תח"צ מותר לילד לנסוע עם רב קו של אח שלו?

  • הוסף לסימניות
  • #1
האם מותר להורים שנוסעים עם מס' ילדים לתקף על כולם באותו רב קו?
בביתר זה חופשי, השאלה אם ואיך יעבור בי-ם...
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
קנס לא תקבלו, אבל צעקות מהפקח יתכן שכן
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
קנס לא תקבלו, אבל צעקות מהפקח יתכן שכן
אם הילד שהרב קו שלו נמצא באוטובוס, אין שום בעיה לתקף יחד איתו לעוד 10 ילדים.
כל הנידון מתחיל כשבעל הרב קו לא נמצא, וילד אחד משתמש בו
רוב הפקחים רק מבקשים ממך להניח את הכרטיס, אף אחד לא בודק, וגם לא יזהה את הילד, ממילא התמונה שלו מגיל שנתיים
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

העליתי בקהילת הכתיבה השבוע, אבל מעניין אותי מאוד לשמוע את דעתכם בנושא, נתקלתם במקרים כאלו/ לא, ואיך הגבתם (או שלא.)

נסעתי הבוקר באוטובוס פנימי, בירושלים.
אברך עדין הופתע כשהמבקר הודיע שלא תיקף, הוא טען שהצמיד את הכרטיס למכשיר התיקוף.
הפקח גער בו קולנית ובקש תעודת זהות.
הוא לא התווכח והגיש לו אותה.

בספסל לידי, ישובה גברת קשישה, לא דתיה. גברת אלגנטית כזו, שעצם ישיבתה באוטובוס העלה בי תהיה.
כעת, היא גונחת קלות ומודיעה: "כואב לי הלב."
מבטי הנוסעים כולם מופנים אליה, לרווחת האברך הנקנס.
היא נאנחת שוב דרמטית, ואומרת בקול גדול: "כואב לי הלב, לראות גנב עם פאות וזקן. בושה."
אה?
אני מביטה בה בהלם, באישה שליבה מאיים להשבר מחילול שמו יתברך.
סביב אנשים מהנהנים בראשם וטומנים אותו שוב בסמארטפוניהם, שם מתחוללות דרמות גדולות מאלו.
אני מרחמת על האיש הסמוק, על האישה כאובת הלב.

"סליחה, גברת", אני פונה אליה בדרך ארץ, "אפשר שאלה?"
היא מתרווחת על מושבה ובאדיבות שלא היתה מביישת נציג ארגוני זכויות אדם- עונה לי: "כן?!"
"פעם ראשונה שאת רואה נוסע נקנס על אי תשלום ברב קו?" אני סקרנית,
"כי אם ראית פעם צעיר ישראלי מקבל דו"ח, אני בטוחה שהאופן שבו הנוסע הזה התנהג בלט לך לטובה." אני מתגרה בה מעט. לא מרחיבה על קללות, צעקות ואפילו מכות שנוכחתי לראות במהלך בקרה.
הגברת מולי מהרהרת מעט, ומזדקפת בכעס: "אבל הוא חרדי, הוא צריך לכבד את התורה והדת! "
אני נהנית מתחושת המעורבות שלה, מהדאגה לכבוד ה'.
"הוא מראה לכולם שככה החרדים מתנהגים", מאלפת אותי הקשישה בינה.
אני לא מסוגלת לשתוק, ומאתגרת אותה בשאלת חשיבה: "אתיופי ששכח לתקף רב קו, ישנה את הסתכלותך על העדה האתיופית כולה?"
"מה הקשר?" היא מתעצבנת, ומגיעה למסקנה שטוב לא יצא לה מהדיון הזה.
"עזבי", היא מסכמת, "אני מכירה את החרדים מקרוב. אני נוסעת לפעמים באוטובוס שעובר בשכונת גאולה,
ורואה אותם עולים ונשארים כולם צמודים לדלת. כשמגיע פקח- הופ! הם כולם יורדים ובורחים. אני אומרת לך, נו. כל החרדים גנבים."
אני מצלצלת בפעמון, מתחבטת בשאלה האם להגיב, ומה.
"בכיתה חרדית" אני מונה את מילותיי בעודי מתרוממת, "יכולה חבילת טישיו להיות על השולחן במשך שבוע,
ואף ילדון מנוזל או אחר שנשפכה לו כוס מים- לא ישתמשו בה מבלי לבקש רשות. מנסיון.
לא כי זה לא הומני- טישיו עשוי להיות צורך אלמנטרי. ובמה מדובר? בחפץ בשווי אגורות.
ועדיין, גם בני שש יזהרו מלהשתמש בו.
זהירות מגזל, קוראים לזה. אחד הערכים הנעלים בציבור שומרי התורה והמצוות.
יום טוב, גברת. ועין טובה. "
שיחה שלא נענתה...
שלום רב הרב פוגל. אני זוכה ללמד כבר הרבה שנים, ולא מזמן הזדמנתי לקבוצה של שיח מלמדים, ומנחה הסדנא ביקש מכל מלמד לומר בכנות מה הוא האתגר שהכי מקשה עליו בעבודת הקודש. כל אחד אמר משהו: אחד אמר, הכי קשה לי עם חוצפנים. אחד אמר הכי קשה לי עם מנהל שלא מגבה אותי, אחד אמר, לי הכי קשה עם ילדי קש’’ר לא מטופלים, אחד אמר לי הכי קשה עם יש אווירה לא טובה בין המורים, ואז הגיע תורי לומר את שלי, כולם הקשיבו כי אני הוותיק שבחבורה אז אמרתי: לי הכי קשה עם ילד להורים שלא מאמינים בי. זה מה שאמרתי שם, ולך אני אומר את האמת: לי הכי קשה עם הורים שלא מעריצים אותי. ועכשיו אספר לך למה.

