שיתוף - לביקורת מעורב ירושלמי

  • הוסף לסימניות
  • #1
תקשיבו לי רגע.
אני מבולבל לגמרי. אני גר באיזה שכונה בבית שמש, לא משנה איזה. גרים שם בעיקר אנ"ש.
וכל יום באים שוטרים רשעים נאצים לצעוק עלינו שנלבש מסכה. אבא שלי אומר אלהי מסכה לא תעשה לך. ממש איסור. זה יהרג ואל יעבור, בשלמא אם הרב'ה היה אומר ללבוש מסכה, א ודאי, הייתי לובש, אבל כיון שהגזירה מגיעה מהציוינים, ממילא אסור באיסור חמור.
ויש לי כמה שכנים שקיבלו דוחות על קידוש השם, נעבעך.

אבל מה שמוזר לי, הרב'ה בחיידר סיפר לנו על אח של סבא שלו שנהרג בשואה, וילד אחד שאל מי הרג אותם, והרב'ה אמר: הנאצים ימח שמם.
אני לא תופס איך יהודים יכלו להרוג יהודים בשואה. מה, הם לא יהודים? כנראה שהם היו ציונים גם כן.

אבל מה שהכי בלבל אותי, אתמול קרה לנו פריצה בבית. היינו בשאבעס בירישלים ואיך שאנחנו חוזרים אנחנו רואים בלגן בכל הבית. אבא שלי רץ מיד לאיזה מקום מאחורי הש"ס וראה שגנבו לו משם מלא דולרים. הוא חשב שאני לא יודע מה הוא מחביא שם. את כל הכסף מההסעות והאוכל בליל ששי הוא שם שם.
והוא דיבר עם אמא אם כדאי להזמין משטרה, בסוף הזמינו.
ואבא שלי קיבל אותם כל כך יפה! את הנאצים הרשעים האלה!
היתה שם גם נאצית אחת ואמא שלי חייכה אליה. חיכיתי כל הזמן לראות אולי זה מלכודת, ועוד מעט הוא יתחיל לצעוק עליהם, אבל הוא רק הסתובב איתם בשקט בכל הבית.
אחרי שהם הלכו, חשבתי שאולי הנאצים לא כאלה רשעים, ובטח הרב'ה בחיידר התבלבל.



נ.ב. אין בכתוב לעיל משום הבעת דעה האם יש אפליה נגד חרדים או לא. המאמר נועד לעורר את לב המעיין בלבד ואין לסמוך עליו הלכה למעשה.



‏‏לכידה.PNG
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
אכן קטע ראוי.

אמנם הדובר לא בקי בשפת הציונים אך בכל זאת מוטב לו לדייק יותר כדי שיוכל לתקשר עם הציונים במקרה של פריצה..

באיזה שכונה בבית שמש, לא משנה איזה.
באיזו


זה יהרג ועל יעבור
ואל


אתמול קרה לנו פריצה בבית
קרתה


בשאבעס בירישלים
טעות מכוונת?


אולי זה מלכודת
זו
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אכן קטע ראוי.

אמנם הדובר לא בקי בשפת הציונים אך בכל זאת מוטב לו לדייק יותר כדי שיוכל לתקשר עם הציונים במקרה של פריצה..


באיזו



ואל



קרתה



טעות מכוונת?



זו
שכוייח.
לקיים מה שנאמר לעיל: שיתוף - לביקורת
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
חזק!
בקשר לתיקונים לעיל, אני אוהבת שכותבים כמו שמצופה מהדובר.
לא זוכרת אם כבר כתבתי על זה כבר פעם. אבל אתם לא חושבים שזה הזוי, לדוגמא, שילדה בת חמש תאמר, בתוך ציטוט כמובן, "אמא ונעמי, אתן יכולות..." ?
(כאן כל הטקסט הוא של ילד קטן, אז לא חייב בתוך ציטוט.)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
אבל מה שמוזר לי
הייתי מוריד את ה"אבל" כאן, כיון שהקטע הבא מתחיל עם "אבל".

