מידע שימושי מספיק עם הנוכלות הזו של לימוד טיפול רגשי. מישהו צריך להגיד את זה.

מצב
הנושא נעול.
אצל מטפל רציני, יש מראש את כל התעודות שלו על הקיר ובאינטרנט
לא רק מטפלים רציניים, גם אצל הרופא שיניים.
אצל פסיכולוגים זה לא ככה? לי ברור שאם מישהו טרח ללמוד ולהיבחן ולהוציא תעודה, הוא גם ידאג לקנות לה מסגרת ולתלות אותה על הקיר, אם זה לא ככה - צריך לבדוק אם בכלל יש לו תעודה.

וכן, אם אני יבוא לרופא שיניים שלא יהיו לו תעודות על הקיר - אני ישאל אותו למה הוא לא עשה את זה, ויבקש באדיבות לראות את התעודה.
 
כבר קיבלתי פעם פרסומת מפתה בסגנון:
"רוצה להרוויח המון כסף במינימום זמן?"
נשמע מפתה. בטח נדל"ן או משהו.
פתחתי.
"כך תהפוך למטפל רגשי מוצלח ומבוקש תוך 8 שיעורים ותגדיל את ההכנסות שלך באקסטרא"
בטח. מטפל אלוף. צ'יק צ'ק. סתם יש כאלה שלומדים פסיכולוגיה במשך שנים. מיותר לחלוטין.
והנושא הוא לא: האם תחום הנפש מעניין אותך, אלא: האם תחום הכסף מענין אותך.

השתכנעתי.

השתכנעתי שיש הרבה חלטורות בשוק.
(חלילה לא פוסלת את כולם)
מזעזע.
 
וגם לעבור סטאז' ארוך - כלומר ליווי צמוד של מטפל מנוסה וותיק מאוד.
יש צורך ללמוד ולעבור הכשרה מקיפה כדי לדעת איך לעשות זאת בצורה נכונה,
בטיפול רגשי האדם עובר תהליך, והמטפל חייב להיות אדם עם הכשרה מעמיקה, היכרות עם תיאוריות טיפוליות הכרת חוקי האתיקה, ידע בפסיכופיזיולוגיה, פסיכופתולוגיה קורסים בפסיכולוגיה וכו'.
ככל שההכשרה ארוכה יותר-המטפל בעל ידע רב יותר
סטאז' ארוך יותר
ויש לזה משמעות!
אפשר להחזיק איש מקצוע מוסמך שאתה מתייעץ איתו באופן קבוע , ונעזר בהכוונתו כדי לדעת האם המקרה שלפניך דורש טיפול מעמיק ומקצועי יותר.
גם בטיפול בחרדות צריך שיהיה הכשרה מעמיקה וסטאז' ארוך.
כולם מדברים על הכשרה מעמיקה/מקיפה וסטאז', שהם בהחלט חשובים, אבל לא ראיתי שדברו כאן (ואולי זה דבר לא כל כך ידוע) שמטפל רציני/מקצועי מקבל הדרכה פרטני כל שבוע / שבועיים (וכל מי שחושב שהמטפל מרוויח המון כסף אינו מודע לעלויות שבתחום שאחד מהם הוא לשלם על הדרכה)
הקרוסים האלה מלאים ובסוף כולם מקבלים תעודה+ קורס שווק איפה ואיך לפרסם
באופן כללי ברור שלא כל אחד שמפרסם על עצמו שהוא מטפל רגשי יש מה לסמוך עליו, אבל, ריבונו של עולם, מי הולך לטיפול על סמך מודעה ב"כח הפרסום"???????
המפרסם בכח הפרסום לצערינו מצליח יש לו מי שכותב יפה משוק טוב
מטפל מקצועי/רציני לא מפרסם - לא בעיתון, לא במודעות רחוב, ולא בפרוג.
 
בלת"ק
סיפר לי חבר שמנהל תחום של טיפולים בעיריית ירושלים ומטפל גם בעמותה הכי מפורסמת לדעתי ומפומפמת כל היום ברדיו החרדי.
שם הם ממליצים על לימוד קורסים בתחומי הנפש עם ד"ר מסוים.
הוא אמר לי זה צחוק אחד גדול..
מי יכול ללמוד את תורת הנפש בקורס?
וסיפר לי ע"ע ששבע שנים תמימות הוא עסק בזה למד נבחן ועוד תקופות ארוכות של סטאג'ים וכאלה עד שקיבל את התואר "מטפל" רשמי.
אז באמת צריך לקחת את זה בע"מ.

הבעיה הגדולה היא הכסף שהוא עונה את הכל כמאמר החכם מכל האדם שאמר "והכסף יענה את הכל"
וביחוד בציבור שלנו שהרוב חיים על הקשקש.
ומאידך, זולתם שג"כ חיים באותו קשקש רק שהם מחפשים את ההכנסה כדי לצאת משם..וזה התוצאה!
 
היא למדה ממישהו שהוציא ובנה את זה בצורה שהוא מעביר הלאה
אפי' בהלכות שעברו בצורה מסודרת מדור לדור יש אין סוף מחלוקות ומעטים הם הפוסקים שמכריעים
אז איך בתורת הנפש שלא הועברה בצורה מסודרת ת"ח יכול להכריע?

https://www.youtube.com/watch?v=xG1L2R52AJ0 כדאי להקשיב לחצי דקה הראשונה
 
חשוב רק לציין.
תעודות והכשרה הם לא המדד היחידי.

למרות מה שכתבתי לעיל, הלכתי למטפל שאין לו שום תעודה, והוא היחיד ששינה לי את הבית מקצה לקצה, לטווח ארוך ובהצלחה מצויינת.

העניין הוא, שהוא לא מתחזה, הוא לא טען שהוא מומחה בשיטה מסויימת והוא מאוד גלוי ביתרונות שלו והחסרונות שלו,

הבעיה היא עם מתחזים כ"פסיכולוגים" "מטפלים רגשיים" ועוד.
 
את אותו ההבדל שיש בין האנשים הללו אע"פ שהם מאותו הענף אבל בכ"א יש הבדל משמעותי. כך כאן.
אני רצינית בשאלה, לטיפול מעמיק ויסודי למי עדיף לפנות
למטפל מוסמך ואמין או פסיכולוג מומחה?
 
  • תודה
Reactions: ZX
ומוסיפה ע"כ
עד כמה זה מטופש, שלומדים בסמינר "טיפול רגשי" ו"נוער בסיכון" [בחורות בנות 19-20 שלא יודעות מהחיים שלהן...]
וחבל שבסמינר לא מלמדים על החיים בחוץ . שיש גם צד של רוע...
 
ב. לתורה יש דברים הרבה יותר טובים להציע מאשר להבלים הפרוגרסיביים שדוחפים למורות החרדיות בלי שישימו לב [ע"ע ר שלמה הופמן, ר' וולבא ועוד.. שמאוד היו היפך הפסיכולוגיה]
כדאי לקרוא את מאמרו של הרב וולבה: פסיכיאטריה ודת. סיון תשמב. בתוך: בשבילי הרפואה , עמוד נז-צ.
הוא מסביר שם בפירוט את יחסו לפסיכולוגיה.
אגב, גם הרב וולבה וגם הרב שלמה הופמן זכרונם לברכה, היו בעלי ידע נרחב והכשרה מסוימת בפסיכולוגיה.
 
ומוסיפה ע"כ
עד כמה זה מטופש, שלומדים בסמינר "טיפול רגשי" ו"נוער בסיכון" [בחורות בנות 19-20 שלא יודעות מהחיים שלהן...]
בואי נבדיל בבקשה בין "טיפול רגשי" ל"נוער בסיכון".
חבל על ההכללות, זה רק גורם לחוסר שכנוע.
לא רואה בעיה בללמוד נוער בסיכון, ויש כאלה שמיד אחר כך אכן הולכות לעבוד בזה.
לכי לתיכונים של נוער, רוב המורות צעירות, בניגוד לסמינרים,
מעניין באמת למה.
 
בואי נבדיל בבקשה בין "טיפול רגשי" ל"נוער בסיכון".
חבל על ההכללות, זה רק גורם לחוסר שכנוע.
לא רואה בעיה בללמוד נוער בסיכון, ויש כאלה שמיד אחר כך אכן הולכות לעבוד בזה.
אני רוצה לקוות שאלו שלמדו ׳נוער בסיכון׳ בסמינר, ויוצאות לעבוד מיד אחר כך עם נוער כזה, מבינות שהן לא באמת למדו מה זה נוער בסיכון.
פשוט, כי אין אפשרות ללמד בנות 18 בסמינר בית יעקב תכנים מסוימים שהם קריטיים להבנה ולעבודה עם נוער כזה.
ועוד משהו, אולי כדאי להגיב באופן ענייני, גם אם ישנה התנגדות לתגובות מסוימות.
 
אני רוצה לקוות שאלו שלמדו ׳נוער בסיכון׳ בסמינר, ויוצאות לעבוד מיד אחר כך עם נוער כזה, מבינות שהן לא באמת למדו מה זה נוער בסיכון.
פשוט, כי אין אפשרות ללמד בנות 18 בסמינר בית יעקב תכנים מסוימים שהם קריטיים להבנה ולעבודה עם נוער כזה.
ועוד משהו, אולי כדאי להגיב באופן ענייני, גם אם ישנה התנגדות לתגובות מסוימות.
מסלול נוער בסיכון בסמינרים מורכב מ4 שנים,
הוא מתחיל אי שם בגיל 19 ומסתיים בגיל 23+... עם תעודת בי איי.
אישה בת 23 יכולה להיות עם 2 ילדים ומבינה דבר או שניים... לדעתי לפחות.
 
יש עוד הבדל גדול שלא הרבה יודעים
שלפסיכולוג יש אתיקה והוא מחוייב אליה לחלוטין
בזמן שמטפל רגשי אין שום דבר שמונע ממנו לפלוט מידע לאנשים סביבו (אפי' כשהוא חושב שהוא טשטש פרטים)
או לשתף בן משפחה וכדו' של המטופל פרטים
פסיכולוג לא יעשה כזה דבר מחשש לשלילת רישיון
 
פסיכודרמה. זה פחות ברמה, זה מסלול עוקף שנותן פחות ידע וכלים טיפוליים, אבל עדיין אלה מטפלים מוסמכים. אני חוויתי אכזבה מכאלה.
ממש לא נכון.
פסיכודרמה זה ממש לא מסלול עוקף אא"כ זה הדבר היחיד שהוא למד ואת זה לא לומדים באוניברסיטה בלי עוד שיטות.
זה לא או-או
יש מטפלים מוסמכים, ויש שרלטנים. אין באמצע
השאלה הייתה אחרת.
הרב שלמה הופמן זכרונם לברכה, היו בעלי ידע נרחב והכשרה מסוימת בפסיכולוגיה.
הרב הופמן היה פסיכולוג מוסמך ולא עם הכשרה מסויימת
 
לגבי ההבדלים בין המטפלים המוסמכים:
עו"סים קליניים ופסיכולוגים קליניים הם בעלי הכשרה יותר מקיפה מאשר מטפלים באומנות.
אבל
זה נכון רק לזמן קבלת התואר.
לאחר כמה שנים ההבדלים מיטשטשים ואף מתהפכים לפעמים.
מטפלת באומנות שלמדה פסיכותרפיה לא נופלת בכלל מפסיכולוג שלא למד פסיכותרפיה או מעו"ס קליני,
כנ"ל לגבי התמקצעות בEMDR SE CBT DBT טיפול זוגי ומשפחתי, טיפול בפגיעות וכו' וכו'
(דומה לבחור שלומד בחברון מול בחור בישיבה בינונית, האם בגיל 35 עדיין יש ביניהם פער? ולאיזה כיוון)

רק לדייק למי שלא בקי- כל השיטות הללו נלמדות באורך במקומות רציניים, שתנאי הסף שלהם הוא תואר שני טיפולי + ניסיון
המכונים החרדים מלמדים את הכל לאנשים חסרי השכלה וניסיון ברבע מהזמן....

המסקנה שלי: הכל לפי האדם הספציפי, לאחר כמה שנות ניסיון (ולימודים, והדרכות) כבר אין משמעות לסוג התואר
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

תופעת החרדי המכוער

טביאל עיר יפה, כעיקרון. כיכרות, צמחים, ובעיקר יופי פנימי.
המוני יהודים יראי שמיים, משפחות ובתים של תורה, מוסדות לימוד מכל הסוגים, רובם ככולם במבני קבע ראויים לשמם.

בתי כנסת גדולים ונהדרים, מחופים באבן ומצויידים במדרגות שיש וארונות קודש מגולפים, והמוני מנייני תפילה בכל שעות היממה, כולל גם פינת קפה לשירות הציבור.

אה! אשרינו!




אלא שיש קוץ מעצבן באליה:

תופעת הטביאליסט המכוער. כפראפראזה על "הישראלי המכוער" הידוע בכל העולם.
הטביאליסט המכוער. אינו התושב הקלאסי של העיר, אך לעיתים נדמה כי יש רבים ממנו.


קווים לדמותו.
הט"מ יחתום על הוראת קבע ענקית לקהילה שלו, כדי שהיא תוכל לבנות בית כנסת אדיר ויפהפה יותר מבית הכנסת ממול, אך לא יטרח לומר שלום חם ונעים לזר כי ייקלע בטעות לארמון הקהילתי שלו.
שירגיש לא נעים, עדיף. כך לא יתנחל פה. פה מתפללים ורצויים רק אנ"ש.

הט"מ לא יתרה בילדיו שאסור להם לגרור עד הבית עגלת מכולת, כיוון שהיא, מה לעשות, רכוש הסופרמרקט. התוצאה? ניתן לראות לא מעט עגלות מכולת מונחות בכניסה לבנייני מגורים, ממתינים לעובד הסופרמרקט שאולי יקח אותם ואולי לא.

הט"מ לא יאמר שלום לשכנים החדשים המתגוררים ביחידת הדיור על הגג. הוא יסתכל עליהם – ומבטו יעבור דרכם. בייחוד אם הם לא לבושים בדיוק בדיוק כמו הצורה והצבע שלו עצמו.

הט"מ ילביש את משפחתו בבגדים הכי עדכניים ויקרים שיש בנמצא, כך שיראו כאילו נגזרו מתוך פרסומת משובבת נפש של קידי קיש. אז מה אם אין קשר בין ההכנסות המזעריות שלו ובין הצורך הכפייתי לנקר את עיני השכנים-גיסים-חברים.

הט"מ מקפיד להחזיק בבעלותו ולנהוג ברכב יקר. רצוי חשמלי ועדיף עם שכבת לקס + ווקס + פוליש נוצצת ומרשימה. הוא אוהב במיוחד, משום מה, רכב גבוה עם גריל ענק מקדימה, המשרה את יראת הכבוד הרצויה.

מה הקשר בין אברך צעיר, פעמים רבות מלמד בחיידר או בעל תפקיד זוטר בחנות טמבור, או סתם איש אחזקה במוסד – ולרכב מנהלים כזה? אין לדעת.


הט"מ יקפיד לזעום אם עובר אורח יתפוס לו את החניה הפרטית המחושמלת שלו, אך לעולם לא יעשה מאמץ מיוחד להחנות רכבו בצורה מסודרת במקום שבו יש להתחשב בנוספים. בייחוד הוא לא יטרח לחנות באופן שמאפשר לאם עם עגלה לעבור בנחת בלי להסתכן בחייה ולרדת לכביש.

ואגב הסעיף הקודם; נדמה כי יש לט"מ הנאה מיוחדת לחנות כמו פריץ הכפר, ולחסום את מרבית המדרכה - העיקר שהוא עצמו לא ייאלץ ללכת יותר מעשרים שניות מפתח רכבו עד פתח השטיבלאך או מחוז חפצו...

אך כל אלו עניינים זניחים. זכותו של כל אדם לרכוש כל כלי תחבורה שעולה על דעתו, כל זמן שהדבר מסב לו הנאה ונחת.



מה שהופך את הנהג הטביאליסט המצוי למכוער, היא התנהגותו בכביש.

הט"מ ינהג בעירו ברוכת הילדים במהירות גבוהה. למה חמישים. אולי שישים, אולי שבעים או תשעים. הוא לא דואג, הרכב החשמלי המוגזם שלו יודע לעצור ממש בנגיעה על דוושת הגז. מה זה משנה אם פה ושם הוא כמעט דורס עוברי אורח?

הט"מ מפגין זלזול מוחלט בשאר הנהגים בעיר שלו.

כאשר נהג של רכב חונה מתחיל לצאת מהחניה, הטביאליסט המכוער יקפיד להגביר מהירות ולעקוף אותו, כדי שחס וחלילה לא ייאלץ להתעכב בנסיעתו לשטיבלך בעוד חצי דקה. מה אכפת לו שהרכב המסכן ייתקע בחניה עוד 5 דקות בגלל ט"מ נוספים.



הט"מ חסר סבלנות באופן קומי כמעט. כאשר לפניו נוהג אוטובוס עירוני, הב"מ לעולם ינסה לעקוף אותו. הוא לא יתן לאוטובוס את "מנת החסד" ויסכים להמתין 10 שניות. לא. הוא מייד ינסה לעקוף – וכמעט יתנגש ברכב הבא ממולו הנוסע במהירות, כזכור, מעל החמישים המותרים בחוק...



הטביאליסט המכוער לא ירחם על ילדה קטנה שרק רוצה לחצות במעבר חציה. הצחקתם אותו! הוא עסוק בשיחה נרגשת מלאת פוליטיקה באמצעות אוזנית הבלוטות' התלויה על אוזנו, אותה קנה במכירה הסמוכה לשטיבלאך. הוא יתן גז עוד לפני שהיא תספיק להציב את כף רגלה הקטנה והמפוחדת על מעבר החציה. שתפחד, מה זה משנה. היא לא הילדה שלו.


יש בעיר טביאל נהגים רבים זהירים, מכבדים את הזולת, חונים בצורה מסודרת, מאפשרים לרכב לצאת מהנחיה, ועוצרים לבטח מול הולכי רגל המבקשים לחצות את הכביש. ברור שיש כאלו. אבל הם לא מורגשים. בכלל.

אין בעיר אווירה של "מענטש". של:
את רוצה לחצות את הכביש? תחצי, בשמחה, אחכה לך בנחת.
אין לי חניה מתחת השטבילאך? אז מה אם יש תו נכה שחבר השיג לי. בגלל זה אחנה כמו פסיכי ואצער את כל העוברים ושבים? לא. אחנה במרחק 4 דקות הליכה בצורה מסודרת.
אני מטעין את הרכב החשמלי שלי מידי לילה? אציב שלט מסודר ונעים, ולא שלט אזהרה צהוב מאיים נבחני.
אני ממילא נוסע החוצה מהעיר? אתקרב לתחנות אוטובוס בדרכי, אציע לאברים הסעה לכניסה לעיר.
אני מתקרב למחסום? אמתין בסוף התור, לא אעקוף את כולו ואגרום צער וכעס לכל 10 הרכבים שלפניי.

כשאתה פוגש את הט"מ אחד על אחד, אתה מגלה בתשעים ותשע מהמקרים אברך עדין נפש, ירא שמיים, תורני, ממש אדם נהדר. מותק אפילו.

מישהו שלעולם לא יגזול מרעהו שקל, יקפיד להשיב כל אבידה, יעשר ממונו ויתרום לקהילתו סכומים נכבדים.

מה גורם לו להיות ב"מ? מהו הסוד?

ובכן -

אני לא יודע.

(אתם יודעים איזה חילול ה' מחריד קורה בכל פעם שאורח זר מגיע לטביאל? הוא יוצא מדעתו! לא חבל עליו? לא חבל עלינו? למה אנחנו לא מחנכים את עצמנו? קודם כל אתהמבוגרים? לתת כבוד זה לזה, לכבד, להאיר פנים, להיות מענטש?
1
לפני שנה וחצי נסעתי לאומן. בחורף, אגב. היה גישמאק וכו', אבל לא באתי לספר לכם על כך, או על "חווית" הנסיעה שכללה נחיתה בהונגריה במקום ברומניה בגלל תנאי מזג האוויר (!), עוד ויכוחים במשך 4 שעות בין הנוסעים הזועמים לצוות המטוס הלא חביב. או על כך שאחרי שישבתי 3 שעות נמאס לי ורציתי לגשת לעזור ולהרגיע את הרוחות, ואז חילוני אחד דפק עליי ואמר לי בפרצוף מלא גועל: תזוז מהמעבר. למה אתם החרדים שמנים כל כך.

ואמרתי לו - אמיתי - שאני שמן כאדם פרטי שאוהב גאלע וקוגל, אבל לא כל החרדים שמנים, וזו הכללה גזענית, והוא אמר לי שהוא לא מכליל והוא ליברל אבל מה לעשות שכל החרדים באמת שמנים... ואני התעצבנתי והלכתי לדיילת הראשית וסיפרתי לה, וחשבתי שמייד יעלה בתקשורת סיפור מקומם על "הטרדת נוסע חרדי" - כי הרי זה מה שהיה עולה אם הייתי אומר משפט כזה לגברת חילונייה, אבל הדיילת רק אמרה שזה עצוב. אמיתי. נו מה לעשות.

מה שכן שבאתי לספר:
בחזור, אחרי התשה ארוכה וסחבת של נסיעה למולדובה, וכאשר כל הנוסעים רק רוצים לעלות למטוס - ארקיע הודיעה לכל הנוסעים שעליהם לשלם איזה 15$ לראש, באמתלה הגאונית שהמזוודה הקטנה שלהם (טרולי) איננה "תיק יד" אלא "מזוודה". לא קשור לגודל.
ברירה לא הייתה - שילמנו וזהו. לך תתווכח עם פקידות גויות מולדוביות... יפה, ארקיע! מלכודת! הרי מי ימאן לשלם 15 דולר ויסתכן באי עליה למטוס?

2
פניתי למועצה לצרכנות, הסברתי את העוול - המזוודה הייתה בדיוק בגודל הנכון המותר.
ארקיע תרצו שתנאי הכרטיס מופיעים באתר שלהם.
אוקיי, אז מה. אני קניתי את הכרטיס מ'קיווי'. שם לא הייתה כל הסתייגות כזו.

3
המועצה גררה רגליים, ועד שקיבלתי תשובה מארקיע ועד ש ועד ש, עברה שנה לפחות. בסוף כתבו לי: תדבר מולם ישירות.
אה, תודה. "אבל אין להם שירות לקוחות! התקשרתי וחיכיתי שעתיים על הקו! (אמיתי, כן) והאינטרנט מלאאא תלונות עליהם!"
דממה.

4
כיוון שהרגשת מרומה לגמרי, תבעתי את ארקיע בסכום העצום של אלף שקל. בהיתר הלכתי. הלכתי לבית משפט לתביעות קטנות. נקווה שבפעם אחרונה. (וגם הפעם הראשונה, אגב) מעדיף להרוויח כסף ביושר ולא מתביעות של חברות סוררות כמו ארקיע או
אנג'ל.

5
כל תקופה ארקיע שלחו בקשות לדחיית הדיון, וכאשר הוא הגיע - שכחתי ממנו לגמרי...

6
הפסק:
600 שקל דמי משפט - חוב של מר גלנט לארקיע!

7
ערעור.
מתברר שערעור מסובך להגיש, צריך פיזית במזכירות בית משפט מחוזי. לא באינטרנט. והסיכוי נמוך.
אז ויתרתי בלב כואב ובתחושת "אכלו לי שתו לי גנבו אותי אוףףף". אאלץ לשלם לארקיע 600 שקל!

מסקנות

1
לפני שאתם טסים לחו"ל - תחשבו פעמיים באיזו חברה לבחור. אני לא אומר במי כן ובמי לא. אבל למשל, נסו להתקשר לשירות הלקוחות שלהם, אולי תגלו שהוא לא קיים. (רלוונטי לכל חברה או בית עסק כמובן)
2
לא תמיד כזה קל וכייפי לתבוע בביהמ"ש לתביעות קטנות.
3
אל תעליבו חילונים, היועמ"שית תדאג לכם למעצר וחקירה.
ואם העליבו אתכם - נו את מי זה מעניין. אתם חרדים, אפשר ללמוד מהיבסקציה בדיוק איך לטפל בכם, לנסות להציק לכם כלכלית ונפשית בכל דרך אפשרית.
4
ולמרות כל עוגמת הנפש, ההתעלות הרוחנית מנסיעה לאומן שווה את זה לגמרי, רק אומר...
בהתחלה, פשוט שמחתי שאני כבר מחוץ לבית הכלא, בן אדם חופשי, יכול לקום מאוחר, לא צריך לעמוד במסדר כל בוקר, אני אדון לעצמי: אף אחד לא יחלק לי הוראות, אני לא צריך לישון במיטה נמוכה, לקבל כל היום בדיחות מעליבות משישא, הבוס של התא.
אני יכול להסתכל על השמיים כמה שבא לי, לא רק בשעת חצר היומית.
הכיף הזה, אתם לא יכולים לדמיין, לעשות מקלחת במשך יותר משבע דקות, בלי לשמוע צרחות אימים של הסוהרים: "תצא! תצא!" ופתאום המים הופכים לקפואים ואני שומע צחוק מרושע.
כיף להיות אדם חופשי. ככה חשבתי.
אלא ש... לצערי, חוויית השחרור לא הייתה כפי שחשבתי, ולמעשה רחוקה מאוד מהחלומות הורודים אותן רקמתי בליבי בשנות כליאתי הארוכות.

זמן קצר לאחר השחרור התחלתי בעבודה הראשונה שלי. שוטף כלים במסעדת הברון הרזה, בפאתי יפו הערבית. הייתי שומע ניגונים בווליום, מלהתענג על האפשרות ליהנות בפרטיות. בלי ששישא חצוף מתערב לי ומכבה ומדליק לי כמה שבא לו.
אני שמח בכך שמצאתי עבודה ויש לי אפשרות לשלם על השכירות, ועל השתייה ומתענג על החופש.
אלא שאז, בערך כשבועיים לאחר תחילת עבודתי, הגיע אליי קוסקוס הרזה, הבעלים של המסעדה. תפס אותי באמצע שטיפת הכלים. ניער לי את הצווארון אפילו יותר מפחיד ממה ששישא היה אוהב לעשות, וצעק עליי:
מה נראה לך שאתה עושה פה? שמעתי שאתה אסיר משוחרר!

הסתכלתי עליו בלי לדבר, הידיים שלי עדיין טבולות במים הסבוניים. הלב התחיל לדפוק לי כמו פטיש על סדן. כמו שישא על הכתף שלי אם הוא דמיין שהסתרתי לו את הנוף של הרצפה או משהו. "אני עובד כאן כבר שבועיים," גמגמתי. "לא עשיתי שום דבר רע."

קוסקוס, מצידו, צחק צחוק קר: "לא עשית שום דבר רע? אתה לא עשית שום דבר רע גם כשישבת בכלא, נכון?" הוא התקרב אליי עוד יותר, והריח של הדיאודורנט הזול שהוא אהב להשתמש בו הכה באפי כמו שריקה: "תקשיב לי טוב, פשעון קטן. אני לא רוצה פה בעיות. לא רוצה משטרה, לא רוצה לקוחות שיברחו, ובטח לא רוצה שאיזה גנב יעבור לי על הקופה..."

מה יכולתי להגיד? אוקיי, הייתי בכלא, אני אסיר משוחרר - הנה אמרתי את המילים האלו! - אבל... אבל... "אבל אני לא גנב!!" ניסיתי להגן על עצמי. נראה לכם שהוא התרשם? פחח.

"כולם אומרים ככה," הוא ירק על רצפת המטבח שגם ככה לא הייתה שיא הנקיון. "שמע, יש לי משפחה לפרנס ועסק לנהל. אני לא יכול להרשות לעצמי להסתכן איתך. ביי"

וזהו. הרגשתי איך הקרקע נמסה מתחת לרגליי. שוב הייתי הופך למישהו שאף אחד לא רוצה, מישהו שכולם פוחדים ממנו, מישהו שלא מגיע לו הזדמנות שנייה. א-ס-י-ר מ-ש-ו-ח-ר-ר. מילים צורבות כל כך.

"בבקשה," לחשתי. "אני צריך את העבודה הזאת. אני לא אעשה בעיות, מבטיח לך. וגם... אני... אני... לא גנב...".
מזל שלא יצא כלום מהעיניים, נס.

אבל קוסקוס לא התרגש, פנה ללכת, גבו מדבר אליי: "תקח את השכר עד היום ותיעלם מפה. אל תחזור."

*
ועכשיו אני יושב כאן, בחדר השכור הזה שמריח כמו פחית בירה מעוכה בוואדי, כותב. בחוץ יורד גשם, והטיפות על החלון נשמעות כמו מחיאות כפיים איטיות, לעגניות.

אכן, כבר חמישה חודשים עברו מאז קוסקוס זרק אותי. חמישה חודשים של דלתות שנטרקות בפנים, של מבטים חשדניים, של המילה "אסיר משוחרר" שהופכת אותי לאדם בלתי נראה. לא, זה לא נכון. אני נראה מאוד טוב. יותר מידי. אמהות רצות לשמור ילדותיהן לצידן, קשישים ממהרים להניח יד על ארנקם כשאני עובר. הקופאי השכונתי שמחייך לכולם מביט בי במבט קפוא.

אתמול קיבלתי עוד תשובה שלילית לבקשת עבודה. הפעם מחברת ניקיון. אפילו לא רצו שאבוא לראיון. "בגלל הרקע הפלילי," הסבירה לי המזכירה בקול מנומנם, כאילו היא מספרת על מזג האוויר. "מצטער, ובהצלחה".

הרקע הפלילי. זה מה שאני עכשיו. לא בן אדם, לא אדם שטעה ושילם על הטעות שלו. רק שתי מילים מעורפלות. רקע פלילי.

אני חושב לפעמים על שישא מהכלא. איך הוא אמר לי יום אחד: "תראה, לוזר, בחוץ זה לא מחכה לך פיקניק. הם לא מחכים לך עם פרחים ונשיקות. הם מחכים לך עם פטיש, מסמר וסדן".

צחקתי עליו אז. חשבתי שהוא שישא. עכשיו אני מבין שהוא אמר לי את האמת הכי כנה שמישהו אמר לי אי פעם.

החופש שלי זה לא חופש. זה כלא אחר, גדול יותר, עם חומות בלתי נראות. הפרק שבין הסורגים לחוץ לא קיים. השחרור הוא אשליה. האמת היא שהחברה ממשיכה להעניש אותך גם אחרי שסיימת את הזמן שלך. היא מסמנת אותך בחותמת בלתי נמחקת ואומרת לכולם: "הנה, זה המסוכן. תיזהרו ממנו."

מחר אני חוזר לביקור אצל הקצין מבחן. אגיד לו שהכל בסדר, שאני מחפש עבודה, שאני משתדל להשתלב. כמובן. כל מה שהוא צריך לשמוע ולרשום בטפסים הארורים שלו. לא אגיד לו שאתמול חשבתי לרגע אחד, רק לרגע קטן, שאולי שישא צדק כשאמר שכדאי לחזור פנימה. לפחות שם יודעים מי אתה. ואם אתה לא דורך בטעות על הבוהן הלא נכונה, אתה גם זוכה ביחס די סביר מהחברה סביבך. אתה לא שקוף, לפחות. גם משהו, לא?

אז אני מבקש ממכם, ההגונים, שוחרי החופש. אם תיתקלו בי פעם, או באחד מחבריי למעמד הלא מכובד, תנו לנו צ'אנס, זה הכל.
לא ויתורים, לא הטבות, לא יחס מועדף, לא שאלות מטופשות, רק צ'אנס.

אהלן, ביי. תודה.
אני רואה מדי פעם אנשים שיש להם טענות על תמחור של עצמאיים. המשלם רואה שהוא שילם 300 ש"ח לעבודה שלקח לעצמאי שעה, או סכומים גדולים יותר, וזה נראה לו מוזר. כי הוא עובד תמורת 55 לשעה, אז מה זה החוצפה לקחת 300 ש"ח לשעה?

אני ישתף מהמקרה שלי שאני מכיר בפרטים, ואפשר להקיש מזה למקרים רבים. העצמאיים פה יבינו מיד מה אני מדבר. המטרה שלי היא קצת להסביר לשכירים, למה הם צריכים לעבוד תמורת 55 לשעה, והעצמאי נראה שעושה הרבה יותר.
בנוסף אני מקווה שזה יעזור קצת למי שמקבל שירות מעצמאי ומרגיש מתוסכל מהסכום הלכאורה גבוה שהוא היה צריך לשלם עבור זמן או שירות.

אני עצמאי שעובד בתחום המוזיקה ומרוויח "1500 ש"ח בערב אחד" (והמחמירים מתחילים לעשות חישוב מה קורה אם אני עובד כל ערב...), אשתי מטפלת רגשית ש"יושבת על כורסא ומרוויחה 300 לשעה",


בוא נעשה חישוב קצר. (לכאורה)
כמה זמן זה לנגן בבר מצוה? בוא נגיד 3 שעות? לכאורה 500 לשעה זה אחלה כסף.
אבל...
אם מחשבים את הזמן שאני עובד סביב האירוע, מהרגע שאני מתחיל לארוז את הרכב, ועד שאני חוזר הביתה והולך לישון מדובר על כ6 שעות.
מה שאומר שהרווח הוא פחות מ300 לשעה.
תורידו דלק, ציוד, ידע, אימון, ואין אירוע כל יום.
מליונר אני לא.

אז נכון שבעל האירוע שילם 1500 שח על 10 דקות ריקודים בבר מצוה וקצת מוזיקת רקע (חלק מהזמן היה בכלל מוזיקה מוקלטת...)
אבל העבודה שלי מסביב היא יותר ממה שנראה למי שמסתכל מהצד.

אותו דבר אשתי.
300 לשעה בשביל לפטפט קצת... נשמע אחלה דבר (והמחמירים יעשו חשבון כמה זה אם עובדים יום שלם וכו')

אז בוא נחשוב שניה, אשתי למדה תואר שני, ויש לה 10 שנות נסיון. (אפשר לחשב לכאורה מאות או אלפי שעות לימוד. מהבגרויות ועד ההדרכות שהיא עדיין מקבלת) זה משהו שעושה הגיון לשלם עליו בפני עצמו.
בנוסף, אם היא קובעת טיפול, זה להתכונן (טכנית ונפשית) חצי שעה לפני לפחות, וחצי שעה אחרי להתאפס. בנוסף יש בדרך כלל לפחות 10 דקות של תיאום לפני הפגישה. לפעמים יש דיונים טלפוניים עם אנשים שקשורים לטיפול.
מה עם קליניקה וביטוח? מה אם משלמים על הדרכה?

הגענו לשעתיים ועשר דקות מינימום על פגישה. וזה בקלות יכול להגיע ל3 שעות. לא כולל הוצאות נלוות.
100 ש"ח לשעה זה לא כזה דבר מושלם.


אז לפני שממהרים לעשות את החישוב המהיר: "כמה עולה פיתה, כמה עולה כדור פלאפל, כמה עולה קצת מלפפון- למה זה עולה 15 ש"ח למנה?"

הייתי מציע להסתכל רחב יותר.

נ.ב. אני לא אומר שכל תמחור של כל עצמאי זה הוגן. רק מציע למסתכל מהצד לראות תמונה רחבה יותר (או לא לעשות את החישובים של השני)
מהי אמונה ואיך היא בונה או הורסת חיים

רוב בני האדם חיים חיים קטנים הרבה יותר מהאפשרויות האמיתיות שלהם. לא בגלל שהם עצלנים. לא כי חסר להם רצון. אלא בגלל דבר אחד עמוק ושקט: הם לא באמת מאמינים שהם מסוגלים ליותר. הם אולי חושבים שכן, לפעמים אפילו חולמים על זה, אבל עמוק בפנים – כשהם יושבים עם עצמם – הם מרגישים שזה לא שייך להם.

"זה בשביל אנשים אחרים", הם אומרים לעצמם. "הם בנויים לזה. אני... פשוט סוג אחר".

והאמונה הזאת – לא תמיד נאמרת בקול. לפעמים היא רק תחושת בטן עמומה, חוט מחשבה שנשזר מבלי לשים לב. וזה מה שהופך אותה למסוכנת כל כך. כי היא לא נשמעת כמו אמונה. היא נשמעת כמו עובדה. כשאדם אומר לעצמו שוב ושוב: "אני לא מהחרוצים", "אני לא טיפוס של שיטות", "אני כזה – אני מפוזר", "אני פשוט לא מצליח להתמיד"... הוא כבר לא חושב שהוא מפרש את עצמו – הוא בטוח שהוא מתאר את עצמו.

וזה ההבדל בין מחשבה לאמונה: מחשבה אתה יכול לשקול. אמונה – אתה כבר לא שואל עליה שאלות. היא הפכה למשקפיים דרכן אתה רואה את כל החיים. וזה מה שמסוכן בה. כי אם המשקפיים כהים – כל המציאות שלך תיראה חשוכה.

אמונה, במובנה הפסיכולוגי, היא בסך הכול פירוש שחוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים – עד שנראה לנו שהוא אמת. אבל זה לא אומר שהוא באמת כזה. זה רק אומר שלא עצרנו לרגע לשאול: "מי בכלל קבע שזה נכון?"

תחשוב על זה:

כמה פעמים ראית בחור בישיבה שאומר על עצמו שהוא "לא מהרציניים", רק כי מישהו פעם אמר לו את זה, או כי הוא לא קלט שיעור אחד טוב, או כי הוא השווה את עצמו למישהו אחר, ובמקום ללמוד מזה – הוא התחיל להתכווץ. ומאז? כל פעם שקשה לו, הוא שומע בתוכו קול פנימי שאומר: "נו, ברור. אני לא מהרציניים ".

וזהו. האמונה נסגרה. הסיפור נגמר. הגורל נחתם – לא על־ידי הקב"ה, אלא על־ידי ההגדרה שהאדם הדביק לעצמו.וכל עוד אתה מאמין שזה מי שאתה – אין לך שום סיבה להשתנות. למה שתשקיע, למה שתילחם, למה שתנסה דרך אחרת – אם אתה בטוח מראש שזה לא אתה?

והבעיה הכי גדולה – שזה מרגיש אמיתי. ((אבל אל תתפתה ליפול למקום שהרבה נופלים כששומעים את המשפטים האלה, לדחף לחפש אשמים, מי הוא זה שאמר לו. למי שמעדיף להסביר את המצב שלו דרך מה שאחרים עשו לו – לא חסר על מה לדבר. זה פשוט. זה נוח. אבל זה לא מקדם לשום מקום.
המטרה של המאמר הזה היא לא לחפש אשמים. אנחנו כאן בשביל מי שבוחר לא להיות קורבן. הקונטרס הזה נכתב בשביל מי שמבין שיותר חשוב מ"מי אשם" זה "מה עושים עכשיו". הוא נכתב בשבילך – אם אתה מהאנשים שלא מוכנים יותר להרגיש קורבן של הנסיבות. אם אתה מאלה ששואלים: מה אני יכול לעשות עכשיו כדי לחולל שינוי?, בלי לחפש תירוצים.
שמי שרוצה לזוז קדימה – לא מחכה שיתנצלו בפניו, אלא מתחיל לעבוד. שינוי מתחיל ברגע שאנחנו מפסיקים לאשים אחרים, ולוקחים אחריות – ומתחייבים לשנות).

האמונה לא באה כמו שקר גלוי. היא מתגנבת כמו אמת שקטה, עטופה בניסיון חיים, עטופה באכזבות, עטופה בחוויות של כישלון. אז אתה קונה אותה. ואז אתה בונה עליה. ואז אתה חי איתה. ואז אתה מתיישב לתמיד במקום שאף פעם לא נועדת אליו.

אבל תעצור רגע. מי אמר לך שאתה באמת לא מהמסוגלים?, מי אמר שאין לך כוח רצון?, מי אמר שאתה כזה?

אתה באמת נולדת כזה – או שפשוט חזרת על זה כל כך הרבה פעמים, שזה כבר הפך למנגינה קבועה בתוך הראש? אדם שיש לו אמונה מעצימה – בונה את עצמו עליה . אדם שיש לו אמונה מגבילה – קובר את עצמו חי.

וזה לא משנה אם אתה מדבר על סדר לימוד, על התמדה, על תיקון מידה מסוימת, על גמילה מהתמכרות, על שינוי סדר יום, או על פתיחה של פרויקט חדש.

הדבר שיקבע האם תצא לדרך בכלל – זו לא היכולת שלך האמיתית. זו האמונה שלך על היכולת שלך.

ההבדל בין כישלון זמני לבין ויתור קבוע – הוא תמיד האמונה. אדם שנכשל ואומר לעצמו "נפלתי" – יקום. אבל מי שאומר לעצמו "אני כזה" – יישאר.

אנשים מדמיינים שהם צריכים ביטחון עצמי, או דחיפה חיצונית, או עוד זמן. אבל מה שהם באמת צריכים – זה לשבור את האמונות שבתוך הראש. לשים עליהן זרקור, לזהות אותן, לאתגר אותן, ולשאול: "מי קבע שזה נכון? מתי החלטתי את זה? ולמה אני ממשיך להאמין בזה, אם זה לא מקדם אותי לשום מקום?"

השלב הראשון בשינוי – הוא לא עשייה. השלב הראשון הוא לעצור, להסתכל לעצמך בעיניים, ולומר: "אני לא חייב להאמין לכל דבר שאני מספר לעצמי". כשתבין את זה – תוכל להתחיל ליצור חיים אחרים. ולא משנה כמה זמן האמנת אחרת – זה לעולם לא מאוחר מדי לשבור את התקרה.




  • תודה
Reactions: CynicalExplorer1 //
0 תגובות

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה