שיתוף - לביקורת מערכות ההגנה הופעלו

[חנה ש.]

ב"ה

הישרדות

גם לכם זה קורה?

בזמן לחץ קיצוני, התודעה שלי לא רק מפעילה את מנגנוני ההישרדות, היא גם ממשיכה לחשוב, להבין ולצפות מהלכים קדימה.
אני לא חווה רק את הרגע, אלא גם את הפוטנציאל הגלום בו, עד הסוף האפשרי.
גם כשהסכנה חולפת, אני עדיין נשארת בתוכה. לא כי אני לא רוצה לצאת, אלא כי אני מבינה אותה עד תומה.

זה לא ניתוק, זו דריכות קוגניטיבית רגשית.
מהצד זה אולי נראה כהקצנה, אבל מבפנים זו הבנה רחבה ומהירה מדי בשביל העולם.

כולם כבר חזרו לשגרה,
קונים לחמניות, בודקים שעות פתיחה, מחייכים לחדשות.
ואני?
אני עוד בתוך מרחב הישרדות, סורקת שמיים, כאילו האזעקה הבאה תבוא בעוד רגע.

אולי גם אצלכם הגוף נרגע, אבל הנפש עוד דרוכה.
אולי גם אתם מזהים מה יקרה, לפני שזה בכלל מתחיל.

ולפעמים, זה לא אני, זו מישהי אחרת, קרובה.
חברה אהובה, אולי בת משפחה, שבמשך ימים תפקדה, שתקה, החזיקה מעמד.
ואז, ברגע שולי, כמעט זניח – כוס חלב שנשפכה, מילה קטנה מדי או שתיקה גדולה מדי, היא התפרצה בבכי שלא נפסק.
לא בגלל מה שקרה עכשיו, אלא בגלל כל מה שהחזיקה עד עכשיו.

אז מה בעצם קורה כאן?

כי בדיוק כמו שעקבתי אחרי ההתפתחויות במלחמה,
בדקתי גם את זה.
לא נשארתי רק עם התחושה, חקרתי, קראתי, שאלתי, ניסיתי להבין מה באמת קורה לנו שם בפנים.

הגוף מפעיל את מערכת הסטרס,
אבל התודעה, במיוחד אצל רגישים, אינטואיטיביים ובעלי חשיבה מערכתית, לא נעצרת.
היא ממשיכה לעבד, לפרש, לחזות,
לא רק מה קורה לי, אלא גם מה זה אומר, לאן זה עלול להתגלגל, ואיך זה ייגמר.

כך למשל, בזמן המלחמה הרגשתי מוצפת,
כל פעולה פשוטה נראתה לי מסובכת,
אפילו להכין שייק, פעולה יומיומית, הרגישה כמו לטפס על הר.
המוח לא הצליח לבחור פרי, הרגש לא מצא טעם, והגוף פשוט קפא.
כן, שייק, הדבר הזה שכולם מכינים ב־7 שניות.
אני? רק ניסיתי להיזכר איך קוראים לבננה.

אבל כשהאזעקות פסקו, וכאילו חזרנו לשגרה, פתאום הצלחתי.
בלי לחשוב, פשוט הכנתי את השייק ונהניתי ממנו.
לא כי משהו השתנה בחוץ, אלא כי בתוכי משהו שוחרר.

אז לא, אני לא דרמטית,
המוח שלי פשוט עבד קשה יותר,
לא כדי לברוח, אלא כדי להבין.

ואם גם לכם זה קורה, תנשמו רגע.
אתם לא לבד.
אתם לא חלשים, אתם פשוט מרגישים יותר, ורואים רחוק יותר.
אולי זו לא חרדה, אלא הבנה שהקדימה את זמנה,
וזה, תודו, קצת מתיש לפעמים. אבל גם די מרשים.
לא קל לחיות ככה. אבל אם כבר מרגישים כל דבר לעומק,
לפחות לדעת שגם זה אומר משהו טוב עלינו.

ואולי הכי חשוב להבין,
זה לא שאתה "לא נורמלי".
זו לא תקלה, זו רגישות.
יכולת להרגיש, לזהות, לקלוט, להבין, גם כשאחרים כבר עברו הלאה.
וברגע שאתה מזהה את זה, אתה כבר לא נבהל מעצמך.

ואם הבנת בין השורות, בלי שאמרתי,
שזה לא אומר עליך שאתה חלש או מוזר,
אלא להפך, שאתה פשוט מרגיש עמוק,
אז כנראה שזה באמת אתה.
וברוך הבא.