אמנם הדובר לא בקי בשפת הציונים אך בכל זאת מוטב לו לדייק יותר כדי שיוכל לתקשר עם הציונים במקרה של פריצה..
חזק!
בקשר לתיקונים לעיל, אני אוהבת שכותבים כמו שמצופה מהדובר.
לא זוכרת אם כבר כתבתי על זה כבר פעם. אבל אתם לא חושבים שזה הזוי, לדוגמא, שילדה בת חמש תאמר, בתוך ציטוט כמובן, "אמא ונעמי, אתן יכולות..." ?
(כאן כל הטקסט הוא של ילד קטן, אז לא חייב בתוך ציטוט.)
חשבתי שבדיוק לכן הוא כתב בשפה עילגת. אולי השפה שלו לא מספיק עילגת.
@יאן לך לבית שמש (ואתה חייב לגלות לי איזו שכונה, כן?) ותלמד שם את השפה-העברית-הלא-ציוינית!
שגנבו לו משם מלא דולרים.
וזה דווקא מתאים. כי היהודים ה א מ י ת י י ם, אלו שאינם ציוינים, לא מחזיקים בביתם שקלים חלילה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #6
בקשר לתיקונים לעיל, אני אוהבת שכותבים כמו שמצופה מהדובר.
אם מדובר בציטוט קצר של ילדה קטנה ומכניסים פנימה כמה שיבושים מכוונים שלא ניתן לטעות בכוונת הסופר אזי הדברים יתקבלו בחן והבנה. טקסט ארוך שמכיל שיבושים קלאסיים שרבים טועים בהם ולא מספיק מודגשת הנקודה כי טעויות אלו נועדו להעביר את רוח הדברים כפי שנאמרו בפועל עלולים להשאיר בפי הקורא טעם לפגם.
זוהי דעתי וזהו טעמי. אנינות.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת חנניה
תמיד ידעתי שאני לא ילד סטנדרטי. מאיפה ידעתי? ידעתי. הלא סטנדרטיים יודעים שהם כאלה.
אפילו שנולדתי ילד שלישי במשקל 3.300 ביום שלישי, זה עדיין לא אומר.
התחלתי את החיים במעון שגרתי במודיעין עילית, אחד מתוך יללנים רבים. אבל הרגשתי את הייחודיות מפעפעת לי מהבקבוק.
בגיל ארבעה חודשים ההורים שלי שכחו לקחת אותי מהמעון, והיות ששכבתי בשקט גם המטפלת לא שמה לב. רק בשעה שש בערך אמא שלי קלטה שהיום היא נחה יותר מידי טוב. מיד זיהיתי את הצרחות שלה שהגיעו מהרחוב הסמוך. אחרי כמה דקות כבר הייתי בבית, מוגן היטב. הפרשיה כאילו נשכחה אחרי כמה ימים. אבל לא ממני.
באותם שעתיים שהייתי אובד עצות, היה לי הרבה זמן להרהר על משמעות החיים. הגעתי למסקנה שאדם לא יכול להיות תלוי באחרים. למען בטחוני האישי, התחלתי לעבוד על פיתוח האישיות, חוסן, העצמה, ועוד כל מיני מילים יפות שכתובות בכל מיני מודעות של כל מיני מאמנים. אבל אני לא הייתי צריך לשכנע את עצמי ש"יש לי את זה". פשוט הייתי כזה.
בהתחלה זה התבטא בנקיטת יוזמה באירועים מאתגרים. אירוע כזה יכול להיות למשל אויפרוף שלא תפסתי בו מספיק סוכריות. כדי לפתור את הבעיה הייתי הולך למקום שבו היו סוכריות, כמו כיס תפוח שהיה בסביבה, ולוקח. לפעמים זה לא מצא חן בעיני מבוגרים מסוימים, והייתי נאלץ להיפרד מהשלל. אחר כך למדתי שאין צורך לחכות לשבוע שחל בו אויפרוף. יש סוכריות במכולת כל השנה. זה עבד, עד שזה הפסיק לעבוד. אני לא יפרט למה. עד היום כואב לי להיזכר בזה. אבא היה קונה רק מעור אמיתי.
בישיבה קטנה קלטתי שיש דרכים אחרות להשיג דברים. קוראים לזה "כריזמה", ובתרגום מיוונית עתיקה: מתנת חסד. אני לא קיבלתי את המתנת חסד הזו, אבל אין דבר שאי אפשר להשיג בחיים. לא בחיים שלי.
אז איך לוקחים בכח מתנה? זה לא פרדוקס.
מתנות ניתנות למי שראוי להם. אתה צריך רק להיות ראוי, והמתנה אצלך.
פה החל המפנה.

העולם הוא הרבה יותר עמוק ממה שנראה לנו. אני כמובן לא אכניס אותכם לכל העומק שנחשפתי אליו, אבל במילים פשוטות: יש אורות ויש כלים. הכלי מכיל את האור. ככל שיש לך כלי יותר גדול, אתה יכול להכיל יותר אור. האור הוא אינסופי, אבל הכלי שלך לא. אתה צריך להיזהר משבירת הכלים.

הייתי מתגנב לישיבת המקובלים, יושב, מקשיב, בעיקר לא מבין. היתה לי הרגשה שהם לומדים תיאוריה. אני רציתי למעשה. בדרכים שונות הגעתי להיכרות עם אנשים בעלי כוחות על. זה לעומת זה עשה אלוקים. כמו שצדיקים עושים מופתים, רשעים עושים הוקוס פוקוס. הדרך של הצדיקים היתה ארוכה וקשה. הדרך של הרשעים הציעה שימוש מיידי בכוחות. הצצתי ונפגעתי. בחוץ לא ראו כלום, כמובן. אבל בפנים כבר הייתי רקוב לגמרי. לא היה ברור לי לגמרי אם האדם נברא מהקוף או ששניהם נבראו מהמפץ הגדול, יתכן גם שכל העולם שאנו חווים הוא חלום מתוק שנתעורר ממנו מתישהו.

עזבתי את הכולל עקב פגישות עבודה עם מתקשרים למיניהם. השתתפתי בסדנאות, התמחיתי בכל מיני שיטות. השיא היה כשהצלחתי לברוא במקווה מגבת נקיה יש מאין. תמיד היה לי במשנת יוסף מה שהזמנתי. אם היה חסר, אתם יודעים. בשלב הזה האברכים בשכונה החלו לחשוד בי. התחיל אחרי מעקב חצי סמוי.
בשביל לבלבל את העוקבים בראתי לי כמה כפילים. את הראשון הייתי שולח לכולל שיתנדנד שם ויקום מידי פעם לנייס כדי לא לעורר חשד.
השני היה עושה סידורים נחוצים, קניות, וכל הביטול תיירה. השלישי היה שפן נסיונות. פעם הוריתי לו לומר איזה לחש והוא התאדה במקום. התלבטתי אם לברך הגומל. היה שלב שלא ידעתי כבר מי אני ומי הכפיל. קראתי להם שמות. הראשון היה יששכר, השני היה זבולון, והשלישי אלעזר, דהיינו לוזר.

אפשר לומר שהעסק די זרם, חוץ מעם גרשון. הוא היה אובססיבי לדעת מי אני באמת. החלטתי לעשות לזה סוף. שלחתי את לוזר השביעי לטייל קצת ברחוב. אחרי כמה דקות ראיתי את גרשון מרחרח באיזור. הוא עמד כאילו לעשן, ופקח עין בוחנת על לוזר. שלחתי את זבולון לקנות סכין, נרות נשמה וסיר קטן. גרשון כמובן התבלבל ביניהם וזבולון מסר את החפצים ללוזר שהחל בצעדה מהירה לכיוון קצה העיר כשגרשון מהדס אחריו. אני עקבתי אחרי שניהם ממרחק בטוח. בחורשה שנראתה לי מקום מתאים תקשרתי עם זבולון שיעצור וידליק את הנרות. גרשון עמד ובהה כשחשש גדול בעיניו. הוא הבין שהוא עד לגילוי נדיר של כוחות שלא מהעולם הזה.
לוזר המופעל בשלט רחוק התיישב במרכז שלף סכין חדה וחתך בעדינות את קצה אצבעו. לא ריחמתי עליו. לוזרים לא האריכו ימים אצלי.
גרשון פער את עיניו. דרך עיניו של לוזר יכולתי לקרוא את שפתיו ממלמלות בחוסר אמון: מכשף - - - חנניה מכשף - - -














