לראות פלוס

[kiwi]

"הוא יכול להוריד את מגן העיניים" הקול הסמכותי מגיע לאוזני בדיוק כשאני מנסה להבין כמה אנשים נוכחים איתי בחדר.
מאז ומתמיד ידעתי שיש לי בעיית ראיה מולדת, ושרוב האנשים רואים בברור את הסביבה ולא רק עצמים מטושטשים חסרי זהות, פעמים רבות מצאתי את עצמי חושב ומדמיין את הרגע בו אראה כאחד האדם. לא שחשבתי שדבר כזה יכול לקרות, זה היה ממש בגדר של חלום של נס ופלא.
למרות זאת הורי ברקע תמיד עודדו אותי לחשוב טוב. נראה לי שהם רצו יותר ממני שיום אחד אוכל להיות כאחד האדם.
והנה הנס מתרחש ברגעים אלו. עוד רגע מסירים לי את מגן העיניים אחרי ניתוח חדשני שאמור לתת לי ראיה מחדש. ואני, ליבי הולם במתח נרגש, לא יודע למה עלי לצפות.
המגן משוחרר לאיטו, ואני רואה. רואה.
"אתה רואה כעת מטושטש", הקול הסמכותי מדבר שוב, "לאט לאט הראיה שלך תשתפר."
אז אני מחכה. ממצמץ מעט, מזיז את האישונים לכל כיוון, מנסה למקד את עיני לעבר נקודה ברורה, לראות מה הרווחתי כעת, למה הורי שאפו כל השנים, להבין את החלום שחלמתי ולא ידעתי למה אני מצפה.
מבטי התוהה והמסונוור התייצב אט אט. הדבר הראשון שראיתי היה, תצחקו או לא, חפץ בלתי מזוהה. לקח לי זמן לתרגם את החפץ. זהו ריבוע, הבנתי כעבור רגע. ואם הוא עם ריבוע נוסף, פתוח, זה אומר שזה ארון.
הכל היה מפתיע. ראיתי צבעים, רק לא ידעתי לקרוא להם בשם. שמעתי כבר שיש אדום וכחול וירוק וצהוב ולבן ומהם מרכיבים גוונים נוספים.
והאנשים סביבי, וההבעות שלהם. לא מכיר את אבא שלי. נראה לי שמדובר בזה עם הזקן. אז ככה נראה זקן, איזה יופי. פלאי הבריאה ממש.
"נשאיר אותו לבד מעט, ניתן לו את הזמן שלו", הקול הסמכותי שייך לאדם גבוה ללא כיפה על הראש. בטח זה הרופא המסור.
"אני אמא שלך", ברור, אני מכיר את הקול. ממצמץ בעיניים. איך אחזיר לה על כל המסירות שגילתה כלפי כל השנים.
היא מחייכת ויש לה דמעות בעיניים. למרות שזו הפעם הראשונה שאני רואה, אני יודע מה זה חיוך ומה זה דמעות.
"וזה אבא", היא מצביעה אל האיש עם הזקן. שעומד ושותק. אולי נרגש מידי. אינני יודע.
אני מחייך אליהם.
"תודה", אני מצליח לומר.
והם, כולם, יוצאים מהחדר לרגעים מספר, כדי לאפשר לי להיות לבד.
ולהבין שאני רואה.
תודה ה'.
איזה נס.

 

[RACHELIZ]

ממש הרגשתי אותו פתאום!

למרות זאת הורי ברקע תמיד עודדו אותי לחשוב טוב.

הייתי מתקנת קצת את המשפט הזה.

 

[kiwi]

לקטע הבא אין קשר למציאות
(עריכה: לא שלקטע הקודם יש קשר למציאות - אבל הקטע הבא - נכתב בנימה הומוריסטית ואפילו משל לא היה.)

הדשא של השכנים ירוק (וסבוך מאוד)

לנוימן השכנים יש דשא ירוק.
דשא, שכמעט מוציא אותי מדעתי. ולאו דווקא בגלל שהוא ירוק.
כי באמת - ירוק, חום, מה זה משנה. באמת לא מבינה את הדימוי הזה. מה עוד שלנו יש דשא סינטטי במרפסת, ועוד ריצוף קרמיקה במרפסת השניה. לא באתי להתלונן.
כל הבעיה שלי בדשא של השכנים היא שהם לא גוזמים אותו כמעט אף פעם. ולנו, השכנים שלהם מהקומה מעל נראה הדשא הסבוך כמו מבוך ולא כמו תמונת נוף פסטורלית.
וזה מה שמרגיז בדשא הירוק של השכנים.
"אולי הם רוצים שיהיה יותר חמצן באזור", מנסה בעלי לדון אותם לכף זכות.
"יש מספיק חמצן מהעצים של בוזגלו", אני מתנצחת.
הוא משתתק מיד. גברת בוזגלו, שתהיה בריאה, וגינת עשבי התבלין שלה. וסתם כך כדאי לדעת שבאמת יש על הברכה "שתהיה בריאה" על מה לסמוך, כי השמועות אומרות שיש לה שם גם צמחי מרפא.
כך אני נוהגת לכעוס תדיר על משפחת נוימן. אין מה לעשות, משפחה שהורסת בעקביות לשכנים את הנוף. נראה אתכם שותקים.
עד... עד שפעם אחת הנחתי את קערת הקריסטל על אדן החלון במטבח, והיא, בלי לשאול, צנחה למטה.
ידעתי שהיא נשברה. לא חשבתי אחרת. ברגשי צער אפילו לא ניגשתי לחלון לבדוק מה ומי.
מה גדלה הפתעתי שהשכנה נוימן דפקה על הדלת כעבור שעה ובידיה קערת הקריסטל, מלאה בפירות שטופים ורעננים.
"מה זה?" הצלחתי לשאול.
"הקערה שלך, הבחנתי בה כעת."
"חשבתי שהיא נשברה", לא שיקרתי.
"הדשא ריפד את החבטה", אמרה נוימן ידידתי.
בעצה אחת עם בעלי רכשתי לה כהוקרה על שמירת הקערה -
גוזם דשא איכותי. (היתה לנו אפשרות לקבל מוצר שני בשקל במבצע)
מאז יש לי נוף פסטורלי, ואני שומרת על קערות הקריסטל.
רק בעלי טוען שהוא חש שחסר O2 בסביבה מהרגע שגוזם הדשא נכנס לאזורינו.
נראה לי שאתחיל לשתול אדניות במרפסת.