סיפור בהמשכים נסיך היער והירח בחצות.

  • הוסף לסימניות
  • #21
מדהים! כתיבה יפה ויצירתית מאוד! (כמו לחבר בין אלרון ומהללאל...)
הצלחת לסקרן
תודה רבה.
מקווה בעזרת ה' להפתיע, לרגש ולמתוח.
בקשר לאלרון ומהללאל, החיבור בינהם מרגיש לי מאוד טבעי ונכון. יש להם המון נק' משותפות:
שניהם עברו דברים, שניהם היו סוג של עבדים.
וגם מבחינת אופי שניהם הפכים! מה שגורם לחיבור להיות מושלם! והם מאזנים אחד את השני.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
שניהם עברו דברים, שניהם היו סוג של עבדים.
וגם מבחינת אופי שניהם הפכים! מה שגורם לחיבור להיות מושלם! והם מאזנים אחד את השני.
מסכימה איתך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
ממש בכניסה לשכונה, כנטע זר, המתין שליח במדי בית המלוכה, עומד שם, מעט בחוסר נוחות.
אוחז בידו גליל חתום בחותמת המלך.
מובן היה כי הוא ממתין לבחור העונה לשם מהללאל או אם ירצה מיכאל.
הייתי משנה טיפונת כאן, בעיקר הפיסוק-

ממש בכניסה לשכונה, כנטע זר, המתין שליח במדי בית המלוכה. עומד , מעט בחוסר נוחות, אוחז בידו גליל חתום בחותמת המלך.
מובן היה מאליו כי הוא ממתין לבחור העונה לשם מהללאל או מיכאל, אם ירצה .
מרתק! למרות שהסגנון לא מזכיר את קינן בכלל- שינוי מרענן
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
הייתי משנה טיפונת כאן, בעיקר הפיסוק-

מרתק! למרות שהסגנון לא מזכיר את קינן בכלל- שינוי מרענן
תודה רבה על הערות.
מבחינת סגנון, בעיקר מנסה להיות נאמנה למקור- נאמנה לעצמי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
מהללאל הולך להתחתן עם בת של גד בליאטר? נחמד!
אפשר לשדך לו גם את שאה בין בטאל, הידועה בכשרונה בגילוף גרזנים קוואריים כמעט מקוריים.
ולאלרון אפשר לשדך את ביתו של נאיתן. מתאים;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
בעיקרון אני מתכוונת להמציא מושל...
אז תחכו להפתעות...
בקשר לבת של נאיתן... נראה לי שהוא פחות או יותר בגיל של אלרון אז זה נשמע לי הזוי שהוא יתחתן עם בת של נאיתן...
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
וזה כל כך לא הסגנון של מהללאל "לעבוד" על אבא שלו בכזאת צורה...
היה מתאים לו לעשות את זה אולי, אבל בצורה אחרת לגמרי.

הפרק מרתק ומתפתח בכיוון יפה ומסתורי. מחכה להמשך!
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
רנה? תלמד? שפות? שני גברים? זרים?!
מיה בחיים לא הייתה נותנת לזה לקרות.
וגם לי זה ממש מפריע :sne:

וזה כל כך לא הסגנון של מהללאל "לעבוד" על אבא שלו בכזאת צורה...
היה מתאים לו לעשות את זה אולי, אבל בצורה אחרת לגמרי.

הפרק מרתק ומתפתח בכיוון יפה ומסתורי. מחכה להמשך!
תודה על הערות...
1. בנוגע לרנה ולימוד השפה, זה לא אומר שהיא לימדה אותם באופן ישיר כמו שיעור בכיתה...
אופן הלימוד היה בכתבים שהיא העבירה לזוג ובחינות התקדמות יומיות, כך היא יכלה לעקוב על קצב ההתקדמות של השניים.
2. בנוגע למהללאל ואביו, פרקים ג' ו- ו' למי שלא הבין היו שיחות של המלך איסתרק ומהללאל,
מבטאים שם כמה קשה לבחור "לעבוד" על אביו ואיך המלך מעודד את רוחו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
אופן הלימוד היה בכתבים שהיא העבירה לזוג ובחינות התקדמות יומיות, כך היא יכלה לעקוב על קצב ההתקדמות של השניים.
גם את זה מיה לא היתה עושה. אבל את לא מיה אז אני יורדת ממך... ניצלת ;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
בכל אופן כותבת בדיוק עכשיו את הפרק הבא...
בעזרת ה' יעלה במשך היום...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #34
בס"ד
פרק י'

איסתרק התבונן על הממלכה הפרושה למלוא עין, הממלכה השלמה.

אושר הציף את גופו, הדבר שנראה היה כבלתי ניתן להשגה קרה!
מה שהיה בגדר חלום התממש!

אז ככה זה מרגיש שחלום מתגשם...

אותו בוקר רענן עמד המלך באחד מגגות הצריחים של הארמון, ידיו משולבות לאחור, ועיניו מתעמקות בנוף הפרוש למולו, ממלכת כוזר בתפארתה.

בתי התושבים בצבצו כפקעות חומות קטנטנות בעלות ראש אדמדם, האדמה נפרשה כשטיח צבעוני בגווני ירוק חום וצהוב, הצאן כבר החלו לטייל בשדות המרעה יוצרות כתמים לבנבנים על השטיח הרחב. ודגלי כוזר התנוססו בגאון מגגות הבתים.

כמה נחת יכול לרוות עכשיו, מימי השקט. ימים של שלום.

להקת ציפורים נודדות המונה כמה עשרות, ריחפה ברקיע עניני הנוצה, קטנות, דאו בשורות צפופות ובקצב אחיד ומתואם.

נראה היה כי הן מתקרבות הישר אל הצריח בו עמד, עיניו המשיכו לעקוב בעניין אחר מסלול מעופם, הציפור שמרחוק נראתה קטנטנה וחסרת ישע התקרבה חושפת את גודלה האמיתי.

אך אז נראה היה כי הן נוטשות את רעיון הנחיתה על הצריח מבצעות עיקול מרשים מסביב.

איסתרק פלט אנחת רווחה, משחרר את ידו שהייתה מכווצת סביב נדן חרבו, מקרוב נראו הציפורים כמאיימות.
עוד לא עיכל את המראה, וחושך כיסה את מרחב ראייתו, נופל מהמשקל הכבד שנחת עליו.
שרוע על ריצפת הגג המרוצפת באבנים, ועשרות העופות עוטים עליו,
הן סה"כ ביצעו איגוף ,הטעיית אויב מרשימה.

איסתרק החל נאבק בעופות שמימדם לא היה קטן כפי שנראה בתחילה, האלה החלו לנקר במקורם בכל חלקי גופו.

בנחישות ניסה להגיע אל חרבו, ידיו המדממות מפלסות דרך לחגורת מותניו, אך ללא הועיל, הוא חייב להגן על ראשו בעזרת ידיו, מתקפל לכדי כדור, חש בנוזל דביק המחסה את פניו, אולי זה דם מפציעה בראשו?

עיניו נפקחו בחרדה, זיעה קרה מחסה את פניו.

לילה עכשיו, זה כל מה שהצליח מוחו לקלוט.

בטרוף הרים את כפות ידיו לבחון את פצעיו, אך הידיים היו ללא פגע .

הוא התרומם ממצב שכיבה, אישוניו מתזזים לכל עבר, קולט שהוא נמצא בחדר השינה שלו בארמון.

זה היה רק חלום, הבין, מתרומם ממיטתו כדי ליטול את ידיו.

מודע לכך שהסיוט שפקד אותו לא יניח לו בזמן הקרוב. בגד השינה שעטה על עצמו היה קליל ודק מה שגרם לרוח הלילה הקרירה לחדור לעצמותיו.

חלומות שווא ידברו ,ניסה להרגיע את הלומות ליבו.

ומי הבטיח כי זה חלום שווא? שאל קול מאיים, מאיץ את פעימות ליבו.

כשהוא צועד עם נעלי בית פסע לעבר מרפסת חדרו.

בחסות החשיכה התבונן לעבר צריח הארמון, המואר בלפידים, אולי שם נמצאת התשובה? חשב.

אתה עייף, קבע לעצמו.

למה ציפור? ולמה דווקא נודדת? השאלות ניקרו במוחו.

ואם למישהו יש תשובה, זה רק לאחד מגדולי הרבנים... ואולי גם הם לא ידעו לענות.

בייאוש שב אל מיטתו, ותרדמת פתע תקפה אותו, למרות הסיוט הנורא.
כמו עילפון של מי שחווה טראומה.

בבוקר שלמחרת החלום כמו נמוג מזיכרונו, פוער בנפשו ריקנות בלתי מוסברת, כמו חור שחור המאיים לשאוב אותו אל הלא נודע.

*****************​

האווירה בין השניים הייתה קלילה, ונעימה.

הסוסים דהרו בקלילות עליזה.

"יום סתיו מושלם!" קרא אלרון. מהללאל כהרגלו היה יותר שקט.

"מה נראה לך שנגלה," לנער הייתה משנה סדורה, תכליתי כמו תמיד.

"אין לדעת," קולו הרציני של אלרון תפס את מקום העליזות.

" אויבים הם בד"כ דבר בלתי צפוי," המשיך.

"ובגלל זה אין על מה לחשוב," תמיד נהג לסיים בעליזות .

"אל תהיה קל דעת," התרה מהללאל. "יש על מה לחשוב, אנחנו נכנסים לשטח אויב."

"אמור נא לי ידידי הצעיר, שם ביער, לא פחדת אם יום אחד תפקוד אתכם מפולת סלעים?" אלרון היה ציני ועוקצני.

" לא יודע איך הוד מעלתו אביי... סליחה אליהו ז"ל הסתדר איתך שם ביער." הוסיף.

"כמו שאני לא יודע איך הוד רוממותו שלוואן הסתדר איתך," השיב מהללאל בחיוך משלו.

"כנראה שלשניהם הייתה התמודדות לא פשוטה עם שני מטרידנים לא קטנים..." סיכם אלרון.

אך בלי משים שב מהללאל לימים של אליהו והוא ביער, נשאב למערבולת זיכרונות.
ואלרון שב לימי העבד שהיה, גם עליו לא הצליחו הזיכרונות לפסוח.

"למה שלא נעצור לארוחת בוקר," הציע אלרון, מנסה לחלץ עצמו מהזיכרונות.

"נשמע רעיון טוב," מהללאל משך את רתמות הסוס, מורה לבהמה לרדת מהשביל.

לאחר ברכה אחרונה, אספו את השאריות הפזורות על כר הדשא.

"אל תחשוב שאני לא דואג מפני שאני קל דעת," אלרון ניער את בגדי המסע מפירורי הלחם.

" אני יודע," מאשר מהללאל, קושר את האוכף על הסוס שנח מעט.

" באמת?" אלרון נראה מופתע.

" זה פשוט מאוד, מפני שגם אני לא דואג." מהללאל הפנה את מבטו לאיש.

" בסיפור לא צפוי לא תעזור הדאגה, מה שנותר הוא להאמין ביוצר הסיפורים, ולעשות את ההשתדלות הנדרשת מאתנו," מהללאל הסביר את עצמו.
ובאצילות התרומם על גב הסוס, מתיישב על האוכף, עיניו הרציניות הוסיפו נופח ליופיו.

"למה זה נשמע משפט שמתאים לומר גם לעניין השידוכים", אלרון נשמע כמתלונן קיצוני,
אבל לא יכל להרשות לעצמו לסיים את הדו- שיח רציני כמה שיהיה, ללא איזו עקיצה קטנה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
מהמם!
לקח לי זמן להתחבר לסגנון הכתיבה השונה שלך אבל בסוף זה קורה : )
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
מהמם!
לקח לי זמן להתחבר לסגנון הכתיבה השונה שלך אבל בסוף זה קורה : )
מקווה שהוא לא עד כדי כך גרוע... [הסגנון כתיבה]
חוץ מזה, אני עושה את פסיעותיי הראשונות ולכן אשמח לשמוע ביקורת..
אז אם יש מוזמנים להגיד.
האמת שחשבתי שממש לא יאהבו את הכתיבה, אני מאוד שמחה שטעיתי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
מקווה שהוא לא עד כדי כך גרוע... [הסגנון כתיבה]
בכלל לא!
מיה קינן ויעל רועי (סתם זרקתי לשם דוגמה) כותבות בסגנונות שונים לחלוטין ובכל זאת שתיהן אלופות.
את כותבת בסגנון פשוט ייחודי ושונה מאוד מאיך שנכתבה הסדרה במקור, ולכן לקח לי זמן להתרגל
(תיקחי את זה כמחמאה, כי נמאס מההעתקות של מיה שיוצאות על הפנים. היו פה כמה פנאפיקים מאלפים אבל היו גם כמה שממש לא סבלתי)
את כישרון ואת כותבת ממש יפה!
מחכה להמשך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
בכלל לא!
מיה קינן ויעל רועי (סתם זרקתי לשם דוגמה) כותבות בסגנונות שונים לחלוטין ובכל זאת שתיהן אלופות.
את כותבת בסגנון פשוט ייחודי ושונה מאוד מאיך שנכתבה הסדרה במקור, ולכן לקח לי זמן להתרגל
(תיקחי את זה כמחמאה, כי נמאס מההעתקות של מיה שיוצאות על הפנים. היו פה כמה פנאפיקים מאלפים אבל היו גם כמה שממש לא סבלתי)
את כישרון ואת כותבת ממש יפה!
מחכה להמשך...
תודה לך B.B שמחה שלקחת אותי ברצינות!
למדתי בחיים שהכי כדאי להיות המקור של עצמך.
ולקחתי את הסיפור אלי רק הדמויות של מיה.
בפרק הבא מוסיפה דמות משל עצמי בפעם הראשונה.
תקראו ותגיבו אם אהבתם.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

הסיפור הוא היסטורי ומתרחש בזמן גירוש ספרד, בממלכה בדיונית בשם ואלטוריה באיטליה המחולקת לממלכות ורפובליקות.

אשמח להערות על התוכן והעלילה, וכן אם יש שגיאות בניסוח וכו'.



פרק א'

'אילו רק יכולתי לחשוב שאני לא איכר פשוט', חשב לעצמו דורן בעוגמה, בשעה שעקב בערנות אחר כרכרה הדורה שנעה במרחבי השדות.
'אילו רק יכולתי לחשוב שאני בן אצולה שירד אל העם, כמו ששמעתי על מלכים שהתחפשו לאנשים פשוטים כדי להקשיב לעם שלהם', המשיך דורן לחשוב.

הכרכרה מולו דהרה בשלווה קסומה, חלונותיה המעוגלים חשפו את פניהם של יושבי הכרכרה.

עיניו של דורן נפערו בתדהמה, בן אצילים בן גילו, נער לבוש בהידור, נראה יושב בנוחות על גבי המושב, עיניו סוקרות את השטח, את השדות ואת האיכרים העובדים ביזע.

דורן התנשם עמוקות וחש רעד קל מופיע בידיו, אות לכך שהוא מתרגש. היתכן שבן האצולה הסתכל לכיוון בו הוא עומד?

או שמא הוא אף הבחין בו?

מחשבות אלו שחלפו בראשו ביעף גרמו לו לעמוד נטוע על מקומו, כמו הדחליל שהכין פרנצ'סקו.

כן כן, הוא הבחין בו!

בן האצילים הצעיר חייך אליו ואף נופף לו בידו!

דורן רצה להחזיר לו שלום, אבל אז הוילון של הכרכרה הוסט ביד מהירה, נזעמת, ושוב לא ראה דורן את פניהם של יושבי הכרכרה.

דורן עמד כמו עץ נטוע ולא יכול היה לזוז מרוב התרגשות.

האציל הצעיר הבחין בו?

הוא נופף אליו לשלום?

היתכן?

אולי לא היה זה האציל, אלא היה זה נסיך הממלכה בכבודו ובעצמו?

דורן נרכן לאדמה וקטף כמה צנוניות מבריקות סגלגלות.

הוא מחכה.

מחכה להפסקה.

אז, יגיע לבית הקטן אפוף ריחות טובים, ויסעד את ליבו בארוחה קלה.
שעת ההפסקה הגיעה, דורן אסף את הסלים הקלועים בעבודת יד מסורה של דודתו, מהם הציצו ירקות עסיסיים ומבריקים, והחל לפסוע בשבילים המאולתרים שנסללו על ידי האיכרים, לכיוון ביתה של דודה גליבה.

רוח נעימה נשבה על פניו, מסביב נצבעו השדות באורה הרך של השמש שהתחבאה קלות בין העננים, קרניה יוצרות פסים על פני השדות הירוקים.
הסלים היו כבדים, אבל דורן נהנה לחוש שהוא סוחב אותם.

גבו היה ישר והוא חש שהעבודה מחזקת את גופו.

דודה גליבה, אשה נמוכה בעלת פרצוף עגול ועיניים מחייכות קיבלה את פניו בשמחה.

"אילו יכולתי הייתי מספרת לאימך איזה בן חיל אתה, דורן", אמרה לו בקולה המלטף, מגישה לו צלחת עם תבשיל מעלה אדים.

דורן הניח את הסלים בפתח הבית והתיישב לאכול, "אין כמו האוכל שלך, דודה", אמר והוסיף: "מתי אפגוש את אימי?"

דודתו נותרה לחייך, למרות שעיניה נעשו רציניות, היא אמרה בקול מהורהר את הדברים שלא פעם אמרה אותם: "אימך, דורן, הלכה לה לעולם הגדול, היא השאירה אתכם אצלי, כדי שאטפל בכם היטב, כי סמכה עלי, הייתי ידידה טובה שלה.

בהתחלה כשהייתם קטנים, ביקרה אתכם מידי פעם, עד שהפסיקה לבוא, אבל הקפידה לשלוח לי כסף, היא אמרה שהיא סומכת עלי".

דורן המשיך לאכול, לא ממשיך עם שאלותיו הקבועות, איפה אביו.

הוא ידע את התשובות, דודה גליבה אמרה לו פעמים רבות

"אבא שלך, נלקח להלחם במלחמה מול אוסטריה, נודע לנו שהוא מת, דורן, כמה בכינו לשמע הבשורה, קשה היה לנו לשמוע זאת".

דודה גליבה התיישבה מולו, סוקרת אותו בהערצה, "כמה שאתה דומה לאמך, היינו ידידות טובות, היתה אשה טובה ששאפה לשנות את העולם, עד... עד...", קולה של דודה גליבה נעשה שקט לפתע, היא המשיכה לדבר בקול איטי:
"יום אחד היא באה אלי ואמרה שהיא מתעניינת בעולמות הנסתרים, היא רוצה ללמוד קסמים כדי לשנות את העולם וכדי שלא יהיו יותר מלחמות".

"ואיפה היא עכשיו?"

"היא רצתה ללמוד קסמים, דורן יקירי, לקחתי אתכם וברחתי לשדות, עם מעט כסף, קניתי את הבית הזה וטוב לנו כאן, נכון? טוב פי אלף מלגור בעיר הגדולה. קסמים זה כישוף, מזל רע, רציתי להגן עליך ועל אחותך" אמרה לו דודה גלביה את הסיפור המוכר שסיפרה לו פעמים רבות כל כך.

דורן הנהן קלות, זכר העיר הגדולה, העמוסה ברעש והמולה, עלה בזכרונו. לא יודע אם לשמוח מכך שדודה גלביה הצילה אותו מאמא שרצתה ללמוד מזל רע, או להתגעגע לאמא הטובה, על פי הסיפורים, אותה לא הכיר.

"תודה דודה גליבה שהצלת אותנו", אמר בנימוס.

את אחותו, נילי, שלחה דודה גליבה למנזר רחוק, ואילו הוא הוכיח שהוא טוב בעבודת השדה, דודה גליבה העריכה את עבודתו ואמרה שתוריש לו את הבית.


אבל בלי שדודה גליבה תדע, חשב דורן לא פעם שהוא רוצה לפגוש את אימו. הסיפורים אודותיה היו נפלאים, וגם רצונה ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות.

הוא חושש לומר זאת, אבל הוא חושב שזה בסדר ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות, גם אם זה מביא מזל רע, כי מלחמות זה דבר הרבה יותר גרוע ממזל רע.

אבל דודה גליבה חושבת אחרת, והיא בטח מבינה דברים טוב יותר.

הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
פרק ט'
פרק ט
מרים עמדה מקושטת לפני המראה החדשה שבחדרה. אימה אלכסנדרה עמדה מולה ומוללה בידיה את אריג המשי של שמלת הכלולות. משרתות רבות עמלו להלבישה. תופרות ומאפרות מרומא הובאו בפקודת המלך, ההמולה היה רבה וכך גם העבודה. לא היה קל להדק את התחתיות והמחוכים שנתנו את העיצוב האחרון להופעה, שהייתה מושלמת להפליא. כעת הניחו לה להיות מעט לבדה, חנוטה היטב ומלופפת בשמלה. לא לפני שהציבו מראה מלוטשת וממורקת יחידה במינה. את המראה הזמין יועץ הנשפים לכבוד החתונה המלכותית.

"אימא, אצטרך את עזרתך לפני כל פסיעה. בגדי הכלולות מכבידים עליי".

"אל דאגה, כעת הזמן לשמוח. את הולכת להיות האישה החשובה ביותר בממלכה".

"גם דוריס חשבה כך לפני כמה שנים", אמרה מרים בציניות. משפחת בעלה הורדוס היטיבה להזכיר לה תדיר שקדמה לה מישהי שהודחה, ואם לא תדע לנהוג כראוי המלך לא יהסס לבוא בברית נישואין עם אחרות.

"את משווה עצמך לדוריס?"

"דוריס גם באה ממשפחה מיוחסת".

"את דוריס הוא לקח בהיותו הדיוט צעיר. בהיותו בסך הכול מושל הגליל. ואת, את נישאת למלך אדיר, מלך מוערץ בכל העולם ואל תשכחי: הוא בחר אותך".

"בנו אנטיפטר בן דוריס, מוזמן לעיתים קרובות. הוא ילד שעשועים בארמון, הוא מלא שנאה אליי".

"אנטיפטר הוא בן השנואה וילדייך יהיו בני האהובה. וחוץ מזה את נצר לממלכת חשמונאים. אוי, מה אנו מפטפטות. את לא שומעת את תקיעת החצוצרות? זה סימן שעלייך לעמוד תחת החופה".

הדלת נפתחה. שני משרתים העוטים על גופם גלימות ארגמן גלגלו שובל של שטיח ארוך. תחילתו לרגלי המלכה ואימה וסופו אי שם. משני צידי השטיח שקושט בשושנים מרהיבות עמדו שתי שורות מנגנים בכינורות ולפניהם ילדי אצילים אוחזים בלפידים.

באותו לילה האירו את שמי העיר שומרון מאות לפידים, אלפי החוגגים פיזזו. רבים מהם לוחמים נועזים שנטלו הפוגת מה כדי לחגוג עם מלכם.

מרים קצה בכל מקבלי פניה. היא עייפה ממבטי הערצה של הגבירות. היא ידעה שמוקדם מדי לשמוח. לבעלה יש עדיין כיסי התנגדות רבים מאוד. המרד עדיין לא הסתיים והמלוכה עומדת על כרעי תרנגולת. הגרעין הקשה של אנשי ירושלים לא ייכנע בקלות ומי יודע מי עוד ייהרג. די לה במה שהיא יודעת.

"מרים, הכול שמחים לך ואת הולכת קדורנית".

"איך אשמח. אין אני יודעת מי ייפול בקרב מחר. הלא סבא הורקנוס נפל שבי. הובל לבבל, אנטיגנוס אויבינו פצע את אוזנו, כדי לעשותו בעל מום. הכול כדי שלא ימנוהו לכהן גדול, הלא הוא אביך שהיה ראוי למלוך. אהה, כל כך אהבתיו. חבל שאין הוא משתתף בשמחתי".

מרים שתקה ואלכסנדרה המשיכה לעודדה.

"בתי, הלא ראית בעצמך את גבורתו של הורדוס שהכניע גויים רבים בחוכמתו. איך כפסע היה בינו לבין המוות שדלק אחריו אין ספור פעמים, ומכולן יצא בנס. אלוקים אוהב אותו. אינך רואה שהשם מגיש לו הצלחות על מגש של כסף?"

"יוסף אחיו נפל בקרב. אביו נהרג אף הוא. איזה מין ניצחון הוא זה?"

"ראי, קיסרי רומא לא נושאים פנים לאיש. הם האומה השלטת בעולם. אבל הורדוס הוא ילד תפנוקים מאז שלט יוליוס קיסר וכל מה שביקש הוגש לו".

"אבל אימא, העם היהודי מתפלל למפלתו".

"הצדוקים המשכילים שגם את ואני בהם מתפללים להצלחתו וגם הרומאים לצידנו, למה התכוונת העם היהודי?"

"אני מתכוונת לחכמי התורה".

"הבלים". אמרה בלב חצוי. אסור למרימי שלה להיות עצובה.

"את בעצמך סיפרת לי שסבתא שלומציון מלכה על ארץ יהודה וכל דבר שעשתה היה על פי הסנהדרין".

בחור גבה קומה ובנוי לתפארת התקרב למרים ולאימה. לבוש בגדי אצילים ובעל פני מלאך.

"אריסטובולוס היקר שלי", קראה אלכסנדרה באהבה לבנה בן השש עשרה. הוא רכן לאימו ונשק לה על מצחה.

אלכסנדרה פינתה לו מקום בינה לבין מרים. לראשונה בערב זה ראתה את פני הכלה זוהרות משמחה. כעת שוחחו האח והאחות בחדווה.

"אילו ידעתי שאתה תחזיר את הצבע ללחייה הייתי מחזיקה אותך לידינו מתחילת הערב".

"אימי האהובה, לא הייתה לי דרך לעשות כן. ניקולאוס שילב את ידו בידי והכניס אותי למעגל הקרוב ביותר להורדוס מלכנו. הייתי אמור להציג לכולם את הקרבה החדשה של החתן והגיס. הדבר פשוט הוא?"

"ואיך השתחררת?" צחקה מרים.

"כולם הביטו בי בהערצה וחיפשו דרך לאחל לי מזל טוב. היהודים שבאורחים שמחו בי מכל הלב פרט לאחד, שעשה מאמץ להסתיר את שנאתו.

"אתה ממשפחת החשמונאים, בני, אתה אמור להתמנות לכהן גדול, ולא זאת בלבד אלא ממשפחת המלוכה. דע שמי שיש לו אלפי אוהבים יהיו לו גם שונאים. בכל זאת, איך יצאת מכל אלפי החוגגים?"

"ביקשתי רשות מניקולאוס. אל תשכחי שהוא איש ימינו של המלך וסופרו. הזכרתי לו שמלבד היותי הגיס החדש אני גם אח של הכלה, המלכה ברשותך", אריסטובולוס בחן את מרים בעניין רב. "השמלה והתכשיטים ממש הוד והדר".

"מי הוא זה שהביט בך בשנאה? אומר להורדוס שירחיק אותו מקרבתך. די לנו במגפת ההרג והקטל שמסביבנו".

אריסטובולוס הביט באחותו ובאימו מתלבט בינו לבין עצמו אם להחריש, אך לבסוף פלט חרישית: "זה הורדוס בעצמו".
תעתועי הזמן
פרק ז'

פרק ז
<<<<<<<<<<

חודש לאחר מכן.

ציפורה הגיעה במרוצה מיוזעת ומתנשפת. "אימא, עד מתי תחזיקי אותה. היא מבלבלת אותי עם דיבוריה המוזרים".

"אבל דברייך אמש נשמעו אחרת. סיפרת שהיא נעימה ודבריה ערבים ומסקרנים. הביטי על הטוב שבדבר, היא עלמה חכמה ועוזרת לך במרעה".

"הסבירי את עצמך".

"כשחלבנו את הפרות היא אמרה לפתע: חבל שעדיין בתקופתכם לא המציאו את מכונות החליבה. תארי לך שלא היינו צריכות להתכופף ולהתאמץ. השבתי לה שעל מכונות חליבה לא שמעתי. מכונות יש רק למלחמה".

"היא איבדה את זיכרונה, צריך להבין אותה".

"אבל את המשפט האחרון כבר לא יכולתי לסבול".

"מה הדבר שנאמר?"

"'בעוד מאה שנה כשבית המקדש השני ייחרב'. ואז צעקתי לה: די! חדלי ממשוגותייך. לכן מיהרתי לכאן למסור לך את הדברים".

יעל אימצה את ציפורה אל ליבה ולאחר רגע ארוך אמרה: "אראה מה אוכל לעשות", ושקעה במחשבות.

"שאלתי אותה מדוע לא נישאה עדיין לאיש ותשובתה הייתה: עדיין לא הגיע הזמן. שמעת טוב. איזו בת שמלאו לה עשרים ואחת תשיב כך ולא תתבייש ברווקותה?"

"נמצא לה מקום אחר".

"שששש", היסתה אותה ציפורה. "היא חוזרת".

איילת נכנסה ובידיה סלסילת קש מקושטת בזרי פרחים. "ראיתי את זה בחצר, זה כל כך מיוחד. לשם מה זה?"

"באמת לא ראית דבר כזה מעולם?" שאלה יעל משתוממת.

"אף פעם לא השתתפת בהבאת ביכורים לבית המקדש"? התפלאה הפעם ציפורה הקטנה.

"לא יכולתי".

"אל תצטערי, תוכלי לבוא איתנו ולראות". יעל פסעה לכיוונה והניחה את ידה על כתפה. היא חמלה על בדידותה ועל זיכרונה האבוד. "בואי תעזרי לנו לקשט את הפרים. זו התקופה היפה ביותר, זמן הביכורים. כולנו נצא לשערי ירושלים לקבל את הבאים, ובמסע של שירה המונית נגיש את הסלסילות עם הביכורים לכוהנים בבית המקדש". לפתע קראה בקול נרגש: "הי, איילת, אולי סוף סוף תכירי מישהו ממשפחתך האבודה, ואולי נגינת הלוויים תעיר את זיכרונך".
<<<<<<<<<


שלוש דמויות התחמקו בלאט מפתח המערה. הן נצמדו לקירות האבנים. כשהתרחקו דיין מבתי העיר רצו בכל כוחן עד שהגיעו לכותל הפנימי המקיף את העיר.

"אנו מתקרבים לשער העיר, היזהרו! האויב מחכה לכל מעידה", לחש נתנאל, הגדול בחבורה.

"אולי כדאי לחזור?" פחד התגנב לליבו של בצלאל כשהבחין בתנועה חשודה.

"צריך להזכיר לך שנשבענו להילחם עד מוות?" לחש יוחאי בזעם. "טוב לי מותי מלראות את הורדוס מולך".

"אנו נלחמים לצידו של אנטיגנוס. הצדק ינצח".

"ואולי לא?"

"רפה ידיים שכמוך, אפילו ציפורה אחותי גיבורה ממך". סינן יוחאי מבין שיניו. המלכות תוחזר לחשמונאים בכל מחיר".

ירח של תחילת חודש האיר בפס זוהר. בחשכה המוחלטת ראו רק את קו המתאר של צדודיתם.

"תראו שהפגיונות מכוסים, כדי שלא יחזירו אור", הם מיששו שוב מתחת לחגורתם.

"אבקת השרפה אצלך?"

"התכופפו! נצא מהשער צפונה".

"מה השעה?"

"שעת חצות".

"הינה הסוללות על הגבעה".

"שימו על ליבכם: דרומה לשער שוכנים אוהלי הלגיונות. כרגע נמים הם את שנתם. מחוץ לכל אוהל עומדים וטרנים - חיילים בעמדת שמירה. אנו נצא בזחילה עד לסוללות. אני מצפון, יוחאי מדרום ואתה שומר. זוכרים את הסימן?"

הם הנהנו בראשם.

"חייל רומאי מתקרב".

"תיצמדו לכותל, אני יוצא אליו". פקד נתנאל מפקדם. "תגוננו עליי אם יהיה צורך".

"יהי כדברך". יוחאי הושיט את ידו אל פגיונו ונשאר דרוך. בצלאל רעד ושיניו נקשו.

נתנאל מפקדם, שהיה שבע קרבות, אמד את מצבו. הדמות הופיעה לבדה, כולה עטורה בשריון כבד.

"עמוד!" פקד החייל הרומאי ושלף באחת את חרבו מנדנה. חננאל הבחין במבט הרצחני בעיניו וחיכה לבאות.

החרב הונפה לפתע באוויר. לזה הוא חיכה. הוא קפץ קפיצת פנתר והטיח רגליו בחוזקה בפני החייל. החרב הוטחה בחוזקה אל הסלע ונשברה. החייל נפל על גבו ודמם.

נתנאל סימן לנערים ההמומים לגשת. הם נשאו את הגופה חרש אל מעבר לחומה.

"עלינו למהר לשים את אבק השרפה בסוללות, לא נוכל להתעכב". התנשף נתנאל.

"אתה בטוח שהוא לא יתעורר?" לחש יוחאי והוציא את פגיונו.

"אין צורך". עצר אותו. "יארך לו המון זמן אם בכלל".

שלושת הלוחמים הביטו בפני המת החי. פיו היה פעור. צעקתו הוקפאה. הם כיסו אותו בענפים ומיהרו לבצע את תפקידם.

לאחר שעה קלה הסוללות שנבנו בעמל רב נהפכו לכדור אש שכילה את כל המבנה המלחמתי האדיר.
<<<<<<<<

עששיות נעימות דלקו מפינות החדר שהכיל עשרות לוחמים. השמש האדימה ושקעה מטה במערב. החדר האפיר עם רדת ערב והדגיש את האור הצהבהב שריצד על הקירות. ציורי החיות שנעשו בידיים אומנותיות על התקרה קיבלו רוח חיים. נראה היה שגופותיהן נעות. הלוחמים שישבו באפס מעשה היו נצורים כמה ימים בארמון. נראה היה שהמערכה אבודה, הורדוס הגדול כנראה יובס. בשבועות אלו המערכה טרם הוכרעה, וכוחות רבים החזיקו בציפורניהם את ירושלים לבל תיפול לידי צבא אנטיגנוס שנראה שהניצחון בידיו. על פי הערכת מצב שעשו הנצורים בארמון בראשות המפקד פיררא, נראה היה שהם מתקרבים לתבוסה. חייהם הולכים להסתיים ברגע שהאויב יהדק את כוחו ויתקרב חלילה לשער הארמון.
בנצורים היו אנשים חשובים עד מאוד. המפקד פיררא, אחיו של הורדוס הגדול, ולידו הורקנוס, בנו של אלכסנדר הגדול. הורקנוס, שמן הראוי היה שימלוך אחר אביו, ויתר על סמכותו מזמן. בהיותו מוקף ביועצים חזקים וקשוחים ממנו, איבד את ביטחונו העצמי והובל בידי הורדוס, האיש החזק. הורדוס, בנו של אנטיפטרוס, קנה את מקומו הרם בזכות אביו, עבד כותי שהתגייר. כישרונו והצלחתו של אנטיפטרוס בהרמת כבודו של אדונו הורקנוס, הקנו לו שם של יועץ ראשי. מתוקף תפקידו חילק לבניו משרות של מושלים בחבלי ארץ יהודה. כך החל הורדוס את קריירת הגדולה בהיותו מושל הגליל. הוא לא נח ולא שקט אלא החל למלוך במלוא עוזו וניקה את הגליל כולו מכנופיות ושודדי דרכים. הדם הרב ששפך בלא הבחנה העיד על אכזריותו וקשיחותו שלא ידעו שובעה.
המפקד פיררא, אחיו של הורדוס, שבר את השקט.
"נראה שעכשיו הזמן לצאת ולעזור ללוחמים".
"אולי כדאי להמתין עוד שעה, אולי המערכה תתהפך לטובתנו". ענה לו הורקנוס וחשב על סופו הקרב.
"אני לא יכול יותר לשבת ולחכות בחיבוק ידיים עד שיגיעו לוחמי אנטיגנוס לארמון".
"פיררא, עוד רגע קט יגיע אחיך הורדוס עם לוחמים נוספים והם יכריעו את המלחמה לטובתנו, אם נצא כעת אולי כבר לא נחזור. הבט, ראה כמה המלחמה אכזרית".
"ראה כמה חכם הורדוס אחי שדאג למלט את יושבי הארמון, את ארוסתו מרים ומשפחתה למצודה הרחוקה שבשומרון, והשאיר פה רק לוחמים וחיילים רבים".
הורקנוס צעד לאחוריו והפנה את ראשו, הביט בחרדה על הקרבות מתחת לחלונו. קשה היה לו לחזות בשדה הקטל הקרוב לארמון. בניגוד אליו קם המפקד פיררא בנמרצות ופקד על כל יושבי החדר:
"כולם להיות מוכנים. אנו יוצאים להילחם כרגע. איש בל ייעדר. נצא וננצח". הוא הביט על כל החיילים שקפאו מאימה לנוכח הגזרה שבוודאי תוליך אותם לדרך שאין ממנה חזרה.
"סיסמה!"
"עד טיפת הדם האחרונה נילחם וננצח!!!"
לא עברה שעה ופיררא המפקד המהולל ראה כי כלתה אליו הרעה. הוא הוקף באויבים שרצו לכלות בו את זעמם ומן הסתם גם יבצעו בו מעשי התעללות. בהיותו בעל כבוד עצמי ובעל גאווה, החליט להתאבד ולא ליפול לידיהם, ניפץ את ראשו בסלע ומת. הורקנוס, דודו של אויבו אנטיגנוס, נשבה אך נשאר בחיים. הוא נשפט ונגזר דינו לרצוע את אוזנו כדי לפסול אותו למשרת הכהן הגדול. וכדי להוציא אותו מכל השפעה שהיא - הוא נשלח לגלות בבל.

אנטיגנוס הגשים את שאיפת חייו והעפיל לכיסא המלוכה בעזרת הפרתים שנלחמו לצידו. הוא הצליח לנקום אף בשני אחיו של הורדוס, יוסף ופצאל, ולהורגם.

בעצם הייתה זו תקופה קצרה של סיום הכהונה בידי מלך יהודי, אחרון לשושלת בית חשמונאי.

מלכותו נמשכה שלוש שנים עד שהופל שוב בידי הורדוס, שלא נכנע אפילו לרגע קט. בשנים אלו של טרום הניצחון התבצרו הורדוס ומשפחתו במבצר מצדה עד יעבור זעם.

הורדוס עמל קשה לגייס עוד אלפי חיילים. ברגעים קריטיים אלו כרת ברית עם המצביא האגדי גאיוס סוסיוס, שהפך את מאזן האימה לטובתו. כך שחרר את ירושלים מאויביו אך שילם מחיר יקר במותם של שני אחיו. נוסף לאובדן, גם אביו אנטיפטרוס מצא את מותו כשהורעל על ידי מתנגדיו.

אנטיגנוס שנסוג עדיין לא ויתר והקים כיסי התנגדות במקומות רבים, שירדו לעת עתה למחתרת. הוא ציפה בכיליון עיניים לזמנים שיזכה לראות בחולשת שלטונו של הורדוס, כדי לתת לו מכה מוחצת.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה