימת באמצע הספר הבא, איך אני יודע? כי הרגשתי 'סגירת מעגל' על הסצנה המבאסת וטעם יותר טוב בפה. (ואז אני מוחא כפיים באמצע הקריאה לסופר, על המהלך היפה שהציג, וחוזר לקרוא).
אבל בשורה התחתונה - התבאסתי.
אז הייתי רוצה להימנע מזה, אם הייתי יכול. אולי זה באמת קידם את העלילה והיה נצרך, אבל חשוב לזכור שסוף 'רע' / 'חמוץ – הוא חמוץ.
וגם אם הקוראים שונאים אותה ע"כ, ההחלטה שלה נכונה, וזה המסר לדיון הזה, לדעתי:
אם החלטתם 'להרוג' דמות, תהיו שלמים עם הבחירה שלכם ותוודאו שהיא מוצדקת. אם יש לכם ספיקות, גם לקוראים יהיו.
אהבתי:
מציין לשבח את @מהללו , שהביא גם דוגמאות מעשיות:
מצטרף גם לדבריהם של הניקים הבאים:
דעתי בקצרה, כפי שתובא גם למטה בנקודות:
אם הוא משרת מטרה חשובה, שלרוב גם יהיו רמזים או 'תחושות בטן' אם תרצו שפזורים לאורך הספר, אז הוא נצרך וכדאי.
אבל אם הוא רק למטרה סתמית או פחות חשובה, אז היא פחות חשובה.
ככותב: אני אוהב לגוון ולעיתים, לעצבן את הקורא).
כקורא: אני מתעצבן על הכותב שמתעלל בי לפעמים, אבל יודע לפרגן לו על מהלכים יפים.
בסופו של דבר חשוב לזכור שלכל אחד יש טעם שונה, ואי אפשר לרצות את כולם. יהיו את אלו שיאהבו את הסוף שתבחרי לכתוב, והיו כאלו שישנאו אותו שנאת מוות. זה לא כל כך אמור לשנות לך. אם המוות מוצדק, הקורא יעריך את זה, יותר מאשר יהיה את האפי אנד המושלם. למה? כי את נאמנה לחוקי עולם הסיפור שלך.
אגב, שמתי לב להרבה ספרים שנגמרים עם סוף פתוח, דהיינו - סיום העלילה המתוארת בספר הסתיימה (מאבקו של איסתרק ביוסף, עלילותיו של אייל גלבוע, ואפילו מאבק חייו של הארי פוטר (מוקדש ל @אוראל סולטן ) - בסופו של דבר 'הפרק הזה בחייהם' נגמר,) ויש להם סיפור חיים שממשיך לשעמום או לעניין.
ויש ספרים, לא רבים עם סוף לא פתור, וכמו ש @הפצחן אמר, אם (הסופר ו)הסיפור טוב, זה ילך טוב.
במקרים מסוימים ניתן להניח שנעשה שימוש בקליף האנגר, אך שימוש בקליף האנגר ליצירה ללא המשך הוא פחות נפוץ בעולם (ק"ו בציבור החרדי), כי לרוב יש ספר המשך (כמו המנגנון הידוע לשמצה של 'ניצחתי אותך אייכמן'), אבל ספר עם קליף האנגר ללא יצירת המשך, הוא יותר נדיר, אך לא בלתי קיים.
*עריכה: נזכרתי שפתחתי אשכול דומה עם סקר.
קראתי ספר (מתוך סדרה) עם סיום מבאס. מה זה מבאס, ממש!
אז בסדר, אני יודע שבספר ההמשך הסופר (התותח) יתגבר ע"כ, והוא התגבר ע"כ לדעתי בסצנה מסוימת באמצע הספר הבא, איך אני יודע? כי הרגשתי 'סגירת מעגל' על הסצנה המבאסת וטעם יותר טוב בפה. (ואז אני מוחא כפיים באמצע הקריאה לסופר, על המהלך היפה שהציג, וחוזר לקרוא).
אבל בשורה התחתונה - התבאסתי.
אז הייתי רוצה להימנע מזה, אם הייתי יכול. אולי זה באמת קידם את העלילה והיה נצרך, אבל חשוב לזכור שסוף 'רע' / 'חמוץ – הוא חמוץ.
עדיין לא הגעתי אל המוות המדובר (כן. הייתם מאמינים?), אבל קראתי שמ. קינן אמרה בדיעבד בסימפוזיון כלשהו, שהיא כן מצטערת על הריגת הדמות, אך לא מתחרטת. כלומר, המוות שלו היה הכרחי והיא הייתה שלמה עם הבחירה שלה.
וגם אם הקוראים שונאים אותה ע"כ, ההחלטה שלה נכונה, וזה המסר לדיון הזה, לדעתי:
אם החלטתם 'להרוג' דמות, תהיו שלמים עם הבחירה שלכם ותוודאו שהיא מוצדקת. אם יש לכם ספיקות, גם לקוראים יהיו.
אהבתי:
מציין לשבח את @מהללו , שהביא גם דוגמאות מעשיות:
לפי דעתי סיום טוב יכול להתבצע בכמה מישורים:
1. גורם הפתעה- תני לקורא רמזים שנויים במחלוקת בכדי שינסה לנחש בעצמו מה יהיה הסיום, אבל בסופו של דבר תסיימי עם משהו שונה, משהו גאוני שלא יעלה על דעתו. משהו שישאיר אותו עם פה פתוח והמון רעש במוח : )
2. אין מצווה לקחת בטרם עת את ימיה של אחת הדמויות רק בשביל לחולל איזה שהוא שברון לב בלב הקורא.
עם זאת, לא כדאי לסיים את הספר בהרגשה ורודה או מלאכית מידי.
מה שכן, מאוד חשוב לסגור מעגל 'ידידותי' של הדמות המרכזית.
ועוד משהו,
סיפור הוא כמו שיר. אם הוא בא בלי שום מסר אז אולי עדיף שהוא לא יבוא...
החוכמה האמיתית היא לדעת לשלב אותו בצורה עקיפה, חברותית אך ברורה. אני אישית מתחברת למסר המוטמע ומשתלב עוד במהלך העלילה ולא רק שבסופה הוא פתאום מובן או מתגלה.
למשל מאז שקראתי את איסתרק אני ממש סולדת משירים קוואריים. ממש!
אה, ואני גם מקפידה לאכול דברים חמים בשבת.
טוב, זה היה בצחוק בגלל שאול.
וברצינות, יש עוד הרבה מסרים שהולכים איתי, חלקם גדולים ומשמעותיים יותר, ויש גם כאלו כמו הדוגמא- שפחות.
ואת יודעת מה? אני מרגישה שלפעמים המסרים הללו, שנמצאים דווקא בתוך ספרים דוממים, משפיעים הרבה יותר מאשר הרצאות חוצבות להבות ומעלות תימרות עשן.
אז יש כאן אמירה לכלל הסופרות והכותבות המוכשרות.
אין לכן מושג אפילו עד כמה כוח הדמיון שבכן יכול להשפיע ולנווט אחרים במעגל החיים.
יש לכן כוח עצום ביד. עליכן רק למצוא את הדרך להשחיל אותו פנימה, בחוכמה וברגישות לתוך לב הקוראים.
כל כך מזדהה, וכל כך נאבק בזה. בהצלחה גם לך.
מצטרף גם לדבריהם של הניקים הבאים:
הייתי חייב לפסק:
נערך לאחרונה ב:
