מוקדש לכל האימהות...

[GRN]

המסקנה ההחלטית שלי להיות בבית בזמן התפילות היא פועל יוצא של אמא יקרה ומסורה שהתפללה לצידי מספר שנים והייתה בטוחה שהילדים שלה לא מפריעים. הם לא נכנסו בשלשות, לא צעקו בבית הכנסת, גם לא בכו (נו, כמעט). אבל, נכנסו לאמא, ויצאו ופתאום מישהו נפל בחוץ וילל בקולי קולות ואמא יצאה אליו בבהלה ושוב נכנסו ושוב יצאו. זה לא צורה של תפילה. זה מפריע ומקשה מאוד על הריכוז בלי לחפש את הרעש.

ובכן, אין לי אלא לעדכן את כל האימהות שהילדים שלהם לא מפריעים:
הילדים שלכם מפריעים!

 

[שמואל גרינשטיין]

אם בבית אי אפשר להתפלל בגלל הילדים, ק"ו שבבית הכנסת אי אפשר, שם זה מפריע לנשים אחרות.

לנשים אחרות - ניחא - אישה אינה חייבת בתפילה (ואפילו לא בתקיעות כדין מצוות עשה שהזמן גרמא) הבעיה הגדולה שזה מפריע לגברים שחייבים בתפילה וחייבים בכל התקיעות ומי מוכנה לקחת על עצמה שגבר אחד ישמע תקיעה אחת פחות בגלל שהילד שלה החליט פתאום לדבר?!

חני

 

[poli]

הדיון כאן אינו עצם ה"מפריע או לא" הדיון כאן הוא על עצם התחושה שנמצאת אצלנו, האמהות, וממילא מניעה אותנו ללכת (או לא) לביה"כ. אצל הרבה נשים הכמיהה והכיסופים לתפילה בציבור שמתפתחים בגיל הנערות - בתפילות בבית הכנסת - תוססים בעוצמה גם לאחר לידת הילדים וזה טבעי ורוחני מאד. במצב כזה התחושה להישאר בבית - חמצמצה.
זכיתי להמתין לאוצרות הקטנים שלי ועברו עלי כמה ימים נוראים של תפילות סדירות בביה"כ בלי פקאלאך ומוצצים. תוך כדי שהרטבתי את המחזור (בדמעות, לא פטל) הצצתי על אלו שמתזזות בין העגלה למחזור ולבסוף נכנעות ובאנחה חטופה עוזבות את עזרת הנשים.
קינאתי בהן.
בראש השנה הנוכחי הלבשתי את הילדים במיטב המחלצות + שקית ממתקים גדולה וצעדנו יחד ל...גינה.
שם התפללתי שחרית. את מוסף השלמתי לאחר סעודת החג כשהם ישנו את מנוחת הצהרים
ואת "וה' פקד את שרה" פשוט שרתי ורקדתי איתם. איזה אושר זה! לזכות להתפלל בבית...
ורק בלילה כשכולם ישנו עמוק שמתי יד על העיניים וכיווצתי לרבע שעה את כל התחינות והרגשות של היום הגדול הזה.
כשכולם ממליכים בבית הכנסת ב"כתר" אנחנו מעמידות בשקט את הצבא האיכותי שהמלך מבקש. ה' לא מבקש אותנו בבית הכנסת ואת הילדים מתייבשים בשמש בחוץ. ה' צריך אותנו מגדלות לו בני מלכים.
בואו נרגיש את זה.
ואז לא נרגיש החמצה כשנשאיר את העזרת נשים לאלו שעדיין צריכות להרטיב את המחזור.

 

[רותי12]

הדיון כאן אינו עצם ה"מפריע או לא" הדיון כאן הוא על עצם התחושה שנמצאת אצלנו, האמהות, וממילא מניעה אותנו ללכת (או לא) לביה"כ. אצל הרבה נשים הכמיהה והכיסופים לתפילה בציבור שמתפתחים בגיל הנערות - בתפילות בבית הכנסת - תוססים בעוצמה גם לאחר לידת הילדים וזה טבעי ורוחני מאד. במצב כזה התחושה להישאר בבית - חמצמצה.
זכיתי להמתין לאוצרות הקטנים שלי ועברו עלי כמה ימים נוראים של תפילות סדירות בביה"כ בלי פקאלאך ומוצצים. תוך כדי שהרטבתי את המחזור (בדמעות, לא פטל) הצצתי על אלו שמתזזות בין העגלה למחזור ולבסוף נכנעות ובאנחה חטופה עוזבות את עזרת הנשים.
קינאתי בהן.
בראש השנה הנוכחי הלבשתי את הילדים במיטב המחלצות + שקית ממתקים גדולה וצעדנו יחד ל...גינה.
שם התפללתי שחרית. את מוסף השלמתי לאחר סעודת החג כשהם ישנו את מנוחת הצהרים
ואת "וה' פקד את שרה" פשוט שרתי ורקדתי איתם. איזה אושר זה! לזכות להתפלל בבית...
ורק בלילה כשכולם ישנו עמוק שמתי יד על העיניים וכיווצתי לרבע שעה את כל התחינות והרגשות של היום הגדול הזה.
כשכולם ממליכים בבית הכנסת ב"כתר" אנחנו מעמידות בשקט את הצבא האיכותי שהמלך מבקש. ה' לא מבקש אותנו בבית הכנסת ואת הילדים מתייבשים בשמש בחוץ. ה' צריך אותנו מגדלות לו בני מלכים.
בואו נרגיש את זה.
ואז לא נרגיש החמצה כשנשאיר את העזרת נשים לאלו שעדיין צריכות להרטיב את המחזור.

ריגשת אותי מאד!!

 

[ארבע]

פולי, כתבת את אשר בלבי.
זהו ר"ה הראשון בו אני זוכה להתפלל בבית. ועשיתי זאת בשמחה ובהתרוממות רוח.
כאשר קראתי לעצמי את הפטרת חנה, התרגשותי העפילה לשיאים בהגיעי למילים "ופניה לא היו לה עוד". כי אכן, פני לא היו לי עוד.

שנזכה כולנו, בנות ישראל היקרות, לגדל משפחות בשמחה ובאושר הכרוכים בהכרת גודל התפקיד.

 

[bracha]

כן, זה התפקיד של אמא יהודייה!!
לא לבוא לביה"כ ולהפריע לכל המתפללות!!!!!!!
וסליחה שנדחפתי, פשוט עלה לי לראש המשחקייה שהייתה אצלינו בביה"כ בראש השנה..
(אני לא מדברת רק על הילדים, אני בפרוש מדברת גם על המשחקים, שהכניסו, לתוך ביה"כנ, כדי שהאמא תוכל להתפלל
אה, נפלו עלי עלי ספרים, ונתקעו בי בימבות- במשך כל התפילה לא נראה לי משמעותי...)

ותעירו לי אם אני לא צודקת...

zipi m, ונחמי וייס אם בזכותכם- ביו"כ רק עוד אישה אחת תעורר, ותישאר בבית - והיה זה שכרכם
תודה!!

עדיף שאישה לא תתפלל 10 שנים בביה"כ ותתן לכולם להתפלל בשקט.
מאשר שכולן לא תצלחנה להתפלל כל החיים.

 

[שוצי]

מרגש!

 

[אפרתה]

נקודה נוספת על כל הדברים הנכונים שנאמרו כאן-
בר"ה השתא יצאתי לביהכ"ס לתקיעות ואח"כ ניסיתי להישאר לשמו"ע של מוסף, בעזרת נשים המיועדת לאמהות עם ילדים (חידוש יפה וטוב, שעשו השנה- עזרה נפרדת לנשים ונפרדת לאמהות עם ילדים)
בכל מקרה פתאום אני רואה תכונה והשקיות הוצאו מהתרמילים, ספרי קריאה, משחקים וכדומה. הכל למען השקט המיוחל. התעוררה בי מחשבה האם אין כאן בזיון בית הכנסת. מה שקורה הוא שהילדים מוצאים בבית הכנסת מקום הוואי ובילוי ואחר כך כשגדלים מתקשים להרגיש קדושה במקום שבו פטפטו ודיברו ואכלו....
אני יודעת על כאלו שעד שהילד לא יודע להתפלל כמו שצריך- לא מביאים באופן עקרוני. בית כנסת הוא מקום של קדושה.

 

[תרצה]

באחת השנים, הוצרכתי להשאר לתפילת העמידה של מוסף באחד מימי ר"ה, כיוון שבשעת התקיעות התרוצצו כמה ילדים בבית הכנסת. הם רצו מכיוון פתח עזרת הנשים לעבר פתח עזרת הגברים וחוזר חלילה - ואני שהייתי עם תנוקת בת חודש, עמדתי עימה בסמוך לפתח עזרת הנשים כדי שאם חלילה תצייץ אוכל מיד להתרחק ולא להפריע - ספגתי את רוב הקולות שהפיקו: נעליהם היו נעלי יום טוב, ולא נעלי יום כיפור, וממילא תופפו עם כל פסיעה, וגם פיהם חיקה את קול השופר - בשלב מסויים, אחד הילדים חיקה כל כך טוב את קול השופר עד שקולו החריש את קול השופר ולא הצלחתי לשמוע את שלושים התקיעות.
אימו של הילד שכנה לה לבטח בתוך עזרת הנשים, והסתפקה בהנפת אצבע נמרצת לכיוונו ובסימוני "ששש" שלא הועילו כמובן. היא שמעה את התקיעות ויכלה לשוב לביתה עם החבריא מיד בתום התקיעות. אני נאלצתי להשאר עם בת החודש עוד בבית הכנסת כדי לשמוע את התקיעות החסרות.
ניסיתי לדון אותה לזכות. אבל אי אפשר לומר שלא הרגשתי טרוניה.

יש אמהות שלא מבינות כי לפעמים אי אפשר לשמוע את השופר - למרות קולו החזק - כאשר ילדים מרעישים. ייתכן שיש אישה בקרב המתפללות שהיא כבדת שמיעה, וייתכן שהילד צועק בדיוק בצליל ובטון של השופר ואז קולו מחריש את קול השופר! איזו אמא מוכנה לקחת על מצפונה הפרעה כזו ביום הקדוש הזה?

ולגבי יום כיפור, יש עוד נקודה ראויה להתחשבות -
כשהייתי נערה צעירה, אימי שתחי' שחררה אותי ללכת להתפלל בביהכ"נ באומרה שתפקידה הוא לשמור על הקטנים ותפקידי להתפלל בזמן הזה. כמה קושי היה לי , נערה צעירה שצמה את הצום להריח מכל הכיוונים את הביסלי והבמבה של הילדים שהובאו לבית הכנסת .

 

[שירי כהן]

איזה אשכול חשוב!
מה חבל שאי אפשר לתלות אותו כמות שהוא בכל כניסה לבית כנסת באשר הוא. ):

ותרצה - הריח של הבמבה והביסלי הרי הוא כאפס אפסים לעומת קול הרשרוש הקולני שמשמיעות השקיות של אותם ביסלים, שלא לדבר על קול הגריסה שלהם - כמובן.

 

[ביקי]

גם אני הרגשתי הרגשה לא ברורה
כאשר הצלחתי להרדים את התינוקת ולהסתר עם שכנה, והשארתי את כל הצאן וקפצתי לבית כנסת לרבע שעה קסומה
ומאחורי ישבה אם עם תינוקותיה, וכשהן קשקשו ודיברו כלל לא חלמה לצאת אלא חייכה והמשיכה להתפלל.
לי זה הפריע.
(זה כבר המקרה הקיצוני. אני לא מדברת על כל אלו שישבו בפתח בית הכנסת והיו בטוחות שהפעוטות שלהן לא מפריעים)

 

[פרפר]

ואולי במקום לחשוב על האמהות שצריכות/לא צריכות/יכולות/לא יכולות להתפלל בבית הכנסת, תחשבו קצת על הילדים? נעים להם לשחק מחוץ לביהכנ"ס בשמש? כמה תעסוקה אפשר למצוא בגריסת ממתקים? אמי שתחי' נזכרת בכל פעם בערגה ומספרת לנו איך היתה באה איתנו לביהכנ"ס שיש לו חצר גדולה וכך יכלה להתפלל כשאנחנו שיחקנו. לא נעים לנו להרוס את הנוסטלגיה המתוקה ולומר שלנו זה היה פשוט סיוט ושחיכינו לחזור כבר הביתה.
זכר אותן שנים עמוסות ממתקים ושיעמום הוא שמשאיר אותי היום בבית עם פעוטותי.

 

[dem]

ג"כ קבלתי במייל (והבטחתי לפרסם )

 

[EC]

אמא שלי אמרה שכשאנחנו היינו קטנים היא אף פעם לא הלכה לבית כנסת בכדי לא להפריע, ועכשיו משיש אפשרות ללכת לא מגיע לה להתפלל בנחת בלי זימזומים/לעיסות/בכיות/טריקות/מריבות! ועוד??

 

[יצירתית]

כל פעם יש לי בר"ה לרגע את ההרגשה החמצמצה כשאני נזכרת בימי נערותי בתיכון איך כל חודש אלול שמענו שיחות, ההינו ממש באוירה אח"כ בימים נוראים הרגשנו אותם בכל רמ"ח וכו...
וכיום עד ערב ר"ה עסוקה עם העבודה אח"כ נכנסת למטבח לחלק הגסטרונומי, בנוסף דואגת להופעות של הילדים וכל זה חוץ מהשוטף של הבית, ובר"ה עסוקה עם בסלי ובמבה ואפילו לזמזם את מילות התפילה אני לא יכולה כי הילדונת מתחננת "אני לא מכירה את השיר הזה תשירי ראש של דג...
ואז אני מיד מזכירה לעצמי -תרגעי! זה התפקיד שלך!!!!!
כן,
התפקיד שלך לעבוד עד הרגע האחרון כדי שבעלך יכול לשבת ללמוד ברוגע!
התפקיד שלך לבשל לבני הבית סעודות שמכבדות את הימים המיוחדים האלו של המלכת ה'!
התפקיד שלך הוא להלביש את הילדים שלך כמו בני מלכים (וגם את עצמך)!
התפקיד שלך לחלק פקעלך בר"ה, לחתל, לספר קומיקס, לשיר "ראש של דג", ולהחביא (לא להציץ)בהתרגשות מתחת לחלות את ה"שנות טובות"!
ולפעמים בזמן שאני כן רוצה קצת להתפלל (בבית כמובן) ולא מצליחה, אני אומרת "נכון רבש"ע זה מה שאתה רוצה שאעשה עכשיו?! שאני אקשיב לילדים, יחמם אוכל, אשטוף את הקטנה, אשחק, יערוך שולחן ואחייך לבעלי כשחוזר הביתה
תן לנו שנה טובה,בריאות ,כח, פרנסה, כדי שנוכל להמשיך...

 

[חני 100]

הרב בויאר דיבר על הנושא הזה ובין השאר אמר -
שהתחושה החמוצה של נשים של "איזה יו"כ עלוב, בקושי התפללנו, לא היינו בבית הכנסת וכו' וכו'" היא עצת היצר הרע וצריך מאוד להיזהר בזה! התפקיד של האשה הוא להיות בבית עם ילדיה - ילדים יהודיים טהורים שצריך להתייחס אליהם בכבוד ולא לזרוק אותם בחוץ עם פעקאלה ענק ובטח שלא להביא אותם לביהכנ"ס.

ואפשר לכוון בכל פעולה שעושים כנגד ענין רוחני כגון: אני מנקה את הילד שלי, אתה תנקה לי את העוונות וכו' - הרב דסלר אומר שזה מועיל.

ואין מציאות בעולם שאשה יהודיה תפסיד בגלל שלא היתה בביהכנ"ס אלא נשארה בבית עם הילדים!

גמר חתימה טובה!

 

[רותי12]

כ"כ מחזק הדברים האלה שלכן... תודה!

 

[שירי כהן]

כ"כ מחזק הדברים האלה שלכן... תודה!

מצטרפת...
אני חושבת שאם יש נשים אמיצות מאלו שכן הולכות לבית הכנסת,
שישימו איזושהי מודעה (בנוסח מכבד ולא פוגעני כמובן) בכניסה לעזרת הנשים -
הפונה לליבן של אותן מביאות פקלאותיהן בידיהן, שיתנו לאלו שנשארו שנים בבית סוף סוף אפשרות להתפלל בבית כנסת, וכמה מהמלים המחזקות שנכתבו כאן.

 

[אפרתה]

תזכירו שנה הבאה, אבל קצת יותר מוקדם, אולי נספיק לפרסם משהו...

 

[שירי כהן]

תזכירו שנה הבאה, אבל קצת יותר מוקדם, אולי נספיק לפרסם משהו...

בפתח בית הכנסת עוד אפשר להספיק!