הייתי מלמד מתחיל וחדור מרץ. באתי עם לב טהור ורצון לעזור, אחרי שבוע כבר הגעתי למסקנא חד משמעית, על ילד מסויים שיש לו התפרצויות, וכדאי להורים שלו לקחת אותו לטיפול וגם אולי לוודא שהבית מספק מספיק יציבות. כיון שאפילו המנהל הוותיק הנהן בראשו כשאמרתי לו את זה, טלפנתי להורים, אמרתי להם את אשר על ליבי בכנות. הם ענו לי די בקרירות, זו האמת.

אבל למחרת חיכה לי המנהל בפתח הכיתה כולו רושף וגועש: מי ביקש ממך לצלצל אליהם, מה אתה חכמולוג מחפש בעיות? לא הבנתי מה רע, דווקא עשיתי משהו טוב. אבל אני מכבד מנהלים, בוודאי כשהם כועסים, אז שתקתי, מלמלתי משהו כמו ישר כח ובורא נפשות ונכנסתי לכיתה.

אחרי שבועיים נוספים היתה אסיפת הורים (אצלינו עושים את זה באלול, לא בכסליו), כיון שכבר הייתה לי תמונה התחלתית על ילדים ואני מטבעי איש אמת, אמרתי בצורה ברורה לכל הורה על כל ילד מה טיבו. לא ידעתי להסביר, גם לעצמי, למה אני יוצא מהאסיפת הורים הזו עם מועקה בלב. לא יודע, לא החמיאו לי כמו שציפיתי.

השנה המשיכה והכל התנהל לי בכבדות. ממש הרגשתי שחלק מההורים מחפשים אותי. במקום להודות לי שאני מציף את הבעיות כדי לטפל בהם האשימו אותי שאין לי משמעת. זו היתה שנה לא נחמדה בכלל. ואפילו לא ידעתי למה.

השנים נמשכו, יצא לי דווקא שם של מלמד מאוד מקצועי, אבל, אפעס, ההורים אף פעם לא היו שם בשבילי, לא ידעו להעריך את המקצועיות שלי. והאמת? גם המנהל לא התלהב יותר מידי, הוא לא אהב את זה שאני מציף בעיות זה גרם לו מדי פעם כאבי ראש.

אבל אני סברתי שאני צודק. מה זאת אומרת צודק? מציל נפשות! אבחון מוקדם של בעיות חוסך המון עוגמת נפש, ואין כמו לומר את האמת בצורה ברורה. דיברתם על התעודות: אצלי התעודות היו כמעט ממוחשבות: הורה חייב לדעת מה מצב בנו. לא משנה אם זה כיף לו או לא. תעודות זה לא גלידה והחיים הם לא דאצ'ה כבקשתך, זה המצב, דע אותו. ומה עם הורה שלא יכול נפשית לקבל את זה שהבן שלו חלש בלימוד או בהתנהגות או בשניהם? נו, ברור הצפתי לו את הבעיה שלו והמלצתי לו ללכת להדרכה הורית.

מצד שני, המחיר ששילמתי על זה היה עצום: מלבד זה שבכל שנה צברתי לי כמה פגועים שהיה להם קשה לשמוע את האמת והכפישו את שמי ופגעו בי, זה פגע גם במרקם הכיתתי ובמשמעת ובילדים עצמם: גיליתי דבר מפחיד מאוד, מפחיד מאוד מאוד, קוראים יקרים, זעקו נא את מה שגיליתי אז:

ילד שההורים שלו לא אחרי המלמד עד הסוף - הילד מרגיש את זה, והשנה נשרפה!! ילד שבא הביתה אחרי שהמלמד דיבר שיחה לא נעימה עם ההורים שלו, וההורים שלו לא בדעה אחת עם המלמד, הוא מרגיש את זה. למחרת הוא בא לכיתה - ומשהו בלב שלו, איזה רסן קטן וחזק, הותר מהיום, הוא יפריע ולא יהיה ניתן כלל להעמיד אותו במקום. גם המוטיבציה שלו להתאמץ להקשיב תרד באבחה אחת. תרשו לי לצעוק שוב בלב כואב מצער: ילד שההורים שלו לא אחרי המלמד עד הסוף, השנה שלו נגמרה!! וזה היה מחיר עצום שאני והתלמידים שילמנו על הרצון שלי להיות הכי מקצועי בעולם.

יום אחד מלמד חגיגי וצעיר נכנס לכיתה מתחתיי. אנחנו בחדר מלמדים צחקנו איתו קראנו לו ''המטאטא'', למה? כי הוא היה מטאטא את כל הבעיות מתחת לשטיח... היינו שואלים אותו: איך התלמידים אצלך בכיתה? תמיד היה עונה בתנועת יד בטוחה ובלשון הקוידש: כ-ו-ל-ם מצויינים! הוא לא רימה אותנו, זה באמת מה שהוא חשב, הוא בעצמו קצת קצב וריקוד, היה אומר שיעור עם סיפורים וקפיצות ולא שם לב בכלל אם מישהו הפריע. הצצתי בגיליון תעודות שלו, כולם ראוי לשבח+. אמיתי. הוא לא רימה, זה מה שהוא חשב. שאלתי אותו: יש לך חלשים בכשרון שלא יכולים לענות למבחן, איך הם מאה? אז הוא אמר הם מאה! כתבתי להם שלש שאלות קלות והכתבתי להם חצי מהתשובה והם השלימו לפי כוחותם - והנה הם מאה.

עקבתי אחרי המלמד הזה וגיליתי דבר מדהים: לא כל הבעיות, אבל חלק מהבעיות נפתרו כשהם טואטאו. את הבעיות האמיתיות ההנהלה כבר ידעה בלעדיו, וטפלה לבדה. ומה הכי חשוב? המלמד הזה, ההורים העריצו אותו, כי הוא מעולם לא התלונן להם על הילד רק אמר להם כמה הילד טוב, ותמיד הילדים היו חוזרים הביתה מבסוטים עם פתקים מלאי שבחים. וזה פתר לו חצי מהבעיות משמעת, כי זה יצר לו שם טוב, הוא תמיד היה הרב'ה שכולם רוצים להיות אצלו, וילד שמראש בא לרב'ה שכולם רוצים אותו ומקבל בבית הערצה לרב'ה - כבר הפוטנציאל להפרעה יורד בחמישים אחוז. כי מי מפריע לרב'ה שאבא שלו ואמא שלו כל כך רצו שהוא ילמד אצלו...

וגם ההנהלה, למרות כל הבאלגן שלו, מאוד אהבו אותו, כי תמיד היתה שם אווירה טובה, אף אחד לא התלונן עליו, היה שקט למנהלים, אז הוא קיבל משוב חיובי מה שנתן לו עוד כוחות וככה הוא פרח והתקדם...

זה נתן לי מכה הוגנת למחשבה.

היום אני כבר התבגרתי, כבר מחתן ילדים למזל טוב, ומותר לי ללמוד מהצעירים, ולמדתי מהצעירצ'יק השובב הזה כמה דברים: א. גם כשאתה מעניש, עזוב את ההורים, תעניש במסגרת הכיתה, אם תערב אותם רק תפסיד, הם יתחילו גם לדון אם אתה בסדר בשביל מה לך? ב. אם יש בעיות שצריך להציף תשאיר את זה להנהלה ותהיה אתה רק האיש הטוב. ג. כהורה תזכור, שצריך לקרוא משהו חריג מאוד מאוד בשביל שלא תעריץ את המלמד של הבן שלך, אחרת גמרת לבן שלך את השנה.
’’ שלום הרב פוגל. ראיתי שאתה מידי פעם כותב בפרוג, אולי תעלה שם את המחשבות שלי.

זכיתי להיות אברך.
הבעיה, אתכם, המחנכים, שאתם יצרתם לכם עולם סגור שבו מי שלא בעל ניסיון או הכשרה בעניין הזה אין לו זכות דיבור. איך אמר לי פעם מלמד צעיר אחד פעם באסיפת הורים? ’’אתה בא לרופא שיניים, אתה מביע דעה? לא, כי אתה לא מבין בשיניים, גם אם אתה משתמש בהן הרבה בסעודות מצווה, כך גם בחינוך: צריך להרכין ראש בפני אנשי החינוך’’. זו, לענ’’ד שטות מוחלטת. ילדים הם לא שיניים. וכמו שלך יש ילדים בכיתה לי יש ילדים סביב שולחן שבת שבועטים אחד בשני מתחת לשולחן ורבים מי יושב ליד אמא, ובסוף זו אותה הפרקטיקה ואין סיבה לחשוב שאתה מבין יותר.

סופו של דבר, אני הרבה יותר חשוב ממך במובן הזה שאברך זה פסגת העולם, יותר מכל המחנכים והמשרות, אני שומע שזה גם מה שאתה אומר לתלמידים הרכים שלך אז גם אתה תשב בשקט ותקשיב לסיפור של אברך, חשוב שתשמע דווקא את נקודת המבט הזו, מהצד, כי הספור שלי הוא על קודש הקודשים שלכם: התעודות.

אבא צעיר הייתי ותמים. האמנתי לכל מילה. הבכור שלי, יוני, סיפר כבר חודשיים לפני ט’’ו בשבט שהמלמד אמר: המבחן הזה קובע לתעודה! ושבישיבה רוצים גם תעודה של כיתה ו’. נלחצנו יחד וחזרנו חזק על החומר. וכך עם מבחנים נוספים שאמרו שזה לתעודה, כולל מבחן אחד לחשבון שרעייתי ישבה עם יוני נ’’י שעתיים בלילה להתכונן לקראתו, הרי זה לתעודה כן?

יום התעודה הגיע, בהתרגשות פתחנו, קראנו כל ציון, הקראנו בהטעמה ומצב רוחנו עלה וירד לפי הפלוסים והמינוסים שהוצמדו לט’’מ של לדבר ח’’ו על כ., אם הוצמד, ל’’ע ולא עליכם עד עולם. וכמובן, ערכנו חשבון נפש וחשבנו מה לעשות עם הנביא שהוא קיבל ציון פחות, הבטחנו להשתדל יותר בסדר וניקיון וכן הלאה.

השנים חלפו, ילדים נוספו, וחוויית התעודה הפכה למבלבלת. קודם כל גילינו שזה תלוי באופי של המלמד, מה שט’’מ- אצל אחד, הוא טוב+ אצל השני וזה לא נגמר. אני בטוח שההנהלות מנסות ליצור קו אחיד אבל זה מאוד סבוך כי באמת יש מלמדים שבדיקת המבחנים שלהם קלילה ומעגלת ויש כאלו דיקנים. יצא מצב, שהבן הבינוני שלי קיבל ציונים טובים מהמצטיין שבכיתה מעליו.

תחשוב על זה שהם הלכו יחד, כל הבני דודים, לסבא להראות לו את התעודה, והרושם שנוצר אצלו על תפקודם של נכדיו מוטעה כי זה תלוי במלמד או במורה. כי כל מלמד והאופי שלו.

וזה לפני שדיברנו על החיבור האישי שלפעמים לא מצליח להיווצר בין הילד למלמד, מה שיוצר תוצאה של שנה לא מוצלחת לילד, והתעודה לא משהו, אבל שנה אחרי זה עם מלמד אחר, כן נוצר קליק טוב, והתעודה מעוטרת. אז זה תעודה למלמד או לילד?

אני בטוח שיש מנהלים שיושבים שעות על ציוני התלמידים, שמעתי על בית ספר אחד לבנות בכרמיאל שכותבים הערה והסבר על כל ציון, אבל בסוף זה מאות תלמידים, זה לא פשוט.

עכשיו נעבור לילד השלישי שלי. הוא קצת חלש, אבל אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים. וכל שנה מחדש הוא צריך לבכות ביום של התעודה, כי כמה שהוא התאמץ הציונים שלו נמוכים. למה?

והרביעי שלי, זה האיפרקטיבי, אלוף בחשבון, קיבל טעון שיפור בחשבון, שאלתי את הרב’ה אחה’’צ למה, אז הוא אמר לי: הוא התנהג זוועה. נו, אז לכן הוא לא יודע חשבון? באמת? מה זה קשור? שאלתי אותו למה אתה לא מוריד בהתנהגות, אז הוא אמר לי: לא, התנהגות זה של הרב’ה של הבוקר.

שתבין, מקצועות החול הן בשעה האחרונה של היום, אחת מתוך שמונה, ובה הבן שלי בהחלט לא משהו, אבל בתעודה הציונים הללו תופסים חצי מהנפח, זה לא הוגן. אני כותב פה על בנים, כי לא הבאתי מחיצה וזה פרוג והם צדיקים, אבל הוא הדין לבנות עם שינויים קלים.

אני יודע, מי שהילד שלו מהחמישיה הפותחת של הכיתה, הבן של השכנים, אלו המושלמים, וודאי אוהב את התעודה, למה לא?! תמיד נחמד לשמוע בפעם ה- 800 שאנחנו משפחה מושלמת.

אבל כנראה התעודות לא נועדו דווקא בשביל אלו.

אז בואו נדבר עלינו, האנשים הרגילים, שרצים את מירוץ החיים, משתדלים מאוד, לפעמים הולך לנו ולפעמים פחות, ולא, הילדים שלנו לא תמיד יודעים להביא לנו תעודה מושלמת, לנו מיועד התעודות.
ואז נשאלת השאלה: בשביל מה? בשביל לומר לנו במה אנחנו לא מושלמים? אנחנו כבר יודעים. אנחנו יודעים שהכתב של הילד שלנו לא משהו, וגם שהוא מאחר, ושהציונים שלו בנביא נוראיים. עכשיו זה גם מונצח בתעודה מוסדרת. בגלל זה הוא יפסיק לאחר?

הניסיון מוכיח שלא. להיפך, יותר מידי מקרים אנו מכירים שהתעודה הוציאה את הרוח מהמפרשים לילדים במקום להעצים אותם. לא יותר טובה שיחת מוטיבציה? מבצע טוב?
.
אחד המלמדים אמר לי: ההורים חייבים לקבל שיקוף של הילד זה יניע אותם לפעולות נחוצות. אני אברך פשוט, אבל מתפלא: אין דרך טובה יותר לדבר עם הורים? דרך התעודה? נגמרה לנו יכולת התקשורת? ואיפה היית עד עכשיו? וכולנו צריכים את הטקס הזה בגלל שני הורים שלא יודעים לשתף פעולה? אז תשלח תעודה רק להם. אגב, יש מורים מסודרים שפשוט שולחים כל מבחן להחתמה בבית כולל החתמה על ממוצע מידי פעם, אם זה באמת חשוב אפשר לעשות את זה בצורה הזו.

המחשבות האלו הלכו ונערמו לי במרוצת השנים, והיום כשהילדים נכנסים עם התעודה אני כבר מתייחס אחרת: קורא בקול רק ציונים משובחים, קורא את ההערה בהתלהבות, ורק נותן שוקולד לכולם. את הציונים הפחות אני קורא לעצמי אחר כך ומחליט לבד לפי העניין מה לעשות.

זהו זה. אני רק אברך, אבל גם לי מותר לומר משהו.

אז המסקנות שלי:
להורים: תעודה לא רק מלשון תיעוד אלא גם מלשון עידוד נצלו אותה רק לעידוד.
למורים: אתה לא מדמיין כמה רציני אנחנו, ההורים, לוקחים את התעודה ברצינות כמה צובט לנו כל הורדה בציון.
למנהלים: אולי, רק אולי, לחשוב על זה מחדש ולוותר או לעשות קצת שונה?
אני רוצה להעלות נקודה שפתאום 'קפצה' לי.

כאשר בחור ספרדי מישיבה בפריפריה נוסע הביתה כי לא חש בטוב, והמשטרה הצבאית מופיעה באותו לילה בביתו. זה לא ולא קרה במקרה, נכון?


נניח שמו בישראל: יהודה בן זקן.

נניח רגע לשאלה המקוממת לכשעצמה למה נטפלים דווקא לספרדים, ונתמקד בשאלה הבאה: איך הם ידעו? מי גילה להם שבליל י"ד כסליו אפשר לתפוס עריק פלוני בכתובת הוריו??


יש 2 אפשרויות בסך הכל.


  1. איכון סלולרי על כל המוגדרים עריקים
  2. רשת עניפה של משתפ"ים

נפרק את זה רגע לבנה אחרי לבנה, אוקיי?

אם יש איכון – האם לכל בחור ישיבה יש קו סלולרי על שמו? אני די בטוח שלא. אז המשמעות היא שהם צריכים להשיג רשומות של כל בעלי הקווים במשפחה, נגיד למשפחה בן זקן מנתיבות יש 10 קווים. ואז לאכן את כולם, ולבודד אחד מהם שנמצא בקביעות במשך ימים ארוכים באותה נקודה, ואז בהצלבה עם מערכות מידע אחרות יודעים שהכתובת X בבני ברק היא ישיבה כלשהי. שם לומד כנראה העריק "שלהם" – יהודה ני"ו.

מסקנה?

עריק יהודה בן זקן משוייך למס' סלולרי 05555555 שרשום על שם האבא, אליעזר בן זקן. ואז כאשר המספר הנ"ל פתאום מגיע לילה לבית הוריו – הגייסים יכולים להתנפל.

מה שמעלה את השאלה הבאה...

עד כמה זה חוקי, למען ה'?

נגיד נגיד שהמשטרה הצבאית ביקה אישור מגלי בהרב מיארה שאישרה בחפץ לב לבצע איכון אחר מס' סלולרי הרשום על שם יהודה בן זקן. העריק. אני מניח שהוגשה בקשה רוחבית כזו ואושרה בחיוך גדול.

אבל איזה פעלול חוקי יכול לגרום לאישור לעשות איכון סלולרי אחרי מס' של האבא? אליעזר? מבחינת החוק הוא אזרח שומר חוק, שבנו בן ה 18 לא ברשותו.

חשבתם על זה?

ובוא ניגע באפשרות השניה. ב'.

כדי שבחור מישיבת כסא רחמים או כל ישיבה אחרת, יסכים להיות חלאת המין האנושי ולדווח לגייסים על כל בן ישיבה שנוסע להוריו, הוא צריך להיות יצור מאוד מריר, מאוד אוהב כסף, ומישהו שקל לשכנע אותו לעשות את העבודה שלו. להלשין.

אז אם הייתי רכז שטח בשב"כ, הייתי מפעיל חמ"ל עם כמה עשרות בני תורה לשעבר, שמכרו את נשמתם לשטן, והם 'מדובבים' בחורי ישיבה תמימים, חלשים, בכל ישיבה ספרדית, נותנים להם כמה מאות שקלים על כל פיסת מידע, ומבטיחים להם שלא יקרה שום רע לכל בחור שהם ילשינו עליו.

אוקיי?

אבל זו אפשרות לא סבירה. כי כדי להפעיל רשת כזו צריך המון כוח אדם מאוד ספציפי. אנשים שמכירים את השפה, הז'רגון של בני התורה הספרדים, ויכולים להפעיל עליהם לחצים פסיכולוגיים חכמים, ולהפוך אותם למשת"פים.

כמה חבר'ה כאלו יש? כנראה בודדים. אז הצבא צריך לאתר כמה עשרות כאלו, שמוכשרים בשכנוע, לתת להם כלים וכסף ולסייע להם במערך שלם וענף להשיג משת"פים בכל ישיבה ספרדית...

זה לא מחזיק, כי מתישהו מישהו יישבר, הלב היהודי יכה בו, והוא יספר לרב של הישיבה שהוא בתפקיד כזה וכזה – והרשת כולה תיחשף וכולם יהיו זהירים.

אז מה כן קורה פה? (עשו לי חסד ואל תיכנסו לפוליטיקה פנים חרדית, זה לא מעניין אותי)

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה