התייעצות מה אתם עונים לילד ששואל אתכם?

[הבזק של שפיות]

כשילד בא לאבא/אמא שלו ושואל זה אמת שאני מאומץ?
לא יעזור שום התפלסות ותשובה, כי כל מה שתענה, הוא יחשוב שאתה מחביא.
אלא הפתרון הטוב ביותר.
זה פשוט להתפוצץ מצחוק. "אתה? מאומץ? אוי איך שהצחקת אותי. איך הגעת לזה?"

ממש ממש לא.

לא משנה איזו שאלה הילד שואל, אף פעם אל תצחקו עליה.

@אימון- והנחייה בNLP תוכל להסביר למה התכוונת?

 

[הבזק של שפיות]

הילד ששואל "את מי את הכי אוהבת" לא שואל כי הוא רוצה תשובה, הוא שואל כי הוא רוצה חיבוק. חיבוק חזק. אולי גם נשיקה, אם רק אפשר.
התשובה, ולא משנה כמה שהיא תהיה כנה-שכלית-מובנת-אמיתית, לא תענה על השאלה שלו, כי היא לא שאלה. היא בקשה.
הילד עומד, ומתחנן, "אמא!" (או, לחילופין "אבא!") תני לי להרגיש כמה את אוהבת אותי, כמה אכפת לך ממני יהיה מה שיהיה...

ואם מה שאתם עונים זו תשובה נקודתית שכלית, החמצתם את ההזדמנות. ההזדמנות שלא בהכרח תחזור כל יום, ההזדמנות לתפוס את הילד, לחבק, לנשק, ולהכריז שאת אוהבת אותו מכל הלב. להכריז שאת אוהבת אותו, ולהתעלם מההשוואה ביחס למי. להכריז שאת אוהבת אותו, ולהשמיט מילים מיותרות. להשמיט את המילים "יותר מכולם!!!"
להשמיט את המילים האלו, לא רק כי מי-יודע-מי שומע אתכם ממעבר לקיר, ולא רק כי הן לא תמיד נכונות. להשמיט אותן כי אהבה היא לא מושג יחסי, אהבה היא בעצם.

בקיצור, השאלה יפה, אבל כשהיא מגיעה מילד, היא לא שאלה, היא בקשה. ועל בקשה לא עונים תשובות.

על החתום
הילד ששאל רק אתמול: "אמא, תגידי; את מי את אוהבת ה-כ-י בעולם?!"​

דבר ראשון אני חייב לציין שכתבת מאוד יפה.

באשר לעצם הדברים: בעיקרון אתה צודק, ומסתמא שברוב המקרים זה באמת ככה.

אלא שיש מקרים בהם למרות שהשאלה נובעת מצורך רגשי - בכל זאת צריך שהילד יבין את התשובה גם בשכל, כי אם הוא לא יבין אז השכל יכול להפריע לו להרגיש שאוהבים אותו.

 

[אימון- והנחייה בNLP]

@אימון- והנחייה בNLP תוכל להסביר למה התכוונת?

השאלה בגדול היא,
מה מביא את הילד לשאול, שאלה כזאת.
והתשובה(על פי רוב), כי נפל לו ספק בזהותו, או ע"י קריאת ספר, או שמיעת סיפור, או איזה הקנטה של חבר/מישהו אחר.

וכשהוא שואל את ההורים, זה מראה, שהוא באמת חושב, שיש מצב שהוא מאומץ, ומחביאים ממנו את זה. (מסיבות מובנות, כפי הבנתו, כמובן.)

ואז, אם ההורים, יראו אפי' צל צילו של התפעלות/לחץ/ מבוכה/, או כל משהו, שיכול לסמן שמחביאים משהו, הוא יפרש את זה מיד כהוכחה שהוא, צדק בהשערתו. (ונכון מאוד, גם צחוק מזלזל יכול להתפרש, כניסיון להחביא משהו,)
אבל כשההורים מראים לו , בסוג צחוק של "בדיחה טובה" ולא צחוק על השאלה אלא על התוכן,
ולא מתחילים להראות לו כמה שזה לא נכון מה שהוא חושב, (שוב כפי שהסרנו הוא (יכול) ייפרש את זה, כהתחמקות והחבאת האמת ממנו,
מקווה שהובנתי.
ויה"ר שלא ייצא מכשול מתחת לידינו

 

[120161]

משתתפים באשכול יקרים
כל מי שעבר בעצמו אפיזודה כזו
של חשד שהוא מאומץ
יענה
מענין לערוך סקר
וכן מתי זה חלף לו
וכן אם היה איזה קושי בילדותו
תודה על השיתוף