המשך לא יבוא.
אוטובוס.
יום קריר, גשום בחוץ.
טיפות אימתניות ניתזו על חלוני ברעש, קנאיות שלא לפגוע אחת בחברתה. רק לאחר פגישתן עם הזכוכית, הן התאחדו לכדי נחילים של ממש והתאגדו סופית לשלולית אחת גדולה. הלוואי וגם אנחנו היינו קנאים שלא לפגוע אחד בשני, חולפת בי מחשבת בזק. אולי כך היינו הופכים לשלולית אחת גדולה ומאוחדת.

אני חושבת על המצב ההזוי של בני התורה, בחורי הישיבות. משווה את זה לקומוניזם, ואז מתחלחלת, כי חס ושלום לקרוא ליהודים קומוניסטים. רשעים ככל שיהיו. אבל במחשבה שניה (או שלישית?) יש ערב רב. ותמיד היה. והשנאה כלפינו שרירה וקיימת נקווה שלא לעד.

"אמא". קול דקיק נשמע ברביעייה שעל ידי, קוטע את חוט מחשבתי המסתלסל. אני מפנה את ראשי לכיוון, ישובים שם אם ובנה. גילו נראה כבן שבע, אם אני מפרגנת. האמא לדעתי טיפוס פדנטי, כזה שיתקן אותך אם תגיד ילך לאלך.

"כן, מותק?" היא עונה לו בפיזור דעת, הראש שלה נעוץ בנקודה עלומה על מסך האחוז בין ידיה.

הילדון מסתכל בחלון ולא מביט על אמו, ממשיך לדבר בקולו הדקיק. "דיברו היום על תחפושות בחיידר". נימה מסתורית מתלווה אל המשפט הקצר הזה.

"נו?" היא התיקה את עיניה מהמסך, מביטה בו באי הבנה. "כבר קנינו לך תחפושת של אסטרונאוט בדיוק כמו שרצית".

"נכון". עיניו עדיין נעוצות במתרחש מחוץ לאוטובוס, ואני מתארת לעצמי שההתנהגות שלו קשורה להמשך השיחה. "יוסי גם רוצה להתחפש לאסטרונאוט".

אימו חייכה, עיניה חוזרות למסך. "יופי. אז תהיו שניכם אסטרונאוטים".

"אין לו תחפושת". הסיט הילד מבטו אל ברכיו, משחק באצבעותיו. "וגם לא יהיה. אין להם כסף".

"אוי מסכן". שוב התיקה הפדנטית את עיניה מהמסך, הבעת צער על פניה. "לכן אתה ככה קצת עצוב מתוקי?" מסתבר שצדקתי שהוא לא מתנהג כהרגלו.

המתוקי הנהן והרים את עיניו הגדולות אל אמו. "אמא". הוא הנמיך את קולו, לא מודע לסקרנותי המתפקעת שעולה כרגע על גדותיה ומחדדת אזניי. "אני יכול להביא לו את התחפושת שלי ל'מתנה'?"

וואו. נדהמתי. כנראה שגם אמו, שכן היא השתתקה והביטה בו דקה ארוכה. בסופה לטפה קלות את ראשו, תוך שהיא אומרת בטון לא ברור: "אתה צדיק מתוק שלי. אבל אין לך תחפושת אחרת ואנחנו לא נקנה אחת נוספת".

"יש לי את השוטר של שנה שעברה". הוא הקשה, הרצון להעניק לחברו בוער בעיניו ומבריק אותן מעט. "אמא, בבקשה. יוסי היה ממש עצוב".

אני לא יודעת את סופו של המקרה הזה כיוון שהיה עליי להפרד מהמותק-מתוקי-המתוק הנדיר הזה ולהשאר מסוקרנת עד לשד עצמותיי שאפילו שכחתי לפתוח את המטריה ברגע שירדתי מהאוטובוס והמבול העוצמתי שהכה בי עורר אותי ברטיבותו כהוגן.

אבל תגידו לי אתם. איך לא נהפוך לשלולית אחת מאוחדת, עם כאלה מתוקים בעולם?

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה