אתגר נובמבר ספרותי #2 > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

[מימיי]

#רכס
אני יודעת שמדובר על רכס של הרים
אבל לא הצלחתי לכתוב עליו כלום
חשבתי וחשבתי וניסיתי לשנות ניקוד
גיליתי שאם מחליפים ציירה בפתח
מדובר על מישהו שהיה לו קר
ולכן את הרוכסן של הסוודר הוא רכס
ולמה כתבתי לכם את זה?
סתם כי לא היה לי מה לכתוב בכלל..

 

[לגדול נכון]

# חייל
בא לראות אותו.
רואה אותו.
הולך.

זהו.
מה שנותר מהחייל שלנו.
לא "כלום".
"זהו".

עיניים שרואות הכל,
לב שפועם עד כאן,
תקווה להחזיק שוב.
זהו.
וזה הכל.
חייל שלנו.

זה דוד.
חייל גיבור שרואה הכל,
ושותק.
חייל של הלב ושל העם.

ראיתי אותו.
זכיתי לראות,
והלכתי.

זהו.

 

[מוז'יניקית]

# חייל
"יפה מאוד. עכשיו-תחשוב על משהו אחר. על משהו אחר. לא על הכאב. תחשוב על הבית. דניאל-", בניגוד אליו, אביב יושב, רפוי, על כיסא נוח ושותה קפה.

"מצטער, אני לא יכול", קולו מאופק עדיין. שומט את גומיית הפיזיותרפיה, מסית את מבטו המיוסר למעמד המשקולות.

"כואב?" שביב אמפתי משתרבב לקולו של אביב.

"תאר לעצמך", הוא מתחיל להיסדק.

"יותר כואב להיות נכה. קדימה", אביב לא מוותר, מלביש לו שוב את הגומייה. מותח.

הוא נושם עמוק, מתרכז, מחזיק את עצמו. לא להרבה זמן.

"דניאל, היית חייל, לא? בצבא העבידו אתכם קשה יותר, אני בטוח. אל תיתן לחיזבאלונר שירה ביד שלך לרסק גם את ה'אני' שלך".

"הייתי, אני לא אוכל לחזור לזה", תהומות של כאב בקולו. אובדן. אבדון.

בסבב הבא של המתיחות הוא מחזיק יותר זמן, מוחה במבוכה דמעת כאב סוררת.

"היי, חבוב, חייל לא תחזור להיות. לוחם- לעולם תהיה", טופח אביב על שכמו.

הוא מחזיר מבט, וממשיך.

נלחם.

 

[מימיי]

#חייל

בום.
בום.
בום.
רעש של מתכת מתנגשת במתכת אחרת, אבנים מתעופפות באוויר.
אני מנסה לזוז ולא מצליח. אני קבור מתחת בלוקים, אולי כבר שזה יהיה הקבר שלי וזהו.
קשה לי לנשום. אני מת. מת.
טוב שנפרדתי משירה לפני שיצאתי, חבל שהיא צחקה עלי ולא הבינה עד כמה הפרידה אמיתית.
יש מישהו מעלי, אולי אני אגיד לו לירות בי ולסיים את העבודה. כואב לי מידי.
הכל מעורפל לי, לוקחים אותי למסוק. חבל, יש פצועים שיותר צריכים את זה, אני כבר מת.
''רק תגידו לשירה שאהבתי אותה'', אני צועק להם, הם מהנהנים לי בשקט.
העיניים שלי נעצמות.
ביי עולם, כנראה לא נתראה יותר.
לנצח.

 

[אוראל סולטן]

20# - חייל.

להיכנס לאש,

להילחם.

להרים ת'נשק,

לא לרחם,

על עצמך.

להתקדם.

מציל את עצמי,

וגם אם לא.

אדע שתמיד הוא יהיה שם בשבילי,

יעזור, יגן ויושיע.

אני ישיבע-בוחער, חייל ה',

לומד תורה, חיים נושם.

 

[אוראל סולטן]

21# - קרנף.

קרנף.

קרן על האף.

מרים אותו למעלה,

לא רואה קורה בין עיניו.

כך הגאוותן,

אפרורי וזקן.

ובסוף אם ימשיך,

את הקרן יחתכו,

והאיש יישאר,

בלי הגאווה המתועבת,

ויבין שהיא בעצם כלום,

כיחיד בלי שבט.

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

#21 קרנף
"קרנף" הם קראו לי. קרנף, במלעיל, עוף מוזר הייתי ביניהם, קרנף בעדר פילים, קוף בין אנשי עסקים.

הם היו יורדים עלי, עוקצים אותי, לוקחים לי, מרביצים לי, איך לא סבלתי מידיהם כל הזמן. כשרק נכנסתי לביצ'פר הם היו שועטים עליי, "קרנף" הם היו צוחקים "הבאת את השיעורים?"

אהבתי שיעורי בית, בעיקרון, אהבתי. אבל כשהייתי צריך לעשות לעוד שלושה ילדים את השיעורים, ושלא יראו שזה אותו אחד כתב, לשנות את הכתב, את הסגנון, ולהשאיר את הציון, זה היה קשה. זה היה סיוט.

קרנף. לא יכולתי לעשות משהו בנידון.

קרנף. שתקתי והמשכתי הלאה.

...

היום אני מבין שזה מה שעיצב אותי, שונא אדם באשר הוא, מנסה לנקום באנושות הרעה הזו על מה שהם אפשרו להם.

היום אני בעמדה של כוח, תמיד הייתי מוכשר יותר, וחנון יותר, עכשיו אני יכול להשתמש בזה.

יש לי את המחשבים שלי, את כתובות הIP שלי, הם לא ימצאו אותי בחיים.

אז אני תוקף את החשבונות שלהם ברשת החברתית, נוקם על מה שהם עשו לי, מוריד להם לייקים וחשיפה. פוגע בנקודה הכואבת שלהם. אני זוכר כל אחד. בפרצוף, בשם, באהבות, באכזבות. זוכר כל אחד ופוגע.

אני לא תאב בצע, אין לי רצון להיות עשיר, רק לנקום.
אבל אומרים שנקמה מגישים קרה, אני אומר לכם הנקמה יקרה.
אני צריך כסף כדי לפרנס את המפעל הזה, אז אני תוקף את אתר פרוג באיזה ליל שבת משועמם אחד, כדי לקבל קצת כסף לקניות שלי, לכל מה שאני צריך כדי לנקום. לאכול לנשום ולנקום.

אני יודע שהנקמה לא תיתן לי כלום, אני יודע שזה לא ממלא אותי. אבל זה חזק ממני.
מקווה שתסלחו לי על עוגמת הנפש.

קרנף (במלעיל)

 

[מימיי]

#קרנף

יש לי חבר דמיוני, קוראים לו קרנף (כי יש לו קרן באף) והחלטתי להקדיש לו שיר.

קרנף
בשמים עף
אוכל עם כף
נועל כפכף
וכותב על דף

הוא חבר של דן
שלא כל כך למדן
אוהב מעדן
וקצת קפדן

יחד הם משחקים
טסים לשחקים
לפעמים שותקים
ותמיד עסוקים

הם מאוד אוהבים
ביחד על הכל חושבים
שניהם תמיד יהיו חשובים
וקצת קצת שובבים

ממני, דן.

 

[לגדול נכון]

# מחנה

לאחור,
סופר, כמובן.
את השניות,
לפיצוץ שתוכנן.
וזה לא בא, לא נשמע,
משהו צריך לקרות.
פיצוץ.
מחנה נעלם.
של הילדות שלי.
של ההווה.

של הילד שנשאר,
במחנה המאולתר,
על הגזע המוסתר,
ליד שביל הכורכר.
עכשיו הוא עפר,
של הלב כמובן.

מחנה של דמיון,
שפוצץ באישון,
לילה, כמובן.
או של העין,
שהאש שדלקה בה,
בעין, כמובן,
הושלכה אל המחנה
ופוצצה אותו,
עם בגרות.

כבר אין מחנה,
אין ילד,
ואין אש.

רק תמימות של מבוגרים,
שנותרה בודדה.
שחושבים שניצחו
את המחנה המוגן,
עם פיצוץ מדומיין.

המחנה שלי כאן.
להישאר.
להילחם בכם,
הבוגרים.
להדליק לי שוב,
את האישונים,
כמובן.

 

[צביה ר.]

#22 מחנה

תמיד הרגשתי מוזר ושונֶה
נלחם
מול כל העולם.
תמיד הייתי כל כך מקנא
נאבק
בחזית מול כולם.
הייתי חייל בודד ושבור
מול צבא המוני ורעב,
הרגשתי מעוך, הרגשתי קבור
בתוך בור של דמעה וכאב.

לא עוד.

לא עוד מעוך,
לא עוד שבור
לא עוד קדוש מעונה.
לבי לא ירא,
נאזר בגבורה-
אם תחנה עלי מחנה.

 

[אוראל סולטן]

22# - מחנה.

המשחק הזה ששיחקנו כשהיינו ילדים,

כמין 'בוטקה' מעץ, בתוכו היינו משחקים.

עושים 'חבורה' משל עצמינו,

מתווכחים קצת עם החבורות שסביבנו.

פותרים 'תעלומות' (שלרוב אנחנו יצרנו...),

מסכלים מזימות (דמיוניות...).

אוי, נוסטלגיה נוסטלגיה,

למה אני מתרפק על זכרך, אם אני עדיין לא זקן.

למה מתגעגע לימים, בהם היינו תמימים,

בלי ויכוחי דת, צווי גיוס או מעצר,

בלי להתעסק בפוליטיקה, למה ביבי כמעט נעצר.

אז נמשיך להתפלל, שיחנה אצלנו כבר גואל,

ושוב נהיה ביחד. שמחים, מלוכדים.

פשוט ילדים.

 

[מימיי]

#מחנה

הוא יושב שם כבר שלושה ימים. לבד, בקור, בחושך ובגשם, מחכה שהזמן יעבור והוא יכנס פנימה חזרה.
הוא יושב שם, מעבר לחומה, פצוע וחבול. מצורע.
נכון, הוא אשם. הוא דיבר כשהיה אסור, לא בלם את פיו, לא חתם שפתיים, המחשבה הזו הופכת את הזמן לנורא יותר, לנחמד פחות.
הכל בגללו.

הוא יושב שם, מחוץ למחנה. עובר חשבון נפש.
הפצעים מגלידים ואט אט נעלמים, גם הפצעים שפצעו את הנפש.
עוד יום עובר וגם זה שבא אחריו, הוא מחלים ושער המחנה נפתח לפניו.
החזרה למחנה אחרי המכבש שעבר בחוץ, חינכו אותו לכל החיים.
עכשיו החליט, תפקידו גם לחנך אחרים.

 

[-Frida-]

#מחנה

בַּבּוֹקֶר
הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה מֵעֵבֶר לַיָּם
מִכִּיוּוּן הַבַּיִת

אֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַחוֹל
רוֹאֶה אוֹתָהּ
מְאִירָה עַל צְרִיפֵי פַּח
עַל אוֹהָלִים
זוֹרָה נְמָשִׁים
עַל יְלָדִים יְחֵפֵי רַגְלַיִים

לִפְעָמִים בַּלַּיְלָה
עוֹלִים הַקּוֹלוֹת
מֵהַמַּחֲנֶה הַהוּא
מִתְעַקְּשִׁים
לְהִתְפַּתֵּל בֵּין צְרִיפִים
לְהַזְכִּיר
מִסְפָּרִים צְרוּבִים
עַל זְרוֹעַ

בַּבּוֹקֶר
הַקּוֹלוֹת אֲחֵרִים
עֲרִיסָה מִתְנוֹעַעַת
שִׁיר עֶרֶשׂ בְּעִבְרִית
לוֹחֵשׁ
הַבְטָחוֹת
עַל אֲדָמָה, עַל בַּיִת

אֶתְמוֹל
רָאִיתִי צִיפּוֹר
חוֹצָה אֶת הַיָּם
דִּמְיַינְתִּי אוֹתָהּ
נוֹחֶתֶת
בְּלִי סֶרְטִיפִיקָט
בְּלִי פַּחַד
בְּלִי זִיכְרוֹנוֹת

מָחָר
אוּלַי
גַּם אֲנַחְנוּ
נִהְיֶה
חוֹפְשִׁיִּים
כָּל כָּךְ

 

[מימיי]

#חלודה


עומדים מולו שלושה ומחייכים
הוא מנסה להיזכר מי הם
מתאמץ ממש
אבל שום דבר
המוח שלו כאילו נמחק
כאילו נחלד

הוא עומד מולם מבולבל
רואים שלא זוכר אף אחד
מתאמץ נורא
אבל שום דבר
הם מבינים לבד
הראש של אבא שכח
כאילו אבד

 

[ifatrosh]

#חלודה
אני מסתכלת על הקיר הרטוב, העובש שהחל לצמוח, הרהורים פילוסופיים התהרהרו לי לאחר שהאינסטלטור עזב את הבית, והותיר בידי הצעת מחיר מעלפת להחלפת הצנרת.

המים.
חיים לעולם, תמיד מחפשים דרך לצאת, לזרום, לשצוף. אם לא גערתו של בורא עולם היו מציפים את העולם.
בא האדם וייצר לעצמו מערכת מים נוחה וקלה לתיפעול.

חמצן.
בלעדיו אין חיים. כל היצורים זקוקים לחמצן אפילו הקטנים ביותר.

אדם.
זקוק למים ולחמצן. בלעדיהם אין חיים. ושניהם ביחד יוצרים את האויב העיקרי במערכות המים שלנו, מפרנסים את השרברבים לפחות שלושה דורות.

חלודה.
ה"תכנית" של המים עם החמצן לפורר את הצינורות כדי שהמים יוכלו לצאת, לזרום ולשצוף.
הסתכלתי שוב על הדף שבידי, נאנחתי והתקשרתי לברר את יתרת החשבון בבנק.

 

[מימיי]

מרגיש לי מגוחך להמשיך ולעלות כל יום קטע כששם הניק שלי מופיע בכל הודעה שניה, אבל אתגר זה אתגר, אז שיהיה..

#משלחת

הכל לבן סביבו, לבן ורך כל כך.
כל פסיעה שלו מלווה בצלילים נעימים, מנגינה שמחממת את הלב.
ההפך המוחלט לשדה הקרב שהיה בו רק לפני כמה רגעים.
קולות הירי והפיצוצים התחלפו לקולות של נבל וכינור.
אבק השריפה שמילא את הריאות הוחלף בעננה לבנה, רכה ונעימה שעוטפת אותו.
הוא עוצם עיניים ונושם עמוק.
כשהוא פותח אותן, משלחת של מלאכים מחכים לו.
ברוך שובך, חיכינו לך, הם אומרים בחום.
הוא מחייך, זוהר כולו.

 

[אוראל סולטן]

25# -דחליל.

גם אני,

כמו דחליל,

לפעמים אדם מעץ.

באש אני נשרף,

מכעס מתפוצץ.

אבל, צריך לדעת, בסופו של דבר,

עצבים לא יעזרו, זה נורא מיותר,

וגם אם כמו דחליל עולה עליך 'עורב' (היצר שאורב),

תמיד צריך להישאר שליו, וללמוד תורה - תבלין מהר חורב.

 

[ifatrosh]

#דחליל


נפלה ההחלטה, המשפחה החליטה להקים גינה.

השכנים התנגדו. וכל ערוגה שעדרו בני המשפחה וכל שתיל שהרים ראש, השכנים הרסו.

למרות הקשיים, בני המשפחה ייבאו זרעים ושתילים, שתלו את היבוא מהמזרח התיכון בצפון ובדרום, את האירופאי במרכז, והיתה להם גינה נהדרת. זיבלו והשקו. למרות קנאת השכנים, הצליחו לראות פירות הילולים.

מידי פעם השכנים שיסו את הכלבים שלהם ופגעו בהם ובגידולי הגינה.

המשפחה חשבה מה לעשות, והחליטו לבקש את הכרת המועצה המקומית בגינה שלהם. הסבירו את חשיבותה לאיכות הסביבה. ישבו החשובים במועצה והכריזו על הגינה כשטח השמור רק למשפחה.

אבל השכנים לא הסכימו לקבל את החלטת המועצה. הם גייסו לעזרתם את השכנים ממול ובאישון ליל פרצו את הגבול ונכנסו ברגל גסה ורמסו את הערוגות. יצאו כל בני המשפחה, מי במקל, מי בקילשון ומי במעדר, אפילו הילד הקטן יצא עם סרגל. באומץ רב ובקולות קרב סילקו את השכנים המזיקים.

בבוקר, בני המשפחה יצאו לראות את מימדי ההרס.

"השכנים פחדנים", צייץ הילד הקטן, "יצאתי עם הסרגל והחזקתי אותו כמו רובה והם ברחו".

כולם הנהנו.

"אי אפשר להמשיך ככה", אמרה סבתא, "תראו כולנו עייפים אחרי ליל השימורים".

ושוב, כולם הנהנו.

"נעמיד שומרים עם נשק, נבנה גדר, לא נוותר", הכריע סבא.

ושוב, כולם הנהנו.

וכך היה, מידי לילה ויום עמד אחד מהמשפחה ושמר על הגינה, בדק שהגדר שלימה, והשער סגור.

ראו השכנים שהמקום שמור, הפסיקו להתגנב ולגנוב.

ימים חלפו, שנים עברו, הגינה גדלה ויפתה. הילד הקטן עם הסרגל, שסיפרנו עליו קודם, גדל והצטרף לשמירה, וכמו הצעירים שמחפשים חיים קלים העלה רעיון – דחליל.

"נעמיד את הדחליל שישמור, הם יראו ויחשבו שזה השומר", הסביר לסבא שמיד שלל בראשו, "כמובן", הצעיר ניסה להסביר, "השומר התורן יהיה אחראי לבדוק את הגדר והשער ויצטרך מידי פעם לבדוק שהכל בסדר במהלך הלילה", סבא הסכים לנסות.

וכך היה, מידי ערב עבר השומר התורן ובדק את הגדר והשער, העמיד את הדחליל, שהיה לו כובע וזקן, ובידו החזיק נשק.
עם הזמן וההרגל, השומר התורן אפילו לא יצא לגינה ולא בדק אם הכל בסדר, השקט נשמר. הדחליל שמר, השכנים הרעים פחדו ממנו כי חשבו שהוא בן אדם, ובני המשפחה יכלו לישון במנוחה.

כולם היו מרוצים.

עד שהשכנים גילו את הטריק, ניסו להתקרב לגדר, והשומר/הדחליל לא התרשם. נגעו בגדר, ושקט. אפילו דפקו על השער, אבל השומר/הדחליל לא שת ליבו המשיך לעמוד בתנוחה מאיימת אך לא זז. פתחו את השער, הכניסו רגל ועוד רגל ואז נכנסו כולם, הם וכלביהם השחיתו, גנבו את הפירות והירקות, ובזזו את כלי הגינה היקרים.

וגם את הדחליל.

מאז, כבר יותר משנה, המשפחה עובדת קשה כדי להחזיר את ההרתעה, להשיב את מה שנגנב ולחדש את הגינה. אני מקווה שלמדו את הלקח.
הם מקווים ומאמינים שיהיה להם יותר טוב ועוד יותר טוב.

 

[מימיי]

#דחליל

לפעמים אני דחליל
בשדה פרוע
עומדת שם נטועה
בלי יכולת לנוע
מנסה לזוז ולהתקדם
להרחיב אופקים
אבל נשארת לעמוד
כאילו קשורה באזיקים

 

[מ. ש]

יש לי קטע דחלילי כזה.
לא, אני לא מתכוון מבחינת אורך, וגם לא מבחינת רוחב
אלא קטע כזה, שמרחוק אני נראה מה זה מפחיד, אבל כשמתקרבים או מסתכלים על איזזה כמה ימים מקרוב אז אתה כבר מאבד את זה.
אז ככה קרה לי גם בישיבה.
אז כשהישיבה התחילה היה כזה בסדר, הייתי כמו כולם עשיתי מה שצריך, כשלמדו הכנסתי ראש עמוק לגמרא עם פרצוף של 'מתמיד' ואם איזה בחור התקרב אלי בעמדה של 'אני בא לשאול אותך שאלה' אז ממש מגודל ריכוזי לא שמתי לב לנעשה ונשמע בהיכל.
אבל זה לא מי יודע מה הלך...
כי כמו שאמרתי אני דחלילי כזה מי שעומד קרוב טופס ת'טריק.
אז בקיצור, שהיום אני כבר לא בישיבה ההיא.